לנצח את החונטה של הזין: פוסט סרטונים מהשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים"

ב-26.6.2013 יצאתי למסע להשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים". ביקשתי את עזרתה של הצלמת הנפלאה של "ערס-פואטיקה" יעל ברדנט והיא נעתרה לצלם את ההשקה. עבדתי עם נגן כלי ההקשה, גונן ויזל מלהקת "להקת" אותה הכרתי דרך יעקב ביטון ואת שיריה אהבתי מאוד. עשינו חזרות וגם הצטרף אלינו המתופף עאדל. בנינו סט של שירים מתוך הספר שהפכנו למסע בתוך מדבר מזרח תיכוני, ממצרים, לעיראק, ועם עצירה באנדלוסיה. היוצר ואיש "ארץ חדשה" רני בלייר נידב לי את הבר/מסעדה "ברנר" שבו הוא שותף. קנינו שמפניה, בירות, הזמנו את כל החברים ומכרנו את הספר במחיר עלות ויצא ערב מעולה. הגיעו מעל ארבעים איש, כולל אימי ואחותי שמאוד התרגשו. חברים באו מירושלים ומחיפה.

באותה הקלישאה של "הקיץ של אביה" פחדתי שלא יבואו אנשים ולא הבנתי מדוע כולם מאחרים (קבענו בשמונה ואנשים הגיעו בתשע ובעשר). פתאום, שכחתי לרגע, איך אני בעצמי מאחר לאירועים ואיך זאת בעצם ההתנהגות התל אביבית. כשהמקום התמלא עמדנו מול בעיה של מיקרופון. אבל חברי הטוב הסופר אייל בן משה הלך והביא מהבית את המגאפון של גרילה תרבות והצלחנו להעמיד הופעה, שבה אני גם הייתי חופשי להקריא את השירים לצד הקהל. כי המיקרופון היה אלחוטי. בסוף האירוע הייתה לי הפתעה מצד חבריי, אלה נובק, להקת להקת, יעקב ביטון שהלחינו את אחד משיריי ומאוד ריגשו אותי. בנוסף גם המאייר של הספר רותם מקריית גת הגיח והקריא לכבודי משירתו. לאורך כל הדרך ליוותה אותי חברתי המשוררת והפעילה איילה חננאל וגם דני גרוסמן שווד בלייר ג'ונס.

באחד מהשיאים בהקראת "אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה" מצאתי את עצמי עובר ומשביע כל צופה בהקראה שיעזור שהחונטה של הזין תעבור מעלינו ונחזור לנורמליות. אז נסיים במילים "עוד מעט, עוד מעט, ברק זחוח עומד לרדת"

את הלילה המטריף סיימנו במסיבה מג'נונה לגמרי בתוך המוזיקה של הסהרה שהוביל אותנו מוחמד ג'באלי באנאלולו. המוזיקה כל כך התחברה לטקסטים ורק אלוהים ידע לעשות את החיבור הזה. כידוע, זהו ספר השירה האחרון שלי, אז תהנו מאחת מההופעות האחרונות.

תרכשו את הספר במחיר מבצע באינדיבוק ותפיצו את הבשורה.

אוהב

מתי

פינו את התקווה

***

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

***

האסון מתחיל בארוחת עסקים / יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה

***

מאה ועשרים ואחת מלחמות של הלב

***

הגרתי למדינה הלא נכונה

***

סיבת המוות: נחנק משירי אהבה

***

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה

***

ישראל

***

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי:

מסע הפיוט המסתורי: קריאה בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח

קריאה שלי בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח.

א.      דרור יקרא / דונש בן לברט / ביצוע שלמה בר והברירה הטבעית

"דרור יקרא" איזו פתיחה (!) בשירו של דונש בן לברט מהמאה העשירית לספירת הנוצרים ( לחן: בבל (עירק) מקאם: ביאת). החופש יישלח לקוראים בפיוט בשבת.  "לבן ולבת". ברכת החופש תתכונן לכל זרועות המשפחה, מבלי להביט בהבדלי מגדר. החופש ייבנה בד בבד עם השיוויון כקריאה. כהדהוד. הפיוט שייקרא, שיושר, יספר כיצד השם ייקרא אותנו בתוך חופש ושיוויון. כמובן שיש לכך גם שורשים פוליטיים, אך המרכיב התיאולוגי הוא קודם לחברתי. לגאולה יש אופק קדום יותר.

"וינצרכם כבבת"  מי ינצור את מי? השאלה נותרת פתוחה. יש כמה רמות של שחרור בשיר: ברמה הראשונה אפשר לשמוע את הממד המטא-שירי. מי שישיר ויקרא בפיוט יזכה להיות חלק ממומנט הגאולה הכלול בהדהוד הקול העובר בין הלב, הנשמה ועד לאוזני החלל והאחר המביט בו. ברמה השנייה אפשר לשמוע את התפילה, מי שייכנס לסד האמונה, ייזכה לדרור מהמבט המכלה והמצמית של הסוף. האמונה בבורא תעניק לו חופש ושיוויון, אוניברסליות, הומניות וגוף.  ברמה השלישית נמצא כי שיר התפילה, הפיוט יעניקו דיאלוג. אפשרות להשמעת קול במובן הכי רחב של מרחב רב-קולי. הבדידות, הייאוש, אי היכולת לייצר קול יתפוגגו ויהפכו להתכתבות פואטית עם בורא עולם. הוא ינצור אתכן/ם כבבת. רק תכנסו לסד האמונה והוא יעניק לכן/ן מחסדו. עצם ההתכוונות לנשגב, תעניק יבשה באוקיינוס הסוער של הבריאה.

"נעים שמכם ולא ישבת" – המאמין בשם, מקבל שם. המאמין בבריאה מקבל קוארדינטות וצירי מחשבה בחלל. האמונה מארגנת את המחשבה, הרעיונות והמעשים בתוך סד של מקום אינסופי וזמן נצחי של נועם. הנועם מקבל הדדיות עם בוא האמונה. האור שנדלק בחדר לא פוסח על המאמינה (סובייקטיביות) על החדר (אובייקטיביות). "אין מוקדם ואין מאוחר בתורה"[1] זאת אחת המידות המפורסמות שקבעו חז"ל למדרש התורה. זאת מידה אנטי-היסטורית. על פי כלל פרשני זה, הקורפוס הקאנוני כולו, על 24 ספריו, מתלכד לישות אחדותית-מעגלית, שנתיביה אל-זמניים ומרכיביה כולם סבים ושבים, נפגשים כל פגישה אפשרית ולא אפשרית. גם אנו מתלכדות/ים לתוך מפה זאת ויש לכך תכלית – אנו לא נושבת, העולם לא יושבת, אני מאמין בבורא, בורא עולם מאמין בי. יש זולתיות מרחיבת נפש. אין אני נשאב לתוך אקזיסטנציאליזם המבודד אותו ואת יכולתי לתקשר.

"שבו ונוחו ביום שבת" – אחרי שבראנו עולם ערכי באמונה שכולל את ערכי החופש והשוויון, רב קוליות ומפה של מרחב, אנו נדרשים למנוחה. אחרי ששרנו בקול והודינו לבריאה על היכולת החובקת כל בהכלתה את תשוקותינו, אנו מתבקשים לנשום עמוק, ולשבות ממעשה פרשנות, היווצרות ומחשבה. היכולת לפעול מגיעה מתוך אפסיותה. מתוך המנוחה הגדולה, תגיע המעלה הטובה. קודם אנו מתבקשות/ים לשבת. אחר כך תבוא המנוחה. תנועת הגוף תביא לתוך מצב מטאפיזי שנוגד את הפעולה. שהרי מנוחה ופעולה הם שני צדי אותה התמשכות תנועה ונשימה שלנו מרגע ההולדה ועד רגע הפטירה. הסימון הערכי שהחל בערכי חופש ושיוויון הסתיים בתוך מקום (ישיבה ומנוחה) וזמן (יום שבת). אין זה מקום שעונה לדרישות הריאליזם: "ההשקפה כי העולם קיים קיום עצמאי וממשי ואינו תלוי בהכרתנו הפנימית ובמושגינו." ההפך זהו בדיוק מקום התלוי באמונה שלנו וצומח מתוכה. כי אם הלכנו את הדרך של הבתים נגיע לתוך צלם הבורא, שהרי גם הוא ברא את העולם ונח. כאן דונש מניח יסוד קומי: שהרי שמו של דונש חתום בחלק מהבתים. הבית הראשון מכניס אותנו לתוך סד הבריאה, של יקום האמונה המתחיל בפיוט ומתגלגל לתוך גלי קול בחלל שנכנס לאור הבריאה. הבית הראשון גם מעלה את שמו של יוצר הפיוט. החשיפה של המכונה הדרמטית היא פעולה קומית. אנו מגלים שהפיוט תמיד רפלקסיבי, כי הוא קודם כל נשימה ושאיפה היוצאים מגרון. כשאנו שרים אותו, אנו נמצאים בתוך הברות שנהגו לפני כן. אנו באינטרפלציה משחררת (אינטרפלציה – מושג שפותח על ידי הפילוסוף לואי אלתוסר. סוג של קריאה חיצונית שמבנה אותנו כסובייקטים ממושמעים במרחב. למשל שוטר שקורא לאזרח לעצור. והאזרח מכיר בסמכות של השוטר והוא עוצר.) אנו נענים לקריאה שנכתבה בידי מישהי/מישהו אחרים/ות ומכירים בסמכות הבריאה ומתוך כך מקבלים גבול לכל מעשה ויצירה שלנו. הבדיחה היא כמובן שגם לשיר יש גבול אנושי. דונש מניח שמו גם כסגנון מוזיקלי, פואטי, אך גם בכדי להראות לנו שהוא מודע לכתיבה של השיר כאותו משפט לטיני שדורש "זכור את יום מותך"  (memento mori)

הכתיבה היא גם כיליון וההיוודעות שלנו לגבול המצוי בבריאה וביצירה היא יסוד מרטיט לב בכוח התנועה שהוא מעניק לנו. בדומה לכוח המשיכה שמחזיר אותנו למרכז כדור הארץ ולא מאפשר לנו להתעופף, אך זהו אותו כוח שמחזיק אותנו שלא נישאב לאטמוספירה. כך גם כוח האמונה וההבנה בסובייקטיביות שמצוייה בכל שיר שנכתב. הידיעה כי ראשי התיבות של דונש הם צוואת חופש, שיוויון, רב קוליות ומפת דרכים, מעניקה לנו את אותו חלון הזדמנויות לאמונה.

באופן אישי אספר שחלק מהפיוטים נגלו לי מתוך תרבות הפופולארית. הפיוט ששר שלמה בר ביחד עם הברירה הטבעית היא המשך טבעי לתחושות זהותיות שהלכו איתי מהבית. שנים עברו ושלמה בר פתח לי עוד ועוד צוהרי מחשבה. הלכתי איתו בחו"ל ובציון והקצב שלו שמר על אמונותי. שנים התגלגלו ומצאתי את עצמי יומאחד בפתח הבית שלו כשנשלחתי לראיין אותו. ישבנו ודיברנו. לא יכולתי שלא לדמוע כשראיתי אותו בוכה על מותה בטרם עת של ד"ר ויקי שירן ז"ל – הפעילה החברתית הנמרצת, המשוררת והיוצרת המזרחית שברוחה נוצר הפמיניזם המזרחי. הוא סיפר לי כיצד החל ב1976 את המהפכה התרבותית עם המשורר ארז ביטון והמחזאי גבריאל בן שמחון . (ראו את כתבתי: בר בשטח, אנשים, 19.6.2006) אך מסעי לא הסתיים במפגש זה. ארבע שנים אחר כך השקתי את ספרי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" וזכיתי לשבת על הבמה ולהקריא שירה לצלילי תופיו המרעימים את מרוקו אל תוך פלסטינא. לצדו ניגן אילן בן עמי. ואני אילתרתי את "בלדת השלדים" (מילים) – שירו של יהודי אחר: המשורר הידוע אלן גינזבורג, שתירגם יפה היוצר אהוד פישוף. מועדון הלבונטין היה מלא בחברים וחברות שבאו לשמוח בשמחתי וללא חזרות יצרנו יצירה שנוצקה מתוך חלומותיי. (ראו: בלדת השלדים)

**

ב. אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) – לחן פרסי כפי שהושר על ידי אהוד בנאי בשירו "רחוב אגס אחד" (קרוב, 1989)

מעטים השירים שעוברים בין התרבות הפופולארית לבין עולם הפיוט ומצליחים לקחת איתם את הקדושה. ומה זאת הקדוש הזאת, שאני עושה בה שימוש כל כך פשוט? איך אני מעז להקליד מילים כל כך עמוקות וכבדות משקל לתוך הדברים?

אהוד בנאי הצליח להכניס לתוך התרבות הפופולארית את המבט היהודי עתיק רב –היומין. הוא לא חיכה להיתר מהחברה בישראל. הוא סיפר על ילדותו בירושלים, אחרי ההתרוקנות שלה. אין כאן חגיגה של הקיים, אלא דווקא ל"קירות החשופים." הקירות ספוגים זכרונות של חג וריחות של יסמין וניגון ישן של הפיוט של "הסעודתא מזמין".

הגעתי לאהוד בנאי אחרי הדיסק המופתי שלו עם הפליטים על הבאס גיל סמתנה (הנגן של פורטיסחרוף), על הגיטרות יוסי אלפנט ז"ל (שריד מלהקה רטורית) ועל התופים ז'אן ז'אק גולדברג (שניגן בלא מעט להקות ביניהן: הקליק, ז'אן קונפליקט ועוד). כל שיר באלבומו נגע למציאות חברתית שעדיין לא קראתי עליה ספרות ביקורתית. כל שיר באלבום נגע במציאות חיים קשה: בדחיקת האתיופים, הערבים, בפריפריה, בנפילת חזון הגאולה לתוך מציאות מנוכרת. אך דווקא באלבום השני "קרוב" הופתעתי כמו רבים לגלות כי אהוד בנאי הלך לתוך כיוון מסורתי, מזרחי ויהודי יותר. הוא ניגש לבטא את שורשי שורשיו. כששמעתי אותו הייתי מתנקה, מטהר אך לא ידעתי מה שמות הכפתורים שהוא הפעיל בגופי. לא ידעתי מה הדהד את נשמתי לכדי אקסטזה. לילות כימים היינו יושבים בבתים, בטבע, במדבר ושרים את שירי אהוד בנאי כהמנון לקבוצה חסרת דגל.

היום ניתן לי ההקשר להבין את המקום של אהוד בנאי בנפשי ואת האמלגם שהוא יצר בין פיוט עתיק לבין מוזיקת רוק (בעיבוד המופלא של עובד אפרת). אהוד בנאי ביקש להכניס את ההיעדר של זיכרונות ביתו בתוך עולם המוזיקה. הוא הוציא את זיכרונות החג וריחות של יסמין מתוך הקירות ושר את הניגון הישן וכולנו התחדשנו בתוך חלל וזמן שהם בו בזמן רחוקים ועמוקים כמו שורשים וחדשים כמו ניגון גיטרתו המאלתרת שכבות, שכבות בעוגת הרצועה.

"כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת." אומר גרשום שולם ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו": מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926.

אהוד בנאי חוזר לשוק מחנה יהודה ועולה לתוך הבית הריק. המקום שהתרוקן בהגירה לישראל ובזכרונו הוא מלא. "רחוב האגס אחד/ ליד מורטות העופות, / ספרי קודש ישנים/ מצהיבים בארונות, / ואין עצה ואין תבונה/ כנגד הזמן, / הולך לו הגדול/ מגיע הקטן. //" ספרי הקודש לא עומדים אל מול הזמן, אבל דווקא המוזיקה היא זאת שנותנת תשובה להדרה החברתית והמוזיקלית. היא מכניסה את הישן בתוך החדש ואורגת אותם לתוך מקום אל זמני שאין בו מוקדם ומאוחר (בתורה). אנו נכנסים לתוך אותו מקום שממנו פחד גרשום שולם, כששאל את הציונות האם היא מבינה שאי אפשר לחלן את השפה העברית. שבשפה יש עתיקות ושבועות שאין דרך להפר אותם. אהוד בנאי מוצא את דרכו בסבך ומכניס אותנו לתוך הפיוט כסוג של "דאוס אקס מכינה" (האל מתוך המכונה) – כלומר בפתרון לכאורה מלאכותי, לשאלת השאלות הקשות ביותר (מוות, שכחה, שינוי של ערכים וטעמים): לאן נעלם הזכרון בהקשר היהודי? וגם האוניברסלי. לאן הולכים הספרים, המסורות והקהילות שנמחקו מעל גבי הכדור? היהודי כמטפורה לחליפות הזמן ומעבר חד בין תקופה לבין תקופה.

אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) / צפת – מאה 16

אֲסַדֵּר לִסְעוּדְתָא            אערוך הסעודה

בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא             בבוקר השבת

וְאַזְמִין בַּהּ הָשְׁתָא                      ואזמין בה עתה

עֲתִיקָא קַדִּישָׁא              את העתיק הקדוש

הבית הראשון בשיר שנארג בתוך שיר רוק באלבום "קרוב" מקרב את הישן לחדש, מחזיר את המזרחיות והפיוט הדתי למרכז הבמה התרבותית וגורם לדור הצעיר (כמותי) להביט אל אופקי מחשבה תיאולוגית בצורה חלקה ונכונה. הוא מוסר לנו את אחד מאוצרות היהדות הגדולים ביותר ודווקא אחרי שהביע את גדול הספקות שלו "אין עצה ותבונה נגד הזמן / הולך לו הגדול ומגיע הקטן" – דווקא בשיא ההתרוקנות, ההיעדר, הריק ושאלת השאלות. התשובה מגיעה בדמות התכשיט, שנקרא "פיוט". הפיוט כתוב בארמית ומחזיר אותנו למזרח התיכון מתוך אחת מהשפות העתיקות שנמזגו לתוך היהדות שמעולם לא הייתה טהורה, אלא מיזגה בתוכה את המקום והזמן של עמים אחרים. נכון, השפה העברית לא מודעת לרבדים העמוקים שלה, אבל אהוד בנאי מעניק לה מודעות. וכל הניסוי הזה מתהלך בתוך עולם הרוק והתרבות המחולנת. אנו שומעים ברדיו פיוט, עוד לפני בוא תחנות הרדיו הפיראטיות החסידיות והכרה באוצר הנפלא הזה.

ואיך עושים פיוט? איך יוצרים קדושה

ראשית, עורכים את השולחן. סדר שמארגן את המשפחתיות, את הקהילה ואת היושבים/ות מסביבו.  השולחן הוא הצורך בבית ובקבלת המנוחה, אחת מהערכים הבסיסים שהם גם סוציאליזם (לא עובדים) וגם קהילתיים (יושבים יחדיו). שנית, אנו מקבלים על עצמנו את הזמן. הבוקר של השבת. אנו לא ישנים כל היום, אלא מתעוררים וחיים את הזולת. אוכלים עימו. ומתפללים לבריאה על הטובין שהניחה בידינו. על שנתנה בידינו יכולת לחלוק את כל הטוב הזה שנברא סביבנו. אחרי שסידרנו שולחן ואכלנו אנו יכולים להתפנות לשיאי הקדושה, אנו מזמינים. אנו משירים את ליבנו לטהור ודורשים בטובו, מניחים את הספקות בצד, ושרים בתודות אינסופיות. מודים לו על כל נשימה, על כל שאיפה, על החיים, על המוות, על שנתן לנו להכיר את הטובים שבאדם ואישה ושלקח אותם לעולם הבא. אך ההזמנה אינה ערטילאית. אנו מזמינים את העתיק הקדוש. וזו הזמנה כפולה, כיוון שזהו סיפור בתוך סיפור. כל ישיבת השבת הזאת נעשית כבנייה מחדש של שיר רוק, של תרבות, של יהדות אוניברסלית שמתהוות בתוך המזרח התיכון, בידי יהודי ממוצא פרסי. בחוץ אהוד בנאי לא מוצא את מקומו, אך בתוך הפיוט "אסדר לסעודתא" שהולחם לתוך השיר "קרוב" הוא מוצא לא רק מקום, אלא גם מקום עתיק וקדוש שמתכונן לתוך ההווה המתהווה. הפיוט הוא שיא השיר, בשני קולות. הוא שר אותו ומזמין אותנו כנמעני השיר להיכנס לקדושה, לעתיק, לקדוש. הוא מעניק לנו דרך ואופק. הוא מאפשר לנו לטעום מהתשובה.


[1] שבא סלהוב, "אינני/הנני: בעקבות הקבוצה "ערבי – שפם סגול" (2004-05) בתוך: "ערבי – שפם סגול: רפי לביא: ציורים 2005-2003, הוצאת גלריה גבעון לאמנות; גלריה אספרגר, 2005, עמוד 7.

***

ג. עבדים היינו

הזכרון של בגדד מוציא אותנו מעבדות לחירות. אני מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא ישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם

עֲדַיִין אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה

מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם

וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח

אני מאזין ל"עבדים היינו" מושר מפי ר' יהודה עובדיה-פתיה, כשנגדו עונה לו קבוצת פייטנים עירקיים. כשחיפשתי את הפיוטים המרכזיים המספרים את יציאת מצרים התאהבתי דווקא בו, מבלי שאדע למה. איני זוכר שבבית שרו ספציפית את השיר הזה, אבל אני כן מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה, שהוא המזוודה שבאה אתי לכאן לישראל ולא תעזוב אותי לעולם, גם אם היא נשארת סגורה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

הניתוח הצליח ובגדד מתה

העברית שונה מהיהודית-ערבית. הפיוט מעניק ליהודית-הערבית העיראקית את כוחה למרות שהיא כבר לא מדוברת היום כשפת יומיום. למשורר אלי אליהו יש שיר שבו הוא מתאר את הירידה למרחב הזה שבו מותר לשמוע עגה בגדדית מזמרת:

ומה לעשות שאצלי

הניתוח הצליח ובגדאד

מתה. ולא נותרה

אלא המוסיקה שהיה אבי

שומע בתחנות הבושה,

כשהמתין בחניון התת-קרקעי,

לקחת אותי אל צבא העם

בדרכו לעבודה.

ולא אשכח לעולם

את עצב ידו המגששת

אחר העברית, להחליף מהר,

לפני שיוצאים ועולים

מעל פני האדמה.

"מתחת לפני האדמה", מתוך: "אני לא מלאך, הליקון 2008

הפיוט מצליח לייצר אלטרנטיבה. הוא מחלץ בשבילנו אפשרויות חדשות לדיאלקטים בתוך העברית. להגים שנשכחו, הושכחו ונדחו חוזרים לחיים בשירה. בתוך ההקשר של יציאת מצרים, השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. סדר חדש מתהווה בשמיעה, בזכירה ובחזרה על המילים המפייטות.

זהות חדשה ושינוי חברתי

בכל פיוט חשוב להבין את ההקשר – 'עבדים היינו' נאמר כדי להזכיר לעם ישראל את הערכים המרכזיים שלו שהוא מכונן שוב ושוב באמצעות קריאה, תפילה ואמונה. המרכז של 'עבדים היינו' הוא יציאת מצרים. ליציאת מצרים יש ערך של גאולה ושינוי חברתי. של עם שקם מתוך מחיקה תרבותית וזהותית ומכונן מחדש את זהותו אל מול המדכא שלו ויוצא למסע ארוך שבתוכו הוא גם מקבל אובייקט דתי חדש – המונותאיזם, וגם מאבד את משה, המנהיג שהוציאו מהדיכוי.

'עבדים היינו' מעמיד פרדוקס מסוים: "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים / כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה / מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם". החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא יישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה. הזיכרון מעמיד לנו גאולה ודרך יציאה משיכחה.

יש בפיוט הזה מעין דיאלוג, קודם עולה מולנו שירתו של הפייטן ואחר כך הקהל מצטרף בשירה ובפזמון. הרובד של ההגייה והשפה שנשכחה, יחד עם הערך המרכזי של שינוי חברתי, מקבל אשרור באמצעות השירה בתוך הקהילה. אני מאזין, שר, חוזר על המילים בהגייה היהודית-עירקית ומאמין ביהדות חברתית, זו המזכירה לנו שעדיין לא השתחררנו לגמרי אם חלקים בחברה שלנו עדיין חלשים או מדוכאים.

**

ד.      באר חשוכה של חוכמה: "שער פתח דודי" בביצוע ליאור אלמליח ומיכה שיטרית

אמונה היא באר מפחידה של חוכמה. אתה יורד בנקיקיה בכדי לשתות מים זכים. אך הדרך אליה קשה ומיוסרת. העולם סביבנו חשכה מתמדת ואור בלהות על פני תהום. המשורר אבן גבירול לא מפחד להביט מטה ודורש "שער פתח דודי כי נבהלה נפשי" הוא נכנס לתוך הבהלה ומבקש את פתיחת שערי הידע. הידע שהוא לא רק השכלה (knowledge) שיקדם את האדם בעולם, אלא גם אהבה (ידיעה) שהיא בסיס האמונה. "לי לעגה שפחת / יען שמוע אל" אבן גבירול מוצא את עצמו בלעג מסוג של "עבוד כי ימלוך". הוא מציב בפנינו שתי אפשרויות של אמונה: אחת שפותחת דלת לבהלה והשניה של לעג מתוך חוסר יראת השם. משם הדרך פרושה למסע אֵימה אדיפלי שבסופו מגלה אבן גבירול על עצמו: "ואני בער". הירידה לתוך באר החוכמה בתקווה לשתות מהמים הזכים, המנחמים והמטהרים מובילה להבנה של אבן גבירול שהוא עצמו בער. אבל זאת הכרה בגבול חדש. הוא אומר לאלו שלעגו לו בתחילת השיר, אני כמוכם נבער. אולי מוסיף בפניהם "מי אני שאבקר אתכם/ן על יראת השם". הוא מוריד את ראשו בהכנעה ומקבל את העולם. זאת הדרגה העליונה. קבלת העולם על פגמיו. ביטול האני המוחלט בפני האל הכל יכול. איזה פיוט מרתק ומותח.

את הפיוט "שער פתח דודי" קיבלתי במתנה מחברה טובה ויוצרת מוכשרת בשם מורן איפרגן שהשמיעה לי אותו. הדרך בה הפיוט הדהד בליבה, היה הדרך בה הוא גם ניגן בקונכיות אוזניי – באמצעות השיתוף בקול של מיכה שיטרית ושל ליאור אלמליח. מיכה שיטרית מביא את אותה חשיכה ישראלית בבאר. הוא זה שירים רבים ביניהם כל שירי האלבום של "רדיו בלה בלה" – שהוא אלבום ייחודי בחשיפה שלו את יסודות האלימות ורקב של החברה בישראל. שיטרית אחראי לכתיבת שירים קורעי לב ודורשי צדק. קול הבאס שלו שמסמל את האייטיז מתחבר כאח גדול שלי לקול של אלמליח שמביא עימו את הפיוט המסורתי. אלמליח מתפייט ושיטרית כמו ליאונרד כהן משלים בבאס את הסלסול. אין תענוג גדול יותר מהאזנה לחיבור בין-דורי שהוא מוצלח, משמר בתוכו מסורת עתיקה, אך גם מחדש ברוקנר'ול. מטעין אותנו במבט לעבר רב שכבות בטקסט אֵימתי אך גם טועם מטעם התקופה בחיבור לאוזן לצלילים העכשוויים.

ה.         דרך הנבואה הבגדדית

אל אליהו   ר' אברהם אבן עזרא, לחן: בבל (עירק)  מקאם חוסיני, בביצוע: חגולי שומל דרזי

הפיוט העיראקי הידוע פותח בזוג מילים "אל אליהו" שמצפינות בתוכן את ציר המבט אל הנביא שעלה שמיימה. אותו נביא זועם שעלה אל תוך השמים ולא מת כבן אנוש. אנו נביט אל הנביא. אל אותו אדם מסור שמסור לתיקון חברתי ולהבאת צדק לעולם. אנו מצווים בידי ר' אברהם אבן עזרא להביט אל הנביא. לשמוע את דבריו. להתחקות אחר מסעותיו. אנו מצווים לחשוב בצורה ביקורתית ביחד הנביא. השורה הזאת "אל אליהו" מכילה מספר שכבות של פרשנות: א. דורשת מאיתנו להביט אל מעבר לחיים הרגילים – אל חיי הנביא פילאי דורש האמת והחסד; ב. מכוונת אותנו במבט אל הנביא, אל אותו זעם לתיקון, היטהרות והכללה של כל האוכלוסיות המוחלשות; ג. קוראת תפילה "אל אליהו" – ובדרך זאת מסדרת את היחסים הזולתיים בין אליהו ובין הבריאה.

הפיוט ממשיך: "בזכות אליהו חי אלי" הזכות של אליהו מגינה עלינו אצל האל. הנביא אשר תפקידו היא לבקר את המערכת החברתית הוא זה שיציל אותנו בחסדו מהאל המעניש על החטאים.

אני לא זוכר מהילדות הרבה פיוטים. יכול להיות שהיו שם ויכול להיות שלא היו. אני זוכר שירים מבתי הכנסת שהיינו בהם. אבל הזיכרון לא חשוב. בדיוק כמו אותו רגע שאתה מחפש ספר בספריה שלך ולא מוצא אותו. חשובה קודם כל ההזדקקות לספר. וכשאני שומע את "אל אליהו" בביצוע הזה של חגולי שומל דרזי, או בביצוע יפה נוסף של להקת "צלילי בבל", וכשהמבטא העיראקי הגרוני הזה מתגלגל בתוך אוזניי אני חש מוגן בביתי לצד משפחת אימי הבגדדית. המוזיקה הזאת היא ערש התרבות המזרח התיכונית שהיגרה לפלסטינא. ולרגע היה נדמה כאילו נכחדה תחת הניכור לתרבות היהודית-ערבית של היהודים-הערבים שהיגרו ממדינות האסלאם  אך תחיית תרבות הפיוט החזירה לאוזניים נגינות של אלפי שנים שנשלחו כתפילות לאלוהים והיו חלק בלתי נפרד מהחיים בין אשכנז למזרח. כשהשמעתי לסבתי את הניגונים היא שרה ביחד עם ה-MP3. סבתי לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. אך המוזיקה העירה בה את הניגון הנסתר ולא נזקקנו למערכת החינוך בכדי להתחבר ביחד בזמרה שקטה. השמיעה המשותפת שלנו הבהירה לי שבפיוט יש בית, היסטוריה, לב, טעם וריח. מרגליות התפילות הללו מעניקות לך כרטיס כניסה ללב, כאותן שורות אלמותיות של המשורר ארז ביטון : "מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית, / הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס / בּוֹא כַּנֵס / אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה / שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם." (ארז ביטון, "חתונה מרוקאית", בספר "מנחה מרוקאית", הוצאת עקד, 1976).

נקודה נוספת היא האופי של התיקון הטמון בשיר של אליהו. סבי היה קומוניסט שהגיע מעיראק. הוא הביא איתו את הבשורה המודרנית ורצון לתיקון מעמדי וחברתי. ואני חושב שירשתי ממנו את הדברים האלו, באופן שבו אני מוצא את עצמי מעורב במאבקים חברתיים. דווקא בשיר שהוא תפילה לנביא אליהו אני מוצא נחמה כשהוא מכוון אותי שזוהי הדרך שיש בה חשיפת פנים אל מול תיקון חברתי – הצדק עומד בין האל לבין אליהו כאותן שורות של הפילוסוף עימנואל לוינס המתארות את החשיבות בקבלת המבט מן האחר, וביצירת רשת חברתית בינך לבין הזולת:  "לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת, להיות זר לעצמך ולזולת." (עמנואל לֶווינַס, "יהדות ומהפכה" בתוך: תשע קריאות תלמודיות, תרגם: דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 131).

המבוקש מס 2 הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם השקעתי זמן רב. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

איפה שדיקטטורים לא יורים במפגינים

המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר
"ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות" - המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר

לקראת חג הפסח ניתן לחגוג לא מעט הישגים במדינת ישראל. עם כל הביקורת על ישראל, אפשר לראות במחאת הקיץ האחרונה כאחד הביטויים הנפלאים למרחב הציבורי הדמוקרטי בישראל. מאות אלפים הפגינו, בלי שדיקטטורים יצטרכו לירות במפגינים, לאסור או ולעצור אותם. חופש הביטוי בישראל הוכח פעם נוספת כשריר וקיים.

אחת מהדרגות שבהן נבחנת דמוקרטיה הינה היכולת של האזרחים להתאגד בתוך מקומות העבודה שלהם. ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות (כוח לעובדים ומען עושים עבודה נפלאה). ריבוי ההתאגדויות במקומות העבודה הוביל לדמוקרטיזיציה בתוך מקום העבודה. העובדים יכלו לומר למנהלים שלהם את הצרכים שלהם ולקבל ביטחון תעסוקתי ושלל של זכויות סוציאליות. השינוי במקומות העבודה כאמור משנה את פניה של החברה הישראלית לכיוון דמוקרטי וסוציאלי יותר.

ישראל כחברה מגוונת, בעל ריבוי תרבויות, מפתחת תרבות עצמאית. אי אפשר למשל להתעלם מההצלחה העצומה של המוזיקה המזרחית, שכבר משנות השמונים חתרה קדימה וביטאה את התרבות של המונים. המוזיקה הביאה את עצמה בתחילה באמצעים טכנולוגיים כגון קסטות אל תוך הלבבות של המאזינים. אך עם הזמן גם הממסד התרבותי הכיר בז'אנר הייחודי ונתן לו מקום והיום, אי אפשר לפתוח רדיו, טלוויזיה או אינטרנט מבלי להביט ולשמוח על מקומה של המוזיקה המזרחית בישראל.

כמי שמצוי בתוך התרבות, אוכל להעיד שישנה פריחה תרבותית ולא פלא שבתחומים מסוימים התרגלנו לקבל הכרה בינלאומית למשל כשקולנוע ישראלי מגיע לאוסקר. וזה לא במקרה. מאבק לחוק הקולנוע הוביל להכרה בתחום ולתמיכה ביוצרים. הקולנוע השתכלל והתמקצע והוביל להישגים מעולים (אמנם הסרט האיראני זכה באוסקר ולא הישראלי, ובכל זאת הלוואי וכל מלחמות ישראל היו נמצאות אך ורק בתרבות).

הספורט כענף נוסף בתוך התרבות מראה על שינוי עצום. שהרי התחום השתנה מקצה לקצה. בעבר משחק הכדורגל שהיה אליטסטי לגמרי הפך להיות נחלת ההמונים. השחקנים שבאו מקבוצה אחת של אוכלוסיה היום באים מהפריפריה. והחלוצים המצטיינים באים לא באים מקבוצת הרוב.

כמשורר אני יכול להעיד שזאת אחת התקופות הכי פורות בתחום. ישנן קבוצות רבות של שירה ולא מעט אתרים באינטרנט שמעלים שירה עדכנית, בועטת ורוקדת. השירה הישראלית שמשה כחלוצה להראות את ניצני המאבק החברתי עוד ב-2007 כשהייתי שותף לעריכת "אדומה: אסופה לשירה מעמדית". האסופה התקבלה בצורה נרחבת ואותתה לנו כעורכיה לאן הרוח נושבת.

מסגד בעקבה
מסגד בעקבה

חזרתי מעקבה לפני כשבוע ודווקא הירדנים שיבחו את ישראל ואת המצב החברתי בה. הם דיברו על העוני שהם סובלים ממנו ועל המשטר הקשה. הפלסטינים הירדנים הזכירו את אחיהם בישראל ואת מצבם העדיף. לא במקרה החדשות הללו לא מגיעות, אלא למי שמקשיב לרחש של הרחוב. תמיד ישנו מה לתקן ולשפר. אבל בישראל יש מערכות חברתיות רחבות שמונעות מאיתנו לההפך לדיקטטורה, שמרנית שאינה דואגת לילדיה.

התקשורת שהייתה עד לא מזמן לרחוקה מהעם, אמצה לחיקה את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים. וזהו עוד סימן לחברה דמוקרטית שעוברת טרנספורמציה פנימית. אי אפשר לתאר את המערכת הפוליטית מבלי להבין את הכוח של התקשורת לדרוש בהצלחה שינויים.

הדברים התפרסמו בדעות ישראל היום

***

הלכתי הבוקר לקחת מהדואר את הדיסק עיראק'נרול של דודו טסה. הדיסק מתנגן כבר שעות ואני בוכה כמו ילד. כי אי אפשר לשמוע מוזיקה עיראקית מבלי לבכות. והנה פתאום נשלח אלי "יהלומים שחורים" – מאמר חשוב מאין כמותו בספרות הישראלית שכתב חזקאל רחמים. המאמר ממפה את הגעת השוליים לספרות בישראל. ואני אומר, אנחנו כאן ואנחנו נתחזק וננצח.

***

שבוע שעבר הופעתי פעמיים (נגד הטבח בסוריה והמלחמה עם איראן) עם השיר "המממ פצצה" של ערן הדס הידוע שהיה ידוע בעבר בכינויו הפואטי "צאלה כץ ז"ל". ערן הדס כתב את השיר בהשראת אלן גינזברג. אני שמח לפרסם את השיר בבלוג וגם להביא את הגירסא של גינזברג (vimeo ופייס). התערוכה נגד המלחמה באיראן ומופע השירה שפתח אותה בכתבה מעולה בגרמניה. המופע בפתיחת התערוכה הביא גם לאירוח בינשופים ובאופן חד פעמי וללא חזרות, רוגל ואני הופענו עם השיר ביחד.

מתי שמואלוף/אירן//פתיחה בחללית from הרשות העצמית on Vimeo.

הביצוע מלא ההשראה של אלן גינזברג ז"ל

*

אירועים קרובים:

מוסיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא

 

גאון במזרחית

"מוסיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", כך התבטא הזמר המפורסם יהורם גאון בראיון בעיתון סטודנטים של שלוחת האוניברסיטה באריאל, ועורר סערה ציבורית. גאון תקף את הזמר המזרחי וכינה אותו "אסון טבע". הוא יצא נגד העברית העילגת, השגיאות והחזרתיות במוטיבים המוסיקליים. אמנם גאון סייג את דבריו וציין לטובה את שירי אביהו מדינה ושלמה בר, אך עם זאת הדגיש כי "הרוב זה בושה לאינטליגנציה. אני מייחל לרגע שכבר יעבור הגל העכור הזה ויפנה את מקומו לאיכות". המשך קריאת הפוסט "מוסיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא"

רזיאל 29, כיכר השעון, יפו / שגיא אזולאי

סרטו הקצר של שגיא אזולאי, מתרחש רובו ככולו בחנות התקליטים המיתולוגית של האחים אזולאי ומספר על תחנות בדרכה של המוזיקה המזרחית. קפצו אל זמן ורוח אחרת. מי ביקש לשמוע את אום כולת'ום? מי הקליט לראשונה את אריס סאן, טריפונס, ג'ו עמר? המוזיקה המזרחית הייתה זאת שפרצה את מחסום הדיכוי ושימרה בתוכה מסורות רבות. לא פלא שהיום תחיית התרבות המזרחית מתרחשת באמצעות סולמות מוזיקליים יהודים-ערבים ואני ממליץ בחום לב להכנס לאתר "הזמנה לפיוט". הנה מאמר רחב יריעה שלי על נושא המוזיקה המזרחית.

תודה לאבי בוחבוט על ההפנייה. שבת שלום

אבוס עיינק ישי לוי | אייל בן משה

ישי, ראינו אותך היום בפסטיבל תימנה ראש העין (י"ט תשרי תשס"ז' 11.10.06) קרעת לנו את הלב. עלית לבמה שדוף עור, עינייך ברקו, אולי כמו בימי צעירותך, אך הפעם אלו ימי אובדנך. היית הכוכב של הערב, בן העיר, נעים הזמירות ששב מבית האסורים. כולם חיכו לך, באו בשבילך, ספרו את הדקות עד לסוף הערב – השיא של המופע.

המשך קריאת הפוסט "אבוס עיינק ישי לוי | אייל בן משה"