יום הבינלאומי למאבק בעוני: העניים החדשים

Levinsky park, south Tel Aviv, Israel, 4.2.2011
גן לוינסקי בדרום תל אביב, אוכלוסיות הזקוקות לעזרה וחיות בעוני. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס. Levinsky park, south Tel Aviv, Israel, 4.2.2011

יום העוני: העניים החדשים

מי הם העניים בישראל של השנה החדשה (2012)? ובכן התשובה די פשוטה: הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת מאיתנו. דעה מיוחדת לכבוד היום הבינלאומי למאבק בעוני

היום מציינים בישראל בישיבה מיוחדת בכנסת, בראשות היו"ר ראובן ריבלין, את "היום הבינלאומי למאבק בעוני". לרוב זהו המועד של הצגת הבעיות של האחרים למיניהם. כולנו חיים את הסטריאוטיפים המקשרים את העוני ואת הבעיות שהוא גורר איתו עם קבוצות מסוימות באוכלוסייה. כך שיוצא שהאשמה נעוצה באופי המנטלי של הקבוצות – ולא בשיטה. אין מפלט מן הסטריאוטיפים: הערבים לא משלמים מיסים, המזרחים לא מתאמצים למצוא עבודה, החרדים עצלנים ורק רוצים ללמוד תורה, האתיופים לא מחונכים והרוסים מתמכרים בקלות לשתייה. קשה שלא לשמוע את ההאשמה שהעניים אשמים בעוניים ולא השיטה. קשה לחברה הישראלית להביט באופן שבו מצוקת העוני גוררת מצוקות אחרות. קל יותר להצביע על האדם ועל שיוכו, ולא על המבנה החברתי שדירדר אותו.

מי הם העניים בישראל של השנה החדשה (2012)? ובכן התשובה די פשוטה: הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת מאיתנו. אף על פי שבמשך שנים זיהינו את העניים בעיקר עם קבוצות מסוימות מאוד באוכלוסייה, ובהן נשים, ערבים, מזרחים, חרדים ולאחר מכן גם רוסים ואתיופים, חל לאחרונה מהפך, משום שהעוני מחלחל גם לאותם פלחים באוכלוסייה שמעולם לא היו מזוהים עימו.

אלו חדשות רעות. העוני מתפזר ולא עוצר. השיטה הכלכלית הנוכחית ריכוזית, נטולת רגולציה ופיקוח ומשאירה את רובנו מאחור. התרסקותו של המעמד הבינוני מתרחשת מדי יום. חברות דירוג האשראי וההון דורשות יצירת שוק עבודה גמיש, שיהיה נוח ליזמים ולתאגידים. וכך שוק העבודה הופך למכשול בשביל האזרחים שהוחלשו.

נכון, המתאם בין העוני ובין מוצא אתני ומגדר עדיין גבוה, אבל מה שהיה פעם תופעה שולית, בעיקר בקרב קשישים ובודדים, תופס תאוצה: יותר ויותר גברים אשכנזים חווים חוסר ביטחון כלכלי, שלא לומר עוני. גם פסיכולוגית מחלחלת התפיסה שכמעט כל אחד יכול מחר להיות עני.

לפי מכון אדווה, נכון לשנת 2010 שיעור העוני בקרב משפחות במגזר הערבי קרוב לפי ארבעה מבמגזר היהודי; בשנת 2011 היה שיעור דורשי העבודה בדימונה גבוה ביותר מפי עשרה מברמת השרון; ועד כה בשנת 2012 רוב הפונים למרכז רבנים למען זכויות האדם בחדרה הם נשים מזרחיות, עולות וערביות, שלא מצליחות להיכנס לשוק העבודה כבר שנים. ככלל שיעור העוני בישראל הגיע לכ-20 אחוזים. שיעור זה גבוה במקצת משיעור העוני במקסיקו והוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD. 40 אחוזים מהישראלים משתכרים פחות מחצי מהשכר הממוצע. נתונים אלו מצטרפים למגמה מקבילה של התרוששות המעמד הבינוני והיחלשותו. אנשים חיים על ירושות ועל נכסים מהעבר. נכון, כרגע הם עדיין חיים באופן די סביר. עם זאת העתיד של קבוצת אוכלוסייה זאת נשחק בקצב מהיר. זהו מדרון חלקלק ביותר וחסר רחמים.

היום הבינלאומי למאבק בעוני חייב להזכיר לנו שהעוני פוגע בכולם, באופן ישיר ועקיף, בשל הבעיות החברתיות הנלוות שהוא מעורר. ואולי דווקא בשנה החדשה מחאת הקיץ של 2011 תיתן השראה לאחווה חוצת מגזרים ואוכלוסיות, ויחד נשנה את השיטה שהופכת את האזרחים לעניים. המלחמה בעוני הולכת ומתבררת כמלחמה הקשה מכל.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום וב"וואלה"

*

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

מריחואנה הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני
יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו כלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי שביפו

קלנדסטינו שבא מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו מקוקז בטירת כרמל

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם אך הרוס

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"-  בשולי הערים הגדולות..

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) כלפי החברה האירופית הגזענית.

עבודת הגזענות

cc: wikipedia
פוסטר של קמפיין פוליטי גזעני מהריצה לנשיאות בפנסילבניה, 1866. cc:wikipedia. A racist political campaign poster from the 1866 Pennsylvania gubernatorial election

בחברה הישראלית יותר קל לתייג מאשר להתמודד מול הצלחה. המשך קריאת הפוסט "עבודת הגזענות"

ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי

ז'אנר סרטי הבורקס (2010)

ז'אנר סרטי הבורקס הוא סוגה קולנועית ייחודי שהתפתחה בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הבימוי בסרטים אלו היה אשכנזי, אך הדמויות המרכזיות היו מזרחיות (שלעיתים שוחקו על ידי אשכנזים). הבימוי האשכנזי של הסרטים הוא זה שבאופן עקיף השליך על המזרחים את התרבות המזרח-אירופית וההומור של העיירה. הסרטים התרחשו לרוב בשכונות המזרחיות והדגישו את המתח האתני והמעמדי. ההתקבלות של סרטי הבורקס הייתה לא פשוטה. רבים מהמבקרים ראו בז'אנר ובסרטים ממד ירוד, וולגרי שמרחיק את התרבות והזהות הישראלית מהמערב. חוקרת הקולנוע אלה שוחט ציינה כי סרטי הבורקס הכילו היבטים קרניבליים ואיכות רפלקסיבית של פרודיה ופרודיה עצמית שקסמה במידה מסוימת לקהל. ולכן הטקסט הפנימי של סרטי ה'בורקס' היה למעשה, מורכב הרבה יותר ממה שרמזה הביקורת.[1] המשך קריאת הפוסט "ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי"

מאלכס חולה אהבה לכיכר החלומות: קינה ליוסף שילוח

יוסף שילוח

יוסף שילוח מגדולי השחקנים בישראל נפטר בגיל שישים ושלוש. המשך קריאת הפוסט "מאלכס חולה אהבה לכיכר החלומות: קינה ליוסף שילוח"

אפליה ממוסדת: לא רק בעמנואל

מרטין לותר קינג נושא את נאומו המפורסם "יש לי חלום"
מרטין לותר קינג נושא את נאומו המפורסם "יש לי חלום"

"אני אומר לכם היום, ידידי: גם אם ניתקל בקשיים היום ובקשיים מחר, עדיין יש לי חלום. זהו חלום שנטוע עמוק בחלום האמריקני.

יש לי חלום שיום אחד תקום האומה הזאת ותקיים בחייה את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה – 'אמיתות אלה מקובלות עלינו כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נולדו שווים'."

מרטין לותר קינג, אוטוביוגרפיה, תרגום: דפנה לוי, ידיעות ספרים, 2008.

פסק הדין במשפט בעמנואל מגלה לנו כי החברה הישראלית מעמידה פרקטיקות גזעניות בתוך מערכת החינוך שלה. המשך קריאת הפוסט "אפליה ממוסדת: לא רק בעמנואל"

לא אשכנזי ולא עיוור צבעים

לא נולדתי במדינות ערב, אין לי זכרון של ארץ ערבית. שפת אימי העיראקית, או שפת אבי הפרסי נשללו ממני. יחד עם זאת למדתי את מה שלא מספרים בבתי הספר. הגיע לאוזניי והדהד לזכרונות הוויתי הנרטיב המזרחי של “הקורבנות היהודים של המהפכה הציונית” כפי שכינתה אותו פרופ’ אלה שוחט.  מתוכו אענה למאמרו פרופ’ אמנון רובינשטיין, שלא לוקח אחריות על הבעיה האשכנזית. אך פותח סדק להעלות שאלות קשות וחשובות על החברה בישראל.

נולדתי אשכנזי ועיוור צבעים” טוען פרופ’ אמנון רובינשטיין וכבר מניח בדבריו את הפרדוכס הבסיסי שמנהל את השיח האתנו-לאומי בישראל. כיצד ניתן גם לזהות אדם על פי מוצאו ולהיות “אשכנזי” ובו בזמן להיות “עיוור” לצבעים. הניסיון להחזיק את החבל משני צדדיו הוא לב הבעיה. אי אפשר להיות גם מזוהה וגם ליברלי. כיצד יכול היה הרצל גם להיות ליברל ולדרוש שיוויון זכויות בין יהודים וערבים וגם להיות לחתום על הצהרת הקונגרס הציוני הראשון ומימוש חזונה הבלעדי עבור העם היהודי בא”י. הפתרון לשאלות צריך להתמקד עוד בשאלות אתניות והיסטוריות רחוקות. כיצד יכלו בני ובנות העליות הראשונות לזהות את ההגירה התימנית כפועלים “טבעיים” שאפשר לשלם להם קצת יותר מהערבים והרבה פחות מהאשכנזים. מדוע סילקו את תימני כינרת מהמושבה לרחובות, ומה הקשר בין הממסד לחטיפת ילדי התימנים. אסור לחשוב שזו רק שאלה של “אחרות”. אסופת המאמרים “גזענות בישראל” של פרופ’ שנהב ופרופ’ יונה מוכיחים כיצד שאלות של גזע, הגזעה וגזענות הם חלק מכינון הלאומיות בישראל.

שישים שנה עברו והשיח התקדם אך במעט. אמנם עדיין לא היה ראש ממשלה מזרחי או ערבי בישראל. הפערים בין ערבים, מזרחים ואשכנזים גדלים. יחד עם זאת פרופ’ רובינשטיין מודע לסימפטומים. אך מחפש מסלול בריחה מהן. כשלון השמאל בישראל בכלל והאכזבה של המזרחים ממר”צ והעבודה לא מעוררות את פרופ’ רובינשטיין לשאלה החלוקה הלא צודקת של הכוח והמשאבים בישראל. הבורגנות התיישבה בישראל בתוך תוככי מפלגות השמאל. לא צריך להיות חכם במיוחד בכדי להבחין בקשר בין חוסר סדר היום החברתי של ראש העבודה אהוד ברק, לבין חייו הראוותנים במגדלי אקירוב. עד היום לא נערך במפלגת מר”צ דיון על אופיה החברתי הימני בזכות לובי הקיבוצים והחקלאים ודחיית חזונו החברתי של ח”כ כהן. מדוע שאלות זיהוי, זהות והזדהות הופכות להכחשה. התשובה לכך מצויה בדברי רובינשטיין, שמזכיר, אך לא שואל, כיצד הוא (כנציג האליטות) סלד בכל השנים מדיון בנושא העדתי ואיזה סדר חברתי עמדתו הנכיחה ושכפלה.

רטוריקה של קידמה, דיבור על הישגים, היא חלק מהאתוס הציוני של הליכה עם החזק, הגיבור, עם הגוף היהודי השלֵם, ששולל את הגוף היהודי הפגום, החלש, הנכנע בגלות. אך מאחורי דברי השבח של רובינשטיין לקידמה ולמנצחים, מסתתרים המפסידים. רובינשטיין ואנוכי שואפים לחברה שעיוורת להבדלי לאומיות, מוצא, גזע, מין, דת, ומיניות. רק הדרך אליה שונה. רובינשטיין, כאמור, טוען שהחיבור בין לאומיות וליברליזם יכול לייצר חברה שיוויונית. אך אני טוען שלא. הלאומיות היהודית יוצרת קשרים הכרחיים בין אתניות (אשכנזית), מגדר (גבריות), מיניות (הטרוסקסואליות), דת (יהודי) ומעמד (אליטיסטי). הליברליזם לא יכול באמת לדור עם הציונות באותו הזמן. ולכן צריך לדחות את החיבור הקלוקל בין לאומיות אקסלוסיבית לבין ליברליזם מסוג נמוך. כך אנו מגיעים לדיון בין ייצוג באוניברסיטאות לבין ייצוג במכללות, במקום להתדיין בעקרונות ההיסטוריים, הכלכליים, התרבותיים והגזעיים המכוננים את החברה.

עלינו להחזיק בחזון של חברה חדשה. כזו שמלמדת את ילדיה על פגמיה. חברה שמקבלת לתוכה את הסיפורים ההיסטורים האחרים ומאחדת את תושביה סביב ערכים של צדק חברתי ודמוקרטי.  אך  רובינשטיין לא מוכן לשלם את המחיר של צדק ושיוויון. הוא גם רוצה להישאר אשכנזי בעל זכויות יתר על הזהויות האחרות. ובאותו זמן הוא גם רוצה להיות צודק, טהור, עליון, ליברלי. בכדי לשנות את החברה על האשכנזים לשלם את המחיר של ה”מתנות” שהם קיבלו המדינה. להכיר בקיום קטגוריה של שונות. ולאפשר לזהויות האחרות לקבל את מקומם האמיתי במוביליות החברתית. דרוש תיקון חברתי אמיתי, עמוק וכולל.

מאמר  הדעה התפרסם בשינויים מהמקור במדור דעות “ישראל היום“, 8-4-2010

רוח ג'דידה – רוח חדשה

אנחנו, בנות ובנים ישראלים להורים יוצאי ארצות-ערב וארצות האיסלאם, מביעים את תמיכתנו ברוח החדשה שהציג הנשיא אובמה בנאומו בקהיר – רוח של פיוס, ראייה מפוקחת, חתירה לצדק, וכבוד. כבוד לדתות השונות, לתרבויות השונות, ולבני האדם באשר הם בני אדם.

נולדנו בישראל ואנחנו ישראלים. מדינתנו חשובה לנו, ואנחנו רוצים לראותה בטוחה, צודקת ומשגשגת לטובת תושביה. בו בזמן, ההיסטוריה הקרובה שלתוכה נולדנו אינה יכולה למחוק היסטוריה בת מאות ואלפי שנים, שבהן חיו הורינו והורי הורינו במזרח-התיכון, באזורים העצומים שבשליטה מוסלמית ובארצות-ערב. אבותינו ואמותינו לא רק שחיו באזור מאז ומעולם, אלא השתתפו במרקם החיים ותרמו רבות להתפתחות התרבות והאזור. גם היום, תרבות ארצות האיסלאם, המזרח-התיכון ותרבות ערב, הינן חלק מזהותנו, חלק שאיננו יכולים לעקור ושאיננו רוצים לעקור.

בהיסטוריה של יהודי ארצות האיסלאם היו רגעים כואבים. אולם בבחינה הוגנת ומפוקחת, הרגעים הקשים אינם יכולים להסתיר ולכסות על היסטוריה אדירה של חיים משותפים. השליטה המוסלמית ביהודים הייתה סובלנית ונדיבה הרבה יותר מאשר השליטה הלא-מוסלמית, ולא ניתן להשוות את גורל היהודים בארצות האיסלאם לגורלן הטראגי של קהילות יהודיות שלמות באזורים אחרים, ובעיקר באירופה.

אפשר לראות את עשרות השנים האחרונות כשבר בין היהודים וישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי. אנחנו מעדיפים לראותן כסדק כואב וזמני בהיסטוריה ארוכה הרבה יותר, הכוללת עבר משותף ועתיד משותף. גם כשאנחנו מסתכלים על המפה, אנחנו רואים את ישראל כחלק מן המזרח-התיכון, ולא רק מן הבחינה הגיאוגרפית.

היהדות והאיסלאם אינן זרות זו לזו מבחינה תיאולוגית-רוחנית, היסטורית ותרבותית. התקיימה ביניהן שותפות רבת דורות, אשר זכרה נמחק בעשורים האחרונים, הן בישראל והן ברוב העולם המוסלמי, זאת יחד עם ההיסטוריה הייחודית של יהודי המזרח וארצות האיסלאם (המהווים כיום כ-50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל!). בתהליך הפיוס המתבקש בין מזרח ומערב, בחזרה הרצויה מן העוינות והפחד אל שיתוף הפעולה והחיים המשותפים, היהדות ויהודי המזרח יכולים וצריכים להוות גשר חי של זיכרון, תיקון ושותפות.

מנקודת מבטנו השבר בין ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי אינו יכול להישאר שבר לאורך זמן, שכן הוא חוצה את זהותנו ואת נפשותינו. באשר לסכסוך הטראגי הישראלי-פלסטיני, אנחנו מקווים שיימצא במהרה פתרון הוגן של כבוד והכרה הדדית, של התחשבות בתקוות, בפחדים ובכאבים של הצד הפלסטיני, כמו גם באלה של הצד הישראלי. על כן אנחנו מביעים בזאת את תמיכתנו ברוח שהציג מר אובמה בקהיר, ומצטרפים לתקווה לעתיד שבו גשרים של כבוד הדדי ואנושיות יחליפו חומות של חשד, תוקפנות ושנאה. כל זאת ברוח הצדק וההומאניזם המשותפת הן ליהדות והן לאיסלאם.

על החתום: קובי אוז (טוניס), יוסי אוחנה (מרוקו/בֶּרבֶּריה), חדוה אייל (איראן), נטע אלקיים (מרוקו), אלמוג בהר (עיראק), מואיז בן הראש (מרוקו), נוית בראל (טריפולי, לוב), יעל ברדה (טוניס), יצחק גורמזאנו גורן (יליד מצרים), בת-שחר גורמזאנו גורפינקל (מצרים/עיראק), יאלי השש (לוב/תימן), קלריס חרבון (מרוקו), יעל ישראל (איראן/טורקיה), שלומית ליר (איראן), ד"ר נטלי מסיקה (טוניס), שמעון מרמלשטיין (אפגניסטאן), אורלי נוי (ילידת איראן), יונית נעמן (תורכיה/תימן), דרור ניסן (טריפולי, לוב),   יובל עברי (עיראק), קציעה עלון (כורדיסטאן/בוכרה), אדמית פרא (תימן), יחזקאל רחמים (עיראק), יודית שחר (טורקיה), מתי שמואלוף (סוריה/איראן/עיראק), נפתלי שם טוב (איראן-כורדיסטן/עיראק).

[גרסה סופית להפצה: 08062009, 22:00]

 

המניפסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ" 9.6.2009. הארץ. הנה התרגום לאנגלית, פייסבוק, מאהל נודד, הבלוג של יחזקאל רחמים (יוזם המניפסט), אדמית פרא, קדמה, אקבל אל אדאב.

ENGLISH VERSION

 

 אתר היוזמה:

http://arab-jew.blogspot.com/

روح جديدة – خطاب مهاجري الدّول الإسلاميّة

روح جديدة – خطاب مهاجري الدّول الإسلاميّة
نحن، بنات وأبناء إسرائيليّين، من سلالة آباء وأمهات قدموا من الدّول العربيّة والإسلاميّة، نعبّر بهذا عن دعمنا للروح الجديدة التي طرحها الرئيس أوباما خلال خطابه في القاهرة – روح تصالحيّة، نظرة ثاقبة، سعي نحو العدل والاحترام. احترام للأديان المختلة، للثقافات المتباينة، وللبشر كافّة.
وُلِدْنَا في إسرائيل ونحن إسرائيليون. تهمّنا دولتنا، ونرغب برؤيتها آمنة، عادلة ومزدهرة لصالح مواطنيها. في الوقت ذاته، لا يمكن للتاريخ الجديد، الذي ولدنا في رحمه، أن يمحو تاريخًا يعود لمئات وآلاف السنوات، حيث عاش آباؤنا وأجدادنا في الشّرق الأوسط، في مساحات مترامية الأطراف يحكمها المسلمون والعرب. لا يقتصر دور آبائنا وأمهاتنا على كونهم عاشوا في هذه المناطق منذ الأزل، بل يتعدّى ذلك بكونهم قد شاركوا وساهموا كثيرًا في نسيج الحياة في هذه الدّول، وواكبوا تطوّره. في هذه الفترة أيضًا، ثقافة الدّول الإسلاميّة، الشّرق الأوسط والثّقافة العربيّة، تُعْتَبَرُ جزءًا من هويّتنا، جزءًا ليس بمقدورنا اجتثاثه، ولا نرغب باقتلاعه أصلاً.
شهد تاريخ يهود الدّول الإسلاميّة لحظات مؤلمة. لكن نظرةً فاحصة، متمحّصة وعادلة، تدلّنا على أنّ تلك اللحظات الصّعبة لا يمكنها أن تتستّر على تاريخ هائل من التّعاون المشترك. اتّسمت السّيادة الإسلاميّة على اليهود بالتّسامح والكرم، أكثر بكثير ممّا كان عليه حالهم تحت السّيادات غير الإسلاميّة، ولا يمكننا أن نعقد مقارنةً بين مصير اليهود في الدّول الإسلاميّة وبين المصير التّراجيديّ الذي ألمَّ بمجتمعات يهوديّة &#160
3;املة في مناطق أُخرى، وأساسًا في أُوروبا.
يمكننا أن ننظر إلى العقود الأخيرة على أنّها شرخ بين إسرائيل واليهود وبين العالم العربيّ والإسلاميّ. نفضّل أن ننظر إلى هذا الشّرخ على أنّه شرخ مؤلم مؤقّت في تاريخ أطول بكثير، تاريخ يشمل ماضيًا مشتركًا ومستقبلاً مشتركًا. حتّى حينما نلقي نظرة على الخارطة، فإن إسرائيل بالنّسبة إلينا هي جزء من الشّرق الأوسط، وليس فقط من النّاحية الجغرافيّة.
اليهوديّة والإسلام ليستا بغريبتين الواحدة عن الأخرى من النّاحية التّوحيديّة – الرّوحانيّة، التّاريخيّة والثّقافيّة. فعقد انعقدت بينهما شراكة، طيلة أجيال كثيرة، تم محو ذكرها في العقود الأخيرة، سواء في إسرائيل أم في غالبيّة العالم الإسلاميّ، على الرّغم من التّاريخ الخاصّ الذي احتفي به يهود الشّرق الأوسط والعالم الإسلاميّ (والذين يشكّلون اليوم ما يقارب الـ 50% من المجتمع اليوديّ في إسرائيل!). خلال هذه المرحلة من المصالحة المطلوبة بين الشّرق والغرب، ونحو عودةٍ مرغوبة من الخوف إلى التّعاون والحياة المشتركة، يجب على اليهوديّة واليهود أن يكونوا جسرًا حيًّا للذاكرة، الّترميم والتّعاون.
تخلص وجهة نظرنا إلى أن الشّرخ القائم بين إسرائيل وبين العالم العربيّ والإسلاميّ، لا يمكنه أن يظلّ قائمًا لفترة أطول، إذ أنّ هذه الهوّة تشرخ هويّتنا ونفسيّاتنا. وبالنّسبة للصراع التّراجيديّ الإسرائيليّ-فلسطينيّ، فكلّنا أمل بأن يتمّ العثور، وبأقرب فرصة، على حلّ عادل يقوم على الاحترام الاعتراف المتبادل، آخذين بعين الاعتبار كل من آمال الطّرف الفلسطينيّ، تخوّفاته وآلمه، كما وأيضًا لدى الجانب الإسرائيلي&#16
17;. وبهذا فإنّنا نعبّر عن دعمنا الرّوح الجديدة التي طرحها أوباما في القاهرة، وننضمّ للأمل الذي يحدو بنا نحو مستقبل تتغيّر فيه جدران الشّكّ والعدوانيّة والكراهيّة إلى جسور من الاحترام المتبادل. كل هذا بروح العدل والإنسانيّة المشتركة لليهوديّة وللإسلام.
قائمة الموقّعين: كوبي أوز (تونس)، يوسي أوحنا (المغرب)، حدفا إيال (إيران)، نيطع إلكيام (المغرب)، ألموج بهار (العراق)، معزّ بن هراش (المغرب)، نوريت بر-إيل (طرابلس – ليبيا)، يتسحاق جورميزانو (مصر)، بت شاحر جورميزانو جورفرنكل (مصر – العراق)، يالي هشاش (ليبيا – اليمن)، كلريس حربون (المغرب)، شلوميت لير (إيران)، د. نتالي مسيكا (تونس)، شمعون مارملشتاين (أفغانستان)، أورلي نوي (من مواليد إيران)، يونيت نعمان (تركيا – اليمن)، يحزقئيل نفشي (العراق)، يوفال عبري (العراق)، أدميت بيري (اليمن)، يحزقئيل رحميم (العراق)، يهوديت شاحر (تركيا)، ماتي شموئيلوف (سوريا – إيران – العراق)، نفتالي شم طوف (إيران – كردستان – عراق)، كتسيعا علون (كردستان – تركيا)، يعيل يسرائيل (إيران – تركيا)، درور نيسان (طرابلس – ليبيا).