כיפת המאבק | אבי אליאס

דעה של אבי אליאס שנשלחה לעיתונים אך נדחתה. היא נכתבה רגע לאחר התפרצות הר הגעש החברתי במוזיאון ת"א כחלק מהצעקה של עיר האוהלים. אליאס שלא ראה את המחאה עדיין מתרחבת ללוינסקי ולשאר הפריפריה קורא להרחיב את המאבק. ההיסטוריה החברתית האישית שלו מתחברת לזהות ייחודית ואוניברסלית של מאבק.

השמאל כוכב נולד: תחילת המחאה החברתית והאוהלים

מול עינינו דור חדש וצעיר החליט להתחיל להילחם על המדינה שלו, על החיים שלו. הם מביאים איתם אנרגיה צעירה, טכנולוגיה חדשה וסולידריות שלא ראינו הרבה שנים בישראל. אבל ההישג הגדול שלהם הוא שהביאו אותנו להכרה שהמאבק הפוליטי האמיתי הוא לא מדיני-בטחוני אלא כלכלי-חברתי

אביב העמים הערביים

קצת על מה ואיפה אני מסתובב בימים אלו….

זרות העבר וזרות ההווה: על העיסוק באור בלהות

זהו מאמר שלי שמופיע כרגע בקטלוג תערוכתו של אבי גנור – RealityTrauma במוזיאון ת"א לאמנות.

בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי"

רבים מן הכללים הנהוגים במגרש – בשדה האמנות – אינם גלויים מראש למשתתפים ומכאן שציות לכללים אלה הוא תוצאה של הפנמה, תוך כדי משחק, של אותם כללים. "חוש למשחק" (הההאביטוס במושגיו של בורדייה) המאפשר לשחקן להכיר את הכללים די הצורך כדי לקחת חלק במשחק. צורת היכרות זו כוללת הפנמה של הכללים וגם של מעמדם ככללים בלתי מפורשים[2] מה עושה את המוזיאון למוזיאון? האם זו המדינה שמכריזה על היוקרה של המוזיאון? האם אלו הם קובעי (יצרני) הטעם, אשר באים למוזיאון ומעבירים (מקיר לקיר) את החותם מאמן לאמן? האם יש דרך בה מוזיאון צריך להיראות? האם ישנה "תרבות" שאמורה להיות "התרבות" של המוזיאון? האם הקיר (האירופוצנטרי) הלבן הוא זה שעומד במרכז "תרבות" המוזיאון בישראל? המיצב של אלי פטל מצליח לענות על חלק מהשאלות באמצעות יצירה בשלה ומקיפה.[3]