הגירה של הספרות הישראלית לברלין

מאמר נפלא של ד"ר יעל אלמוג על הספרות הישראלית בברלין וכולל התייחסות מדויקת לספרי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים." אספר כי כשכתבתי את החלק השלישי של הסיפורים לא חשבתי על ההתקבלות, אלא רק לכתוב על האפוקליפסה ועכשיו בעקבות המאמר, אני למד יותר על ההקשר.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "אלכסון"

מודרים בברלין

מאת יעל אלמוג

 

בעשורים האחרונים יצא לגרמניה שם של מדינת הגירה – הודות לפריחה

בישראל, הצגתה של גרמניה כיעד אטרקטיבי להגירה מעוררת מחאה כנגד האופורטוניזם לכאורה של מהגרים ישראלים, המואשמים כי "שכחו" את הפשעים שביצעה גרמניה בשואה

על רקע זה, הקהילה ההולכת וגדלה של ישראלים המתגוררים בברלין משכה את תשומת לבה של התקשורת בגרמניה, בישראל ובעולם כולו. התקשורת הישראלית והוויכוח הציבורי המתנהל בה התמקדו בשנים האחרונות במידה שבה יוקר המחייה בישראל אחראי להגירה לאירופה. בשנים האחרונות, המחאה בציבורית בישראל בחרה להסיט את מוקד הדיון מן המצב הביטחוני – שעמד במוקד במשך זמן רב – לעבר יוקר המחייה ההולך וגדל: צרכי החיים היומיומיים גברו לכאורה על האיום באלימות אנטישמית ואנטי-ישראלית. בישראל, הצגתה של גרמניה כיעד אטרקטיבי להגירה מעוררת מחאה כנגד האופורטוניזם לכאורה של מהגרים ישראלים, המואשמים כי "שכחו" את הפשעים שביצעה גרמניה בשואה, כדי לספק את צרכיהם היומיומיים. שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, למשל, גינה את הנרפות של אותם העוזבים את הארץ כי החיים "קלים יותר בברלין". על פי לפיד, המעבר לברלין, העיר המגלמת את חוסר הביטחון ההיסטורי עבור היהודים, היא דוגמה לנטישת הסולידריות הלאומית לטובת נוחות כלכלית.

ברלין, Spreepark, גלגל ענק, רחפן

גלגל ענק ב-Spreepark בברלין. תצלום מרחפן: יארומיר קאוון

העקירה מערערת ציפיות מהותיות של החיים היהודיים הגלותיים בגרמניה – את השיח הציוני אודות הגולה היהודית באירופה כמו-גם את תרבות הזיכרון ההגמונית של גרמניה

גרמנים וזרים כאחד מתארים את ברלין – לעתים קרובות בביטול – כ"בועה", מקום נחשק בעיני יחידים השייכים לקבוצות מיעוט או למי שדבקים בנושאים פוליטיים שוליים. אני סבורה כי המבנה התרבותי והדמיוני הזה מתפקד כמיקרוקוסמוס, המאפשר מעבר של זהויות פוליטיות למרחב חדש וזר. באמצעות בחינה של ייצוגים ספרותיים עכשוויים, המתארים את ברלין כמקום מושבם של ישראלים, אטען כי תיאור המהגרים הישראלים כ"בורחים" ממולדתם מחטיא עניין מהותי: במהלך שהותם בברלין, הישראלים אינם נוטשים את הפוליטיקה הישראלית אלא מעבירים אותה לנוף חדש. העקירה מערערת ציפיות מהותיות של החיים היהודיים הגלותיים בגרמניה – את השיח הציוני אודות הגולה היהודית באירופה כמו-גם את תרבות הזיכרון ההגמונית של גרמניה. ראשית כל, זיהוי המהגרים הישראלים כ"אוריינטליים" עומד בסתירה לנראטיב  לפיו מדובר בחזרתם של יהודי אירופה ליבשת מולדתם אחרי טראומת השואה. בקריאות הבאות של טקסטים ספרותיים עכשוויים, אני מראה כיצד קונפליקטים סוציו-פוליטיים מהותיים לחברה הישראלית של ימינו – בעיקר המתחים בין קבוצות אתניות של יהודים בישראל – משתנים באמצעות פעולת המעבר לברלין או המגורים בעיר. אני עוקבת אחרי האופן שבו קונפליקטים אלה מנוסחים מחדש באוצר מילים המתייחס לתרבות הזיכרון הגרמנית ולמפגשים בין גרמנים ויהודים.

יהודים ערבים וכור המצרף הברלינאי

ברלין, כמרכז לכתיבה, תרגום ואמנות, זכתה למוניטין כאתר של יצירתיות ושגשוג: מעמד טעון באורח דרמטי עבור אותם מהגרים יהודים שחיים בעיר הזכורה כמוקד ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.

באמצעות אזכורים מכוונים לדמוגרפיה של ברלין, הפרוזה הישראלית מאתגרת את דיאלקטיקת הקורבן-תוקף שהנוכחות הישראלית בגרמניה מעוררת מחדש. ניתן לפרש את ההגירה הישראלית למדינה כפעולה של "חזרה" מנקודת המבט של הקורבנות, המוגדרת מצד אחד על ידי העניין הגרמני המחודש ביהדות, שהתעורר לאחר השואה, ומצד שני, על ידי הקמתה "מחדש" של הגולה האירופאית של טרום השואה. עם זאת, מבחינת ישראלים רבים, תחושת אשמה שהם חווים במגעיהם עם גרמנים מקומיים אמורה לשקף זיכרונות עכשוויים של תפקידי הישראלים עצמם בכיבוש פלסטין. תחושת האשמה הזו משקפת הזדהות עם הקולקטיב ההגמוני המפעיל את כוחו (בעבר או בהווה) על מיעוט לאומי.

עבור דמויות גרמניות בספרות הישראלית, אשמה היא אות להשתייכות להגמוניה הלאומית. העיסוק בזיכרון השואה משמש כשחזור על יחסי הכוחות הללו. ניתן לאתגר את הדואליות הטמונה בדמות היהודי – קודם כקורבן וכעת כאזרח ריבוני – באמצעות גנאלוגיה של "צמיחה" לתוך עמדה זו. ההנחה כי היהודי היה פעם קורבן וכעת הוא תוקף פוטנציאלי מניחה מראש אבחנה בינארית בין יהודים – המסומנים באמצעות ההיסטוריה האלימה שחוו באירופה – ובין ערבים. האבחנה הזו מניחה יהודים אשכנזים כפועלים יחידים. היא מנציחה את הנראטיב הישראלי הלאומי, על חשבון הנראטיבים הנדחקים לשוליים, לדוגמה זה של היהודים המזרחיים.

סברס, ברלין, שוק, תורכים

סברס בשוק תורכי בברלין.. תצלום: מינא קדרי

ב "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", קובץ סיפורים קצרים שלו שפורסם ב-2014, הסופר מתי שמואלוף, המתגורר בברלין, מציג מספר טקסטים שבהם המספר מתאר את עצמו כדמות שולית בישראל, המנודה גם מן הנראטיב שגרמניה מקצה לרבים ממהגריהּ. ספר הפרוזה הראשון של שמואלוף מתאר את חווית הישראלי המזרחי שהיגר לברלין בחלקו בגלל קשיים כלכליים בישראל, המשפיעים על קבוצות שוליים באורח ניכר בהרבה מאשר על שאר האוכלוסייה. בתחילת אחד הסיפורים, המספר מאבד שן. במהלך הסיפור, הוא מהרהר בהקשר הרחב יותר של הגירתו לברלין  לאור מצב החירום הזה:

"אני מהלך בחזרה בתוך הרכבת התחתית בחזרה לביתי. מרשה לעצמי כמעט לטעות בתחנות. מקלל את ההגירה ואת כל הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בשביל להתקדם לאנשהו. […] מה יקרה בעתיד כשמשהו אחר יתקלקל. מאיפה אני אביא את כל הסכומים האדירים האלו שנדרשים בכדי לחיות כגולה עיראקי בעיר אירופאית".

הדימוי הטעון של יהודי הנוסע ברכבת בגרמניה ומספר על חרדתו משתנה דרמטית כשבסופה של הפיסקה, מתברר כי בעומק החששות שחש המספר באירופה לא עומדת יהדותו, אלא דווקא מוצאו מארצות ערב. הסצנה דנה בו זמנית גם במעמדו של המספר כישראלי מזרחי – העמדה החברתית שהניעה אותו להגר. לאחר שהתנסה במעמד הלא יציב הזה, של היותו שייך למיעוט יהודי באירופה, המספר חווה חוויה אשכנזית ומזרחית גם יחד, וכך לוקח חלק בנראטיב הבונה את הזהות היהודית מרובת הפנים.

המבקר הישראלי בברלין עשוי להגדיר את זהותו במונחים של חריגה מן הגבולות הקשיחים בין ערבים ויהודים

המבקר הישראלי בברלין עשוי להגדיר את זהותו (כמעט כל הטקסטים העוסקים בתופעה מציגים דמות ראשית גברית) במונחים של חריגה מן הגבולות הקשיחים בין ערבים ויהודים. סופרים ישראלים מזרחיים מאתגרים את הקִטלוג הפשטני שלהם כקרבנות יהודיים השבים לאירופה, ומדגישים במקומו את הצורך לתווך בין זהויות מרובות בעודם מתגוררים בשכונות בעלות מגוון אתני בברלין של ימינו. כפי שאנדריאס הוייסן טען, אחת הסיבות לכך שמהגרים תורכים אינם מסוגלים לקחת חלק ב"עבר הגרמני" נובעת מן ההתמקדות בשיח הזיכרון הציבורי על אודות מלחמת העולם השנייה, שבו הגרמנים הם התוקפנים והיהודים הם הקורבנות. אי היכולת של המוסלמים בגרמניה לקחת על עצמם את תפקיד התוקפן משתקף בספרות הישראלית-מזרחית באי יכולתם של יהודים ממדינות ערב לקחת על עצמם את תפקיד הקורבן.

ברלין, מוסלמים, תורכים

"צעדים ראשונים בברלין", מוסלמים בברלין. תצלום: Montecruz Foto

הנראטיב הישראלי הלאומי וה"שיבה" לאירופה

בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, גורלה של יהדות גרמניה הפך לסמל בעיניי מי שסבורים כי מדינת ישראל הוקמה באמצעות עזיבת אירופה – דחייה או התכחשות לחיים היהודים ביבשת, גרשם שלום, מן האינטלקטואלים הבולטים בחייה של המדינה הצעירה, הבהיר את העמדה הזו  – והפך אותה, אגב כך, לנראטיב הלאומי המהותי של ישראל –במכתבו הנודע משנת 1964 לעורך קובץ המאמרים לכבודה של מרגרטֶה זוסמן. העורך ביקש משלום לתרום לקובץ מאמר שיעיד על דיאלוג גרמני-יהודי. הבקשה הזו הרגיזה את שלום, שמיהר להעניק למאמרו את הכותרת Against the Myth of the German-Jewish Dialogue ("כנגד המיתוס של דיאלוג גרמני-יהודי"). הטקסט של שלום מציב את דמויות הגרמני המודרני והיהודי המודרני בדיאלוג (כושל) זה עם זה:

"אני מכחיש שאי פעם התקיים דיאלוג כזה, גרמני-יהודי, במובן משמעותי כלשהו, כלומר, כתופעה היסטורית […] היהודים ניסו, כמובן, לנהל דיאלוג גם הגרמנים החל בכל נקודות המבט והמצבים האפשריים, בתביעה, תחינה ובקשה, בהכנעה או בהתרסה, מתוך כבוד עצמי שיש בו כל גוון אפשרי ומתוך היעדר מוחלט של כבוד עצמי; והיום, כשהסימפוניה נגמרה, יתכן כי הגיע הזמן לבחון את המוטיבים שלהם ולנסות לבקר את הנימה שלהם.

המכתב מכונן חלוקה בינרית בין גרמנים ליהודים: יהודים הם ישות נבדלת מן הגרמנים. אלה בעיניו שני קווים מקבילים שאינם נפגשים, על אף מאמצים יהודיים בלתי נדלים להשיג סוג של פיוס. המכתב מצייר את "הגרמני" כסובייקט לאומי, שסירב לדיאלוג עם היהודי. דמות היהודי, לעומת זאת, מעוצבת על ידי הדיאלוג הכושל שניסה לקיים עם הגרמני שמולו.

הרעיון כי ההדרה (והגירוש) מאירופה היא החוויה המכוננת של הישראלים המודרניים עולה גם בתיאור התופעה ההולכת וגדלה של ההגירה הישראלית לברלין בהווה. על כריכת המונוגרפיה של פניה עוז-זלצברגר "ישראלים, ברלין", מופיע הציטוט הבא:

"אירופה שעיצבה וחינכה והרעיבה והרגה והקיאה אותנו תכופות מביטה בנו היום, יהודים וערבים, ספרדים ואשכנזים, בריחוק קר. […] ולכן ברלין היא, אחרי הכול, שער אפשרי לאירופה. דווקא מפני שהיא שער אפל כל כך. שער מדמם, שמתנוססת עליו כתובת אזהרה. והיא גם יכולה למקד את געגועיהם של ישראלים לאירופה דרך עדשה שאין שנייה לה. את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן".

התיאור הקודר של ברלין בונה על מטפורה טעונה: בהקשר של תיאור אירופה כאתר ש"הרעיב והרג" את היהודים, השער מעורר בזיכרון הישראלי הקולקטיבי את שער הכניסה לאושוויץ, ואת השלט המתרה שמעליו. על אף המרחק הגיאוגרפי, האתר הופך לסמלה של העיר. מעידה על כך הכללת כל הישראלים – ובכללם ערבים ישראלים – כישות אחת, ש"חונכה" על ידי אירופה, עונתה על ידה וממשיכה להימשך אל היבשת. ישראלים הבוחרים לא רק לבקר אלא גם להגר לברלין, עוברים, אם כך, לגור בזירת הפשע. בעשותם כן, הם חוזרים אל כור המצרף של הזהות הישראלית. באורח פרדוקסלי, בעצם המעשה של עזיבת ישראל, הם קושרים את חייהם, על פי נראטיב זה, לאייקון התרבותי הכורך יחדיו את האוכלוסייה הישראלית.

נוכחותה של גרמניה בספרות הישראלית המשנית מציגה פן נוסף, פרובוקטיבי, בשכתוב הנראטיב הלאומי ההגמוני של המדינה

כיצד מציגים טקסטים עדויות שונות של הגירה מישראל?כפי שהראה חנן חבר, נראטיב ההגירה מאירופה לישראל/פלשתינה, שהוא מרכיב חיוני בספרות העברית המודרנית, מדיר את הסופרים שאינם אירופאים מן הקאנון הספרותי הישראלי. חבר טען כי דימויים שנתפשו כרגעי שיא בספרות הישראלית כגון חציית הים בדרך אל המולדת  אינם יכולים לכלול יצירות של סופרים שמזוהים כמי ששורשיהם אינם באירופה. נוכחותה של גרמניה בספרות הישראלית המשנית מציגה פן נוסף, פרובוקטיבי, בשכתוב הנראטיב הלאומי ההגמוני של המדינה. ספרות כזו מייצגת היסטוריה נגדית של יהדות אירופה – ואת העזיבה הסופית שלהם את אירופה – בדימויים הנשלטים על ידי האג'נדה והצרכים של הפרויקט הציוני בשלביו המוקדמים.

קרויצברג, ברלין, אוטובוס, גרוטאה

רובע קרויצברג, ברלין. תצלום: ליאו בובליץ.

האפשרות של ברלין לתפקד כאתר שממנו ניתן לדמיין היסטוריות יהודיות אלטרנטיביות באה לידי ביטוי גם ברומן של שמעון אדף "ערים של מטה" – יצירה נוספת של סופר ממוצא מזרחי. במרכז הרומן של אדף עומדת בחינה היסטורית כמו-בלשית של כתות יהודיות שוליות. הרומן מתאר מסדר יהודי חשאי ואזוטרי, "ורד יהודה", שבעבר, כך מסופר, התחרה בזרם המרכזי ביהדות שהובל על ידי שמעון בר כוכבא. הטרילוגיה של אדף מעלה את האפשרות שבר כוכבא  הרס את מתנגדיו – מפלה שבשיאה הובסו מנהיגים מזרחיים על ידי יהודים אשכנזיים, שתפסו כך את הנהגת המסורת היהודית. בעת שהותם בברלין גיבורי הסיפור מוצאים את המפתח לפתרון התעלומה בדבר יצירת המסורת היהודית באמצעות דיכוי כתות שוליים הקשורות לזהות היהודית-ערבית.

חשיבותה של ברלין בדיון על ההנחות העומדות בלב הזהות היהודית המודרנית מצוינת כבר בשורה הראשונה ברומן:

"לא חשבתי שאאזור את הכוחות להשלים את היצירה הזו, אלמלא שהיתי בברלין. אולי משום שידעתי שאני עוסק לראשונה בבני אדם שקיומם מצוי מעבר לכתיבה, שקולם דורש ממני לאמץ את ישותי, ולהדמימה בה בעת, להניח לו לחמוק הנה מן העולם הרפאי של הממתינים באשר הם ללידה".

תחילת המשפט טוענת כי שהותו של המספר בברלין, שהיא חלק מן הסיפור, היא שמספקת לו את הכוחות הנדרשים לכתיבת ספרו. עם זאת, מבט מעמיק יותר במשפט מפוגג את הרושם הזה; שהותו של מספר בברלין רק מאפשרת לו לחשוב שאולי יש לו את הכוחות הדרושים למשימה. ברלין היא עיר מתעתעת המתוארת ברומן כ"עיר של מטה": תיאורי המספר את העיר מדגישים את האווירה המינית הפתוחה ואת הדקדנטיות שלה, כמו גם את המספר העצום של הישראלים המבקרים בה.

בהתייחסות אירונית לזהותה הרב-תרבותית של העיר, אחת מגיבורות הרומן – אישה מזרחית המוגדרת באמצעות ילדותה המקופחת בעיירה קטנה – אומרת על [השכונה הברלינאית] קרויצברג "בשביל שווארמה וחנויות יד שנייה לא צריך לנסוע לברלין". הזלזול הזה ברב-תרבותיות של ברלין הוא אירוני בהתחשב במוצאה של משפחת הגיבורה. הרקע הסוציו-אקונומי שלה מעורר בסופו של דבר מתחים בינה ובין החבר (האשכנזי, כנראה) שלה, ומוביל לפרידתם, אחרי שהיא בוגדת בו עם גבר גרמני, כאילו כדי למרוד בכך שהזהות המזרחית שלה הפכה לשולית. במהלך המפגש הקצר שלה עם הגרמני, אותה גיבורה נחשפת לסוד המסורת של "ורד יהודה": על חזהו של הגבר עמו היא שוכבת מקועקע סמלו המיסטי של המסדר. בעקבות השקפת המחבר, לפיו ברלין היא מקום משכנם של יצורי רפאים "הממתינים להיוולד", הגיבורה מתנסה בזהויות חלופיות, המעלות את בעיית דחיקתה שלה לשוליים בחברה הישראלית.

ברלין, כביש, מבט

מבט על ברלין. תצלום: בריאן הו.

הנוודים האוריינטליים של אירופה

האם יצירות הספרות הללו חורגות מן הבידיון ומציגות את גרמניה כאתר קונקרטי אשר מאפשר למהגרים ישראלים זהויות מינוריות ונראטיבים המודרים בישראל? טקסטים ישראלים עכשוויים מאתגרים בחלקם את הנראטיב ההגמוני– באמצעות עקיפת דמות הקורבן-תוקף המיוחסת לישראלים בנוכחותם בגרמניה. בגרמניה, תחושות אשמה משויכות לקולקטיב ההגמוני המפעיל את כוחו (בעבר או בהווה) על מיעוט לאומי. תושבי גרמניה שמוצאם מתורכיה חושפים, משום כך, נטיות לאומיות ואתניות שמונצחות בחסות האשמה.

ההתייחסות למיעוטים הלאומיים בגרמניה בספרות הישראלית המזרחית הן רבות משמעות. הן יוצרות התאמה בין מהגרים ותיקים לאירופה ובין מבקרים ישראלים מסוימים בברלין, שממשיגים את עצמם באמצעות נוכחותם בגרמניה כמי שעומדים מחוץ לפוליטיקת הזיכרון של מדינת המוצא שלהם. הדרתן של קבוצות אתניות מסוימות מן הנראטיב הלאומי הגרמני מסמלת ציפיות משותפות בנוגע לנוכחות הישראלית בגרמניה, ובכלל זה הדרתן של זהויות משניות מן הנראטיב של רדיפת היהודים באירופה. נראה שהפרוזה העכשוויות עוקפת את התיאורים המקובלים של הביקור בגרמניה כפעולת "נקמה", "פיוס" או "בריחה". בייצוגים אלה של החיים הישראליים בברלין, גרמניה מהווה מקום להזדהות רגשית חתרנית עבור מיעוטים לאומיים ישראליים – סובייקטים שהודרו מהתיאור העצמי ההגמוני של המדינה ממנה הם באים.

 

 

 

סיפור לבן זונה בארה"ב | שירים מגיעים למרוקו | תערוכת "דיו שחור" של מיכה שמחון

הסיפור שלי "סיפור לבן זונה" מתוך ספרי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה ביתן תורגם ונערך בצורה חדשה במיוחד למגזין "CONSEQUENCE" בניו יורק. 

עדיין לא ביקרתי במרוקו, אבל הנה שיריי הגיעו. כייף. זאת בתוך ספרה של המשוררת החיפאית שאדיה חאמד על הפואטיקה של השירה המזרחית בישראל שהתפרסם בחודש פברואר 2017 בהוצאת הספרים מרסם ברבאט במרוקו! תוכלו לראות בצילומים המצורפים שהיא שלחה, שהיא כתבה על היצירה של עדי קיסר, אלמוג בהר, ערס פואטיקה ושירתי

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אני מאד מתרגש להזמין אתכם לפתיחת תערוכת היחיד החדשה שלי: דיו שחור – דיוקנאות של משוררים מזרחיים, שהיא תערוכת ההמשך של דיו שחורה שהוצגה בשנה שעברה והיתה על דיוקנאות של משוררות מזרחיות. הפתיחה תתקיים ביום חמישי ה22.6.17 בשעה 20:00 בגלריה 4 ברחוב פלורנטין 4 בתל אביב. אשמח מאד לבואכם! עראק ואוזו כבר מחכים… יהיה שמח!

בנוסף, דיוקן שלי בתערוכת משוררים מזרחים חדשה של מיכה שמחון, "דיו שחור". לכו להשקה.

גלעד רוט ואנוכי, רגע לפני המופע הראשון של "מזרחי בברלין" בפסטיבל מוסררה מיקס 17 בג'רוז

דבר אחרון, צפו בקטעים מתוך שני שירים מהמופע שלי "מזרחי בברלין". השירים יופיעו בספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" שייראה אור בספטמבר-אוקטובר בהוצאת פרדס. אעדכן על השקות

חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

להפיל חומות ספרותיות

14671301_1558221107525089_7313022298351560782_n
קראתי משירי בפסטיבל ID בברלין. בתמונה: ד"ר אלעד לפידות, אולגה גריסבינה, אני וסטיב סבלה. 21.10.16

הנה קצת עידכונים מעולם היצירה השמואלופי שלי,

קודם כל תודה לד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר (מפקח-מרכז) ספרות במשרד החינוך, על המאמר המעניין והמחכים שכתב על השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" [הוצאת נהר ספרים, 2007).

לאחרונה אני מסתגר בכתיבה ומנסה לסיים את הרומאן הראשון שלי ועוד כמה פרוייקטים ספרותיים. לפני מספר ימים הופעתי בפסטיבל ID בברלין. והקראתי כמה שירים והרציתי על מדוע אנו חייבים להפיל את החומות בין ישראל והדיאספורה הספרותית שלה [מאמר שאתם כבר מכירים ופירסמתי בזמנו בגירסאות שונות, הן ב"הארץ", "העוקץ" וגם תורגם לאנגלית וערבית].

הנה עוד תמונה מקסימה מהאירוע:

14642414_1558221807525019_671121482354378936_n

השבוע יש לי עוד שני אירועים בברלין, האחד אירוע ספרותי [25.10] עם הסופר נורברט קרון והשני [28.10] חאפלה פואטית שאני עורך ביחד עם ברק מויאל ואבי בוחבוט.

פירסמתי מאמר על ספר השירה החדש של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי הסוהר", ב"עיתון 77" ובקרוב הוא יעלה במדור "באסטה" של אתר העוקץ וגם אתן לינק בבלוג שלי. בנוסף, כתבתי מאמר לספר אמן של רותם מקרית גת, שאני מאוד ממליץ להתחבר ליצירה שלו ולעקוב אחר שלל התערוכות והפירסומים של יצירותיו.

התראיינתי לעיתון "הניו יורק טיימס" בכתבת דיוקן שרת התרבות מירי רגב.

סיפור קצר שלי "הנהר השחור" [מתוך "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – כאן וכאן] תורגם לאנגלית ופורסם בכתב העת בומביי ריוויו. מצחיק לגלות שהוא הונח תחת הקטגוריה של גרמניה ולא של ישראל. וסיפור קצר נוסף "לבן זונה" [גם הוא מ"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים"] יתפרסם בקרוב באנגלית בכתב עת בניו יורק. בנוסף, קטע ראשון מתוך הרומאן החדש עומד להתפרסם באסופה וארחיב עליה בזמן הקרוב.

ספר השירה השישי שלי הולך וקורם עור וגידים.

פניה עוז זלצברגר כותבת על כתב העת "מכאן ואילך", "במאמרה "קינדערלאך, אפשר גם וגם":

"האמנם כה גדול ונפלא כוחה של הלשון, ובעיקר הלשון העברית, עד שהיא מסוגלת להחריב את המדינה? אם כה גדול הוא, הרי יש כאן כמעט סיבה לחגיגה (חמצמצה קצת, כמקובל) לאוהבי לשון ולאוהבי העברית. נו באמת: לא העברית הדיאספורית תחריב, חלילה, את מדינת ישראל, ואף לא הגולים העברים החדשים. נהפוך הוא. התרבות הישראלית זקוקה לנמלטיה הפוליטיים-ספרותיים. והיא גם הרוויחה אותם ביושר…"

תודה על המעקב, ומאחל שנה חדשה ופורייה.

נ.ב. ערכתי קצת את כל הדעות, ומאמרים שכתבתי מברלין בטור ב"הארץ" – "ישראלי בברלין" לתוך פי די אף, שתוכלו להוריד ולקרוא.

חמישה מקומות אהובים בברלין

התבקשתי לכתוב על חמישה מקומות בברלין שאני אוהב לחזור אליהם. התשובה יצאה כרגיל ספרותית

image

 

פרוייקט ח’מסה יוצא לדרך ובו נשמע מישראלים שחיים בברלין על המקומות שגורמים להם לחזור אליהם, פיזית או נפשית, כאן בעיר. פותח את הסדרה, מתי שמואלוף, סופר ומשורר

1. קפה קוטי

פרל ג’אם שרים בקפה מזרח תיכוני בברלין

ואין בעולם מטוס שייקח

אותי אליך

אדי וודר הפסיק לשיר

אהבה מקוללת היא בכל זאת אהבה

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית)

 

הג’אז של ברלין

*

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג’אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית.)

2. הדירה השנייה שלי בברלין, בריצדאם, שלוש תחנות דרומה מהרמאנשטראסה

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

ורשאואר שטראסה
andrea cc by 2.0

3. ורשאואר שטראסה

אני נוסע לשכונת פרידריכסהיין מתוך ביתי בנויקלן, “איסטנבול הקטנה”, לפגוש את מיכל. האופניים מלאים בוץ מאז אותו יום בו הלכתי לאיבוד בשדות. גוגל מאפּ פה לא עוזר לאנשים חסרי חוש כיוון כמוני, אם אין להם את המיקוד הנכון. כי בעיר הזאת שֵם של רחוב יכול לחזור כמה פעמים. כלומר יכול להיות רחוב הרצל בשני מקומות בעיר, ואתה צריך את המיקוד הנכון בכדי לא ללכת לכתובת הלא נכונה. אני מגיע לרחוב מאחורי וורשאוור שטראסה. ויש שם כיכר יפה, עצים גבוהים והרבה בתי קפה. למדתי מספיק גרמנית בכדי לדעת איך לדבר עם המקומיים ולקבל הוראות הגעה למקומות. מיכל עומדת בפינת הרחוב עם הבן שלה בעגלה הכי משוכללת שראיתי. בישראל אין כאלו עגלות. היא נראית טוב, צבעה את השיער, עיניה הכחולות כמו אגמים ענקיים, ורואים שהיא מאושרת מהלידה. היא מכניסה אותי לתוך בית קפה ריק. אנחנו יושבים ליד מכונת הכדורגל המכני, המשחק שבו תושבי השכונה והזרים שיחקו בלילה, גברים עם נשים, צעירים עם צעירות, בכדי להתחרות קצת, להתחמם, ובעיקר להכיר את הבפנוכו אחד של השנייה.

מיכל מספרת לי על ההתפכחות שלה. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קטנה, היא לא אוכלת את הגבינות שלה, ואני לוטש עיניים אליהן. היא מבינה את הרמז ומעבירה אותן לצלחת שלי. אגלה שהשמנתי מאוחר יותר, ורק יציאה מגרמניה כעבור חצי שנה תוריד לי קצת את המשמנים.

“אתה מבין, פעם חשבתי שהכול שחור ולבן, ישראל רעה בגלל הכיבוש, גרמניה טובה בגלל המקום שהיא נותנת למהגרות כמוני, אבל היום הכול השתנה. אני מבינה גרמנית. אני רואה איך בוחנים אותי כשאני מדברת גרמנית.” [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

4. קבוצות הפייסבוק של “ישראלים בברלין”

נפלה לי היום השן הקדמית בברלין. באמצע נגיסה באיזה סנדוויץ קטן. והרגשתי כאילו אותה יבָּשה שפעם אחזתי בה, הפכה לקרחון שנמס במהירות־שיט אל תוך הים החמים. לא ויתרתי על היציאה לבר, למרות שידעתי שלא אוכל להביט באנשים מבלי לקבל מבט קר. ורק חברַי יבלעו את הגלולה המרה וינסו כמה שפחות להביט בי. ורק כשישבתי לבדי מול הלפטופ, הבנתי שיש משהו בפגם הזה שמעורר אותי לכתוב. אבל המחשב התקלקל (מרפי, יא מנמניאק), וכתבתי לראשונה בחיי הברלינאיים בתוך דפדפת צהובה את הרחמים העצמיים שהוחדרו כנגד רצוני לתוך החשֵכה של פי.

בפעם הראשונה שהתחלתי להיזכר בעיניים החסרות של פי הייתי בחתונה בצפון אצל חבר, שהיה הכי הכי טוב שלי והתרחקנו. ובכל זאת, אולי ממצוקה של כסף, אולי מפחד שלא יבואו אנשים ואולי מרצון לאנושיות, הוא הזמין אותי לברית נישואים עם בחירת לבו. כשהגעתי למקום ראיתי אותו רזה בעשרים קילו, והוא חייך אלי. וכשהוא לחץ את ידי ביובש התגלה לי שהוא חסר שן. אנ’לא יודע למה, אבל רציתי בתוכי שהוא יסדר את השן הזאתי ובמיוחד בחתונה שלו. לא רציתי שהניב הזה, שן הערפד הנ”ל, יופיע מולי. אבל מדוע דווקא החוויה הזאתי מביאה אותי לכתוב.

דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “ישראלים בברלין” מצאתי רופא שיניים שמוכן לשבור את ארון הברית של הוֹאכֵנְאֵנְדֵה, הסופ”ש הקדוש של הגרמנים, שבו הם אינם עובדים. הלכתי וידעתי שילכו ממני כספים רבים בכדי להדביק את השן שהחבאתי בכיס, וסגרתי את הפה, ורק כשפיהקתי, ברכבת התחתית, נזכרתי בפגם העצום שיש לי וכיסיתי מיד את הפה וקיוויתי שלא ראו את ההיפופוטם הענק פותח את פיו. כשהגעתי גיליתי מרפאה עתידנית בצבע כתום עם משקאות קלים בחינם. הדוקטור היה מאוד נחמד ואף סיפר שהוא נוסע לישראל לסילבסטר, בדצמבר.

“נשברה לך השן,” הוא אמר באנגלית רצוצה. ואני מיד שאלתי, כפליט, כמה יעלה לי להשתיל חדשה, והוא זרק אלפיים יורו. וחשכו עיני. וביטלתי את ההופעה של המחול אליה הוזמנתי והלכתי הביתה, וכמו שכתב פעם תומר גרדי, עשיתי את עצמי מינימל קומפקט בתוך המיטה.   [מתוך הסיפור ” העיניים החסרות של הפה”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

5. תחנת או-7 הרמאנפלאטס

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בַּיִת בַּשִּׁירָה

“לֹא הָיְתָה מְדִינָה בְּגַן עֵדֶן

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב

לֹא גֹּרַשְׁנוּ, לֹא הוּבַסְנוּ”

 

הַגַּבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת זָזוֹת מִצַּד לְצָד

כּוֹס הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר עִם הֶל רוֹעֶד

בָּרַכֶּבֶת בְּהֶרְמָן פְּלָאטְז

אוּבָּאן, אוּ- זִיבֵּן, תַּחֲנָה אַחַת

גֶּשֶׁם לֹא פּוֹסֵק

וְאַהֲבָה עֵירֹמָה, מִתְקָרֶבֶת בַּזָּרוֹת

לַהִתְגַּלּוּת

כִּי

גָּלִינוּ

וְנֶאֱמַר שִׁירָה

וְנַכְשִׁיר דֶּרֶךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם

כְּשֶׁיֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים

לְמַעֲנֵךְ

[מתוך ספר שירה שישי בכתובים]

לבלוג של מתי

לדף הפייסבוק

Every Poison Holds Too Much Magic

The story includes in a new magazine of Ma'arav | What Does Public Space Do?

Translated by: Margalit Rodgers

I had misgivings about telling him an ordinary story like the hundreds of books his mother bought him at Ikea Books. I wanted to impress him in his time of difficulty. I didn’t know she wouldn’t forgive me. I didn’t think for a moment that she would throw me out. And for what? For inventing a story? Because the boy got a bit scared for the first time in his life? Because he ate one square of chocolate? I really did want to be there for him in his time of difficulty. And when he was dying she didn’t even let me visit him at the hospital, until he breathed his last, that poor, sweet, innocent boy who was cursed by God for no good reason. He wasn’t my son; he was hers from a previous marriage. I fought and argued with her repeatedly, until I realized she was serious and there was no going back. Even now I’m still filled with torment that she didn’t let me continue being a “Daddy”. And on the one hand I’m trying to be less childish and naïve, and on the other I’m thinking of finding a different kind of woman for myself. But was it actually me who found her? Didn’t it simply find us? Oof.

‘Are you awake?’

‘Are you awake?’

‘Stop it, I asked first.’

‘Stop it, I asked first.’

‘Daddy, stop it.’

I stopped.

‘Are you awake?’

‘Yes, Yehuda, my darling, sweet apple pie.’

‘I want a story.’

‘One story?’

‘No, lots-‘n-lots of stories.’

‘One story, okay?’ I asked, and Yehuda didn’t respond. I waited a few moments, nodded in agreement, and tightened my grip on his small hands.

‘Yay,’ he said happily.

‘I’m going to tell you a story about a guy who was hungry and went to different towers to scavenge for food.’ I altered my voice: ‘Hear ye all you creatures of the underworld, open up your imagination to great and mighty things, to monsters and a world of war, to insanity, craziness, wildness, and to great confusion.

‘Once upon a time there was a world without top and bottom. A world that only has ground, and there are those who live under it. Maybe that’s a good reason to tell you how I once managed to go up almost as high as the sky. Actually, I climbed to the top of the tallest tree in the neighborhood and prayed I wouldn’t meet the others there, but still they came. No one knows how the towers burnt down, and who felled the trees. They say there was a great war, that terrible bombs destroyed everything. The earth was flattened. Anyone who knows what really happened kept silent or was silenced, and perhaps my memory too will soon fall silent. But I swear the land was different. It created creatures that reached the sky and touched the heavens.

‘I didn’t want to kill or be killed, I didn’t want to invade or wallow in radiopassive dust. All I wanted was to eat and drink and get through the barriers of the longest night. In the Ajami neighborhood I disguised myself as a branch, or more precisely a tree panther that leaps from tree to tree. I knew no one expected a hungry human shadow to climb fifty-seven stories up a sequoia-ficus clone. Suppleness swelled in my exhausted muscles. I chose the fifty-seventh story that I thought looked like a considerable source of purified food. I was afraid to climb alone. I didn’t know if other animals thought like me. Like the animals cloned into a human body and Type 6 android robots known as “The Proteins”, I scavenged for food to survive. But at night each of us developed a different method of identifying the radiopassive disease, and diverse techniques were formulated in efforts to circumvent it. Some say entire species were wiped out, yet others survived.’

‘Daddy, what’s an androd?’ he asked.

‘It’s a robot like the Transformers,’ I replied, and checked to see if his eyes were starting to close. Although they looked closed, he was wide awake, which I attributed to the steroids he was taking. Because at this time of night he was usually fast asleep. I made a mental note to talk to his mother, maybe the cortisone should be substituted for something else so he could get some rest.

‘You couldn’t miss the skyscraper in Ajami. It rose several thousand stories high. Its crystal plating gave it a diamond-like hue, and at certain moments the rays of the sun came together into a blazing beam that fell on the sidewalk and consumed anyone who wasn’t careful. Although the heat was utilized as this cool, free solar energy for the residents, many of them never returned to their homes. Many of them died from the effects of the disease, others migrated in search of more satiating opportunities. And some were murdered during the looting that occurred between the numerous riots. I chose an apartment into which I’d leap through the branches of the tree. It was the pumpkin-colored parquet floor I could see in the various rooms beyond the huge crystal window that drew me in. I took the five silvery stones out of my pocket and started tossing them at the window until one of them cracked it. I waited on the branch for a little while until the radiopassive bacteria cleared out. I used a sharpened stick made from a serrated tree branch as a knife to get through the window and clear away the glass panes that had remained intact. I looked at the walls of the towers surrounding me. Sometimes the roots of the trees dislodged the tower foundations and brought them crashing down. A few trees huddled in a circle that didn’t manage to surround the stone and steel towers. No one knew who had planted the seeds of the huge trees, but it was clearly evident that their growth excitingly resisted the power of technological progress. I heard one rumor that it was no coincidence the trees came to the city of the great plague, that subversive elements had had a hand in the mess.

‘That’s enough, I’m stopping the story now.’

‘No.’

‘But you’re falling asleep.’

‘I’ll sit up.’

‘I’ll tell you the rest in the morning.’

‘No,’ he said, wiping his eyes.

‘Are you crying?’

‘No.’

The tiredness brought him close to the verge of tears, so I held his hand really tight until he told me I was squashing it.

‘I got stuck in the living room on the sick carpet with the picture of the clown that didn’t quite cover the entire parquet floor. Using my tentacles I searched for a way to cross six floor boards to the opening that would take me down to the presidential sewer. Every step made the room change and enabled those radiopassive insects to eagerly suffocate the pores of my skin. The burning feeling is indescribable. I was standing in the flames of a bio-plague incinerator. The bacteria burned me inside and out. Every movement on the clownish carpet was accompanied by a series of small explosions inside the walls. The minute explosions scattered even more radiopassive dust in the air. I heard the delicate echoes spreading in a slow and gentle shockwave. The parquet floorboards split. I was afraid to move. I didn’t know the radiopassive plague had reached so far up. It was a planned mechanism to prevent intruders from stealing, robbing, looting, and maybe even murdering the residents of the tower. I should have thought of it. I didn’t want to test it on animals: for instance, tossing a color-changing panther cub into the apartment and testing its survival in the new conditions. At the same time, the burning raging throughout my body, especially my legs, taught me that something in the way I moved had to change. If I don’t change my modes of action, I won’t survive.

‘Earlier that day I’d explored the possibility of leaping to a different tower, at 125 Herzl Street, but the building seemed to be dancing, as if in an earthquake. I didn’t know if my eyes trembled too much due to deficient nutrition. And I didn’t have any more time to waste on superfluous musings. The darkness was about to dissipate. My tentacles wouldn’t be able endure the light of the sun and identify the radiopassive dust that clung to the various foods.’

‘Daddy, I want some water.’

‘I’ll fetch you some at the end of the story.’

‘No. I want some now.’

‘You’re not going to get everything you want.’

His face began collapsing into a complex system of distortions, and I was angry with myself for being a wiseass.

‘Alright, alright, I’ll fetch you some water, just don’t cry.’

Yehuda wiped away his tears, but I could see his face was ready for another round of crying. I fetched a glass of water, and he danced on the bed.

‘Daddy, Herzl, is he the one with the long beard?’

‘Where do you know him from?’ I replied with a question.

‘Mom told me and showed me a picture once in a book.’

‘Yes, but he didn’t live far from them, from where your parents used to live.’ He wasn’t interested in my answer.

‘I had crossed through the door and hungrily invaded someone else’s home. And my stomach walked me straight into a trap I wasn’t familiar with. I breathed cautiously on the carpet. Strangely, the clown’s face had faded somewhat, perhaps due to the encounter with the three suns. Ludicrous. Who had thought of creating a clown in a world devoid of clowns? And yet the word “clown” had endured. I’d never seen a circus come to the diseased and dying city.’

‘Circus, circusy, circusy, sweetie.’ He squealed the words joyfully, making the word sound childish and sweet.

‘Sweetie circusy,’ I replied sadly.

‘The carpet was dirty and smelled foul. A persistent pain ravaged my body, but my legs refused to move. I was surrounded by the splintered parquet floorboards that jutted up around the edges of the circusy mat like petals. They completed the strange flowery texture of the strange home. I was suddenly struck by the insight that perhaps it was the room itself that had drawn me in, like a flower draws insects to its pollen-dusted stamens. The pumpkin color of the parquet floor was designed to trap tiny insects like myself to feed the building. Maybe the colossal skyscraper breathed. I quickly banished the bizarre and esoteric thought. But the doubts returned. Perhaps that was why I had seen the other building at 125 Herzl Street moving in a dance.’

‘Daddy,’ he stood up.

‘Just a minute.’

‘Daddy,’ he jumped hard on the bed.

‘Just a minute.’ I tried to force him to sit down.

His face twisted into crying mode again.

‘What’s the matter, Yehuda, sweet apple pie?’

He wailed.

‘What’s the matter?’ There was no way he was going to answer me. I went to the kitchen and brought him some chocolate from the forbidden cupboard. One square wouldn’t do any harm. For anything magical holds a little poison, and every poison holds a lot of magic.

‘Come, whisper into my ear… tell me and I’ll listen like you’ve never been listened to before,’ I begged for dear life, one of the tricks I’d learned from his mother.

‘Daddy, you… you… you said Herzl…’ he said simply and calmed down. To my surprise he asked me to go on, but first I wiped away all traces of the chocolate.

‘A quick conclusion formed in me whereby the towers had transformed into mutations that consumed human bodies in order to create energy (I didn’t know who or what for). This haunting thought that went round and round in my mind didn’t contain an enemy. In the war story I told myself people were the victims, not the victimizers. It was a mighty battle between the two great powers: on one side the synthetic mutations of the giant trees, and on the other the ruthless mechanisms of the ravenous skyscrapers.’

‘What are muvations?’

‘Mutations are like the Ninja Turtles.’

‘This conflicting narrative possessed a certain logic, because the number of giant trees had shrunk and the towers had spread. Like many others, I’d given up and believed in the change brought about by the giant trees with their rare fruit that could feed an entire neighborhood. The burning focused my actions: How the hell could I get out of here?

‘I was in so much pain I couldn’t remember how I’d entered the place where I was standing. I couldn’t make any hasty movements without first giving them some thought. One wrong move on the silly clownish carpet, and additional quantities of radiopassive dust would be released to imprison me in a deadly burning torment. But if I stayed in the same spot I would burn up completely. And time was running out. But still, numerous questions bubbled up inside me: Why had I listened to the juices searing my stomach? Why hadn’t I made do with sucking on blood-swallowing mosquitoes? Why had I jumped from the window right onto the edge of the mined carpet over the orange parquet floor? Who had come up with such a twisted and out-of-proportion design? How could anyone even imagine such an ugly and appealing color as that of a pumpkin? I almost swallowed my breaths. My limbs were beginning to collapse. The white cells in my blood had long since stopped their war against invaders and defected to the enemy. I passed a hand over my hair and was astounded and disgusted to discover that it had fallen out.’

‘Daddy, that’s really scary.’

‘Alright then, we’ll open the window and let in some light… will that be less scary?’ He didn’t reply, but pointed to my lips and hugged me. My heart broke inside me.

‘The only way out was through the skyscraper’s sewage pipes. Every apartment in this tower had a special tubular opening, a kind of huge shit-slide that went down to the rivers flowing into the landfill. My only hope was to find it and escape from the effects of the virus that was running riot in the roots of my brain and spreading to the long bladed claws on my short legs. I looked around. My octopus-like tentacles came down from my head and searched for the marking of the sewage pipe. I found it easily. It sparkled at the entrance to the apartment, just before the front door. But the contaminated carpet made it impossible for me to move. I was stuck on it. I cursed and swore, but the obscenities did not bring me salvation.’

‘Wait, wait, wait, I know what an optacus is.’

‘What’s an octopus?’

‘Uhm… I don’t remember.’

‘Well, if you remember, tell me. Wait, come close to me, I have to wipe the chocolate off your mouth.’

‘No.’

‘Now.’

‘No.’

‘I have to clean it off,’ I wiped his face against his will. ‘Good, and don’t you dare tell your mother you got a whole row of chocolate.’

This story was first published in Remnants of the Cursed Book by Kinneret Zmora-Bitan Dvir, edited by Prof. Yigal Schwartz and Tamar Biali

סיפור לזכר קורבנות השואה

קטע מסיפור שכתבתי בברלין, ופורסם בספר הסיפורים הראשון שלי מקלחת של חושך וסיפורים נוספים. מוקדש לכל קורבנות השואה, יהודים ולא יהודים. אני מודע לכך ששום אנדרטה, או מילה, יכולה להכיל את עוצמת הכאב הזה, ובכל זאת אנחנו זוכרים, כותבים ומאמינים שאפשר לחיות עם הטראומה הבלתי נתפסת הזאת.
Stamp_of_Israel_-_Heroes_and_Martyrs_0.12IL
 
בכוחותי האחרונים אני מגיע לבר של השטן, אבל הוא סגור, המקום נראה נטוש. אני מנסה להקיף את הבניין ולחפש את הכניסה אליו, אך אין עוד כניסה, ובכניסה הראשית קרשים בוציים מכוסים בשלג. כתוב משהו בשפה זרה, שעדיין לא למדתי. לא היה לי חשק ללכת לבית הספר ולהפוך לתלמיד. לעמוד מול מורה, לשנן מילים חדשות ברמה של ילד קטן בבית ספר. אני בהחלט בחלום. זה לא יכול להיות מציאות. אני מסתכל סביבי. כי אני הולך לאיבוד מהבוקר ועד הערב בעיר החדשה. וזה הרחוב וזה המספר. בהתקף של עצבנות אני מנסה להגיע לחלון ומוצא מקל ומתחיל לגרד את הקליפה מעל החלון של הבר, ואכן אור זורח יוצא מתוך המקום. מישהו עובד עלי. בטח יש איזו מצלמה, ואולי גרוע יותר, מצלמת רשת שעובדת עלי. אבל לך תדע איך נראות המצלמות האלו כשהן כל כך קטנות, ואתה יכול להסתיר אותן בתוך גרגיר אבק. אני מביט לתוך הבר ורואה את עצמי יוצא מהשירותים ומתקשר הביתה לבדוק את ההסקה. אבל באותו זמן אני מביט בבחור שמביט בי, והוא מדבר איתי בטלפון בזמן שהשטן מלגלג, והוא באמת עם ראסטות, והוא זה ממש גרסה מוקדמת שלי, לפני כעשור. הם ישבו ביחד. ואולי בעצם באיזה טריק טכנולוגי השטן סידר שאני אתקשר לטלפון. אוי אלוהים. הוא היה כל הזמן לידי. אבל איך אני יכול לראות אירועים שכבר קרו. איך זה יכול להיות. אני שותה את השוט של האוזו. רגע, אולי הוא שם לי משהו במשקה. אולי אם־די־אם־איי, אולי אל־אס־די, אולי משהו מעורב כמו ספידבול, אללה יסתור. מה עשיתי לעצמי כשבטחתי בשטן. אבל הוא אף פעם לא בגד בי. תמיד היה נאמן ועזר לי בכל מה שרציתי. אני מותש. לא מסוגל כבר לעמוד, והכי גרוע — המים הקרים איכשהו חדרו לגוף שלי. אני קפוא מקור. ורוצה מקלחת חמה, או אולי אמבטיה כזאת שמפרקת את כל החלקים. הגוף מתעייף כשאני נופל. אני לא מתיישב, אני מרגיש מכה גדולה בראש. רואה את השלג נופל עלי מלמעלה, ואין מראה יותר יפה מזה. פתיתי שלג כאלו שמתרסקים לי על הפנים. אחד אחרי השני. כל החיים חלמתי על השלג הזה. השלג מכסה אותי לגמרי, ואני שומע את החבר'ה הקבועים של הבר כשהם דורכים עלי בכניסה לבר. אף אחד לא שם לב שאני מתחת לשלג, נושם ומקשיב. הפסקתי כבר להילחם במצב שלי. לפעמים אני מרגיש את הגוף שלי כמו שורשים, מתפרש עוד ועוד בהיקף של הבר של השטן. משום מה החורף הזה לא נגמר. כי לפעמים אני חושב מה יקרה כשיבוא הקיץ. ואני אוכל לרוץ חופשי ולהשתולל ברחובות. ואני נשבע שאני לא אלך לשום בר, ואני לא אשתה, ובטח שלא אעזוב את המקום שבו נולדתי. אבל בחייאת ראבק, מי יכול שלא לעזוב את המקום שבו הוא נולד. אני מתקיים מהמים הבוציים של השלג שנכנסים לי לפה ומשורשי ג'ינג'ר שגדל מתחת לאדמה, וכל פעם שאני קוטף ממנו, הוא ממשיך לגדול. אני מרגיש כמו איזה רבי עקיבא, אבל אין לי דברי חוכמה כמוהו לספר, חוץ ממה שכבר סיפרתי, וחוכמה גדולה לא תמצאו בהם. הייתי צריך להקשיב לשטן, למען האמת, אבל לא יכולתי להאמין לו. פשוט לא יכולתי. ועכשיו אני לא מצליח להשלים עם זה. שזה היה אצלי בידיים. ופיספסתי את זה בגדול. רק איך זה שאין פה קיץ בעיר הזו. איך העיר הגדולה הזאתי פתאום עברה לקוטב הצפוני או קרוב אליו. אם הייתי יודע מלכתחילה, לא הייתי נוסע אליה.