בשלוש השנים האחרונות עלו מקרי פשיטת הרגל בישראל ב-145%. מאחורי המספרים המחרידים האלה עומדים חיים שלמים שמתפרקים. איך נמנע את המקרה הבא של משה סילמן?
הנתון על העלייה בפשיטות הרגל בישראל בשלוש האחרונות חייב להשתנות. המעמד הבינוני הולך ומחליק לתוך תהומות המעמד הנמוך. שוב אנו רואים את אוזלת היד הנעלמה של השוק החופשי שתסדר את פגמיו ותרפא את מחלותיו. במקום זאת ישנה מצוקה מתמשכת של משפחות רבות שמאבדות את צלם האנוש. על הרשויות להילחם ולהחזיר את המצב לקדמותו על ידי מתן תמריצים לשוק העבודה.
דוח סיכום הפעילות של כונס הנכסים הרשמי של ישראל לשנת 2011 מצביע על נתונים קשים בדמות גידול של כ-36% בצווים לפתיחת הליכים של פשיטות רגל ב-2011 לעומת שנת 2010. רק בשלוש השנים האחרונות חלה עלייה של 145% במספר תיקי פשיטת הרגל שנפתחו בישראל. אך דווקא בנתון זה אין מקום נפרד לפריפרייה. מתברר שהעלייה במספר הצווים באה לידי ביטוי בכל הארץ.
בנוסף, מתברר כי בשנת 2011 ניתנו ברחבי הארץ 3,708 צווי פשיטת רגל, לעומת 2,830 צווי פשיטת רגל שניתנו ב-2010. הנתון מצביע על עלייה של 31% במספר הצווים בשנה. לכאורה הנתונים הללו חסרי פנים ואובייקטיבים. אך כל מי שעבר פשיטת רגל יודע את האמת המרה. מאחורי כל נתונים קשים אלו מסתתרים, ילדים וילדות, משפחות שלמות שמתפרקות, נזרקות לרחוב, ולעיתים אף לפשע, סמים, זנות ותסכול חברתי.
נלחמים על הישרדות
הדברים לא צריכים לבוא אלינו בהפתעה. כבר ב-27.1.2011 דיווחתי בדעות ישראל היום על " זינוק במספר פושטי הרגל". אז התוודענו לעלייה של יותר מ-50 אחוזים במספר הבקשות לצווי כינוס נכסים ופשיטת רגל בשנת 2010 לעומת 2009.
פשיטת רגל הינה סיפור יחידני של כל אדם ואדם בתוך העסקים, החברות ומשלחי היד שאבדו. זוהי מגפה חברתית שחייבת התייחסות דחופה. לפי הנתונים מדובר יותר בעסקים קטנים מאשר בעסקים גדולים. בתחום חדלות הפירעון של חברות, ניתנו 555 צווי פירוק לחברות. מספר צווי הפירוק נשאר כמעט זהה ביחס למספר צווי הפירוק שניתנו בשנת 2009 ובשנת 2010. והעובדה שמספר זה לא ירד מראה דווקא שאין באמת מלחמת-מניעה בצווי הפירוק. במקרה זה אנו שומרים על הקיים.
יש לו פיתרון בשבילנו? אובמה
המוסדות המתנהלים כשחקנים מרכזיים בתהליך זה חייבים גם לקחת אחריות על המתרחש. משום שהם אלו שמרגישים את ההפסד הגדול שנגרם לנו במדינה מאובדן העסקים הקטנים. מדובר לעיתים בחובות בלתי מסופקים שהופכים לחובות אבודים, רשויות הרווחה ועמותות שפוגשות יותר ויותר משפחות שלא עומדות בנטל. אין לצפות מהאזרחים שפשטו את הרגל, שיוכלו להקים קול זעקה משותף, בעוד הם נלחמים על ההישרדות והפרנסה/ ראינו כבר שיש מעטים שלוקחים את הזעקה החרישית לתוך מרכז הבמה הציבורית, כמו במקרה של סילמן ז"ל. אך אסור לנו להגיע לנקודות קצה שכאלו. צריך להקים צוות חקירה מסודר, ולדאוג לתקן את פגמי שוק העבודה.
דוגמא נפלאה למלחמה באבטלה מצוייה במדיניות הכלכלית של הנשיא אובמה. החודש התבשרנו על ששיעור האבטלה בארה"ב ירד בספטמבר לשפל שלא נראה מאז ינואר 2009. שיעור האבטלה ירד ל-7.8%. 114 אלף משרות נוספו לשוק העבודה. אובמה בחר בהתערבות ממשלתית בתוך השוק, כדי למנוע את מחדליו.
