פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

איך תענו לאלו שטוענים שהנרטיב של היהודים-הערבים / המזרחים, הוא סוג של נכבה מזרחית [מאמר]

בית הכנסת באוראן, אלג'יריה. לפי ויקיפדיה, בית הכנסת, הופקע ב-1975 והפך למסגד.

נקודות על עניין פליטים יהודים ממדינות ערב:

ההגדרה של פליטים יהודים ממדינות ערב מבקשת ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים, לבין המזרחים, שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. בשנת 2010 הכנסת חוקקה חוק המחייב כל ממשלה ישראלית אשר נושאת ונותנת עם נציגים ערבים (הכוונה לפלסטינים), להתייחס ליהודים המזרחים כאל פליטים. הרעיון הוא שבאמצעות המזרחים תיחסם זכות השיבה של הפלסטינים, וגם בדרך זה יקוזזו הפיצויים, שישראל עשוייה לשלם על הרכוש הפלסטיני שהופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי "נפקדים". הרעיון הזה שגוי היסטורית, אינו חכם מדינית, ובלתי צודק מוסרית.

  • הרעיון שעומד מאחורי זה:
    • היהודים-הערבים הם פליטים
    • היהודים-הערבים גורשו ממדינות ערב
    • כשהגיעו לארץ הם חיו במעברות, שהם מעין מחנות פליטים

הבעייתיות ברעיון הזה:

1. מה יעשו היהודים שראו את עצמם כציונים? – הרבה מהיהודים-הערבים ראו בבואם לישראל כעולים, ציונים, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם האשכנזים, ולא ראו בבואם סוג של פליטות.

2. רוב רובם של היהודים-הערבים לא ראו את עצמם כציונים – "רוב רובם של היהודים ילידי המזרח התיכון הערבי חיו מחוץ לפלסטין/ישראל עד לשנות החמישים של המאה העשרים והיו אדישים לציונות: הם לא היו פרו–ציוניים אקטיביים ולא אנטי–ציוניים אקטיביים; הם פשוט היו לא–ציוניים. זו גם הייתה אחת הסיבות שבגללה יהודי ערב לא חשבו להגר לפלסטין/ישראל השכנה ולא התאמצו להגיע אליה עד לאחר סיומה של מלחמת 1948, תבוסתם של צבאות ערב והיווצרותה של הטרגדיה הפלסטינית — תקופה שבה מצבם ומעמדם הסוציו–פוליטי במדינות ערב הידרדר בהתמדה והפך מורכב מאוד כתוצאה ישירה (גם אם לא יחידה) של הסכסוך החריף בפלסטין בין המהגרים הציונים–האשכנזים והערבים–הילידים" מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

3. הסיכסוך בין הפלסטינים לבין הציונים השפיע על המזרחים – "לעימות בין הציונים האירופיים לערביי פלסטין, שהלך והחריף משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, הייתה השפעה שלילית על מעמדן החברתי–פוליטי של הקהילות היהודיות במדינות ערב. מצבן הפך למורכב יותר מזה של קהילות מיעוט ילידיות אחרות משום שהעימות בפלסטין היה בין יהודים (אירופיים) וערבים. מנקודת המבט של פוליטיקה השוואתית אפשר לומר שאם לדוגמה, הייתה מתבססת בפלסטין — ובחסות בריטית–קולוניאלית — ציונות קופטית או ציונות נסטוריאנית, סביר להניח שהיו לכך השלכות דומות על הקופטים במצרים או על הנסטוריאנים בעיראק. במהלך השנים הללו התערערה הבחנת היסוד העקרונית והחשובה בין "יהודים" ל"ציונים" ברחבי המזרח התיכון. תהליך אטי וחמקמק זה פעל לטובתם הבלעדית של הציונים האירופיים שבשנים אלו היה להם אינטרס ברור להפוך את המונחים "יהודי" ו"ציוני" לנרדפים. סיבה אחת לכך הייתה המטרה ליצור את הרושם שההשקפה הציונית הייתה נחלת הרוב בקרב יהודי העולם (זאת בשעה שהציונים היו בעצם מיעוט משמעותי בין היהודים באפריקה, באסיה, באירופה או בארצות הברית). הסיבה השנייה נבעה מהצורך לשכנע את המעצמות שזו "חובתן" להכיר במענה הציוני כמענה הבלעדי, הראוי והיחיד לפתרון "שאלת היהודים" (האירופיים), מענה שביטא, לכאורה, את רצון הרוב בקרב יהודי העולם. משום שעניין זה — ערעור ההבחנה בין "יהודים" ל"ציונים" — חשוב כל כך, אבסס אותו להלן בעזרת כמה ציטוטים מאותה תקופה." מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

4. הטענה שרק הפוליטיקה המוסלמית אחראית ליהודים-ערבים שוכחת מעוד כמה נקודות –

  • השאיפה הציונית הבסיסית, כמו גם הקריאה והפעולות החוזרות והנשנות, בכל הנוגע לתזות-הבסיס של "שלילת הגלות" ו"חיסול הגלות" שנתפסות באידיאולוגיה ובעשייה הציוניים כתנאי מקדים והכרחי לעצם האפשרות להגשמת הציונות;
  • הקריאות והפעולות הציוניות החוזרות ונשנות ל"קיבוץ גלויות";
  • מחויבות הבלתי-מתפשרת של הציונות להפרדה סוציו-פוליטית חדה וממוסדת בין יהודים, מצד אחד, לבין מוסלמים ו/או נוצרים, מן הצד האחר;
  • הצורך הדמוגרפי, החקלאי והתעשייתי של מדינת ישראל הצעירה והזעירה בעתודות כוח אדם, פועלים וידיים חקלאיות חומות בתקופה שלאחר השמדתם הרצחנית של מיליוני יהודי אירופה שעד אז היוו את העתודה הכמעט יחידה של התנועה הציונית.

5. מהי האחריות של מדינת ישראל בנושא – החוק "לציון יום הפליטות היהודית מארצות ערב", מבקש לשמר את זיכרון "הפליטים היהודים אשר נעקרו, גורשו או ברחו מארצות ערב", בכל המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל אך לא מזכיר את האחריות של ישראל, שהפכה את הקטגוריות של יהדות וערביות למנוגדות.

6. ספרי הלימוד – המדינה לא מניחה לנרטיב הביקורתי להכנס לספרי הלימוד שלה.

7. שתי לאומיות שבגדו – בסופו של דבר יהודי העולם הערבי נבגדו במאה ה-20 הן על ידי התנועה הלאומית היהודית, הציונות-האשכנזית, והן על ידי התנועה הלאומית הערבית.

8. אנלוגיה מופרכת – כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי.

9. יחד עם זאת השאלה מורכבת, לגבי היהודים-הערבים – מעיראק ותימן היתה דחיקה אקטיבית מאוד של הקהילות היהודיות (שזוהו עם ישראל והציונות לאחר 48') בין 48' ל-51', בכמה ארצות הדחיקה/גירוש היו בעקבות המלחמות הבאות, ב-56' ו-67' (סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה), במרוקו לא היה גירוש ויש עדיין קהילה (וכן באיראן, שצורפה בחוק לארצות ערב)

10. צריך להיזהר מסיפור פוסט קולוניאלי – שבו יהדות אירופה מספרת לנו כי היא זאת שהצילה את יהודי עיראק, מבלי לקחת אחריות על המצב הבלתי אפשרי שנוצר. יחד עם זאת, צריך להזכיר כי האחריות נמצאת קודם כל, אצל אירופה, שלא ביקשה לפתור את בעית יהודית אירופה, בתוך אירופה , אלא שלחה אותם לפיתרון קולוניאלי, ואף מחמשת אותם בנשק גרעיני, ויוצרת מירוץ חימוש באיזור.

11. הופכת את החיים היהודים-ערבים למקבילים לשואה האירופית – בתוך כך, מובנה סיפור ההגירה המזרחי גם כסיפור המהדהד את סיפורם של הפליטים היהודים מאירופה: הבהילות וההפתעה בהן נדרשים היהודים לעזוב תוך שהם מותירים את כל רכושם מאחור, המודגשים בסרטונים, מזכירים את תיאורי האקציות שעברו היהודים באירופה (באחד מהקטעים אף מוזכרים הגרמנים באופן מפורש). הדרישה לפיצוי על הרכוש שהוחרם מזכירה את הדרישה להשבת הרכוש היהודי שהוחרם על ידי הנאצים, וההצעה לציין באמצעות יום זיכרון את הטראומה מזכירה כמובן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נדמה שבמדינת ישראל לא ניתן לספר סיפור אחר של סבל, הוא תמיד צריך להזכיר ולהתייחס לאסון בהא הידיעה – השואה. זיכרון השואה המהדהד בסיפור המזרחי מעמיד אותו גם כמחיר הולם ב"תחרות" מול הסבל הפלסטיני, גם מאפשר להמשיך ולהשתיק את המורכבות של הקיום היהודי במדינות ערב, וגם משרטט את המסגרת בו מורשה להתקיים סיפורם של יהודי המזרח – יהודים מול גויים, קורבנות מול מדכאים.

12. שוכחת את החיים, ומה שמחבר בין יהודים עיראקיים לבין להחיים שלהם בעיראק – האם הכול הוא סיפור של פליטות, או שיש מקום למולטי קולקטי בחברה הישראלית שהצאצאים שלה צמאים ללמוד על העבר, ולמלא את הבית ספר בשפות המוצא. לא במקרה הסרט מדבר בשפה העיראקית, ואף מכיל שחקנית פלסטינית.

13. מדוע לא הקימו מרכז תרבות לעיראקית כחלק מהשפות היהודיות-ערביות – ב-1996 העבירה הכנסת חוק אשר הקים רשות לאומית לתרבות היידיש ורשות לאומית לתרבות הלאדינו, היא בחרה לזנוח את אחותן הבכורה, הערבית-היהודית, השפה היהודית השלישית ברציפותה ההיסטורית, לאחר העברית והארמית. לכאורה שם היתה אפשרות לחבר את התרבות החיה של יהודי העולם הערבי, הנמצאת בסכנה, הלשון הערבית-היהודית, והתרבות הערבית-היהודית, אל מציאות חיינו כיום, אך במקום זאת אנו מקבלים חוקים למחיקת הערבית, שפת אמהותינו.
14. פעולת אירכוב צינית – פעולת הארכוב הממסדית, כפי שהיא מופיעה באיסוף העדויות של המהגרים מארצות ערב, משמרת אוטומטית עדויות על אובדן ומצבי מצוקה בארצות המוצא של העולים ממדינות ערב, בו בזמן שהיא דוחה על הסף וללא דיון (תוך שימוש במנגנונים של התעלמות, הכחשה, הגחכה, העלמת מידע ועוד) עדויות של אותן קבוצות הנוגעות לעוולות שהופנו כלפיהן על ידי הממסד באותה תקופה ממש.

15. יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כשהתרחשה הנכבה – ולכן זה לא נכון גם היסטורית להניח אותם מול הרכוש הפלסטיני.

16. היא לא מאפשרת תביעות אינדיוידואליות – משרד החוץ רואה ברכוש יהודי עיראק, מצרים ומדינות ערב, אינוונטר בכדי להשיג את הרכוש הפלסטיני. אסור להגיש תביעות אינדיוידואליות בשם הרכוש הזה. מדינת ישראל מחזיקה ברכוש זה, כחלק מתביעות עתידיות שיקוזזו עם הפלסטינים. כשיהודים אשכנזים תובעים את רכושם בדין ובצדק מגרמניה, הם עושים זאת כפרטים, כי זה היה רכוש פרטי. אין לאף גוף או עמותה בכלל זכות לגעת ברכוש של מישהו אחר ולעשות לו הלאמה.

17. סיכסוך בין המזרחים לבין הפלסטינים – החוק הזה מסכסך את המזרחים עם הפלסטינים, למרות שגם היסטורית הם לא היו בנכבה.

18 הפליטים הם מי שאין מי שדואג להם – באמנת הפליטים המקורית, זו מ 1951, פליט מוגדר בערך כמו אצל חנה ארנדט (שכתבה גרסה פופלרית לאותו קו מחשבה). מדובר באדם שאין לו מדינה שדואגת לו, או ארגון בעל עוצמה השקולה לזו של מדינה, כלומר ארגון של האו"ם. מהסיבה הזו הפלסטינים לא נחשבו לפליטים – היה להם את אונר"א. ומהסיבה הזו היהודים מארצות ערב לא נחשבו לפליטים.

19. ישראל מדכאת את המזרחים בישראל – בישראל אנו חיים מגלות לגלות, דור אחר דור, שכן, המדינה עדיין מסרבת להכיר באחריותה לפרשות שונות הנוגעות לקליטת העולים מהמזרח [חטיפת ילדי תימן, הגזזת, חלוקת הקרקעות ועוד] מסרבת להכיר בחלקה בעוני שנכפה עליהם, מסרבת לממש חלוקה צודקת של קרקעות ומשאבים, ממשיכה לנהל תקצוב בלתי שיוויוני, וממשיכה להזניח את הפריפריה (אליה נשלחו בעיקר עולים ממדינות ערב ואיראן, כחלק ממדיניות מכוונת) בכל היבט אפשרי.

20. היוזמה האידאולוגית להגירה של היהודים-הערבים הייתה של מוסדות התנועה הציונית ומדינת ישראל ולא של הקהילות היהודיות המהגרות.

21. הדת שחיברה הופכת למרכיב נפרד – מרגע תחילת מלחמת 1948 זוהו יהודי ארצות ערב עם הציונים האירופים המצויים במלחמה מול הערבים על אדמת המריבה שבחלקה הגדול הייתה ערבית. יתר מכך תוצאותיה של המלחמה היו הרות אסון לפלסטינים – הנכבה, שבה גורשו, הוברחו ואיבדו את אדמותיהם, בתיהם ורכושם למעלה ממיליון פלסטינים ורובם הפכו לפליטים; השלכותיהן על היחסים בין היהודים למוסלמים בארצות ערב והאסלאם היו חמורות ובעיקר ממדינות העימות המידיות – עיראק, סוריה, מצרים ולבנון. מעתה היהודים זוהו כציונים על יסוד דתם בלבד, גם לא שמעו קודם את המילה ציונות. זאת משום שהלאומיות היהודית והלאומיות הערבית הגדירו את עצמם על בסיס של דת, וכך חיסלה הלאומיות את היסוד התרבותי ערבי המשותף ליהודים ולמוסלמים. ליצירת הזהות הזו בין הציונות ליהדותם של יהודי האסלאם אחראים גם הסוכנים הציונים האירופים והמגויסים המקומיים. מטרתם הייתה לערער את יחסי האמון בין היהודים למוסלמים כדי לדרבן את היהודים לצאת. על רקע זה קשה להבין מדוע יהודי עיראק, למשל, לא גילו סימני הזדהות או התלהבות מהרעיון הציוני המדיני ואפילו מהקמת מדינת ישראל.

22. איבוד המאפיין הקהילתי של הקהילות שלהם – מרגע צירופם של יהודי ארצות ערב והאסלאם למסגרת המדינית הציונית, הם איבדו את כל המבנים הקהילתיים של קהילותיהם, כמו מערכות החינוך בעיראק ובצפון אפריקה ומסגרות הסיוע העצמיות בקהילות אלה [קיראו יותר בספרו של סמי שלום שיטרית, הנרטיב המזרחי בישראל, בהוצאת עם עובד].

 

פתרון יפה של אלמוג בהר לנושא:

אנחנו תובעים לשנות את מדינת ישראל, את תפיסת ההיסטוריה שלה, את התרבות שלה, את חלוקת המשאבים והגבולות, ולא מוכנים להתאמות קלות של הנרטיב כדי להכיל אותנו ללא המטענים ה"עודפים" הערביים מדי. מדינת ישראל צריכה לפצות על העוולות שלה כלפי יהודי העולם הערבי, והמזרחים בכלל, בין השאר על-ידי חלוקה מחדש של משאבים בהווה (בחינוך, בשטחי רשויות עיירות הפיתוח, בהפסקת הפינויים של כפר שלם / גבעת עמל, הרחבת הדיור הציבורי ועוד).

לצד אלו צריכות לעמוד התביעות שלנו כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, לגבי חלקנו בהיסטוריה שלהן, בתרבות שלהן, בזיכרון שלהן – שיש בו חלק יהודי שזכאי להכרה. התביעות שלנו לגבי הרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או קהילתיות, אך לא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון קיזוז מול הפלסטינים. העוול שנעשה לנו אינו מצדיק את העוול שנעשה לפלסטינים, והגזל מאיתנו אינו מצדיק את הגזל מן הפלסטינים.

קיראו עוד: להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים, נאא'ל אל טוקחי

בבליוגרפיה

Wow, thanks Nael Eltoukhy for this important translation!!!

 

Looking someone in the eye, unlike focusing with them, requires a certain strength; a look in the eye is often followed by a look at the self. Coinciding with the publication of the Eastern Commonness initiative, Mati Shemoelof, a poet of Iraqi origin and one of the signatories of the appeal, wrote a blog post responding to the Zionist claim that the Palestinian refugees are the equivalent of the Arab Jews kicked out of Arab lands and that the properties they left behind in Egypt, Iraq and Yemen are of equal value to the properties Palestinians left behind them — so even-steven, according to this Zionist logic. Shemoelof responds forcefully to this argument with 22 points, including:

Many Arab Jews see themselves as having come to Israel as Zionist immigrants, just like their Ashkenazi brothers and sisters. They don’t see themselves as refugees.

Any honest person, Zionist or non-Zionist, must admit that the comparison between Palestinians and Mizrahi Jews is tenuous.

Palestinian refugees did not ask to leave Palestine. In 1948, numerous Palestinian communities were destroyed and some 750,000 Palestinians were expelled or fled from historic Palestine. Those who fled did not leave their homes of their own free will.

The Jews of Iraq were Iraqi citizens when the nakba [Arab defeat in the 1948 war with Israel] happened, so it’s also not correct to pit them against Palestinians and their property.

The ideological impetus for the displacement of Arab Jews was part of the Zionist movement and the state of Israel, not of immigrant Jewish communities themselves.

In Israel, we [Mizrahi Jews] live between one exile and another, generation after generation. The state still refuses to recognize its responsibility for various issues related to the integration of immigrants from the East … It refuses to recognize its role in the poverty thrust on them, it refuses to ensure a fair division of land and resources, it continues to administer an unfair budget and neglect the suburbs (those to which primarily immigrants from Arab countries and Iran were sent, as part of a specific policy) in all possible dimensions.

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין


הטור פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – עיתון "הארץ"

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין

בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: לאשכנזי יש דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין

ברק ואני מכירים מברלין. הוא גדל בהרצליה ואני בחיפה. הוא הגיע לברלין ומצא את בחירת לבו דפנה, והם כבר ביחד יותר מארבע שנים. יום אחד שוטטנו ביחד והצטלמנו לפייסבוק, וברק כתב — "שני מזרחים. שמש. ברלין". ומיד התמונה חטפה תגובות זועמות ואוהבות. הזעם נגד המשכת המבט האתני לתוך ברלין הוביל אותי להרהורים קשים על הישראליות.

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני כותבים שאנו מזרחים בברלין. הרי הוא לא יושב בישראל, והם שואלים אותנו: מדוע להמשיך את המבט האתני לתוך ההגירה? הרי בהגירה אדם צריך להיוולד מחדש. אבל זה לא כך. לא נולדנו מהים, רבאק. אמי נולדה בבגדאד, ולכן אני יהודי־עיראקי־ערבי; אני נסעתי מתל אביב לברלין, ולכן אני יכול להמשיך את הזהות המזרחית שלי גם בברלין. זאת זהות שהולכת אתי ולא נעלמת, והיא לא בנויה על שלילת האשכנזיות. האשכנזיות והמזרחיות חולקות הרבה צדדים משותפים, כפי שלימד אותנו פרופ' יהודה שנהב.

לדוגמה, השפות שהציונות צימצמה עדיין ממשיכות גם בלעדינו, ומחכות לפרוח מחדש. כמו שרביד כחלני חזר לשיר בתימנית, או דודו טסה שר את שירי סבו בעיראקית, כך גם גיבור אחד מסיפורי חוזר לבגדאד כחלק מזכות השיבה הפלסטינית והיהודית למדינות ערב.

יחד עם זאת, יש להזכיר שגם בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: האשכנזי שייך לאשכנז, יש לו דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין, הוא מזוהה ב"סלאם עליכום" כשהוא נכנס להסתפר אצל הספר הסורי, הוא ה"אאוסלנדר", זה שלא יכול להשתתף בכל החגיגה של האיחוד האירופי אלא מביט באיחוד מבחוץ, הוא זה שמזוהה כמחבל כשהוא זז בין שדות תעופה, הוא זה שהקטגוריה של הזהות שלו לא מצליחה לעבור לאירופאים בדיוק כמו שהיא מבלבלת אמריקאים וכנראה גם אשכנזים — הכל כבר נמצא בשיר הנפלא של סמי שלום שיטרית "שיחת היכרות עם יהודייה אמריקנית חביבה":

תִּסְלַח לִי עַל הַשְּׁאֵלָה הַסַּקְרָנִית, אֲנִי פָּשׁוּט חַיֶּבֶת לִשְׁאֹל, אַתָּה יְהוּדִי אוֹ עֲרָבִי? / — אֲנִי יְהוּדִי־עֲרָבִי. / — אַתָּה מַצְחִיק. / — לֹא, אֲנִי דַּוְקָא רְצִינִי. / — יְהוּדִי־עֲרָבִי?! אֶת זֶה אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי. / — זֶה פָּשׁוּט: כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת יְהוּדִי־אָמֵרִיקָנִי. הִנֵּה, נַסִּי לְהַגִּיד יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — וְעַכְשָׁו אִמְרִי יְהוּדֵי־עֲרָב… / — אֵין בִּכְלָל מַה לְּהַשְׁווֹת, יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר. / — לָמָּה? / — כִּי "יְהוּדִי" לֹא הוֹלֵךְ עִם "עֲרָבִי", פָּשׁוּט לֹא הוֹלֵךְ. זֶה אֲפִלּוּ לֹא / מִצְטַלְצֵל טוֹב בָּאָזְנַיִם. / — תָּלוּי בֶּאֱמֶת בְּטִיב הָאָזְנַיִם. / — תִּרְאֶה, אֵין לִי שׁוּם דָּבָר נֶגֶד עֲרָבִים. יֵשׁ לִי אֲפִלּוּ יְדִידִים עֲרָבִים, / אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־עֲרָבִי" כַּאֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה הָעֲרָבִי זֶה / לְחַסֵּל אֶת הַיְּהוּדִי? / — וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־אֵירוֹפֵּאִי" כַּאֲשֶׁר כְּבָר חִסֵּל הָאֵירוֹפֵּאִי אֶת הַיְּהוּדִי" (סמי שלום שיטרית, שירים באשדודית, אנדלוס, 2003).

היהודים־האירופאים חוזרים לאותו מקום שבו אירופה חיסלה אותם, ואילו היהודים־הערבים חוזרים לאירופה שברובה לא הגיעה אליהם. לא היו משלוחים מבגדאד לאושוויץ, ובכל זאת אני חולם אפוקליפסה, אוכל ומחרבן את אושוויץ. אי־אפשר להיות יהודי בגרמניה בלי לחשוב על השואה. הישראליות לא נגמרת בהגירה. זהויות שהולבשו עלינו נמשכות הלאה. אך לשמחתי דווקא הדיאספוריות מעניקה פתאום ניגון חדש למלים הידועות. אט אט ניצנים של זהויות שלא הכרנו מתחילות לגדול בין הערוגות. 2013, 2014, 2015 נכנסת ומביאה לי סוג של חסד, אני מגלה אותו בכתיבה שמשתחררת מגבולות הטריטוריה הידועה.

נ.ב. התראיינתי לגל"צ לכבוד יום השואה. תוכלו לקרוא ולשמוע את הראיון באתר 

58q5T26j

מה למדתי על רבי דויד בוזגלו וארז ביטון

2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין: פוסט חדש בבלוג שלי "מקלחת של חושך" באתר עיתון "הארץ"

מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

הבלוז לא יגיע מהכיוון של האדם השבע: תשובה לעבד הבית ממשורר ובכיין מזרחי

מתאפרת, נטע אלקיים , אקריליק על עץ
מתאפרת, נטע אלקיים , אקריליק על עץ

הדברים נכתבו כתשובה למאמר "בכיינות יותר, משוררים פחות" אפשר תמיד להתפלפל, אבל בסוף היום, אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, הדורות הקודמים לא הביעו שום אנושיות כלפי המזרחים והמזרחיות ובמיוחד לא בשירה האשכנזית. והשירה של ערס פואטיקה Ars poetica הינה הכרזה על זהות עצמית, ואת זאת לא תוכל לקחת גם אם אתה משרת של השיטה, הסדר והלובן.

אני רוצה להגיד לכם שתמיד יצוץ גם הטמבל שיגיד שזה לא איכות, ולא שירה. אמרו את זה גם על גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة וצ'יקי ואני רגילים לזה, אך אחרי שנים של השמצות, יש כבר הכרה ואצל ערס פואטיקה זה אפילו קורה לשמחתי מהר יותר. להמשיך לכתוב, לפרסם, להקריא והדעות האלו יישכחו, כי מי שפועל מתוך הרצון לתקן את העולם, יודע שהעולם פגום, ומי שמנסה להשאיר פגום, אין לו אנרגיה של שינוי והוא רק רוצה לשמר.

אגב למי שתהה הזהות העצמית של ערס פואטיקה היא רחבה ומלאת קולות …. רק בראיון ל"הארץ" קיבלנו ארבעה קולות שונים ובערבים יש הרבה יותר משוררים ומשוררות, אשכנזיים כמזרחיים, נשים כגברים, קווירים כהטרוסקסואליים. אבל אני מאמין לשירה שהופיעה עד כה בשני הקבצים (התעדכנו בדף היכן ניתן להשיג) יש חתרנות כנגד מה שכיניתי השיטה, הסדר והלובן (לא תכונה של גנטיקה חס ושלום)

אוהב אותכן משוררות של שינוי, בואו והביאו לנו עתיד טוב יותר

עוד על הנושא:

צפו: אנו לא זקוקים לנס, אלא לממשלה שתדאג לתפקידה, כל הכבוד על האירוע החשוב. תודה שיר אלוני על הצילום! משוררות גרילה תרבות הם התקווה ומתוך מילה תיווצר מדינה אחרת!!!

שבת שלום!

נ.ב. תקראו את ההסבר של יעל בן יפת למיהו "עבד הבית" 

וצפו בכל ההופעות של ערס פואטיקה ביוטיוב

מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

 (טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

IMG_0070ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

IMG_0267אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!

נ.ב. בקרוב מתחיל להעלות שירים מהספר האחרון באתר…

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: