השירה הבועטת ומבקיעה: פרידה בברלין בידיעות תל אביב

איך נולד הספר?

עם ספרי האחרון "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (נהר ספרים, 2013) חשבתי שלא אכתוב יותר שירה. אבל עם המעבר שלי לכתיבת סיפורים, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב את עולם השירה מבלי להשאיר ספר שהוא יותר לירי, רומנטי. בו בזמן מצאתי את עצמי מתגורר, בגיל 41, ללא אישה, וללא רכוש בברלין. מכור למילים, כותב ללא קץ, ופתאום העברית הזאת של המהגר דחפה אותי להוליד ספר שכולו נולד מחוץ לישראל, אבל מדבר בשפתה. אז החוויה של פרידה/אהבה התחברה עם החוויה של ההגירה ונוצר איזה ספר שהכריח אותי להוציא אותו. ההחלטה על הספר נולדה הרבה מכל הניסיון שצברתי בעולם השירה, כי החלטתי שהוא יהיה זול רק 7 שח ונגיש לכל קוראי הספרות בעולם, דרך ההוצאה הדיגיטלית בבוקסילה. כלומר לא הדפסתי אפילו עותק אחד.

מהו תהליך הכתיבה שלך?

הלכתי הכי רחוק מהשירה, אבל המפגש עם ברלין הכריח אותי להוציא את היומן ואת האייפון ואת כל חתיכות הנייר סביבי לכתוב כמה חוויות של לב נמס תחת שלג קפוא של נהר מוצק מקרח. פניתי ליובל גלעד שיערוך את השירים של האהבה והפרידה שנותרו מחוץ לספרים השונים. יובל גלעד היה המבקר החריף של שירתי וראיתי אתגר לעבוד עימו. הוא הבטיח להביא הפקה עירומה שתשיל משירי את עודף המטפורות ותחזיר את הכתיבה הפשוטה, ישירה וכואבת.

מה תפקידה של השירה בחיי היומיום בעינייך?

לגרום ללב לשיר. ברגע שהלב שר, הוא יכול לסגור את הפערים, לסיים את הכיבוש, לתת לנשים לשלוט, לקבל את היות האחר בחיינו כאדם מלא ושווה לנו. השירה היא תפילה, היא מכינה ומכשירה אותנו לאהבה, למוות, להתחלה חדשה ולקבלה של הסוף המתרגש ובא עלינו. השירה היא המסדרון לעולם הבא.

ספר שירה שהשפיע עליך או מלווה אותך כאדם או כמשורר/ת?

אני בא מהמוזיקה לשירה למשל: Survival  של בוב מארלי. מארלי היה משורר מעולה. הוא הצליח באלבום הזה לקחת נושאים הכי קשים שעוברים (עדיין!) על אפריקה ולהפוך אותם לאלבום מחאה מהטובים שנכתבו ונשמעו. In Utero של נירוואנה גם הוא נכתב על ידי משורר  מעולה – קורט קוביין. אני מקשיב למילים ולומד איך מדברים על מחשבות המוות האלו שלא עוזבות אותנו בחברה המלמדת אותנו להימעך ולהפוך לג'וקים מיותרים.

ספר שירה שקראת לאחרונה והרעיד את עולמך?

 גבריאל בלחסן. "עתיד" שיצא בשנת 2010. אני חוזר להרבה משיריו של גבריאל בלחסן שהוא משורר מופת. משום השיחרור שלו לכתוב חוויות כל כך קשות בתוך ישירות ונוקבות, אך גם להסתלסל סביב הכאב ולייצר ממנו אסתטיקה שבה החברה בישראל/פלסטין נחשפת לכל קרביה המדממים זיהומים, מחלות ומצ'ואיזם מכוער

הספר "פרידה בברלין", בהוצאת בוקסילה, ראה אור רק במהדורה דיגיטלית, 2014, רכשו אותו עוד היום, 7 ש"ח בלבד

(הטקסט התפרסם לראשונה בידיעות תל אביב, 14.3.2014 בידי רועי חסן לצד המשוררים: רון דהן, סיגלית בנאי, מואיז בן הראש, מי-טל נדלר ולורין מילק לכבוד צאת ספר שיריהם).

הם כבר לא רלבנטיים | שלומי חתוכה

993738_562008757210438_601367335_nלא מזמן, בסיכומי השנה שבאו עלינו לטובה, נבחרו בפינת הספרות של אחד העיתונים הנפוצים חמישה ספרים מומלצים, אלה ש"שווה לזכור". כולם, כמובן, של יוצרים אשכנזים. חמישה מתוך חמישה. במוסף אחר באותו עיתון התפייט חיים גורי על מותה של השירה: הוא עומד מול כיתה, מקריא להם את רחל, וכלום. גורנישט. ואחרון חביב, מאמר שפורסם באחרונה בעיתון אחר, מקונן על דלותה של השפה העברית.

אף לא אחד מהסיכומים הללו לא הביא בחשבון את היוצרים המזרחים. אלה אינם חלק מהמשוואה התרבותית "הנכונה". את השפע הבלתי נתפש של השירה המזרחית בשנים האחרונות איש לא הזכיר. שירה מזרחית? על מה אני מדבר, אין בכלל מזרחים, ואם יש, הם בטח לא קוראים (שלא לומר כותבים). שימו לב: בין חמישיית הספרים שהוזכרו נכלל ספר השירה של נעם פרתום, אבל לא ספרו העוצמתי והמטלטל של יעקב ביטון, ולא ספרה המדהים והמענג של לורן מילק, לא ספרו הרביעי של מתי שמואלוף, מכונת ירייה של מלים, לא ספר הביכורים הנפלא, המלא רוח רעננה, של סיגלית בנאי, ולא ספריהם האחרונים של מואיז בן הראש וארז ביטון, מאסטרים אמיתיים, שבכל מדינה תרבותית אמיתית היו זוכים לכבוד רב.

אבל לא רק מספרים של משוררים מזרחים מתעלמים. קבוצת השירה החדשנית והמרתקת "ערס פואטיקה", שאותה הקימה העיתונאית והמשוררת עדי קיסר בעקבות "לילה שחור" ואגדי, גם היא אינה זוכה לחשיפה הולמת במדיה הוותיקה. זהו פרויקט מסקרן אשר מאגד משוררים ומשוררות צעירים, רבים מהם מזרחים, ונותן במה לשירה חדשה, חיה, בועטת, אחרת. כמו שציין מואיז בן הראש לאחרונה, משוררים ומשוררות אלה יוצרים שפה משלהם, משוחררת מהכפייה הלשונית ההגמונית, ומרחיבים את גבולות העברית: ישראל דדון מפיח בה עוצמות אדירות שמהדהדות תורות קדומות, רועי חסן לוקח את השפה למקומות אישיים ופנימיים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולה להתקיים בהם שפה, לתהילה חכימי יש יותר מקול אחד, ולעדי קיסר אני חייב תודה אישית על הגשר שהיא יוצרת בין עולמות וזמנים, ממש ברגע האחרון.

קבוצת השירה הזאת לא רק שמביאה מאות צעירים לערבי שירה, דבר נדיר כשלעצמו, אלא גם יוצרת הֶדֶף וגורמת לרבים אחרים לכתוב בעצמם. כל אלה הם ביטוי לגל רב־עוצמה של שירה מזרחית או שירה הנכתבת על ידי מזרחים בשנים האחרונות. לבד מאלה ישנם עוד משוררים ומשוררות כשרוניים עד כאב, רבים מהם כבר מתהדרים בשפה משלהם. זהו אולי ההישג הפרטי הגדול ביותר שיכול להיות לאמן – שפה אחת, אלף צורות. לא פעם לובשת השירה החדשה הזאת צורה של כתב אישום: השירה המזרחית לא רק יוצרת, היא גם מתעדת את המאבק שלה, מאבק שבו למרות ההתעלמות וניסיונות הדחיקה מצד ההגמוניה התרבותית בישראל, היא מעלה קול חדש, שבוקע את תקרת הזכוכית התרבותית וקורא בקול ברור: כאן קבורה הגמוניה תרבותית גזענית.

כשרונה של פרתום במקומו מונח כמובן, כמו שאר הסופרים המוזכרים באותה רשימה, אולם הבחירה בהם – באלו המייצגים ציבור מסוים מאוד במדינת ישראל תוך התעלמות מוחלטת מן השאר, כמו גם הטענה על דלות השפה העברית ועמידתו המתנשאת של גורי מול התלמידים שלדידו לא מבינים מהי שירה – הם ביטוי לאותה הדרה ומחיקה תרבותית רבת שנים של כל מה שאינו מתיישר על פי הסטנדרטים, שאותם קיבעה הגמוניה תרבותית מסוימת מאוד. זהו ביטוי לגזענות מושרשת היטב, המובילה לטיפשות ולפגיעה בכושר השיפוט: הם אינם מסוגלים לתפוש שיש מזרחים כישרוניים, אולי אף כישרוניים מהם, ובטח לא כאלה שיכולים לספר את ההיסטוריה ולהתוות את העתיד התרבותי כאן. הם בטוחים שיש להם מה ללמד – אבל לא מה ללמוד. למרבה הצער הם גם מונעים את המיזוג התרבותי שיכול היה להיווצר כאן.

אבל האירוניה הגדולה ביותר טמונה בכך שהם אלו היוצאים נפסדים. ההתעלמות מציבור יוצר וצורך, ציבור מודע הולך וגדל, וזה הסמוך אליהם ביותר, שבעצמו יוצר דיאלוג מורכב עם סביבתו היהודית והערבית, הופכת אותם ללא רלוונטיים. לא רלוונטיים עד כדי כך שגורי עומד מול כיתה מלאה תלמידים ומשתומם, שבעוד הוא קורא להם משירת רחל, הם רק מחכים לצלצול הגואל (תרתי משמע). לעומת זאת, שירים של רועי חסן ושלי שפורסמו ב"הארץ" יצרו הד עצום, ומלבד העובדה שזכו לאלפי שיתופים, הם גם נלמדים בבתי ספר על ידי מורים שלא רק אהבו את השירים אלא הבינו את הצורך בשיח שהם מעוררים. גם המידע על סדנת המשוררים שיזמתי יחד עם חברי, ובה אנו מקריאים משירינו תוך עידוד דיון על זהות, מזרחיות ואשכנזיות, גבריות ונשיות, יהודים וערבים – עובר מפה לאוזן. התגובות המרגשות והכנות של התלמידים שהשתתפו בסדנה הראשונה ודאי היו מפתיעות את גורי. גם הם וגם אנחנו יצאנו נרגשים ועמוסי הרהורים.

כבר אי אפשר להשתיק אותנו – תמיד היה לנו קול, היום גם יש לו הד.

הכותב הוא משורר ופעיל חברתי. חבר בקבוצת השירה "ערס פואטיקה". הדברים התפרסמו לראשונה ב"הארץ" | http://bit.ly/1842zrR

הנרדף שהפך לרודף

היהדות מאז ומעולם נרדפה, אסור לה להיות הרודף. על הממשל המקומי לייצר סובלנות בין דתית ודיאלוג בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. המסגד הכחול באיסטנבול. cc: wikipedia
היהדות מאז ומעולם נרדפה, אסור לה להיות הרודף. המסגד הכחול באיסטנבול. cc: wikipedia

­

דעה נגד חוק השתקת המסגדים, תוכניות רדיו עם צ'יקי והישג ראשון למאבק המשוררות המשך קריאת הפוסט "הנרדף שהפך לרודף"

שירה בין חזז ובין שמואלוף להורדה חינמית ברשת

עיצוב: עינבל ג'ינו שמואלוף
עיצוב: עינבל ג'ינו שמואלוף

היום אני מעלה להורדה חינמית ברשת את ספר השירה השני "שירה בין שמואלוף ובין חזז" (2006). המשך קריאת הפוסט "שירה בין חזז ובין שמואלוף להורדה חינמית ברשת"

מואיז בן הראש על "שירה בין חזז ובין שמואלוף"

"לנקר את עיני המלכה", חן שיש, צילום זירוקס על מסך מחשב, 2006

"לנקר את עיני המלכה", חן שיש, צילום זירוקס על מסך מחשב, 2006

ספר שירים צנום, אולי צנום מדי כדי לתת תמונה של השירה של שמואלוף שמבטיח קול חדש ולא מרוסן בשירה העברית. 48 עמודים זה עדיין מעט מדיי אפילו לספר שירה. זהו ספר שיריו השני של שמואלוף, שבספרו "מגמד הצלקות" התגלה כמשורר רגיש ומיוחד. הרגישות הזו הביאה אותו למאבק למען המדוכאים בחברה הישראלית: המזרחים והפלסטינים. זוהי שירה פוליטית שיורה חצים. שירה שלא עושה הנחות ולא מסתתרת מאחורי מלים יפות, היא פוגעת הישר אל תוך החוויה היומיומית של הישראליות ולא נותנת מנוח.

שמואלוף סותר את הרעיון שהדור השני והשלישי של משוררים מזרחים הולך ומתרחק מחוויית הדיכוי והמחמאה, כדי לנסות לשדר מסר של התרככות והתקבלות בספרות הישראלית. הוא דווקא פונה למחאה של הדורות הקודמים, כמו ארז ביטון וסמי שלום שטרית, ומדגיש אותה עוד יותר. אני מצפה לרבות מהמשורר שמואלוף בעתיד.

השור העדין: שיר למואיז בן הראש

אתמול (30.04.2006) נערך שירקונצרט לכבוד השירה של מואיז בן הרוש ושלי אלקיים. בערב הקראתי את אחד השירים מתוך הספר "מסכת מכות" בהוצאת מובן, 2006. מפאת הזמן של האירוע, לא הזדמן לי להקריא את השיר שכתבתי למואיז ולכן אני מבקש לפרסמו כאן בבלוג . לפני כן, אני רוצה לספר את הסיפור שמאחורי השיר.
המשך קריאת הפוסט "השור העדין: שיר למואיז בן הראש"

על פרשנות, אוצרות, ותודעה קונפליקטואלית

דפנה צילנג
דפנה צילנג

לפני מעל לשנה אירגנתי ערב שירה מזרחית במרתף-עשר בחיפה. אחד המשוררים שהוזמנו היה רוני סומק. לפני ההופעה סיפרתי לרוני על המזרחיות שפרצה לחיי ועל התעוררות השיח המזרחי החדש, ושאלתי אותו היכן הוא עומד בנושא. הוא ענה לי שתמיד היה מזרחי, ושמעולם לא היה צריך להכחיש את זהותו. עמדתו החריפה עזרה לי לארגן את הערב; ידעתי שהוא לא יכחיש את הגזענות הישראלית, שאינה פוסחת גם על הציבור המזרחי בדרכה לציבורים אחרים בחברה הישראלית. בערב עצמו אמרתי שהזהות המזרחית חיה בישראל כזרם תת-קרקעי, או כ"אתר של שוליים רחבים", כפי שהגדיר אותה פרופ' יהודה שנהב.

סומק התאמץ לעמוד מול הקהל המתלהם. שמעון אדף, שהשתתף בערב גם הוא, הציג את עצמו כאקזיסטנציאליסט. משה בן הראש ניסה להעמיד קונטרה להכחשה ולהדחקה (אך התרחק במידה מסוימת משיריו הרדיקליים). הוא הקריא   את שירו "המזרחי התורן", שמסביר כיצד תופסת החברה הישראלית את המשורר המזרחי וכיצד היא כועסת על שהוא הופך לעצמאי ושובר את מערכת יחסי הכוח המקובלים. המשך קריאת הפוסט "על פרשנות, אוצרות, ותודעה קונפליקטואלית"