יהודים-ערבים וערבים מתחברים למזרח-התיכון בברלין

יהודים וערבים מתחברים למזרח התיכון בברלין

בעשור האחרון, אני יוצר במות משותפות ליהודים וערבים ליצור ביחד את המזרח התיכון העתידי. נפלה בידי האפשרות להפיק ביחד עם הסופרת הילה עמית עבאס ערב ספרותי מיוחד, ייחודי ושלא נעשה בעבר. ערב שבו ערבים ממדינות כמו סוריה, כורדיסאטן ומצרים יקראו ביחד עם יהודים ממוצא סורי, איראני, עיראקי וכורדי. אם אתםן בברלין. אתם מוזמנים/ות!

מה שהשארנו במצרים: מחשבות מזרחיות ליום העצמאות

סיר הבשר, יצירה של האמן יוסף צמח | SIR HaBaSaR (meat pot), 1983
סיר הבשר, יצירה של האמן יוסף צמח | SIR HaBaSaR (meat pot), 1983

מה שהשארנו במצרים: מחשבות מזרחיות ליום העצמאות

אפילו כשהגיעו לגבולות הארץ, אחרי ארבעים שנה במדבר, ביקשו בני ישראל רק לחזור למצרים. בשירו של ארז ביטון לא מצליחים המהגר מאלג'יריה ובנו לבנות בית בישראל. יום העצמאות הוא גם סיפור של הקרע בזהות שלנו שיצרה ההגירה לכאן

וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב–נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. (במדבר, יב', ב)

רגע לפני שאנחנו מדברים על ההווה המזרחי בישראל, בוא נבחן את הטראומה כפי שהיא מתבטאת ברצון של בני ישראל לחזור למצרים, ולדחות את נרטיב הגאולה של הארץ המובטחת. החזרה שלנו לפרק התיאולוגי חשובה להבנה פסיכולוגית את התפיסה המודרנית של שאלת הזהות, ואי היכולת להגיע לאוטונומיה נפשית בתוך הציונות ובחגיה בכלל וביום העצמאות בפרט.

בתחילת המסע של בני ישראל שעזבו את מצרים, ובסוף המסע אחרי ארבעים שנה, מבקשים בני ישראל לחזור למצרים. שתי הבקשות הן בלתי אפשריות, היות ומצרים כבר בלתי אפשרית. הם נמצאים במקום-לא-מקום, במדבר, שהוא לא הארץ המובטחת וגם לא מצרים. אבל בשני המקרים הם לא מדברים עם אלוהים או עם משה ואהרון, ואם כן, הם רק רוצים את מותם וחייהם בארץ מצרים, שנראית להם עדיין ארץ בטוחה. כיצד ייתכן שמצרים תהיה עבורם ארץ בטוחה, אחרי שהם כבר עזבו אותה בכאלה רעש וצלצולים? איך יכול להיות שהם יבקשו לחזור למצרים, אחרי שהטביעו פרעה והצבא בים סוף? ואיך הם מעיזים לבקש לחזור למצרים, רגע אחרי שירת הים, וכל הניסים שהקדוש ברוך הוא עשה עבורם?

סיני, אפריל 2015

מה יש להם לחפש במצרים? סיני, אפריל 2015 (אילוסטרציה: אורלי נוי)

מילא כשהם עדיין עבדים מצרים בהוויתם, ולכן ברגע הראשון שיש רעב, והם במדבר, הם פוחדים ורוצים לחזור. אבל אחרי ארבעים שנה, שבמהלכן קיבלו את עשרת הדיברות, את משה כנביא ואת אהרון כיד ימינו, קיבלו את הטכנולוגיה הכי גדולה שאפשר לקבל, הם רכשו את המונותיאיזם, שלא היה לאף דת מסביבם. ולמרות כל הניסים והנפלאות, הם עדיין רוצים לחזור למצרים. איך זה?

געגוע ליד שנגדעה

אני רוצה לטעון שמצרים בהקשר הזה אינה מצרים של אויב. מצרים היא זהותם. מצרים היא שפת האם שלהם. מצרים היא הזיכרון הראשון, מצרים זה מקום ההתייחסות, ההקשר שבתוכו הם חיים. כשהם אומרים שהם רוצים לחזור למצרים, דומה הדבר לאמירה שהם רוצים לחזור לאימם, לרחם. הם עבדים מצרים שבעקבות התעוררות זהות חדשה נזרקו למסע.

והם לא מקבלים את כללי המסע. זה אולי ההקשר שבתוכו ניתן להבין את עגל הזהב, דווקא בתוך הר סיני, רגע לפני ההתגלות, הם מצרים, וככאלו הם מדברים עם מצרים, גם אם בהווה מצרים היא ארץ האויב, היא זאת של האחר המושלם, היא זאת של זה שרצתה להעבידם בפרך, לחסלם.

כך פתאום, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, אחרי ארבעים שנה, וגם רגע אחרי הבריחה, הם מגלים את מצרים כמקום של אהבה, מקום שבו יעדיפו למות מאשר לחיות ברעב במדבר, או במלחמות בארץ המובטחת מול עמים גדולים, ומלכים עצומים, כמו עוג מלך הבשן, והפריזים, היבוסים, החיווים ושאר עמי האזור. הם רוצים את מצרים, למרות שמצרים בלתי אפשרית. הם מנהלים דיאלוג עם מצרים, ואפשר לקרוא מחדש את האי רצון של פרעה לוותר עליהם, גם כאי רצון של פרעה לוותר על הצד היהודי-ערבי של אזרחיו העברים-מצרים. לפתע הזהות הממוקפת של היהודים, כעברים-מצרים, והזהות המצרית של משה, כבן של פרעה הראשון, וכמנהיג מול פרעה השני – כל אלו לא נראים כל כך תלושים מהיסוד.

הזעקה של בני ישראל היא זעקה להכניס את המצריות לתוך עולמם. דווקא ברגעי המשבר של רעב ואיום של מלחמה הם חוזרים לדבר עם מצרים, במצרית, ומוותרים על ההולכה הרוחנית של נביאם, שבא ממעמד אחר, וכבר מדבר עם אלוהים פנים אל פנים. זאת דחייה מעמדית, כלפי אליטה שלא מבינה את הבעיות של היומיום שלהם.

הם רוצים להחליף את משה ואהרון, לעשות מהפכה. הם רוצים למות שבעים על שיר הבשר במצרים. בשני המקרים, הראשון והאחרון, הם דוחים את המנהיגות של הקדוש ברוך הוא, למרות כל הניסים והנפלאות, כל קריעת ים סוף, הר סיני, המים מן הסלע, המן שנופל מהשמיים, עמוד הענן שעומד לפני המחנה, המשכן, ארון הקודש ושאר רגעים על טבעיים.

החזרה שלהם היא כמעט ילדותית, מתיילדת, אך יכולה להיחשב דווקא כרצון לאחד חלקים בזהות שלא כל כך ניתנים לעיכול במחשבה היהודית המודרנית. הרצון שלהם להיות מצרים הוא רצון להיות עם ההורה המת, עם היד שנגדעה. אך בתוך המחשבה של ימינו אין דרך לאחות את הטראומה, ולהשלים איתה, בעיקר לא ביום העצמאות, דווקא בגלל ההיעדר שלה במרחב הציבורי, בתוך כל ההדרה מהתרבות באופן הרחב בישראל.

> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל?

חצי בית הרוס, ושיכונים. לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חצי בית הרוס, ושיכונים. לוד (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פיגומים / ארז ביטון

עַל סַף חֲצִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
עָמַד אָבִי
מַצְבִּיעַ לַצְּדָדִים וְאוֹמֵר:
בַּהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה נִבְנֶה פַּעַם מִטְבָּח
לְבַשֵּׁל בּוֹ זְנַב לִוְיָתָן
וְשׁוֹר הַבָּר,
וּבַהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה
נָקִים פִּנַּת תְּפִלָּה
לִמְצֹא מָקוֹם
לְמִקְדָּשׁ מְעָט.
אָבִי נִשְׁאַר בַּסַּף,
וַאֲנִי – כָּל יָמַי
מַצִּיב פִּגּוּמִים
אֶל לֵב הַשָּׁמָיִם.

ארז ביטון לא מכחיש בשירתו את החושך, הלילה והאפילה – הטראומה – הנמצאת בהגירה. אין בו רגע של גאולה, הוא לא מגיע ליום העצמאות עם דגל ביד. ההפך. האבא מחזיק בתקווה, כשהוא עובר מאלג'יר לישראל. אבל האב לא נכנס לארץ המובטחת ואין בו קמצוץ מהתפיסה הגאולתית של הציונות את עצמה, כפי שנחגגת ביום העצמאות. האב של ביטון נשאר בסף. האמונה במשיח עוד תתעורר, האבא מבטיח, עם זנב הלוויתן ושור הבר. הוא עוד יבנה.

דווקא הוא, עם האמונה, מאמין שעוד ייכנס לארץ המובטחת, אבל לא מצליח. אין מטבח, אין מקדש. הבן רק עסוק בהקמת פיגומים לשמים. מה זה להקים פיגומים לשמים? האם זה לבקש מאלוהים לממש את הבטחתו? אתה בונה פיגומים, והוא יבנה את השאר. האם זו התרסה? כמו מגדל בבל? זה המצב המזרחי הפנימי, שקשה להבין אותו גם אם ננופף בדגל, זה לא אומר שהטראומה הנפשית נפתרה.

האבא מגיע לחצי בית, להריסות. אנו יודעים שארז ביטון גדל בלוד, האם הוא מתכוון להריסות העיר הפלסטינית של לוד, האם הוא מתכוון מטפורית, להרס לתוכו נזרקים היהודים-הערבים במשטר האשכנזי-ציוני?

כשנחבר את שירו של ביטון לחלק התיאולוגי הראשון שאיתו התחלתי נוכל לראות את התפיסה של החלק הבלתי אפשרי בזהות, שאתה רוצה לאחד. לכן אנו רואים את הדיאלוג בין האבא לבין הבן: האבא משאיר תקווה, אבל נשאר בחוץ. מה זה להישאר בחוץ? האם אפשר להשוות כאן לבני ישראל שנשארו מחוץ למצרים? נשארו גם במצרים, למרות שהגיעו לסף ארץ-ישראל, מבלי יכולת להיכנס לארץ המובטחת? הארץ המובטחת היא חגיגת יום העצמאות. כאילו שהמצב הריבוני של מדינת ישראל יכול לפתור את הבעיה הפסיכולוגית של המזרחים בישראל.

האם משה מת במדבר משום שהוא חטא, או משום שהוא היה לגמרי מצרי, שלא יכול היה להיכנס לארץ המובטחת? הסף הזה בדיוק הוא הנקודה של ההגירה, נקודה שבין פה לשם, בין שם לפה, נקודה שבה אי אפשר להיכנס לתרבות שלא מכילה את החלקים השונים בזהות שלך. היא משאירה את המקומות האלו בחוץ, ולכן גם אתה נשאר בחוץ. האבא אצל ביטון מלא תקווה שיוכל להיכנס, עם מטבח ומקדש, בחצי בית, בהריסות, אבל הבן מגלה את האמת, שההבטחה של האבא נותרה כמו פיגומים לשמים, נותרה בחוץ.

האם "פיגומים" של ארז ביטון הוא הרצון לבנות תרבות יהודית-ערבית בתוך מדינה ששמה לה למטרה למחוק את החלקים הערביים בזהות של תושביה? האם בקבלת פרס ישראל אנו חושבים שהתהליך של קבלת ארז ביטון והשירה היהודית-ערבית הושלם? גם אם כן, הטראומה עדיין עומדת, בבן שמביט באב, ובנכד שמביט באביו, שמביט עדיין בסבא, שנשאר עדיין בחוץ. הזיכרון של הדרה עובר כמבט קולקטיבי, בכי על חלקים שנדחו והשאירו קהילות שלמות בחוץ.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר

יצירתי מגיעה לעולם הערבי, אירועים ספרותיים קרובים וגם סיכום שנה שמואלופית

11999973_715125858619567_719111197_nגמר חתימה טובה ועיד אלאד'חא סעיד
صومًا مقبولًا، وعيدًا سعيدًا ותודה רבה לכל העוקבים והעוקבות אחר הבלוג. ראשית יש לי בשורות טובות מאוד. Ragaa Rabia Aly Areef [בתמונה משמאל] חוקרת מאוניברסיטת אלכסנדריה במצרים כתבה עבודת תזה בעקבות היצירות שלי. מהרגע הראשון שכתבתי רציתי להגיע אל העולם הערבי, אותם עולם שנותקתי ממנו. והנה היצירות שלי לקחו אותי לעולם חדש ומופלא, שאותו אני מגלה בזכות האינטרנט.

***

הגעתי לביקור בישראל. אשתתף בשני אירועים ספרותיים:

12002107_957213417655871_1465717944916045808_n

28.9 אירוע הסגירה לאתר קפה גיברלטר Cafe Gibraltar​ ואקריא שיר בפאנל על הסידרה "נביאים"

11919548_690419277726503_3866523716833737092_n

8.10 אשתתף בדיון על "קיימות ספרותית, מחזור אשפה ומציאת יהלומים" ביוזמת הוצאת כהל הוצאה עברית

השנה הייתה בשבילי מרתקת עם כתיבת הטור "ישראלי בברלין", אך החלטתי לסיים את כתיבתו והעליתי את כל הטורים לאתר. בטור האחרון שכתבתי באודסה סיכמתי דרך של עשור ספרותי בשוליים הישראליים.

השנה גם נכתב דוקטורט נוסף של החוקרת אושרה אלפסי שעוסק בין השאר בחיבור בין השירה של ארז ביטון, משורר​, סמי שלום שיטרית​ ושירתי וגם הוא שימחני מאוד ולימד אותי דברים שלא ידעתי 
חזרתי לכתוב שירים, ושניים מתוכם התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

2015-09-14 07.22.32
צילום: רותם מקרית גת.

אני ממשיך לעבוד על הרומאן הבא שלי, ובדרך אני גם מבטיח לפרסם בשנה הקרובה ספר מאמרים שיכלול את כל המהלך הפרשני שערכתי בשנים האחרונות, באמצעות מאמרים על קולנוע, שירה, מוזיקה ועוד. הספר יתפרסם אך ורק במהדורה דיגיטלית. ואעדכן.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ יצא לאור בשנה שעברה וסיכם מהלך ספרותי של חמש שנים שבהם כתבתי 31 סיפורים קצרים. הספר זכה לביקורות טובות מאוד וגם כבר מתחיל להיכתב עליו מחקר ואני עדיין מחכה לבמאי/ת סרטי האימה שיסריט את הבעתה בסיפורים הללו.

הוצאת גרילה תרבות ממשיכה לזכות בהצלחות, פרסים וביקורות מצויינות. בקרוב ייצאו עוד ספרים בשמה ואני גאה שייסדתי אותה. תוכלו לקרוא למשל את הביקורת על הספר של אייל בן משה וגם את הכתבה הגדולה עם עדי קיסר במוסף הארץ – שספריהם ראו אור בהוצאה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה

גמר חתימה טובה ושוב תודה על המעקב

שבת שלום
מתי

 

 

הזיכרון הקדוש של דיקלה

By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד - יועצת משפטית, חברת הליקון) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד – יועצת משפטית, חברת הליקון) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

הזיכרון הקדוש של דיקלה

הגילוי

באחד מימות השבת בבאר שבע, ברגעי ההתבגרות של ילדותי, חזרתי לביתי, שהיה באופן מפתיע ריק מאנשים. החום הבאר שבעי הדביק את הצלילים החותכים לאוזנַי. היו אלו צליליו של גדול הזמרים המצריים עבדל חלים אל-חאפז – הזמר האהוב ביותר על אמי. אני זוכרת את עצמי, הולכת סחור-סחור ומחפשת לאן להימלט. המשימה היתה קשה, שכן ביתנו היה קטן, אבל יחד עם זאת, אני זוכרת איך הטיתי אוזן לעצבותו הבלתי נגמרת של השיר. שאלתי את עצמי, מה זה? מי זה גורם לי להרגיש ככה? ולמה זה לא מושר בשפה העברית? הרי אני הילדה היחידה בשכונה שאולי אוהבת את זה…

מבלי לחשוב יותר מדי, מצאתי את עצמי שוטפת פנים במקלחת, נפצעת מקולו של הזמר. באוזן אחת השתדלתי להתעלם מצליליו, ובאוזן השנייה נצמדתי לגרונו, כאילו היה אחרון הגיבורים שיכלו להציל אותי. שטפתי שוב את פני וחשבתי שאולי זה יפסיק, אולי עוד אוכל לשנוא את הצלילים. זו טעות, אמרתי לעצמי, זו טעות גדולה. אולי היו אלו הרחמים שלי שבעבעו בתוכי. ואולי היתה זו מחשבה ילדותית שאוכל לנצח את העולם מסביבי ולהאזין למוזיקה זו. בכל זאת, אי-היכולת להחליט השניאה, התישה וכלאה אותי במקלחת.

בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת.

לרוב, לחוויה קשה ומוקדמת שכזאת מתווספת אומללות. אחר כך, הנפש אשר מבקשת להגן על עצמה, משכיחה ומדחיקה את החוויה. אבל אני, למרות הכאב העז שהתווסף לעוצמת הגילוי, לא שכחתי אותה. חזרתי הביתה בעזרת הגילוי הכואב הזה. ועד היום אני נלחמת על המקום הזה, שחותר להחזיק בשני קצות החבל. המרחב הערבי שאין לו עדיין זכות קיום. אני רוצה להחיות אותו וסוחבת אותו דרך ארוכה מילדותי אל שנות בגרותי. אלא שהיום אני פחות מבודדת באהבתי למוזיקה הזו.

לדור שלנו יש פחות מרחב "ערבי" מלדור שקדם לנו. לדור המזרחי הראשון היה את החופש, היתה להם את השפה והמוזיקה שלהם. וזו כללה גם את הכאב, את המילה ואת הניגון הטבעי. הדור השני המזרחי כבר החל "להתחשב" בשכנים האחרים שלו. היום אני מופיעה בפני קהל כזה ומבקשת להחזיר עטרה לתרבות שאבדה. ילדה כמוני, עם חוויה כה קרועה, שעומדת על קרקע מוצקה של בית עם תרבות ערבית ומרכז פנימי מערבי.

 

השיר של דקלה מתוך הסרט עדות- . Testinony song dikla

דיקלה בתוך הסרט "מלאך מקומי"

זיכרון קדוש

לסבי מצד אמי קראו עזרא. הוא היה מכור למוזיקה קלאסית ערבית מצרית. בכל אחר צהריים היה מתעורר עם הרדיו ומאזין לאום כולת'ום. ברגעים אלו, סיפרה לי אמי, אף אחד לא התקרב לחדר שלו. הוא היה שומע ברדיו את אום כולת'ום ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

אבא שלי הוא פייטן. אך הוא לא התפלל, הוא שר. אבי הוא איש רוח, שיודע לדקלם את התנ"ך ואת הקוראן. הפשטות מהווה עקרון מפתח בעבודתו. אבי יכול ליהנות מפרוסת לחם פשוטה הנאה עילאית שמהווה חלק מהודיה לבורא. הוא שר רק בבית הכנסת. בדרכו הוא מחויב לעולם הדת, ומקדיש את כל מרצו לעבודת השם. הוא שירת שלושים שנה בצבא, כאיש מודיעין, עבד על ניתוח הקודים של שפת המורס. עד היום יש חלקים בזהות שלו שאני לא מכירה. יום אחד, אחרי שנים של עבודה, הוא התפטר מתפקידו בצבא. כשאני גדלתי הוא כבר עזב את הצבא והלך לעבוד ברהט – כפר בדווי ליד באר שבע. כשהייתי נערה, אבא שלי חי חצי מהזמן בבאר שבע וחצי מהזמן בכפר בדווי. העבודה של אבי השפיעה על אורחות חייו. בכל פעם שרצה להסביר מה אני צריכה לעשות, הוא היה משתמש בדוגמאות מחיי החמולות בכפרים.

אמי דאגה להעשיר את הסביבה שבה גדלתי. היינו רואות בבית תיאטרון וסרטים. המוזיקה המצרית בביתנו רצה כל הזמן ברקע, כפס-קול. עוד לפני מהפכת הכבלים היינו צופות ביחד בערוץ 1 בישראל ובטלוויזיה המצרית. עד היום אמי צופה בטלוויזיה המצרית בבית.

לפני חודשיים בערך ישבנו, המשפחה ואני, במרפסת בבית הורי. אמרתי, ברגע של וידוי אישי, שהייתי רוצה לעלות לקבר של אום כולת'ום ולראות את קיקרה. דווקא משום שלא זכיתי לראותה בחיי. אבי החל לצחוק ושאל בתוכחה, איך זה שביקשתי לעלות לקברה של אום כולת'ום ולא לקבר סבתי בבאר שבע. משפחתי נקלעה לוויכוח קשה וקולות רבים החלו להשחיר את דמותה של אום כולת'ום. המציאות היומיומית של האינתיפאדה השנייה התערבבה בזיכרונות הורי מישיבתם במדינות ערב. יצאתי עם התחושה שהבית שלי לא יכול היה להכיל אותי. חשתי זרה בביתי. אני נמצאת במקום גבולי ואבסורדי בחיי המשפחתיים, כי אני מזוהה עם השמאלנים, דווקא משום שאני אוהבת את הערבים ותרבותם בצורה "קיצונית".

לא חלף יום מהעימות הקשה על אום כולת'ום, ואמי התקשרה אלי היסטרית. היא ביקשה שאדליק את הטלוויזיה, כיוון שהילדים של הזמר עבד אל-והאב דיברו על זיכרון אביהם המפורסם. הבטתי באחד הערוצים הערביים ושמעתי איך ילדיו דיברו עליו באהבה. אבל לא יכולתי להפסיק לדאוג לאמי. כמה שהיא אהבה את השירים של עבד אל-והאב. ידעתי שהזיכרון הקדוש שלו שהתפרץ לנפשה טלטל קשות את עולמה הפנימי. היא היתה במצב גבולי. זה הבית שלי. באותה הנשימה חיו בנשמת הורי שנאה ואהבה לתרבות הערבית.

אבי דומה לאמי בכך שהוא נזהר שלא לשמוע את הזמרים האהובים עליו לבד. משהו בזיכרונם מתקשה להתקיים במציאות הגבולית בישראל. הוא שומע את הזמר העיראקי נאזים אל-ראזלי ומתרגש. הוא מבין שהוא ודורו ייקחו את האהבה הזו לקברם. נאזים אל-ראזלי העיראקי שר "אהה אומי" ואבי מבכה את כל מה שקשור לתרבות הערבית שבה הוא חי. ובכל זאת הוא מבקש באותו רגע, שלא אשיר את שירי אום כולת'ום, כי היא "כבדה", ושאשיר את וארדה (זמרת מצרית אחרת) ששרה בסגנון מודרני.

לא מזמן ביקשה אמי שאביא לה קלטת של עבדל חלים. נסעתי ליפו והבאתי לה שלושים קלטות, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שאמי תקשיב לקלטות הללו, משום שהן גורמות לה לבכות. בבית שלי לא שומעים מוזיקה מצרית, אלא אם כן אני נמצאת ביחד עם הורי. וגם כשאני מגיעה, אנו שומעים מוזיקה מודרנית ולא מוזיקה ערבית קלאסית. אף אחד לא שומע בבית את עבדל חלים אל-חאפז או פריד אל-אטרש כשהוא נמצא בגפו. בשביל לשמוע אותם צריך את המשפחה כולה.

ההורים שלי חיים את המוזיקה של זמרי הקלאסיקה שחיו בזמנם. בעבר הם קנו קסטה חדשה בכל פעם שאחד מהם הוציא אלבום לשוק, בדיוק כמו שאנחנו קונים דיסק חדש של אייל גולן. החומרים המוזיקליים שהם נחשפו אליהם כבר לא מתחדשים, והיום אין זמר ברמה של הקלאסיקונים הערבים. כשהורי שומעים את השיר הם לא חווים אותו בהווה. השיר לא קיים בהווה. הם חווים את העולם שהיה ונעלם ואת ההורים שלהם; השכונה; החאפלות; הנעורים שהלכו ונמוגו.

 

דיקלה – ואם פרידה – Dikla

מהבלוקים לבמות

באר שבע, עיר הולדתי, היתה מחולקת לשכונות מוזיקליות ערביות. שכונה א' שבה גדלה אמי, היתה שכונה מצרית. הורי, כמו הערבים, רואים במוזיקה דבר קדוש. אהבתם למוזיקה האגדית הקלאסית נוגעת בנשגב. המוזיקה מספרת את סיפור חייהם, וצורה זו של זיכרון נחרתה בזיכרוני. המוזיקה מופיעה בזיכרוני באופן כאוטי. למשל, כשאני שומעת את המוזיקה הערבית של עבדל חלים אל-חאפז, מיד מציפים אותי זיכרונות של ניקיונות פסח עם אמי. הורי יכולים לשמוע את המוזיקה הזו באהבה וברגע אחר לשנוא אותה. גם אני בזמן של פיגועים מתביישת במוזיקה ובעצמי. מצב גבולי, ובכל זאת – זאת אני.

ביתי בבאר שבע שכן בתוך בניין של תשע קומות ומולו ניצב בניין של שבע קומות. כל תושבי רבי הקומות גדלו ביחד. היינו חברים קרובים. ואני נרגשת כשאני נזכרת בהרגשה המופלאה הזו. בין הבלוקים היתה רחבה של חניון. אחד האנשים שהשפיעו עלי היה דויד. הוא לא היה קשור למציאות. אחד הדברים שהיו מוציאים לו את ה"שיגעון" היה ההאזנה למוזיקה. הוא גר עם אמא שלו אף על פי שהיה בן ארבעים ומשהו. הוא האזין למוזיקה משמונה בבוקר עד ארבע לפנות בוקר. הוא היה שוכב על המעקה בחניון בין הבלוקים, שרוע על האבנים, ומאזין למוזיקה. לידו היה מונח טייפ קטן ולצדיו היו ניצבים קרטונים של קלטות. והיה לו הכול! כל מה שאתם רוצים ולא רוצים במוזיקה הערבית שכב אצלו בתוך הקרטונים הללו. היה לו בהחלט טעם מוזיקלי משובח. כל היום הסתובבתי לידו. הכרנו דרך המוזיקה שהוא שמע.

בגיל 16 עד 17 לא יכולתי לישון בלילות. האנשים החולמים אין להם לילה. היתה לנו רחבה גדולה בחוץ, בין הבלוקים, ובכל לילה הסתובבתי בה וכתבתי. לאף אחד לא היו את הסבלנות ואת הכוח הנפשי להכיר בי ככותבת, כמשוררת, כזמרת, כשחקנית וכרקדנית. האנשים היו קשי-יום. להיות זמרת, הם ידעו, זה רק בחלומות. זוהי אגדה, סוג של מצב לא הגיוני.

בתקופת גיל ההתבגרות היה לי חבר רוסי שגר בקומה מעלי. עשינו ביחד מוזיקה שהיתה רחוקה מהעולם המוזיקלי הערבי שהכרתי. היינו שומעים רוק כבד. במיוחד אני זוכרת שהיינו שומעים Yngwie J. Malmsteen. הייתי חברה בלהקה שלהם. היתה לנו גיטריסטית וקלידנית. באופן כללי הבניין היה בנוי מקהילות מוזיקליות שונות. בכל פעם שהייתי הולכת לחבר, הייתי נחשפת למוזיקה אחרת. היה שכן שאצלו הייתי שומעת Rush  והיתה טלי שאיתה שמעתי את פרינס ואצל משפחת ממן שמענו את זהר ארגוב ועופר לוי. כל בית ייצג מוזיקה ותרבות ואהבה. אצלנו שלטה המוזיקה המצרית והעיראקית. היום אח שלי, ששמע כל החיים את סיימון וגרפונקל ושלמה ארצי, שומע גם את פריד אל-אטרש. אח שלי עזרא היה מכור לזמרת דלידה. ואח אחר שלי היה מעריץ של אהובה עוזרי (עד היום אני ניגשת בכבוד רב למוזיקה שלה), וכל הזמן הקליט את תוכניות הטלוויזיה שבהן הופיעה. איבדתי את עצמי בין כל העולמות הללו. מאוחר יותר התחלתי לשיר בבית קפה באר שבעי בשם "פאנץ' ליין" כמלצרית-זמרת, שירים של ריקי גל וסי היימן שאותה אהבתי במיוחד.

קארין היתה אחת החברות הכי קרובות שלי, ודרכה הכרתי את אמה, חנה לפידות, שעד היום משפיעה על כתיבתי ויצירתי. קארין באה מבית שאין בו קירות ויש בו המון ספרים. חנה, שעבדה כפסיכולוגית, היתה מכורה למוזיקה של ג'ניס ג'ופלין ולמוזיקה שחורה. בניגוד לביתי, ביתם התנהל בצורה חופשית ביחס לצורות אמנותיות ותרבותיות. בגיל עשרים, קארין ואני החלטנו לעזוב לתל אביב וללמוד.

היה קשה מאוד לצאת מהבית של ההורים. התחלתי ללמוד תיאטרון בבית צבי, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. רציתי לעשות מוזיקה. חיפשתי מעבד מוזיקלי, כי הבנתי שאני צריכה לכתוב ולשיר ולא לעשות תיאטרון.

יום אחד הלכתי עם קארין בתל אביב וראינו את רן שם-טוב (מנהיג להקת "איזבו") מסתובב בתחתוני "חצי טייץ" ברחוב פינסקר. קארין הכירה לי אותו ונוצר בינינו חיבור יצירתי. השיר הראשון שכתבתי והבאתי לאולפן שלו היה "סדום ועמורה" ומשם התחיל החיפוש המוזיקלי שלי. רן ואני התחלנו לעבוד וניסינו ג'אז, רוק, בלוז ופופ ולא הלך לנו. המוזיקה פשוט לא נדבקה.

הייתי בת עשרים וארבע כשבוקר אחד התקשר אלי רן ואמר לי, "תקשיבי, דיקלה". ברקע שמעתי את אום כולת'ום. רן עשה קצת מוזיקה ערבית והשחיל את השירה שלה live . אהבתי מאוד את החיבור שנעשה במוזיקה שלו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים להצליח כמו אייל גולן. הוא טען שאנחנו לא זקוקים לחברות מוזיקה גדולות כדי להצליח. הוא אמר שהוא יביא את הכסף להפקה ולא נצטרך להישען על המימון של חברות ההפקה. הוא ביקש שאביא את כל המוזיקה הערבית שאני אוהבת ושאכתוב כמה שיותר שירים. מצחיק, שנים חיפשנו את המוזיקה הנכונה שתחבר בינינו ובסוף המוזיקה הזו חיכתה לנו מתחת לאף. בהתחלה התנגדתי ואמרתי שאני לא מזרחית ואני לא יכולה לעשות את מה שאייל גולן עושה. הודעתי לו שאני לא אעשה מוזיקה מזרחית כמו שאחרים עשו. אבל הוא אמר שנעשה מוזיקה כמו שאנחנו נרצה. כתבתי את השיר הראשון בסדרה הזו – "תבלינים". הוא נכתב כשמלצרתי במועדון התיאטרון. חודש אחרי ההחלטה שלנו כבר נכתב החומר לתקליט כולו. הדרכים ליוו את כתיבתי וחלק מהחומר נכתב בחיפה ובבאר שבע. פתאום התחלתי להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון, שמשהו אמיתי התחיל להתרחש בינינו.

 אהבה מוזיקה | דיקלה

מחיאות הכפיים של הורי

הוצאתי את התקליט הראשון שלי "אהבה מוזיקה" לפני כחמש שנים. אמי לא האמינה שהפכתי לזמרת. היא נקשרה לתקליט ובכתה המון. אבי פרגן לי מאוד. אבל רק היום, אחרי כמה שנים, הוא ניגש ואמר לי שהוא שמע את השיר "בוקר טוב" וחשב שזה שיר מאגדות.

אני לא שרה ערבית ליד אמי לעתים קרובות. מבחינתי, כשאני שרה בערבית, אני שרה רק בשבילה ובשביל אלוהים! זו הדרך היחידה שאני יכולה להתחבר אליה. הדבר הקשה ביותר בשבילי הוא לשיר מולה בערבית, משום שהיא השופטת הגדולה ביותר. גם מול אבי איני מסוגלת לשיר בערבית. אני לא חושבת שאוכל לקבל מהורי את מחיאות הכפיים שהייתי רוצה. אף פעם לא אהיה מולם זמרת מצרייה.

 

 

דיקלה דורי נולדה בשנת 1973, בבאר שבע. אביה נולד בעיראק ואמה במצרים. יוצרת וזמרת

הטקסט התפרסם לראשונה ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד, 2007, בעריכת: נפתלי שם טוב, מתי שמואלוף וניר ברעם, כחלק מהסידרה "972". הבלוג "עונג שבת" של גיאחה בחר בזיכרון הקדוש של דיקלה כמאמר השבוע שלו!!!

עוד:

* דיקלה מייצגת את איחוי הקרע בין המזרחים לתרבות הערבית, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי, בן שלו, הארץ

* וגם אתה לאט לך!", פרופ' חביבה פדיה בדף הפייסבוק שלה בתגובה למאמרו של עבד ל. עזב

* היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* מהסרט הערבי של יום שישי ועד מהפכת הקולנוע העכשווי במצרים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* פנטזיה על ביקור תרבותי בביירות, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

לצאת מההווה האיסלאמי: על עזאזל ליוסף זידאן

הסופר יוסף זידאן מנסה לרפא את תחלואי החברה המצרית דווקא באמצעות היסטוריה נוצרית

"עזאזל" הוא ספר הפרוזה השני של הסופר המצרי יוסף זידאן .(1958) הספר הולך רחוק, אל המאה החמישית לספירה, דווקא כדי לדבר על הבעיות הכואבות של ההווה המצרי. הוא פורסם בשנת ,2008 זכה בפרס ה"בוקר" הערבי וביסס את מעמדו של פרופ' זידאן, שעובד במרכז כתבי היד העתיקים באלכסנדריה, כאחד מאנשי הרוח הבכירים במצרים. ספרות מצרית לא מיתרגמת לעברית באופן קבוע מאז היעלמותה של הוצאת "אנדלוס," לכן צריך לברך על התרגום של ברוריה הורביץ.    הספרות המצרית העכשווית מגלה לנו את הפחד מהשימוש הפוליטי בדת. הדת שימשה בעבר כר פורה לרעיונות רוחניים וחברתיים במדינה – אך הפכה לחרב חדה. אלא שזידאן בוחר בהיסטוריה הנוצרית כדי לדבר על האיסלאם; ספרו, שראה אור לפני המהפכות בתחריר, יכול להראות לנו עד כמה פוחד העם המצרי מהתגברות הפונדמנטליזם בחברה.    בלב "עזאזל" עומדות עלילות היפא, נזיר-רופא מצרי, שאביו נרצח בשל תמיכתו בכוהני הדת הלא נכונים (כוהני המקדש של חנום.)

הספר מתנהל בשני צירים:

בציר הראשון היפא המבוגר מתחקה אחר זיכרונות חייו;

בציר השני אנו מקשיבים לדיאלוג של היפא המבוגר בהווה עם הדמות השטנית של עזאזל. דווקא הציר הזה פחות מעניין ולא מפותח דיו.

הטקסט מחולק לשלושים מגילות שכביכול התגלו בהריסות מנזר העיר אלפו (חאלב) שבסוריה. המסע של היפא בתוככי המזרח התיכון הוא גם היסטוריה של אותם אנשים קטנים שנעלמו – אלו שאף היסטוריון לא חשב לספר את סיפורם. במובן זה זידאן מבצע מהלך דומה לזה שמבוצע בספרים כגון "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה" של קרלו גינצבורג (1976) ו"שם הוורד" הנודע של אומברטו אקו ,(1980) החלוצים ששינו את הדרך שבה ספרות התייחסה לאדם הנעלם. היפא הנזיר הנודד פוגש באחד מגדולי זמנו, איש הדת נסטוריוס ,(451-386) שהפך לאחד מבישופי הכנסייה. נסטוריוס טען כי מרים אינה אם האלוהים, אלא אמו של ישו כבשר ודם. דעה זו היתה מנוגדת לדעתו של פטריארך אלכסנדריה, קירילוס, שטען כי בנה של מרים זהה לבן האלוהי. נסטוריוס מתגלה ברומן כדמות פלורליסטית, והוא זה שמגלה להיפא את רזי הפוליטיקה שמאחורי המילים הגדולות של המנהיגים. היפא פוגש בחיים על כל עוצמתם; הוא מבקש אהבת מוות ופוגש בתשוקה, מתאווה לרוחניות של מעלה ופוגש בתככים של מטה.    לא במקרה בחר זידאן בגיבור כהיפא, נזיר שהוא גם רופא, שכן בחיבורו הוא מבקש לרפא את ההווה המצרי. הרומן עושה שימוש בהיסטוריה אלטרנטיבית נוצרית ומחלץ את הקורא מהכורח הלופת של ההווה האיסלאמי. כל זאת באמצעות דיאלוגים ומשלים יפים, לא פעם כאלה שמתובלים בהומור חד, בין נסטוריוס להיפא. זהו ספר חכם וייחודי בנוף התרגומי בישראל.   

עזאזל / יוסף זידאן    מערבית: ברוריה הורביץ; מחברות לספרות, 332 עמ'

הביקורת התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום"

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי:

הפגנה נגד הטבח ברוסיה: רוסיה, הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

 logo-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-copy-11

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

צפו: מהדורת החדשות של הטלוויזיה החברתית נכחה בהפגנה וכיסתה אותה 

***



גרילה תרבות מפגינה נגד הטבח בסוריה

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

אנו יוצרים ויוצרות שנמאס להם לראות את המצב בסוריה לכן אנו יוצאים להפגין בקריאה אחת: לעצור את הטבח בסוריה!
אנו מוחים נגד רצח העם שמתבצע בעם הסורי.

מתוך היצירה נצא להפגין נגד התמיכה של ציר המדינות: סין – רוסיה – איראן – והחיזבאללה. ציר המדינות הללו חייב להבין שאסד לא יכול לשמש כנשיא מדינה, לאחר שטבח באלפי אזרחיו.

אסור לתת לאמנות לשתוק, ולכן נצא להפגין בעד דמוקרטיה!

אסור לעצור את החופש הסורי! חייבים לצאת לרחובות ולהחזיר את החירות, השיוויון והצדק לעם הסורי! אסד צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

בהפגנה נקריא שירים, נשיר ונתנגד ביחד למשטר הרודני. מקריאים/ות (לפי א'-ב'):

אמנה ג'ראשי
יהודית אילני يهوديت ايلاني
יונתן קונדה
מוחמד אגואני محمد اغواني
מתי שמואלוף ماتي شموالوب
נטע וינר
תהל פרוש

הצטרפו אלינו למשמרת מחאה (ללא אישור מהמשטרה, עד חמישים איש) מול שגרירות רוסיה ברחוב הירקון 120, תל אביב. יום חמישי, ה-11.10.2012 בשעה 18:30.

تظاهرة تضامنا مع ضحايا العنف في سوريا

تحت شعار: روسيا توقفي عن تزويد هذا النظام بالاسلحة

توقفي عن دعم الاسد في مجلس الامن

نحن ابناء الحرية مللنا من الوقوف متفرجين على ابناء شعبنا
السوري يذبح دون حراك لذالك عقدنا العزم
على التظاهر ضد الموقف الروسي الصيني الايراني وحزب الله
ان هولاء جميعا يدعمون نظام الاسد الذي فقد شرعيتة
نحن ثوار الحرية معا نخرج الى الشارع رافعين شعار
لا مكان للاسد ونظامة في ارض الاحرار سوريا.محمد اغواني
ماتي شموالوب
يهوديت ايلانيالمكان السفارة الروسية شارع هيركون 120 تل ابيب
بيوم 11.10.12 ساعة 18:30

כשהשכן של סובל: הילי וולטר פוגשת את מוחמד אגוואני לשיחה על המחאה נגד הטבח בסוריה

מוחמד אגוואני, בדרך כלל צלע דומיננטית בהרכב ההיפ הופ המולטי–תרבותי מיפו, "סיסטם עאלי", הוא  אחד הפעילים הבולטים במאבק נגד השלטון הסורי ורמיסת זכויות האדם. מוחמד אגוואני הוא גם בין המארגנים של הפגנת גרילה תרבות שבוצעה בשבוע שעבר אל מול שגרירות רוסיה במחאה על הטבח בסוריה. החלטתי לדבר איתו ולשמוע מאיפה יוצאת המחאה ומה מטרותיה והיכן נפגשים היצירה שלו ורוח ההתנגדות.

מאת: הילי ולטר

אגוואני מדבר על  הקשר הרגשי בין מדוכאים פה (בישראל) למדוכאים שם (בסוריה). בשבוע שעבר, יום חמישי ה11 לאוקטובר התקיימה משמרת מחאה מול שגרירות רוסיה. המחאה דרשה מרוסיה להפסיק להזרים נשק למשטר של אסד. הסיפור מבחינתו של אגוואני לא נפסק בזה. כל מדינות ערב צריכות להפסיק את הקשר עם שלטון אסד בעקבות האירועים המזוויעים שאירעו מאז שבשאר אסד החליט להתנקש בעמו.

קיראו:

הנתונים שאווגאני הביא לידיעתי מראים שבין מליון וחצי לשני מליון  פליטים סוריים עזבו את מולדתם; כמאתיים אלף פצועים באופן קשה; קרוב לשלושים אלף הרוגים. ומכונת ההרג ממשיכה להרוג. לדברי אגוואני, רוסיה מפחדת לאבד אך בסיסה האחרון במזרח התיכון ועקב כך היא מזרימה עוד ועוד נשק לצבא אסד וחייליו הנאמנים (הממומנים על ידי איראן). רוסיה אינה פועלת אך ורק בסוריה, אלא אחראית על דיכוי נוסף במדינות אחרות בעולם המוסלמי מצ'צ'ניה ועד המזרח התיכון.

"הדב הרוסי צריך לדעת שיש פה צעדים שיעצרו גם אותו"

פעילותו של אגוואני החלה עוד בגיל צעיר. הוא הצטרף למאבקים שונים כשלמד את ההבדל שבין חופש ובין דיכוי, שבין אדם לחיה, בין טוב ורע. "מי שלא מזיז לו כאב של בבני אדם סביבו, אז הוא איבד את האנושיות, הוא כבר לא בן אדם". הוא ממשיך ומסביר את ההזדהות שלו עם סבלו של העם בסוריה:  "המקום, הסביבה שבה האדם גדל עושה את הבנאדם, אני חי תחת שלטון ישראלי מדכא ואין לי חופש. ולכן אני מזדהה עם המאבק של העם הסורי לחופש." בנוסף, מדובר בהזדהות גם על רקע דתי, וכך הוא אומר: "יש לנו שפה משותפת, קרבה חזקה בין סוריה לפלסטינים, גם מבחינת שפה. מבחינתי זאת מחויבות לאחים בסוריה. בנוסף לשני הדברים שכבר הזכרתי (המקום, והשפה. הערה שלי ה.ו.) יש עוד חיבור שלישי שהגיע בעקבות 'האביב הערבי' – נוצרה מחוייבות לערכים של סוציאליזם ואהבת האדם. אם לי טוב, חייב שגם לשכן שלי יהיה טוב. ואם לשכן שלי רע, אז גם לי רע".

צפו: אסמה אגברייה זחאלקה נואמת במחאה נגד הטבח מול סוריה

"יש לי ביד עט, לא רובה"

אני כותב שירה, את הספר שכתבתי עם יונתן קונדה ("תנאים מוקדמים") הקדשתי לצ'ה גווארה. הוא עידכן פעם משפט שישו אמר: "מה שווה לחברה אם היא מרוויחה כסף ומפסידה את האדם". אגוואני מסביר את השינוי שחל בו כשראה "שהחיים של האזרח הם כל כך זולים בשביל המשטר, עד כי הם לא שווים בכלל – זה מה ששינה אותי".

"אנחנו גם מלמדים כתיבה יוצרת ביפו. אני מלמד איך להיות חופשי, איך לבטא את עצמך דרך העט והדף". חשוב לאגוואני להסביר את המשמעות היתרה של המילה הכתובה והנאמרת. הוא מתחמם באש השירה, אל מול האש המעכלת של המשטר של אסד.

"ההוכחה הגדולה לכך שגם העט הורג היא העובדה שהאמנים והכותבים של סוריה גוייסו בעצם לצד של אסד" . איברהים קאשוש, משורר סורי שהשתמש בשיריו נגד אסד, נתפס על ידי המשטר, מיתרי הקול שלו נעקרו והוא נרצח לאחר מכן. על השחיטה הזו של הממסד את האמן ששלהב את ההמונים עם השיר "הסתלק בשאר" הפך איברהים קאשוש לאחר פרסום התמונות של גופתו וגרונו המשוסף לעוד סמל של המחאה הנמשכת.

"העם הסורי דורש את מה שאני דורש – חופש. לא רוצה לחיות במדינה שמחפשת אותך, לאן אתה הולך ומאיפה אתה בא. מדינה שמנצלת את העם שלה בקנסת ומיסים כבדים, מדינה שמרעיבה אתה עם שלה".

צפו: אגוואני מפעיל את הקהל המחאה בשיר נגד אסד

"עם כל מה שקורה בתוניס, מצרים ולוב, משהו אצלי השתנה. אני לא אותו בן אדם שחי את החיים וחושב איך להרוויח את הכסף. משהו בי השתנה מאז ההרוג הראשון בתוניס (מוחמד בועזיזי)". המצב הזה משפיע גם מרחוק על חייו של אגוואני, הוא מדבר עכשיו על שינוי שחל בו, אני מרגישה שזו התפתחות שהיא גם רגשית וגם קשורה לידע הפוליטי שרכש.

"כבר שנה וחצי אני מסתובב ורואה אנשים מטיילים ומסתובבים, שותים קפה, כמו עכשיו, בשעה שהעם הסורי נלחם ככה. אני לא מסכים ללכת לחתונות ומסיבות ולכל מקום שאפשר להנות ממנו, כל עוד הצבא חופשי לא מנצח, כל עוד יש רעב".

אתה  בעצם באבל?

"סוג של אבל ממה שקורה לאחים שלי, ממה שקורה בעולם. אני עוד באבל מאז שלמדתי על גורל האינדיאנים באמריקה הכבושה. אנשים לא יכולים להמשיך כך לחיות את חיי היום יום שלהם, בשעה שהיום יום של אנשים אחרים הוא מוות – זאת בושה! אנחנו צריכים להתייצב מול האנושיות שנשארה לנו בלב, לשכוח את שגרת היום יום, להסתכל מסביב ולראות שיש אנשים שחיים בכאב".

ומה אתה מסוגל לעשות בנוגע לזה?

 "30,000 הרוגים והעולם שותק? משהו פה ממש לא בסדר! ההפגנה זה הדבר הכי קטן, הכי בסיסי שאני יכול לעשות, כי טבעי. עצם זה שההפגנה הזאת בכלל מנהלת דיון עם הרשויות זה מפחית מערכה".

הצבא הסורי החופשי הוא קבוצת האופוזיציה הצבאית העיקרית בסוריה. הצבא החופשי מורכב בעיקר מעריקי הצבא של אסד והכוחות האזרחיים שקמו לצד המהפכה בסוריה. קבוצת התנגדות-צבאית זו הכריזה על הקמתה ב-29 ביולי 2011, באמצעות פרסום וידאו באינטרנט על ידי עריקים במדי הצבא הסורי, שבו קראו לאנשי צבא נוספים לערוק ולהצטרף אליהם. מנהיג הקבוצה, שהזדהה כאל"מ ריאד אל אסעד, הודיע כי צבא סוריה החופשית יעבוד יד ביד עם המפגינים במטרה להפיל את מנגנון השלטון והצהיר כי כל כוחות הביטחון התוקפים אזרחים הם מטרות לגיטימיות עבורם. אל"ם ריאד אל אסעד הדגיש כי ל"צבא הסורי החופשי" אין מטרות פוליטיות מלבד שחרורה של סוריה ממשטרו של בשאר אסד.

 

לדבריו של ריאד אל אסעד, החל מנובמבר 2011 "הצבא הסורי החופשי" זכה להצטרפות של מאות מגויסים/יות בכל פעם שהוא יצא להתקפה כנגד צבא אסד. הלוחמים של הקבוצה השתתפו בלחימה בעיר המזרחית דיר א-זור,  בעיר הנמל לטקיה, במחוז הצפוני של אידליב, באזור הדרומי של דרעא (מקום תחילת ההתקוממות), בפרברים של דמשק הבירה, בעיר חאלב ובערים המרכזיות חומס וחמאת.

"אסד הוא רופא עיניים שעקר את העיניים של העם שלו. המשטר האיראני משחק בו כבובה" אומר אגוואני, וכולנו ראינו את התמונות הקשות מהטבח של הילדים בעיר חומס. "באיראן יש ממשלה טרוריסטית," הוא מוסיף, "אני לא אומר את זה בגלל שאני מת על ישראל, איראן היא בדיוק כמו כל צבא מדכא בעולם. נדרשתי לקום ולעשות מעשה וגם קיבלתי כבר הודעות שאני בוגד מתנועות שמאמינות בממשל של אסד."  אגוואני מסביר לי שכלפי חוץ, נראה כי המשטר של אסד תומך בשחרור פלסטין (בכל משרד ממשלתי יש דגל פלסטיני לצד הדגל הסורי). אך, לטענתו, זאת אשלייה. אסד לא בחל בהרג של שבע-מאות פלסטינים במחנה הפליטים אל ירמוכ (מחנה הפליטים הגדול בסוריה).

מאז פרוץ המחאה בסוריה חלה התרחקות משמעותית בין תנועת חמאס לבן בריתה ופטרונה לשעבר, בשאר אל אסד. בשנה האחרונה יותר ויותר בכירים בתנועה, המזוהה עם האסלאם הסוני, יצאו בהצהרות חסרות תקדים נגד המשטר העלאווי בדמשק. בנוסף, על פי דיווחים תקשורתיים שטרם אושרו באופן רשמי על ידי התנועה, הועבר מושבה של הנהגת התנועה מדמשק.

אגוואני מאמין שהצבא החופשי הנאבק על הערים הגדולות בסוריה יביא את שלטון אסד אל קיצו. לדבריו, מדובר במספר שבועות. הוא רואה בעריקות הרבות בתוך צבא סוריה כמקור של נחמה ותקווה. וכשאני שואלת "ומה ההמשך מבחינתו", הוא עונה לי שיש בדעתו גם להפגין מול שגרירות סין. לטענתו, סין הטילה פעמיים וטו על החלטת האו"ם להטיל סנקציות על משטרו של אסד. לאחר מכן המשיכה לייצר את דגלי המהפכה. אך צבא סוריה החופשית כבר לא הסכים לייבא את הדגלים מסין, בשל הוטו שהטילה.

אסד מקבל נשק מאיראן, מרוסיה ומסין, מקבל לוחמים מהחיזבאללה, מפייק אל באדר (העירקי) ממשמרות המהפכה האיראנית, צבא ירושלים (אל קוץ) מאיראן והתגלה גם שיש חיילים השייכים לתנועה טרוריסטית בתימן. כולם נלחמים כנגד הצבא החופשי שכמעט אינו חמוש כלל. התחמות שלהם מגיעה בעיקר מגניבות ממחסומים ומבסיסי צבא של אסד שננטשו.

לאגוואני חשוב להדגיש, בכדי שלא תהיה אפשרות לשחק משחק ולהצדיק בתואנות כאלו ואחרות את התנהלותו של משטר אסד: "הצבא החופשי נוצר בשביל להגן על העם ולא בשביל הפיכה צבאית. הצבא החופשי נוצר מהעם. הצבא החופשי הוא העם. שאלוהים יברך את הצבא החופשי ואת המהפכה – זו לא הפיכה צבאית".

 

 

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה / מתי שמואלוף

 

איפה הייתם ילדים קטנים

בבית הקברות, או שאכלתם סרטים

הייתם במגרשי הכדורגל של המתים

הייתם כלואים באח הגדול ללא חוק וכללים

הייתם שתויים כשהמנהיגים שברו את הכלים

הייתם מפגרים, כשהגנרלים היו חכמים

הייתם שקטים, כשהטילים ירדו ועוד נופלים

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד כבד עומד ליפול

ואיפה הייתן ילדות קטנות,

נלחמתן על הדגל, בזמן שזיינו לכן את האימהות

בהטרדות, אונסים והתנכלויות

אבל בינתיים החונטה של הזין, השתינה עלינו בקשת

הרחם שלכן הפך לכוס של האימא של הצבא, המשטרה, השבכ, המוסד והמדינה

והוא הוציא משם, פצצות רפאל יפות, פיתוחים מרהיבים של הבני זונות של המשפחה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,

אסד זחוח עומד לרדת

ואיפה היית מתי שמואלוף

איפה היית כשנפלה הפצצה

האם אהבת, האם חיבקת, האם נשקת

האם קראת למישהי נשמה

איפה היית מתי שמואלוף

כשהתרסק עתידך

האם נתת לעם את גופך, ולחיים את נפשך

האם ישבת בכלא, או שנפלת עמוק מתחת למלחמה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד אומלל עומד להתרסק

 —

המשטרה מחכה לאירוע
המשטרה מחכה לאירוע

 הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם

 מוחמד אגוואני פותח את האירוע
מוחמד אגוואני פותח את האירוע

 אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי
אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי