מי מתנכר לעברית


גרנות משה, לשעבר מפקח במשרד החינוך, כותב בעיתון מקור ראשון, כחלק מביקורת לאסופה חדשה עורי שפת עבר, שערכה לאה צבעוני, שאני מתכחש לאהבתי לשפה העברית. עכשיו תסבירו לי איך זה, שספרי האחרון נקרא "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". לאלוהים הפתרונים.
המשך קריאת הפוסט "מי מתנכר לעברית"

השיר לרבי

ערן סבאג ואנוכי מחוץ להשקה של שלומי חתוכה ברביעית פלורנטין כחלק מאירועי סגירת קפה גיברלטר. ברקע יעקב ביטון. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי.
ערן סבאג ואנוכי מחוץ להשקה של שלומי חתוכה ברביעית פלורנטין כחלק מאירועי סגירת קפה גיברלטר. ברקע יעקב ביטון. צילום: עזרא "הצלם הפואטי" לוי.
השיר שפירסמתי בעיתון "מקור ראשון" ומוקדש לערן "הראס" סבאג. השיר הוא כחלק ממחזור שירי אודסה, שכתבתי באוקראינה. 

בְּרָכָה מֵהָרַבִּי

לְעֵרָן "ראס" סבאג

 

אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, "כַּמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ?"

אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ, "כַּמָּה גְּדוֹל הַיְּקוּם הַזֶּה מִסְּבִיבֵנוּ?"

 

אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, "מָתַי אֶחֱזֹר לַבִּקּוּר?"

וַאֲנִי עוֹנֶה, "כְּשֶׁאֱלֹהֵי הַחֹרֶף יְשַׁחְרֵר אוֹתִי בְּיַחַד עִם נְסִיכַת הַקַּיִץ לָבוֹא וְלַעֲלוֹת, כִּשְׂדֵה אוקראיני שֶׁל חַמָּנִיּוֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַנּוֹסְעִים בָּאוֹטוֹבּוּס מאודסה לַקֶּבֶר שֶׁל רַבִּי נַחְמָן מְאֻמָּן."

 

אַתָּה כְּבָר לֹא שׁוֹאֵל אוֹתִי, "מָתַי אֲנִי חוֹזֵר לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ? "

כְּמוֹ הַמָּוֶת, אֲנִי לֹא עוֹנֶה, "לָעוֹלָם לֹא אֶעֱזֹב אוֹתְךָ."

וּבְגַעְגּוּעֵינוּ, אֲנַחְנוּ לֹא

מַפְסִיקִים לְדַבֵּר.

12064060_10153709818433092_1981340128_n

זרוק ודפוק ביצירה החברתית: מהקמת גרילה תרבות למכללת שנקר

יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013
יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013

כתבה נפלאה של כרמית ספיר-ויץ במוסף תרבות "מקור ראשון / מעריב"

 הגענו אל "גרילה תרבות", הקבוצה שמכניסה לסדר היום התרבותי שירה פוליטית וחברתית. מיום הקמתה היא מפרסמת שירה פוליטית וחברתית כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות" כהגדרתה. הקבוצה מתנגדת למלחמות ועמדה פעם אחר פעם והפגינה נגד המלחמה בעזה, מול השגרירות הרוסית נגד הטבח בסוריה, נגד מלחמה עם איראן ועוד. היא העלתה את המחזה "אנרגיות טובות" שזכה לשלוש מהדורות וכיום נלמד בתיכונים שונים ומועלה מעל במות שונות (פה, פה, פה).

“גרילה תרבות“, שהוקמה בידי המשוררים מתי שמואלוף ורועי צ‘יקי ארד, עדיין קיימת ופועלת. לפני שבועות ספורים, למשל, השתתפו היוצרים בפסטיבל המניפסטים שנערך בדרום תל אביב. החבורה שמה לעצמה מטרה להופיע במקומות של קונפליקט ולמחות כנגד ניצול ושיעבוד. הם גם הקימו הוצאת ספרים הפועלת לקידום השירה החברתית בישראל, וזו הוציאה רק לאחרונה את הספר “ערס פואטיקה“ בעריכת עדי קיסר.

מתי שמואלוף הוציא לאחרונה ספר שירה בשם “האסון מתחיל בארוחת עסקים“ שהוא לדבריו ספר השירה האחרון שלו. כבר מהשם ניתן לעמוד על ההיגיון הטמון בו ובחבורה שהוא מוביל. “המרקם של הקבוצה משתנה אד הוק לפי האירוע. לכל אירוע יש יוזם או יוזמת אחרים“, מסביר שמואלוף. “את האירוע האחרון, בפסטיבל המניפסטים, יזם המשורר יעקב ביטון. את האירוע נגד הגזענות של ראש העיר בנצרת עילית יזם דניאל עוז, ואת האירוע מול השגרירות הרוסית יזם המשורר החבר בלהקת ‘סיסטם עאלי‘ מוחמד אפגאני“.

במה כוחה של הקבוצה?

“כוחה של הקבוצה מתבטא קודם כול ביכולת להגיע לשטח ולהביא קאדר של משוררים ותיקים וצעירים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים. יש לנו מגאפון ומערכת הגברה ותקציב קטן ואנו נעים ממקום למקום כמו תנועת גרילה. מביאים את הבשורה של השירה לרחוב ולשטח.

“צריך את ‘גרילה תרבות‘, משום שכל קבוצה נאבקת זקוקה ליוקרה של השירה, לכוח של הדימוי והמטפורה, וגם את הסולידריות הבסיסית שמתבטאת במגע עם משוררים פעילים הבאים להפגין אחווה במקום המאבק. אין מודל דומה ברחבי העולם לפי מיטב ידיעתי, אבל יש תמיכה של סופרים, אמנים ויוצרים אחרים במאבקים בכל רחבי העולם. הפעולה של ‘גרילה תרבות‘ היא מקורית כנראה, אך ממשיכה מסורת ארוכה בישראל ובעולם של שילוב בין חברה ואמנות. הושפענו מפעילים רדיקליים כמו ג‘רי רובין ואייבי הופמן, ששילבו בין תרבות למחאה יצירתית לא אלימה, התנועה הסיטואציונית, הפנתרים השחורים, תנועות קוד פתוח ותנועת ה‘פלאש מוב‘ העולמית“.

בוא נדבר על נקודות המחלוקת במקום של אנשים דעתנים שרוצים להשמיע את קולם.

"כמו כל תנועה יש עליות וירידות. אני הימרתי שכבר בשנה שעברה ניקבר ולא נופיע יותר, במיוחד אחרי התעוררות המחאה החברתית והשיא הענק של הוצאת 'שירון המהפכה' שלנו שהצליח מאוד בהתקבלות הספרותית שלו. אבל החזקנו מעמד והגיעו כוחות חדשים לחדש את העבודה. המחלוקת נוצרת כשלפעמים יש קולות שונים שרוצים לרתום אותנו למאבקים שלהם. אבל אנחנו מחפשים מנהיגים ומנהיגות ולא סתם להיות חותמת גומי על מאבקים כאלו ואחרים".

פוסט נפלא שמסכם את הקורס שהעברתי במכללת שנקר, מתחיל במילים הללו:

המשורר האקטיביסט מתי שמואלוף העביר סדנה ייחודית לסטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית במסגרת קורס הבוחן את הקשר בין עיצוב לחברה ותרבות. כחלק מהפרויקט הפוליטי-חברתי "עבודת גילוי", העוסק בסוגיות של ניצול בשוק העבודה, יצרו הסטודנטים אירועי מחאה פרפורמטיבי במרחב הציבורי והתנסו בשירה ככלי להעברת מסרים. בתוך כך, פיתחו פרויקטים עיצוביים מקוריים לקידום נושאים בוערים לסדר היום  

גם הילדים הסינים במפעלים זוכרים את סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס היה אמון על המצאות טכנולוגיות מרהיבות, אך כחסיד המערכת הקפיטליסטית הוא לא התעניין במחיר שהן תובעות מן העולם האחר. גם מעריציו האדוקים הרבים הקפידו לא לשאול שאלות אלא להמשיך ללטף את האייפון שלהם

זכויות אדם ואתניות

הנה הכתבה של ישי פרידמן ב"מקור ראשון" על ייצוג מזרחים בארגונים לא ממשלתיים. הכתבה עוררה סערה ואורלי נוי וגם שרית מיכאלי (דוברת "בצלם") הגיבו עליה באתר "העוקץ" וב"קדמה".

המשך קריאת הפוסט "זכויות אדם ואתניות"

פואטיקה של כדורגל בשחור ובצהוב | גלעד מאירי, מקור ראשון

"אלג'יר", רוני סומק, זמורה-ביתן, 2009, 62 עמ'

אלג'יר, ספרו העשירי של רוני סומק, הוא ספר שירה מיוחד ומרתק. זהו ספר שנוצר תוך כדי דיאלוג חי, במובן של הופעה חיה, עם המציאות ולכן הוא רלוונטי לזמן ולמקום הישראליים והאוניברסאליים. סומק, בדומה ללהקות רוק, הוא משורר הנמצא באופן תודעתי ומעשי במסע הופעות מתמשך ומפרך בפאבים, בבתי הקפה ובאולמות השירה, שבו הוא קורא את שיריו החדשים ושומר על קשר בלתי אמצעי עם הקהל. כך ניתן לעקוב אחר התפתחות ספרו המתבשל באמצעות המפגש החי עם שיריו במופעי הקריאה, ולא רק באמצעות כתבי העת, העיתונות ורשת האינטרנט.

לכן, הכרתי שירים רבים באלג'יר דרך פרסומים מוקדמים וביצועים בימתיים כך שחלקם עדיין נמצאים עבורי, ואולי עבור אחרים, בהקשרים הקיימים מחוץ לכריכת הספר, הקשרים הנמצאים במציאות. לדוגמה, השיר "גול ברגל שמאל", המוקדש לפרנץ פושקאש, נכתב בתגובה למותו של הכדורגלן ההונגרי האגדי ופורסם לראשונה בבמה ספרותית מקורית – מוסף הספורט של "הארץ" (26.11.2006; ולפתע ניתן לראות  שבשיכול אותיות לספרות ולספורט יש צליל זהה); או השיר המצמרר "כשתמצאו אותי מקופלת בתוך מזוודה" המתאר את הילדה בת הארבע, רוז פיזם, שנרצחה על פי החשד על ידי אִמה וסבה-אביה החורג, ופורסם ב"ידיעות אחרונות" (ספטמבר 2008). הווה אומר, סומק הוא היסטוריון של מיקרוקוסמוסים הקרובים אליו: הוא מתאר בזמן אמת את רוח התקופה דרך אירועים חדשותיים יומיומיים, אך בו זמנית הוא גם נאמן לתיעוד שירי של התפתחויות בחייו הפרטיים. למשל, מוטיב דומיננטי בספר הוא וידויו המרגש של אב האמביוולנטי כלפי תהליך התבגרותה של בתו המבשר על פרידה.

אלג'יר עוסק באופן מגוון בנושאים המאפיינים את שירת סומק מראשיתה, למשל אהבה, מוות, משפחה, זהות, הגירה, מזרח ומערב, אקטואליה, מחאה פוליטית, מצוקה חברתית, תרבות פופולארית, הומור, ארספואטיקה ועוד. היכולת של סומק לעסוק בו זמנית במספר רב של נושאים כה מורכבים בספר מצומצם יחסית בהיקפו טמונה בין השאר במושג הנלקח בהשאלה מדלז וגואטרי והוא המטאפורה הריזומטית האופיינית לשירתו. הריזום הוא צמח, עשב, דשא, ששורשיו מסתעפים ללא התחלה וללא סוף, והוא מסמן בשיח הביקורתי הספרותי תנועה לשונית נטולת מרכז, המתקדמת באופן לא לינארי ולא שיטתי. המטאפורה הריזומטית היא דקונסטרוקציה של הקריאה הרגילה של הטקסט המצוי בספר. היא מחקה בין השאר קריאה רב ממדית במציאות מרחבית, אורבנית ווירטואלית בה טקסטים פרסומיים, אינפורמטיביים ואחרים (למשל, גרפיטי) מופיעים בו זמנית מחוץ לספר ותובעים קריאה סימולטנית, אקלקטית ולעיתים פרגמנטרית (במקרה שבו הטקסט שחוק או רחוק).

בעיבוד ובהתאמה לשירת סומק אזי מדובר בתנועה פיגורטיבית רב כיוונית המשרשרת מטאפורות ודימויים, ומקשרת בין שדות סמנטיים שונים באמצעות תמרונים לשוניים וירטואוזיים. המטאפורה הריזומטית יוצרת בשיר לכידות שנראית כלפי חוץ רופפת, כעין שיקוף למצב הפוסט-מודרני שבו התערער הביטחון ביכולתן של המילים לסמן את המציאות. אולם למעשה, כמו במגדל פיזה, המבנה הפואטי הנטוי של סומק ניצב על כנו כסוג של נס ספרותי או מאגיה-שירית: מדרון חלקלק ויציב בו זמנית.

לדוגמה, פתיחת השיר "ברית מילה" משרשרת בקומפקטיות מטאפורות של כתיבה, עריכה, ברית מילה וזמן: "וַאֲנִי נִתְלֶה עַל מְחוֹג הַשּׁוּרוֹת,/ שׁוֹמֵעַ תִּקְתּוּק אוֹתִיּוֹת,/ מְחַכֶּה שְׁנִיָּה/ וְרוֹאֶה אֵיךְ סַכִּין הָעֵט עוֹרֵךְ אֶת בְּרִית הַמִּילָה". למרות ההסתעפויות של המטאפורה המורכבת ניתן לעקוב אחר התקדמותו הקוהרנטית של הטקסט, וזאת כי ההתקדמות מצויה בכמה מימדים מקבילים.

כך, הודות לסגנונו הפיגוראטיבי הייחודי, גם לאחר שנים רבות של יצירה והתמודדות חוזרת ונשנית עם נושאים דומים, שירת סומק נשארת רעננה באלג'יר. זהו סגנון מסולסל המזכיר סולו גיטרה או עוּד, ערבסקה או סלאלום של חלוץ כדורגל, המשתלב לא אחת עם תכנים נדירים בליריקה הישראלית השמרנית. לדוגמה, אלג'יר תרם שני שירים נפלאים לקאדר שירי הכדורגל המצומצם של השירה העברית, הכולל כמה עשרות שירים בלבד: "הנבדל של האהבה" ו"גול ברגל שמאל". חיזוק משמעותי זה לשירה העברית מציב את סומק בצמרת שירת הכדורגל שלנו עם יחס שירים (על משקל יחס שערים) נאה. הכדורגל אצל סומק הוא לא רק תוכן, אלא אף פואטיקה: בספר הפסטיבל "מטר על מטר" (2008) הוא מתאר את עצמו כמי שמכדרר מילים. ואכן, סומק הוא אמן הסלאלום-שירה: דימוייו סוללים דרך חד פעמית, פתלתלה ומתפתחת מצד אחד של השיר לצידו האחר, חוצים את הבונקר המסורתי של השירה הלירית המודרניסטית, עוקפים שורות, משפטים, פסיקים, נקודות, בלמים לוגיים ומגִנים לשוניים עד לסוף המפתיע.

בשירו "גול ברגל שמאל" הדימויים נעים בין גבוה לנמוך ושוזרים קודש בחול, אגב זיגזג בין בית הכנסת המקומי, אליל הכדורגל והעזובה החברתית (מגרש כדורגל שכונתי מוזנח): כְּשֶׁפֶרֶנְץ פּוּשְׁקַאשׁ הֵנִיף אֶצְבָּעוֹת/כְּאַנְטֶנוֹת עַל גַּג גּוּפוֹ/אֶפְשָׁר הָיָה לִקְלֹט אֶת/קוֹל נְשִׁיקַת הַשְּׁפִּיץ בִּלְחִי הַכַּדּוּר./בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה מִגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל קָרוֹב/ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַדֶּשֶׁא שֶׁלֹּא צָמַח בּוֹ/הָיָה רַךְ כְּפָרֹכֶת עַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ./לָאֲרָיוֹת שֶׁנִּרְקְמוּ שָׁם הָיוּ רַגְלֵי זָהָב,/וּפֶה שֶׁנִּפְעַר לִשְׁאֹג "יֵשׁ אֱלֹהִים" בְּקוֹל  שֶׁרַק/אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ./ אֱלֹהִים אֶחָד הָיָה בִּפְנִים, מְגֻלְגָּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה,/וֶאֱלֹהִים אַחֵר, הוּנְגָּרִי, רָץ רָחוֹק רָחוֹק בַּמִּגְרָשׁ/ שֶׁעַד אֵלָיו,כָּךְ הֶאֱמַנּוּ,/הִגִּיעַ קוֹל הַשּׁוֹפָרוֹת.

כזכור, ביוון העתיקה חגיגת הספורט (האולימפיאדה) היתה מעוגנת בחגיגה דתית, אולם גם בישראל נוצרה בעקיפין זיקה בין תרבות הגוף לתרבות הרוח: משחקי כדורגל רבים התקיימו ומתקיימים עד היום בשבת, ולכן אין זה כה זר לנו שהמיזוג בין שירת העידוד באצטדיון לשירת התפילה ("יֵשׁ אֱלֹהִים") מבטא אחדות ספורטיבית ואמונית. התנועה הפיגורטיבית המסתלסלת בשיר, כמו בארבע השורות הראשונות המתמסרות בינן לבין עצמן באמצעות האנשות ודימויים (האנטנות כדימוי של קליטה ומסירה), יוצרת כדרור בו זמני בשדות משמעות של שגב והומור חתרני. הכדרור כאן הוא מטאפורה המדמה את המציאות לתנועה בלתי צפויה וחדה התובעת תזמון מדויק וקואורדינציה על מנת להשתחל באופן סינכרוני בין מקומות, זמנים, מחשבות ורגשות או בין שערי האצטדיון, הכדורגל, התפילה והשמיים.

הלימה זאת בין צורת הסלאלום-שירה לתוכן מתאימה גם לשירים רבים אחרים של סומק העוסקים, למשל, באמנויות המוסיקה, הציור (וראו ב"טוסקנה. קורס מזורז באמנות מקומית") והמחול ("עצה שישית לילדה רוקדת" ו-: "Point Shoes"). המוטיב המוסיקלי דומיננטי בשירת סומק והוא אף מרכזי בספר זה: מזרח ומערב, מוסיקה קלאסית אירופאית ("נאום האב למחזרי בתו"), ומוסיקה ערבית ("בוקר טוב קהיר"), בלוז ורוק שלובים אלו באלו, בדומה לסינתזות העכשוויות במוסיקה הישראלית הפופולארית.

הסלאלום-סולו-ערבסקה של שירת סומק באלג'יר בפרט ובשירתו בכלל בא לידי ביטוי בשכבות טקסט רבות ושונות ומשלב ביניהן. Detalle panel vertical de la Aljaferia

 יש לציין שארבעים שירי הספר מלווים בשבעה ציורים של סומק וגם כריכת הספר מבוססת על פורטרט של נערה, כנראה בתו, שאף הוא עצמו צייר. צבעי הכריכה, השחור-מזרחי והצהוב-בלונד-אשכנזי, מהדהדים מחד גיסא מתח מרכזי בספר בין מזרח למערב ומאידך גיסא את אחדות הניגודים. לכן ניתן לראות בשיר הנושא את שם הספר, "אלג'יר", שאף מופיע בגב הספר ושורות ממנו משולבות ביצירה בחזית הספר, שיר אקפראסטי (שיר המתאר במילים ציור). בשיר זה לדובר האב (המחבר המובלע) יש בת בעלת שיער בלונדיני (ושוב סלסול), קרי, מערבית. עם זאת, הדובר בשיר מתאר את כמיהתו להיות אבו-אלג'יר, קרי, אב לבת נוספת ששמה אלג'יר: "אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה/ הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִ'יר". היא מייצגת הן את המזרח הערבי המשוחרר מעול הקולוניאליזם האירופאי, והן את הכמיהה לביטוי הזהות האישית המזרחית: "הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגָּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,/ וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם/ הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים". זאת אומרת, הדמות המדומיינת, אלג'יר, יכולה לבוא לעולם, כייצוג גואל של שלמות משפחתית וחברתית, רק לאחר שהכובשים, הצרפתים, ברחו ואפשרו את המיזוג מתוך בחירה ואהבה ולא מתוך דיכוי. הצבעים הסמליים הצהובים-שחורים, ולעיתים הלבנים-שחורים, הם מוטיב חוזר בספר. למשל, בשיר "פינת ליטוף" מתאר האב את פסי הזברה שעיצב הספר בשיער בתו ומפליג באופן אסוציאטיבי לתאר היבטים במערכת יחסיו עימה דרך יחסו לחיות צהובות-שחורות אחרות, לנמרים ולג'יראפות.

המהלך המילולי-לולייני של שירת סומק הוא גם מסע אינטנסיבי בין תחנות שונות במרחב ובזמן, בין קטבים, כגון: מקומות בארץ, ובעולם הרחב, זמנים ביוגראפיים והיסטוריים שונים, למשל גיל ההתבגרות ("בלוז הנשיקה השלישית") והורות, ואנכרוניזמים כגון הדיסקוטקים של צידון המקראית ("איזבל"); מצבי תודעה, כגון שפיות ושיגעון ("שיר לנערה ממחלקה ד' במרכז לבריאות הנפש") ועוד.

הסלאלום-סולו-ערבסקה של שירת סומק באלג'יר בפרט ובשירתו בכלל בא לידי ביטוי בשכבות טקסט רבות ושונות ומשלב ביניהן. הוא יוצר משחק, ביצוע ומופע, שבו מתערבבים הנאות החיים והסבל האנושי. באמצעות עיצוב המציאות מנקודת מבט רב כיוונית, קלידוסקופית, השיר של סומק מעניק לקורא כלים לפרש את המציאות באופן מקורי ומשחרר.

גלעד מאירי, מקור ראשון, 24.4.09, שבת, עמ' 19ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן