זובידה ונוריאלי, שכחתם שהעיר הלבנה היתה פעם שחורה?

 אי אפשר לדבר על המזרחים בתל אביב ובישראל בכלל ועל דחיקתם, בלי להזכיר את הפרויקט האכזרי של הנכבה 

על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

הטור שלי "ישראלי באודסה": על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה – הגירסא המלאה לדברים שהתפרסמו בהארץ

כיצד חובר השמאל המזרחי לשמאל הפלסטיני

היוצר והחוקר פרופ' סמי שלום שיטרית מאתגר במאמר נוקב את הפריחה והאוונגרד המזרחי ושואל היכן הם חוברים לשמאל הפלסטיני. היכן המזרחיות המתחדשת, אינה מנסה להתקבל ולהיקבר תחת לובן האשכנזיות, אותה קטגוריה שמתבדלת בתוקפנות מהערביות. אודי אלוני, בתגובה קצרה לדברי סמי שלום שיטרית ומראה כיצד יש מזרחים הבונים מייצג שווא של האשכנזיות כשמאל, למרות שהיא מתקיימת בעיקר בתוך מרחבי ימין הגמוניים

שירה: "מעולם לא אמרתי לאישה"

"מעולם לא אמרתי שאני רוצה לחיות איתה לעד/ מעולם לא רציתי לגעת בנצח עם אהובה/ אך איתך/ אך לצדך".

הבלוז לא יגיע מהכיוון של האדם השבע: תשובה לעבד הבית ממשורר ובכיין מזרחי

הדברים נכתבו כתשובה למאמר "בכיינות יותר, משוררים פחות" אפשר תמיד להתפלפל, אבל בסוף היום, אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, הדורות הקודמים לא הביעו שום אנושיות כלפי המזרחים והמזרחיות ובמיוחד לא בשירה האשכנזית. והשירה של ערס פואטיקה הינה הכרזה על זהות עצמית, ואת זאת לא תוכל לקחת גם אם אתה משרת של השיטה, הסדר והלובן.

וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם"

הם לא חוששים להבליט את התרבות המזרחית, הם לא פוחדים שיקראו להם "ערסים" והם לא מחכים לאישור מהממסד הספרותי. איך הצליחה "ערס פואטיקה" להתסיס את עולם השירה בארץ ולמשוך קהל רב לאירועים שלה? (אלי אליהו בכתבה חדשה)

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט". מתי שמואלוף – משורר, מבקר ופעיל חברתי – מוציא ספר חדש ונוטש את תל אביב אחרי עשור לטובת חיפה

לצעוד בדרך המוארת | נופים חבושי עיניים" / ארז ביטון

תענוג לקבל בחזרה את הפואטיקה של ארז ביטון. יצירתו של ביטון נקטעה בשנת ,1989 ובשנים האחרונות חוזרת אלינו ביציבות וניצבת במרכז הבמה. ספר השירים החדש של ביטון, "נופים חבושי עיניים," לא עוסק באופן ישיר בשדה החברתי והאתני – בניגוד לספרו הקודם, "תמביסרת ציפור מרוקאית."

מדריך רפרם לכלא הלובי פוגש את דיויד בואי של מארק ספיץ

כמבקר ספרים, אני מקבל עשרות ספרים שאין לי יכולת להגיע אליהם. ובכל זאת, אני מרגיש שלפעמים אני חייב לכתוב על מספר ספרים שגרמו לי לחשוב. למרות שלכאורה יש לי במות רבות לכתוב בהם, אני חוזר לבלוג שלי כמו שמיכה של ילד, ששומר עליה גם כשהוא מבוגר. אני מרגיש מוגן בבלוג שלי. הוא תעודת הזהות של המדינה הלא קיימת בתוכי. הסיפור האוטוביוגרפי של רפרם חדד והביוגרפיה של דיויד בואי מביאים לנו סיפורים קשים, אך מסתירים יופי רב.

השחור הפגום והלבנה הפגומה: כמה מילים על יחסים אתניים אלימים

הקומדיה לכאורה שמובילה לטרגדיה. טרגדיה של יחסים אתניים לא פתורים אשר מוכפפים בעל כורחם לתבניות זרות להם. טור מכעיס ב"העוקץ"