איך ברלין הפכה לבירת הגלות הערבית

הסוציולוג הערבי עמרו עלי היה בין הראשונים לסמן את ברלין, עיר הבירה של גרמניה, כמרכז הרנסנס האינטלקטואלי והאמנותי, שהונע על ידי הגולים הערבים שברחו מאימת הדיקטטורות הערביות. בברלין הם יכולים כעת לבחון את האפשרויות של העתיד של האביב הערבי. למאמר המלא. המשך קריאת הפוסט "איך ברלין הפכה לבירת הגלות הערבית"

יהודים-ערבים וערבים מתחברים למזרח-התיכון בברלין

יהודים וערבים מתחברים למזרח התיכון בברלין

בעשור האחרון, אני יוצר במות משותפות ליהודים וערבים ליצור ביחד את המזרח התיכון העתידי. נפלה בידי האפשרות להפיק ביחד עם הסופרת הילה עמית עבאס ערב ספרותי מיוחד, ייחודי ושלא נעשה בעבר. ערב שבו ערבים ממדינות כמו סוריה, כורדיסאטן ומצרים יקראו ביחד עם יהודים ממוצא סורי, איראני, עיראקי וכורדי. אם אתםן בברלין. אתם מוזמנים/ות!

מה שהשארנו במצרים: מחשבות מזרחיות ליום העצמאות

סיר הבשר, יצירה של האמן יוסף צמח | SIR HaBaSaR (meat pot), 1983
סיר הבשר, יצירה של האמן יוסף צמח | SIR HaBaSaR (meat pot), 1983

מה שהשארנו במצרים: מחשבות מזרחיות ליום העצמאות

אפילו כשהגיעו לגבולות הארץ, אחרי ארבעים שנה במדבר, ביקשו בני ישראל רק לחזור למצרים. בשירו של ארז ביטון לא מצליחים המהגר מאלג'יריה ובנו לבנות בית בישראל. יום העצמאות הוא גם סיפור של הקרע בזהות שלנו שיצרה ההגירה לכאן

וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב–נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. (במדבר, יב', ב)

רגע לפני שאנחנו מדברים על ההווה המזרחי בישראל, בוא נבחן את הטראומה כפי שהיא מתבטאת ברצון של בני ישראל לחזור למצרים, ולדחות את נרטיב הגאולה של הארץ המובטחת. החזרה שלנו לפרק התיאולוגי חשובה להבנה פסיכולוגית את התפיסה המודרנית של שאלת הזהות, ואי היכולת להגיע לאוטונומיה נפשית בתוך הציונות ובחגיה בכלל וביום העצמאות בפרט.

בתחילת המסע של בני ישראל שעזבו את מצרים, ובסוף המסע אחרי ארבעים שנה, מבקשים בני ישראל לחזור למצרים. שתי הבקשות הן בלתי אפשריות, היות ומצרים כבר בלתי אפשרית. הם נמצאים במקום-לא-מקום, במדבר, שהוא לא הארץ המובטחת וגם לא מצרים. אבל בשני המקרים הם לא מדברים עם אלוהים או עם משה ואהרון, ואם כן, הם רק רוצים את מותם וחייהם בארץ מצרים, שנראית להם עדיין ארץ בטוחה. כיצד ייתכן שמצרים תהיה עבורם ארץ בטוחה, אחרי שהם כבר עזבו אותה בכאלה רעש וצלצולים? איך יכול להיות שהם יבקשו לחזור למצרים, אחרי שהטביעו פרעה והצבא בים סוף? ואיך הם מעיזים לבקש לחזור למצרים, רגע אחרי שירת הים, וכל הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה עבורם?

סיני, אפריל 2015

מה יש להם לחפש במצרים? סיני, אפריל 2015 (אילוסטרציה: אורלי נוי)

מילא כשהם עדיין עבדים מצרים בהוויתם, ולכן ברגע הראשון שיש רעב, והם במדבר, הם פוחדים ורוצים לחזור. אבל אחרי ארבעים שנה, שבמהלכן קיבלו את עשרת הדיברות, את משה כנביא ואת אהרון כיד ימינו, קיבלו את הטכנולוגיה הכי גדולה שאפשר לקבל, הם רכשו את המונותיאיזם, שלא היה לאף דת מסביבם. ולמרות כל הניסים והנפלאות, הם עדיין רוצים לחזור למצרים. איך זה?

געגוע ליד שנגדעה

אני רוצה לטעון שמצרים בהקשר הזה אינה מצרים של אויב. מצרים היא זהותם. מצרים היא שפת האם שלהם. מצרים היא הזיכרון הראשון, מצרים זה מקום ההתייחסות, ההקשר שבתוכו הם חיים. כשהם אומרים שהם רוצים לחזור למצרים, דומה הדבר לאמירה שהם רוצים לחזור לאימם, לרחם. הם עבדים מצרים שבעקבות התעוררות זהות חדשה נזרקו למסע.

והם לא מקבלים את כללי המסע. זה אולי ההקשר שבתוכו ניתן להבין את עגל הזהב, דווקא בתוך הר סיני, רגע לפני ההתגלות, הם מצרים, וככאלו הם מדברים עם מצרים, גם אם בהווה מצרים היא ארץ האויב, היא זאת של האחר המושלם, היא זאת של זה שרצתה להעבידם בפרך, לחסלם.

כך פתאום, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, אחרי ארבעים שנה, וגם רגע אחרי הבריחה, הם מגלים את מצרים כמקום של אהבה, מקום שבו יעדיפו למות מאשר לחיות ברעב במדבר, או במלחמות בארץ המובטחת מול עמים גדולים, ומלכים עצומים, כמו עוג מלך הבשן, והפריזים, היבוסים, החיווים ושאר עמי האזור. הם רוצים את מצרים, למרות שמצרים בלתי אפשרית. הם מנהלים דיאלוג עם מצרים, ואפשר לקרוא מחדש את האי רצון של פרעה לוותר עליהם, גם כאי רצון של פרעה לוותר על הצד היהודי-ערבי של אזרחיו העברים-מצרים. לפתע הזהות הממוקפת של היהודים, כעברים-מצרים, והזהות המצרית של משה, כבן של פרעה הראשון, וכמנהיג מול פרעה השני – כל אלו לא נראים כל כך תלושים מהיסוד.

הזעקה של בני ישראל היא זעקה להכניס את המצריות לתוך עולמם. דווקא ברגעי המשבר של רעב ואיום של מלחמה הם חוזרים לדבר עם מצרים, במצרית, ומוותרים על ההולכה הרוחנית של נביאם, שבא ממעמד אחר, וכבר מדבר עם אלוהים פנים אל פנים. זאת דחייה מעמדית, כלפי אליטה שלא מבינה את הבעיות של היומיום שלהם.

הם רוצים להחליף את משה ואהרון, לעשות מהפכה. הם רוצים למות שבעים על שיר הבשר במצרים. בשני המקרים, הראשון והאחרון, הם דוחים את המנהיגות של הקדוש ברוך הוא, למרות כל הניסים והנפלאות, כל קריעת ים סוף, הר סיני, המים מן הסלע, המן שנופל מהשמיים, עמוד הענן שעומד לפני המחנה, המשכן, ארון הקודש ושאר רגעים על טבעיים.

החזרה שלהם היא כמעט ילדותית, מתיילדת, אך יכולה להיחשב דווקא כרצון לאחד חלקים בזהות שלא כל כך ניתנים לעיכול במחשבה היהודית המודרנית. הרצון שלהם להיות מצרים הוא רצון להיות עם ההורה המת, עם היד שנגדעה. אך בתוך המחשבה של ימינו אין דרך לאחות את הטראומה, ולהשלים איתה, בעיקר לא ביום העצמאות, דווקא בגלל ההיעדר שלה במרחב הציבורי, בתוך כל ההדרה מהתרבות באופן הרחב בישראל.

> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל?

חצי בית הרוס, ושיכונים. לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חצי בית הרוס, ושיכונים. לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פיגומים / ארז ביטון

עַל סַף חֲצִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
עָמַד אָבִי
מַצְבִּיעַ לַצְּדָדִים וְאוֹמֵר:
בַּהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה נִבְנֶה פַּעַם מִטְבָּח
לְבַשֵּׁל בּוֹ זְנַב לִוְיָתָן
וְשׁוֹר הַבָּר,
וּבַהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה
נָקִים פִּנַּת תְּפִלָּה
לִמְצֹא מָקוֹם
לְמִקְדָּשׁ מְעָט.
אָבִי נִשְׁאַר בַּסַּף,
וַאֲנִי – כָּל יָמַי
מַצִּיב פִּגּוּמִים
אֶל לֵב הַשָּׁמָיִם.

ארז ביטון לא מכחיש בשירתו את החושך, הלילה והאפילה – הטראומה – הנמצאת בהגירה. אין בו רגע של גאולה, הוא לא מגיע ליום העצמאות עם דגל ביד. ההפך. האבא מחזיק בתקווה, כשהוא עובר מאלג'יר לישראל. אבל האב לא נכנס לארץ המובטחת ואין בו קמצוץ מהתפיסה הגאולתית של הציונות את עצמה, כפי שנחגגת ביום העצמאות. האב של ביטון נשאר בסף. האמונה במשיח עוד תתעורר, האבא מבטיח, עם זנב הלוויתן ושור הבר. הוא עוד יבנה.

דווקא הוא, עם האמונה, מאמין שעוד ייכנס לארץ המובטחת, אבל לא מצליח. אין מטבח, אין מקדש. הבן רק עסוק בהקמת פיגומים לשמים. מה זה להקים פיגומים לשמים? האם זה לבקש מאלוהים לממש את הבטחתו? אתה בונה פיגומים, והוא יבנה את השאר. האם זו התרסה? כמו מגדל בבל? זה המצב המזרחי הפנימי, שקשה להבין אותו גם אם ננופף בדגל, זה לא אומר שהטראומה הנפשית נפתרה.

האבא מגיע לחצי בית, להריסות. אנו יודעים שארז ביטון גדל בלוד, האם הוא מתכוון להריסות העיר הפלסטינית של לוד, האם הוא מתכוון מטפורית, להרס לתוכו נזרקים היהודים-הערבים במשטר האשכנזי-ציוני?

כשנחבר את שירו של ביטון לחלק התיאולוגי הראשון שאיתו התחלתי נוכל לראות את התפיסה של החלק הבלתי אפשרי בזהות, שאתה רוצה לאחד. לכן אנו רואים את הדיאלוג בין האבא לבין הבן: האבא משאיר תקווה, אבל נשאר בחוץ. מה זה להישאר בחוץ? האם אפשר להשוות כאן לבני ישראל שנשארו מחוץ למצרים? נשארו גם במצרים, למרות שהגיעו לסף ארץ-ישראל, מבלי יכולת להיכנס לארץ המובטחת? הארץ המובטחת היא חגיגת יום העצמאות. כאילו שהמצב הריבוני של מדינת ישראל יכול לפתור את הבעיה הפסיכולוגית של המזרחים בישראל.

האם משה מת במדבר משום שהוא חטא, או משום שהוא היה לגמרי מצרי, שלא יכול היה להיכנס לארץ המובטחת? הסף הזה בדיוק הוא הנקודה של ההגירה, נקודה שבין פה לשם, בין שם לפה, נקודה שבה אי אפשר להיכנס לתרבות שלא מכילה את החלקים השונים בזהות שלך. היא משאירה את המקומות האלו בחוץ, ולכן גם אתה נשאר בחוץ. האבא אצל ביטון מלא תקווה שיוכל להיכנס, עם מטבח ומקדש, בחצי בית, בהריסות, אבל הבן מגלה את האמת, שההבטחה של האבא נותרה כמו פיגומים לשמים, נותרה בחוץ.

האם "פיגומים" של ארז ביטון הוא הרצון לבנות תרבות יהודית-ערבית בתוך מדינה ששמה לה למטרה למחוק את החלקים הערביים בזהות של תושביה? האם בקבלת פרס ישראל אנו חושבים שהתהליך של קבלת ארז ביטון והשירה היהודית-ערבית הושלם? גם אם כן, הטראומה עדיין עומדת, בבן שמביט באב, ובנכד שמביט באביו, שמביט עדיין בסבא, שנשאר עדיין בחוץ. הזיכרון של הדרה עובר כמבט קולקטיבי, בכי על חלקים שנדחו והשאירו קהילות שלמות בחוץ.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר

יצירתי מגיעה לעולם הערבי, אירועים ספרותיים קרובים וגם סיכום שנה שמואלופית

11999973_715125858619567_719111197_nגמר חתימה טובה ועיד אלאד'חא סעיד
صومًا مقبولًا، وعيدًا سعيدًا ותודה רבה לכל העוקבים והעוקבות אחר הבלוג. ראשית יש לי בשורות טובות מאוד. Ragaa Rabia Aly Areef [בתמונה משמאל] חוקרת מאוניברסיטת אלכסנדריה במצרים כתבה עבודת תזה בעקבות היצירות שלי. מהרגע הראשון שכתבתי רציתי להגיע אל העולם הערבי, אותם עולם שנותקתי ממנו. והנה היצירות שלי לקחו אותי לעולם חדש ומופלא, שאותו אני מגלה בזכות האינטרנט.

***

הגעתי לביקור בישראל. אשתתף בשני אירועים ספרותיים:

12002107_957213417655871_1465717944916045808_n

28.9 אירוע הסגירה לאתר קפה גיברלטר Cafe Gibraltar​ ואקריא שיר בפאנל על הסידרה "נביאים"

11919548_690419277726503_3866523716833737092_n

8.10 אשתתף בדיון על "קיימות ספרותית, מחזור אשפה ומציאת יהלומים" ביוזמת הוצאת כהל הוצאה עברית

השנה הייתה בשבילי מרתקת עם כתיבת הטור "ישראלי בברלין", אך החלטתי לסיים את כתיבתו והעליתי את כל הטורים לאתר. בטור האחרון שכתבתי באודסה סיכמתי דרך של עשור ספרותי בשוליים הישראליים.

השנה גם נכתב דוקטורט נוסף של החוקרת אושרה אלפסי שעוסק בין השאר בחיבור בין השירה של ארז ביטון, משורר​, סמי שלום שיטרית​ ושירתי וגם הוא שימחני מאוד ולימד אותי דברים שלא ידעתי 
חזרתי לכתוב שירים, ושניים מתוכם התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

2015-09-14 07.22.32
צילום: רותם מקרית גת.

אני ממשיך לעבוד על הרומאן הבא שלי, ובדרך אני גם מבטיח לפרסם בשנה הקרובה ספר מאמרים שיכלול את כל המהלך הפרשני שערכתי בשנים האחרונות, באמצעות מאמרים על קולנוע, שירה, מוזיקה ועוד. הספר יתפרסם אך ורק במהדורה דיגיטלית. ואעדכן.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ יצא לאור בשנה שעברה וסיכם מהלך ספרותי של חמש שנים שבהם כתבתי 31 סיפורים קצרים. הספר זכה לביקורות טובות מאוד וגם כבר מתחיל להיכתב עליו מחקר ואני עדיין מחכה לבמאי/ת סרטי האימה שיסריט את הבעתה בסיפורים הללו.

הוצאת גרילה תרבות ממשיכה לזכות בהצלחות, פרסים וביקורות מצויינות. בקרוב ייצאו עוד ספרים בשמה ואני גאה שייסדתי אותה. תוכלו לקרוא למשל את הביקורת על הספר של אייל בן משה וגם את הכתבה הגדולה עם עדי קיסר במוסף הארץ – שספריהם ראו אור בהוצאה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה

גמר חתימה טובה ושוב תודה על המעקב

שבת שלום
מתי

 

 

הזיכרון הקדוש של דיקלה

By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד - יועצת משפטית, חברת הליקון) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד – יועצת משפטית, חברת הליקון) CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons

הזיכרון הקדוש של דיקלה

הגילוי

באחד מימות השבת בבאר שבע, ברגעי ההתבגרות של ילדותי, חזרתי לביתי, שהיה באופן מפתיע ריק מאנשים. החום הבאר שבעי הדביק את הצלילים החותכים לאוזנַי. היו אלו צליליו של גדול הזמרים המצריים עבדל חלים אל-חאפז – הזמר האהוב ביותר על אמי. אני זוכרת את עצמי, הולכת סחור-סחור ומחפשת לאן להימלט. המשימה היתה קשה, שכן ביתנו היה קטן, אבל יחד עם זאת, אני זוכרת איך הטיתי אוזן לעצבותו הבלתי נגמרת של השיר. שאלתי את עצמי, מה זה? מי זה גורם לי להרגיש ככה? ולמה זה לא מושר בשפה העברית? הרי אני הילדה היחידה בשכונה שאולי אוהבת את זה…

מבלי לחשוב יותר מדי, מצאתי את עצמי שוטפת פנים במקלחת, נפצעת מקולו של הזמר. באוזן אחת השתדלתי להתעלם מצליליו, ובאוזן השנייה נצמדתי לגרונו, כאילו היה אחרון הגיבורים שיכלו להציל אותי. שטפתי שוב את פני וחשבתי שאולי זה יפסיק, אולי עוד אוכל לשנוא את הצלילים. זו טעות, אמרתי לעצמי, זו טעות גדולה. אולי היו אלו הרחמים שלי שבעבעו בתוכי. ואולי היתה זו מחשבה ילדותית שאוכל לנצח את העולם מסביבי ולהאזין למוזיקה זו. בכל זאת, אי-היכולת להחליט השניאה, התישה וכלאה אותי במקלחת.

בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת.

לרוב, לחוויה קשה ומוקדמת שכזאת מתווספת אומללות. אחר כך, הנפש אשר מבקשת להגן על עצמה, משכיחה ומדחיקה את החוויה. אבל אני, למרות הכאב העז שהתווסף לעוצמת הגילוי, לא שכחתי אותה. חזרתי הביתה בעזרת הגילוי הכואב הזה. ועד היום אני נלחמת על המקום הזה, שחותר להחזיק בשני קצות החבל. המרחב הערבי שאין לו עדיין זכות קיום. אני רוצה להחיות אותו וסוחבת אותו דרך ארוכה מילדותי אל שנות בגרותי. אלא שהיום אני פחות מבודדת באהבתי למוזיקה הזו.

לדור שלנו יש פחות מרחב "ערבי" מלדור שקדם לנו. לדור המזרחי הראשון היה את החופש, היתה להם את השפה והמוזיקה שלהם. וזו כללה גם את הכאב, את המילה ואת הניגון הטבעי. הדור השני המזרחי כבר החל "להתחשב" בשכנים האחרים שלו. היום אני מופיעה בפני קהל כזה ומבקשת להחזיר עטרה לתרבות שאבדה. ילדה כמוני, עם חוויה כה קרועה, שעומדת על קרקע מוצקה של בית עם תרבות ערבית ומרכז פנימי מערבי.

השיר של דקלה מתוך הסרט עדות- . Testinony song dikla

דיקלה בתוך הסרט "מלאך מקומי"

זיכרון קדוש

לסבי מצד אמי קראו עזרא. הוא היה מכור למוזיקה קלאסית ערבית מצרית. בכל אחר צהריים היה מתעורר עם הרדיו ומאזין לאום כולת'ום. ברגעים אלו, סיפרה לי אמי, אף אחד לא התקרב לחדר שלו. הוא היה שומע ברדיו את אום כולת'ום ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

אבא שלי הוא פייטן. אך הוא לא התפלל, הוא שר. אבי הוא איש רוח, שיודע לדקלם את התנ"ך ואת הקוראן. הפשטות מהווה עקרון מפתח בעבודתו. אבי יכול ליהנות מפרוסת לחם פשוטה הנאה עילאית שמהווה חלק מהודיה לבורא. הוא שר רק בבית הכנסת. בדרכו הוא מחויב לעולם הדת, ומקדיש את כל מרצו לעבודת השם. הוא שירת שלושים שנה בצבא, כאיש מודיעין, עבד על ניתוח הקודים של שפת המורס. עד היום יש חלקים בזהות שלו שאני לא מכירה. יום אחד, אחרי שנים של עבודה, הוא התפטר מתפקידו בצבא. כשאני גדלתי הוא כבר עזב את הצבא והלך לעבוד ברהט – כפר בדווי ליד באר שבע. כשהייתי נערה, אבא שלי חי חצי מהזמן בבאר שבע וחצי מהזמן בכפר בדווי. העבודה של אבי השפיעה על אורחות חייו. בכל פעם שרצה להסביר מה אני צריכה לעשות, הוא היה משתמש בדוגמאות מחיי החמולות בכפרים.

אמי דאגה להעשיר את הסביבה שבה גדלתי. היינו רואות בבית תיאטרון וסרטים. המוזיקה המצרית בביתנו רצה כל הזמן ברקע, כפס-קול. עוד לפני מהפכת הכבלים היינו צופות ביחד בערוץ 1 בישראל ובטלוויזיה המצרית. עד היום אמי צופה בטלוויזיה המצרית בבית.

לפני חודשיים בערך ישבנו, המשפחה ואני, במרפסת בבית הורי. אמרתי, ברגע של וידוי אישי, שהייתי רוצה לעלות לקבר של אום כולת'ום ולראות את קיקרה. דווקא משום שלא זכיתי לראותה בחיי. אבי החל לצחוק ושאל בתוכחה, איך זה שביקשתי לעלות לקברה של אום כולת'ום ולא לקבר סבתי בבאר שבע. משפחתי נקלעה לוויכוח קשה וקולות רבים החלו להשחיר את דמותה של אום כולת'ום. המציאות היומיומית של האינתיפאדה השנייה התערבבה בזיכרונות הורי מישיבתם במדינות ערב. יצאתי עם התחושה שהבית שלי לא יכול היה להכיל אותי. חשתי זרה בביתי. אני נמצאת במקום גבולי ואבסורדי בחיי המשפחתיים, כי אני מזוהה עם השמאלנים, דווקא משום שאני אוהבת את הערבים ותרבותם בצורה "קיצונית".

לא חלף יום מהעימות הקשה על אום כולת'ום, ואמי התקשרה אלי היסטרית. היא ביקשה שאדליק את הטלוויזיה, כיוון שהילדים של הזמר עבד אל-והאב דיברו על זיכרון אביהם המפורסם. הבטתי באחד הערוצים הערביים ושמעתי איך ילדיו דיברו עליו באהבה. אבל לא יכולתי להפסיק לדאוג לאמי. כמה שהיא אהבה את השירים של עבד אל-והאב. ידעתי שהזיכרון הקדוש שלו שהתפרץ לנפשה טלטל קשות את עולמה הפנימי. היא היתה במצב גבולי. זה הבית שלי. באותה הנשימה חיו בנשמת הורי שנאה ואהבה לתרבות הערבית.

אבי דומה לאמי בכך שהוא נזהר שלא לשמוע את הזמרים האהובים עליו לבד. משהו בזיכרונם מתקשה להתקיים במציאות הגבולית בישראל. הוא שומע את הזמר העיראקי נאזים אל-ראזלי ומתרגש. הוא מבין שהוא ודורו ייקחו את האהבה הזו לקברם. נאזים אל-ראזלי העיראקי שר "אהה אומי" ואבי מבכה את כל מה שקשור לתרבות הערבית שבה הוא חי. ובכל זאת הוא מבקש באותו רגע, שלא אשיר את שירי אום כולת'ום, כי היא "כבדה", ושאשיר את וארדה (זמרת מצרית אחרת) ששרה בסגנון מודרני.

לא מזמן ביקשה אמי שאביא לה קלטת של עבדל חלים. נסעתי ליפו והבאתי לה שלושים קלטות, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שאמי תקשיב לקלטות הללו, משום שהן גורמות לה לבכות. בבית שלי לא שומעים מוזיקה מצרית, אלא אם כן אני נמצאת ביחד עם הורי. וגם כשאני מגיעה, אנו שומעים מוזיקה מודרנית ולא מוזיקה ערבית קלאסית. אף אחד לא שומע בבית את עבדל חלים אל-חאפז או פריד אל-אטרש כשהוא נמצא בגפו. בשביל לשמוע אותם צריך את המשפחה כולה.

ההורים שלי חיים את המוזיקה של זמרי הקלאסיקה שחיו בזמנם. בעבר הם קנו קסטה חדשה בכל פעם שאחד מהם הוציא אלבום לשוק, בדיוק כמו שאנחנו קונים דיסק חדש של אייל גולן. החומרים המוזיקליים שהם נחשפו אליהם כבר לא מתחדשים, והיום אין זמר ברמה של הקלאסיקונים הערבים. כשהורי שומעים את השיר הם לא חווים אותו בהווה. השיר לא קיים בהווה. הם חווים את העולם שהיה ונעלם ואת ההורים שלהם; השכונה; החאפלות; הנעורים שהלכו ונמוגו.

דיקלה – ואם פרידה – Dikla

מהבלוקים לבמות

באר שבע, עיר הולדתי, היתה מחולקת לשכונות מוזיקליות ערביות. שכונה א' שבה גדלה אמי, היתה שכונה מצרית. הורי, כמו הערבים, רואים במוזיקה דבר קדוש. אהבתם למוזיקה האגדית הקלאסית נוגעת בנשגב. המוזיקה מספרת את סיפור חייהם, וצורה זו של זיכרון נחרתה בזיכרוני. המוזיקה מופיעה בזיכרוני באופן כאוטי. למשל, כשאני שומעת את המוזיקה הערבית של עבדל חלים אל-חאפז, מיד מציפים אותי זיכרונות של ניקיונות פסח עם אמי. הורי יכולים לשמוע את המוזיקה הזו באהבה וברגע אחר לשנוא אותה. גם אני בזמן של פיגועים מתביישת במוזיקה ובעצמי. מצב גבולי, ובכל זאת – זאת אני.

ביתי בבאר שבע שכן בתוך בניין של תשע קומות ומולו ניצב בניין של שבע קומות. כל תושבי רבי הקומות גדלו ביחד. היינו חברים קרובים. ואני נרגשת כשאני נזכרת בהרגשה המופלאה הזו. בין הבלוקים היתה רחבה של חניון. אחד האנשים שהשפיעו עלי היה דויד. הוא לא היה קשור למציאות. אחד הדברים שהיו מוציאים לו את ה"שיגעון" היה ההאזנה למוזיקה. הוא גר עם אמא שלו אף על פי שהיה בן ארבעים ומשהו. הוא האזין למוזיקה משמונה בבוקר עד ארבע לפנות בוקר. הוא היה שוכב על המעקה בחניון בין הבלוקים, שרוע על האבנים, ומאזין למוזיקה. לידו היה מונח טייפ קטן ולצדיו היו ניצבים קרטונים של קלטות. והיה לו הכול! כל מה שאתם רוצים ולא רוצים במוזיקה הערבית שכב אצלו בתוך הקרטונים הללו. היה לו בהחלט טעם מוזיקלי משובח. כל היום הסתובבתי לידו. הכרנו דרך המוזיקה שהוא שמע.

בגיל 16 עד 17 לא יכולתי לישון בלילות. האנשים החולמים אין להם לילה. היתה לנו רחבה גדולה בחוץ, בין הבלוקים, ובכל לילה הסתובבתי בה וכתבתי. לאף אחד לא היו את הסבלנות ואת הכוח הנפשי להכיר בי ככותבת, כמשוררת, כזמרת, כשחקנית וכרקדנית. האנשים היו קשי-יום. להיות זמרת, הם ידעו, זה רק בחלומות. זוהי אגדה, סוג של מצב לא הגיוני.

בתקופת גיל ההתבגרות היה לי חבר רוסי שגר בקומה מעלי. עשינו ביחד מוזיקה שהיתה רחוקה מהעולם המוזיקלי הערבי שהכרתי. היינו שומעים רוק כבד. במיוחד אני זוכרת שהיינו שומעים Yngwie J. Malmsteen. הייתי חברה בלהקה שלהם. היתה לנו גיטריסטית וקלידנית. באופן כללי הבניין היה בנוי מקהילות מוזיקליות שונות. בכל פעם שהייתי הולכת לחבר, הייתי נחשפת למוזיקה אחרת. היה שכן שאצלו הייתי שומעת Rush  והיתה טלי שאיתה שמעתי את פרינס ואצל משפחת ממן שמענו את זהר ארגוב ועופר לוי. כל בית ייצג מוזיקה ותרבות ואהבה. אצלנו שלטה המוזיקה המצרית והעיראקית. היום אח שלי, ששמע כל החיים את סיימון וגרפונקל ושלמה ארצי, שומע גם את פריד אל-אטרש. אח שלי עזרא היה מכור לזמרת דלידה. ואח אחר שלי היה מעריץ של אהובה עוזרי (עד היום אני ניגשת בכבוד רב למוזיקה שלה), וכל הזמן הקליט את תוכניות הטלוויזיה שבהן הופיעה. איבדתי את עצמי בין כל העולמות הללו. מאוחר יותר התחלתי לשיר בבית קפה באר שבעי בשם "פאנץ' ליין" כמלצרית-זמרת, שירים של ריקי גל וסי היימן שאותה אהבתי במיוחד.

קארין היתה אחת החברות הכי קרובות שלי, ודרכה הכרתי את אמה, חנה לפידות, שעד היום משפיעה על כתיבתי ויצירתי. קארין באה מבית שאין בו קירות ויש בו המון ספרים. חנה, שעבדה כפסיכולוגית, היתה מכורה למוזיקה של ג'ניס ג'ופלין ולמוזיקה שחורה. בניגוד לביתי, ביתם התנהל בצורה חופשית ביחס לצורות אמנותיות ותרבותיות. בגיל עשרים, קארין ואני החלטנו לעזוב לתל אביב וללמוד.

היה קשה מאוד לצאת מהבית של ההורים. התחלתי ללמוד תיאטרון בבית צבי, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. רציתי לעשות מוזיקה. חיפשתי מעבד מוזיקלי, כי הבנתי שאני צריכה לכתוב ולשיר ולא לעשות תיאטרון.

יום אחד הלכתי עם קארין בתל אביב וראינו את רן שם-טוב (מנהיג להקת "איזבו") מסתובב בתחתוני "חצי טייץ" ברחוב פינסקר. קארין הכירה לי אותו ונוצר בינינו חיבור יצירתי. השיר הראשון שכתבתי והבאתי לאולפן שלו היה "סדום ועמורה" ומשם התחיל החיפוש המוזיקלי שלי. רן ואני התחלנו לעבוד וניסינו ג'אז, רוק, בלוז ופופ ולא הלך לנו. המוזיקה פשוט לא נדבקה.

הייתי בת עשרים וארבע כשבוקר אחד התקשר אלי רן ואמר לי, "תקשיבי, דיקלה". ברקע שמעתי את אום כולת'ום. רן עשה קצת מוזיקה ערבית והשחיל את השירה שלה live . אהבתי מאוד את החיבור שנעשה במוזיקה שלו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים להצליח כמו אייל גולן. הוא טען שאנחנו לא זקוקים לחברות מוזיקה גדולות כדי להצליח. הוא אמר שהוא יביא את הכסף להפקה ולא נצטרך להישען על המימון של חברות ההפקה. הוא ביקש שאביא את כל המוזיקה הערבית שאני אוהבת ושאכתוב כמה שיותר שירים. מצחיק, שנים חיפשנו את המוזיקה הנכונה שתחבר בינינו ובסוף המוזיקה הזו חיכתה לנו מתחת לאף. בהתחלה התנגדתי ואמרתי שאני לא מזרחית ואני לא יכולה לעשות את מה שאייל גולן עושה. הודעתי לו שאני לא אעשה מוזיקה מזרחית כמו שאחרים עשו. אבל הוא אמר שנעשה מוזיקה כמו שאנחנו נרצה. כתבתי את השיר הראשון בסדרה הזו – "תבלינים". הוא נכתב כשמלצרתי במועדון התיאטרון. חודש אחרי ההחלטה שלנו כבר נכתב החומר לתקליט כולו. הדרכים ליוו את כתיבתי וחלק מהחומר נכתב בחיפה ובבאר שבע. פתאום התחלתי להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון, שמשהו אמיתי התחיל להתרחש בינינו.

 אהבה מוזיקה | דיקלה

מחיאות הכפיים של הורי

הוצאתי את התקליט הראשון שלי "אהבה מוזיקה" לפני כחמש שנים. אמי לא האמינה שהפכתי לזמרת. היא נקשרה לתקליט ובכתה המון. אבי פרגן לי מאוד. אבל רק היום, אחרי כמה שנים, הוא ניגש ואמר לי שהוא שמע את השיר "בוקר טוב" וחשב שזה שיר מאגדות.

אני לא שרה ערבית ליד אמי לעתים קרובות. מבחינתי, כשאני שרה בערבית, אני שרה רק בשבילה ובשביל אלוהים! זו הדרך היחידה שאני יכולה להתחבר אליה. הדבר הקשה ביותר בשבילי הוא לשיר מולה בערבית, משום שהיא השופטת הגדולה ביותר. גם מול אבי איני מסוגלת לשיר בערבית. אני לא חושבת שאוכל לקבל מהורי את מחיאות הכפיים שהייתי רוצה. אף פעם לא אהיה מולם זמרת מצרייה.

דיקלה דורי נולדה בשנת 1973, בבאר שבע. אביה נולד בעיראק ואמה במצרים. יוצרת וזמרת

הטקסט התפרסם לראשונה ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד, 2007, בעריכת: נפתלי שם טוב, מתי שמואלוף וניר ברעם, כחלק מהסידרה "972".

טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

עוד:

* דיקלה מייצגת את איחוי הקרע בין המזרחים לתרבות הערבית, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי, בן שלו, הארץ

* וגם אתה לאט לך!", פרופ' חביבה פדיה בדף הפייסבוק שלה בתגובה למאמרו של עבד ל. עזב

* היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* מהסרט הערבי של יום שישי ועד מהפכת הקולנוע העכשווי במצרים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* פנטזיה על ביקור תרבותי בביירות, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

לצאת מההווה האיסלאמי: על עזאזל ליוסף זידאן

הסופר יוסף זידאן מנסה לרפא את תחלואי החברה המצרית דווקא באמצעות היסטוריה נוצרית

"עזאזל" הוא ספר הפרוזה השני של הסופר המצרי יוסף זידאן .(1958) הספר הולך רחוק, אל המאה החמישית לספירה, דווקא כדי לדבר על הבעיות הכואבות של ההווה המצרי. הוא פורסם בשנת ,2008 זכה בפרס ה"בוקר" הערבי וביסס את מעמדו של פרופ' זידאן, שעובד במרכז כתבי היד העתיקים באלכסנדריה, כאחד מאנשי הרוח הבכירים במצרים. ספרות מצרית לא מיתרגמת לעברית באופן קבוע מאז היעלמותה של הוצאת "אנדלוס," לכן צריך לברך על התרגום של ברוריה הורביץ.    הספרות המצרית העכשווית מגלה לנו את הפחד מהשימוש הפוליטי בדת. הדת שימשה בעבר כר פורה לרעיונות רוחניים וחברתיים במדינה – אך הפכה לחרב חדה. אלא שזידאן בוחר בהיסטוריה הנוצרית כדי לדבר על האיסלאם; ספרו, שראה אור לפני המהפכות בתחריר, יכול להראות לנו עד כמה פוחד העם המצרי מהתגברות הפונדמנטליזם בחברה.    בלב "עזאזל" עומדות עלילות היפא, נזיר-רופא מצרי, שאביו נרצח בשל תמיכתו בכוהני הדת הלא נכונים (כוהני המקדש של חנום.)

הספר מתנהל בשני צירים:

בציר הראשון היפא המבוגר מתחקה אחר זיכרונות חייו;

בציר השני אנו מקשיבים לדיאלוג של היפא המבוגר בהווה עם הדמות השטנית של עזאזל. דווקא הציר הזה פחות מעניין ולא מפותח דיו.

הטקסט מחולק לשלושים מגילות שכביכול התגלו בהריסות מנזר העיר אלפו (חאלב) שבסוריה. המסע של היפא בתוככי המזרח התיכון הוא גם היסטוריה של אותם אנשים קטנים שנעלמו – אלו שאף היסטוריון לא חשב לספר את סיפורם. במובן זה זידאן מבצע מהלך דומה לזה שמבוצע בספרים כגון "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה" של קרלו גינצבורג (1976) ו"שם הוורד" הנודע של אומברטו אקו ,(1980) החלוצים ששינו את הדרך שבה ספרות התייחסה לאדם הנעלם. היפא הנזיר הנודד פוגש באחד מגדולי זמנו, איש הדת נסטוריוס ,(451-386) שהפך לאחד מבישופי הכנסייה. נסטוריוס טען כי מרים אינה אם האלוהים, אלא אמו של ישו כבשר ודם. דעה זו היתה מנוגדת לדעתו של פטריארך אלכסנדריה, קירילוס, שטען כי בנה של מרים זהה לבן האלוהי. נסטוריוס מתגלה ברומן כדמות פלורליסטית, והוא זה שמגלה להיפא את רזי הפוליטיקה שמאחורי המילים הגדולות של המנהיגים. היפא פוגש בחיים על כל עוצמתם; הוא מבקש אהבת מוות ופוגש בתשוקה, מתאווה לרוחניות של מעלה ופוגש בתככים של מטה.    לא במקרה בחר זידאן בגיבור כהיפא, נזיר שהוא גם רופא, שכן בחיבורו הוא מבקש לרפא את ההווה המצרי. הרומן עושה שימוש בהיסטוריה אלטרנטיבית נוצרית ומחלץ את הקורא מהכורח הלופת של ההווה האיסלאמי. כל זאת באמצעות דיאלוגים ומשלים יפים, לא פעם כאלה שמתובלים בהומור חד, בין נסטוריוס להיפא. זהו ספר חכם וייחודי בנוף התרגומי בישראל.   

עזאזל / יוסף זידאן    מערבית: ברוריה הורביץ; מחברות לספרות, 332 עמ'

הביקורת התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום"

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי: