שר האוצר הבא: העלה את תקציב התרבות

מתוך
מתוך "עיתון אישי"

תרבות: שינוי קטן, הבדל גדול 

המשימות של שר האוצר הבא מורכבות, וברובן יידרשו מהלכים כואבים. רבים מדברים על תקציבי הביטחון, הרווחה והבריאות העומדים במוקד סדר היום, אבל ראוי לומר גם: אל תשכחו את תקציב התרבות. כשהוא מוזנח ונטוש לגמרי, קיים יחס בלתי נתפס בין תקציב זה לבין תקציבי שאר המשרדים.
תקציב התרבות בישראל עומד על 0.03 מהתקציב הלאומי. התקן של מדינות ה־OECD, שאותו אמורה ישראל לקיים, קובע שתקציב התרבות יעמוד על לפחות אחוז אחד מסך התקציב הכולל. אם ישראל תשלש את התמיכה שלה בתרבות הישראלית, היא תיישר קו עם מדינות המערב ותוביל אותנו להיות כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הזכות לתרבות לא פחות חשובה מזכויות חברתיות אחרות.
הדרישה להעלות את התקציב לאחוז היא הגיונית והגונה. הדבר לא יפגע בתקציבים אחרים בצורה ניכרת, וכמעט שלא יורגש בתוך הסחר־מכר הפוליטי.
שינוי כל כך קטן בתקציב התרבות יביא שינוי הרבה יותר גדול בכל כך הרבה תחומי יצירה בישראל. מדינת ישראל תצעד לתוך עתיד פורה. אסור לנו להיות מדינה עם תרבות מנוונת, הכלואה בתוך שוליה. עלינו לקחת את השוליים למרכז ולתת לפלורליזם התרבותי להישמע.
התרבות הישראלית היום דומה למשחק כיסאות מוסיקליים, שבו כל הזמן מוציאים כיסא וכל היוצרים נלחמים על הכיסאות הנותרים. אך אפשר לבנות תרבות אחרת. אם יוגדל תקציב התרבות, נוכל לראות את היוצרים ואת היוצרות עולים על פני הקרקע, פחות עסוקים בהישרדות ויותר ביצירה ובתרומה לחברה.
העלאת תקציב התרבות תוריד את מפלס האלימות, הגזענות וההסתה. כידוע, אמנות מבצעת סובלימציה לתשוקות הכי אפלות, ומתן ביטוי אמנותי לא יכול להרוג או לפגוע באיש, אלא לשנות ערכים ולייצר חברה סובלנית יותר.
העלאת תקציב התרבות לא רק תתרום לדור שלנו, אלא תהיה המסר והבשורה שלנו לדורות הבאים. שכן העתיד שלנו מונח בתוך החלטה שכזאת. הדורות הבאים יזכו להישגים ניכרים ולשגשוג יצירתי בזכותנו. איננו צריכים רק לקבור את ראשנו בתוך החול כבת יענה, אלא להרימו כמו קשר מוכשר במשחק כדורגל ולחפש למי למסור את הכדור. התרבות היא תהליך מסירה מדור לדור של ערכים, של נטיות, של זהויות ושל משמעויות. בהיעדר תרבות, האדם לא יכול לקבל אופקים שאליהם ירצה לשאוף. התרבות מעניקה סוג של אתגר פוטנציאלי לחברה הישראלית. וכשנדע מהם האתגרים העומדים בפנינו, נדע לאן עלינו לפנות בדרך הקשה של מדינה בראשית ימיה.
העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד ויותר מתקציב המדינה אינה החלטה של שמאל או של ימין, היא צריכה להיות החלטה רוחבית לכל המפלגות. נקרא לכל המפלגות להתאחד סביב תרבות משגשגת, ללא הבדל לאום, גזע, אתניות, מין, מיניות או דת.
במדינה מרובת תרבויות ושוני נוכל לדעת בביטחון שהגדלת תקציב התרבות תייצר רב־תרבותיות משובחת. דמו את התרבויות השונות לחלקות אדמות, ואת עצמכם לכאלו המביטים בהן מתוך כנף מטוס ורואים רק שטיח צבעוני, עשיר ומגוון.
שר האוצר בממשלה המתקרבת אלינו, כולם ידברו איתך על קיצוצים, אך בתנועה קטנה תוכל לייצר שינוי ענק.

יובל גלעד/ מחשבות על גאון אמריקני

אני רוצה לספר לכם על הימים האחרונים בחייו של סולן להקת NIRVANA, גאון מוזיקת הרוק קורט קוביין. אני רוצה לספר לכם על הבדידות והניכור האינסופיים אליהם יכול להגיע אדם מפורסם כל כך, ועל האדישות של החברה כלפי מי שנתן לה כל כך הרבה. אותה אדישות שיש לנו כלפי הומלסים, כלפי פליטים, כלפי מלחמות באפריקה וכו'. אני רוצה לספר לכם על האומה האמריקנית הגדולה, שהחופש וחירות הפרט הם דגליה, דגלים המתנפנפים ברוח של מרחבי הטבע הנהדרים, ועל הצד השני של אותה מטבע: האדישות והניכור, העזובה והזיוף. כיצד תרבות מאליהה אדם, אבל נותנת לו להסתובב לבדו, ימים בודדים, בידיעה שהוא אובדני, שכן מותו יכול לשמש אותה יותר מחייו.

המשך קריאת הפוסט "יובל גלעד/ מחשבות על גאון אמריקני"

שירת שייח' ג'ראח – אין קדושה בעיר כבושה

 

ביום רביעי, ה-23 ביוני, בשעה 20:00 בשייח' ג'ראח  נפגש לאירוע מיוחד בשיתוף פעולה בין תושבי שיח ג'ראח וגרילה תרבות. אירוע של מחאה משותפת, בעדויות, בשירה ובמוסיקה. נביע בקול גדול את תמיכתנו הבלתי מסויגת בתושבי שייח' ג'ראח ומזרח ירושלים כנגד האיוולת של בתי המשפט וכוחות הביטחון, כנגד הבריונות היומיומית של הדיירים החדשים, וכנגד עוולות הכיבוש בירושלים, בעזה ובגדה והרדיפה אחר האזרחים הפלסטינים-ישראלים.

המשך קריאת הפוסט "שירת שייח' ג'ראח – אין קדושה בעיר כבושה"

מהיפי ליאפי: כמה קווים דקיקים לדמותו של ג'רי רובין

ג'רי רובין נולד ב-14 בחודש יולי, 1938 ונפטר ב-28 בנובמבר 1994. ממנהיגי תנועת ההיפים מהווה דוגמא מרתקת לשינוי שהתחולל בארה"ב מימי המהפכה העליזים להולדת השמרנות החדשה משנות השמונים ואילך. ג'רי רובין היה בין השבעה שפוצצו את הועידה הדמוקרטית הלאומית (1968) ונחשב לאחד ממנהיגי ההיפים ביחד עם האקטיביסט אבי הופמן ואחרים. בשנות השמונים הוא הפך לאיש עסקים, היה לראשונים להשקיע בחברת "אפל". הוא הקים חברות שיווק, עבד כיועץ בשוק ההון והגדיר מחדש את אוכלוסית היאפים בניו יורק. הוא ביקש לטענתו שלא להישאר מחוץ למבנה הכוח ולרקוד. אלא לשנות מבפנים את מבנה הכוח. השינוי שחל בדמותו הוא גם שינוי מחשבתי שהתחולל בארה"ב במחנה של השמאל הרדיקלי.


ג'רי רובין החל בצעדי המחאה שלו, אחרי שעזב את הלימודים באוניברסיטת ברקלי. המחאה הראשונה בברקלי התרחשה בעקבות סירוב של מוכר מכולת מקומי להעסיק אפריקאי-אמריקאי. לאחר מכן רובין הוביל ויזם מאבקים משלו.  רובין אירגן את וי"ו – ועדת יום ויאטנם (VDC – Vietnam Day Committee ) והוא אחד המייסדים של תנועת הייפיס –  התנועה הבינלאומית של הנוער (Yippies – Youth International Party). מייסדים אחרים בתנועה היו אבי הופמן (Abbie Hoffman) ופיגסוס (Pigasus) – חזיר שהפך לנשיא. הוא שיחק תפקיד מרכזי בשיבוש ההתכנסות הלאומית של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו בשנת 1968. ביחד עם שבעה חברים אחרים (אבי הופמן, רני דיוויס, ג'ון פרוינאס, דיויד דילינג'ר, לי ווינר, טום היידן ובובי סיל – מנהיג הפנתרים השחורים שגרם לעוצמות גדולות של איום נפרד לממסד). רובין הועמד למשפט ביחד עם השבעה בהאשמה של יצירת קונספירציה מעבר על חוקי המדינה, ניסיון הסתה ויצירת מהומות.

השופט היה ג'וליוס הופמן. הנאשמים כונו "השיבעה משיקגו" (Chicago Seven) וזאת לאחר שבובי סיל הופרד מהם. הנאשמים הפכו את אולם בית המשפט לקרקס ולמרות שחמישה מתוך השבעה נמצאו אשמים ביצירת מהומות, הם זוכו לאחר מכן בבית המשפט הגבוה.

ספרות

Low resolution book cover, Do It: Scenarios of the Revolution, Jerry Rubin, 1970, Simon and Schuster

האמונות האנטי ממסדיות של ג'רי רובין כונסו בתוך ספרו "עשה זאת!: סצינות של המהפכה" (Do It!: Scenarios of the Revolution) בהוצאת סימון ושוסטר, 1970 ([1]). את ההקדמה לספר כתב אלדריג' קליבר (Eldridge Cleaver) מנהיג הפנתרים השחורים. וקוונטין פיורי (Quentin Fiore) שאחראי לעיצוב הלא קונבציונאלי של העטיפה. הספר מכיל את המבט הפנימי של רובין על המשפט של השבעה בשיקגו ובו בזמן גם מביט בתנועת "מחתרת החזאים" (Weatherman Underground) שביקשה למוטט את המשטר בארה"ב באמצעות פגיעה ישירה במוסדותיו, בפנתרים השחורים, ל.ס.ד, תנועת שחרור הנשים וכן במהפכה שלא התרחשה.

ישנו דימיון מפליג בין הסיסמא של הייפיס וג'רי רובין – DO IT! (1970) והסיסמא של חברת "נייק" – Just Do It! (1988(. עשרים שנה המפרידות ביניהן רק מראות את מידת ההשפעה של התנועה על המחשבה האמריקאית. הניכוס של תעשיית הנעליים את סיסמת המהפכנים החברתיים הצעירים היא חלק ממעבר ממחשבה סוציאל-דמוקרטית שמאלית רדיקלית למחשבה קפיטליסטית שמרנית רפובליקנית.

בשנת 1976 רובין כתב את הספר "להתבגר (מחדש) בגיל 37" (Growing (Up) at Thirty-Seven) שכלל פרק אשר תיאר את הניסיון שלו תחת הדרכת הסמינרים של ארהרד (Erhard Seminar Training) כחלק מספריטואליזם אמריקאי. הספר מתאר את ההתחקות של רובין אחרי האודיסאה הפרטית שהוא עבר מאקטיביסט רדיקלי בשנות השישים לפרקטיקות שבהם התעצב המאבק בשנות השבעים.

שינוי דעותיו הפוליטיות

לאחר סיום מלחמת ויאטנם, רובין שינה את הדעות הפוליטיות שלו והפך יזם ואיש עסקים. הוא היה אחד המשקיעים הראשונים של חברת המחשבים "אפל". בשנות השמונים הוא השתתף במסע דיונים, ביחד עם אבי הופמן שכונה "היפי נגד יאפי" (Yippie Versus Yuppie).  טענתו המרכזית של רובין שאקטיביזם כלל עבודה קשה ושימוש בסמים, סקס ויציאה נגד קניין פרטי הפך את תנועת ההתנגדות ל"תנועה מפחידה משל עצמה" ו"יצירת עושר ורווחה היא המהפכה האמריקאית האמיתית – ומה שצריך הוא הזרקת מימון לתוך האזורים המדוכאים של המדינה". מה שהפריד בין הופמן לבין רובין היו דעות פוליטיות שונות ולא אישיות. כשהופמן התאבד בהפתעה בשנת 1989, רובין היה בין שני חברי "השבעה משיקגו" שביקרו בהלוויתו שכללו גם את הסנטור מטעם מדינת קליפורניה טום היידן).

אימרות מפורסמות

·         "אני הילד של אמריקה. ואם אי פעם אשלח לכיסא החשמלי בשל ה"פשעים" המהפכניים, אזמין את הארוחה שלי: המבורגר, צ'יפס וקוקה קולה"
·         "קפיטליסט מגניב הוא קפיטליסט חזיר … הם בוגדים לשיער הארוך שלהם"
·         מה יקרה אם השמאל האידיאולוגי הלבן ייקח את השלטון? הרחובות ההיפיים ינוקו בידי "החזירים" הסוציאליסטים. ונהיה מוכרחים להסתפר, להתגלח בכל שבוע. ונתקלח בכל לילה, ונלך לכלא אם אחד מאיתנו יקלל. מין יהיה לא חוקי, מלבד עשייתו למען הבאת ילדים. סמים פסיכודליים יהפכו לפשע כנגד המדינה והחוק יחייב שתיית בירה. ריקוד לצלילי להקות הרוק יהפוך לטאבו והסרטים של הוליווד וחוברות הקומיקס יהפכו לא חוקיים
·         השמאל החדש צמח, כילד כועס על כל מה שגזרו עליו, מתוך אגן הירכיים הרוטט של אלביס
·         אדם צעיר שאין לו רישום פלילי חי את חייו בארון
·         התאהבתי בצ'רלי מנסון בפעם הראשונה שראיתי את הפרצוף כרוב שלו ואת עיניו הנוצצות בטלוויזיה
.

עוד על רובין

לקריאה נוספת:

בנימה אישית אני רוצה לספר כי ספרו של ג'רי רובין השפיע עלי מאוד ביחד עם כל תנועת ההיפים והייפים והם עזרו לקבוצת גרילה תרבות להעלות ולתפוס מקום בקרב התנועות התרבותיות שמבקשות ליצור מהפכה תודעתית בישראל.

הרהורים על מוסיקה מזרחית

hand-drum-215000_640

המאמר מובא בשינויים קלים מהמקור. נכתב בשנת 2006

הרהורים על מוסיקה מזרחית [1]
במאמר זה אנסה לבדוק כמה הסברים ל"שתיקה", כביכול, של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי המידרדר[2] של המזרחים בישראל בפרט, ושל המדינה בכלל.  ישנם לא מעט מוסיקאי רוק מזרחי[3], כמו אהוד בנאי, יהודה פוליקר, מרגלית צנעני, אלי לוזון, כנסיית השכל ואחרים/ות או אמני היפ-הופ מזרחי, כגון להקת 'חיילי הנקמה' או 'סאבלימינל והצל', ואחרים. איני מתעלם מהשפעתם, ובכל זאת נדמה כי המוסיקה המזרחית (אשר נבדלת בכל תחום אפשרי מהפיזמונאות 'הישראלית') אינה מספקת התנגדות למצב הפוליטי הקיים ואינה משמיעה בצורה חדה את קולם של המזרחים בישראל. אני טוען כי בדיקה מעמיקה של הערכים, שאיתם נבחר לבחון את המוזיקה בפרט ואת שוק התרבות בישראל בכלל, תוכיח אחרת. המשך קריאת הפוסט "הרהורים על מוסיקה מזרחית"