בטרור של זהויות עם שולר [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אני ושולר יושבים בבר מואר באור זהוב בקרויצברג. הבר מלא צעירים. על הקיר גבוה מימין לנו, ציור מעוות של נערה עם דובי, שאולי מרמז לאליס בארץ הפלאות. אני מזמין פרנו, שיזכיר לי בבלנד החום שלו את הערק. שולר מזמין לימונדה, כי תכף הוא הולך לכנס של העבודה. הכרתי את שולר כשהלכתי לקנות מעיל לחורף, ולא סמכתי על המוכר בחנות. שאלתי את שולר, שגם הגיע לקנות מעיל, אם הוא בטוח שהמעיל יחזיק אותי בשעות הקפואות של מינוס עשרים וחמש מעלות, והוא הבטיח שכן. התברר לי ששולר עצמו חיפש במשך שבועות אחרי מעיל, אך לא ידע מה לקנות. זאת אחרי שבאמצע החורף האחרון הוא נשבע לעצמו שלא יקמץ עוד בקניית מעיל. בחורף האחרון הוא השתמש בטכניקת לבוש של קליפות בצל. ונמאס לו מכל השכבות. הוא קנה מעיל בצבע צבאי שהגעיל אותי, ואני קניתי את אותו מעיל בצבע חמים יותר. אחר כך הלכנו לקפה ובירה, והיה יום נפלא. זה המעיל הכי יקר שקניתי בחיי. כבר בפגישה חשבתי ששולר מתחיל איתי, כי הוא גיי. אבל איך מזהים גיי? הרי זה לגמרי לא אני, להיות כל כך מזהה אחרים, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה לזהות את עצמי. זאת הרי הדעה הליברלית. ואין מה להסתיר שכך חשבתי, והייתי בעייתי, בדיוק כמו שאלו האחרים שבעייתיים כלפַּי. העובדה שהיה נחמד כגבר, מסורק, מגולח, עם שיער בלונדיני מעוצב וחיוך מפליא, ההבנה שלו במעילים — הכול התחבר לי.
שולר לא הפסיק לחזר אחרַי אחרֵי הפגישה הזאתי. ואני, שפוחד מחברים חדשים, לא באמת נעניתי. מה שהפך אותי לבחור עסוק בעיניו. אבל בכל זאת שמחתי לראותו. בחור בלונדיני, יפהפה, עם גלח בצדדים, מעיל אפור (עדיין לא עברנו ממעילי סתיו לחורף), סוודר בהיר, מכנסיים עוד יותר בהירים ונעליים עוד יותר בהירות. עיניים צרות וחיוך שחושף שיניים לבנות ואף קטנטון כבוטן.
"על מה אתה כותב עכשיו?" שאל אותי שולר.
"אני כותב ממואר על הסיפורים שמתגלגלים אלי בברלין. זה מעין זיכרונות שלי מהחודשיים האחרונים."
"אין לי הרבה סיפורים מעניינים, אבל יש לי אחד שאולי יתאים לך."
"לך על זה," אני אומר, ושם לב שבחורה עם שיער שחור על הבר מחייכת אלי. אחר כך התברר לי שהיא אנגלייה, שבאה במיוחד למסיבת יומולדת של חברים בברלין.
"כשהייתי בן עשרים ואחת הייתי משועמם מהחיים בברלין והחלטתי לנסוע למקום אקזוטי, אז קניתי כרטיס ליפן. גרתי בטוקיו בתוך הוסטל של גאיג'ין, שזה זר ביפנית, עם עוד שני בחורים. הם היו טיפוסים. אני אומר לך. האחד היה אמריקאי, חבר בבונים החופשיים, שידע להתחיל עם כל בחורה מערבית שהוא רצה. הייתי די מופתע כשהוא הראה לי את הטכניקה שלו, אבל אט־אט הבנתי שהבנאדם רציני. ועוד בחור אוסטרלי שהראה לי תמונות איך פעם היה לו שיער אדום וזקן, והיום הוא היה לגמרי שונה, עם שיער שחור ובלי זקן ובייבי פייס. אחרי כמה זמן נסעתי לקיוטו לטיול קצר והתקשרתי לשאול את החבר האמריקאי מה קורה. הוא אמר לי שדברים מוזרים קרו עם הבחור האוסטרלי. שאלתי מה בדיוק, והוא אמר לי שהוא השאיר את הדברים שלו ונעלם. אמרתי, בטח נסע לטיול, כמוני. האמריקאי ביטל את דברי והוסיף שהגיעו חוקרים אמריקאים ויפנים לחפש אחריו. כשחזרתי, לאמריקאי היה מידע נוסף שהאיר את כל הפרשה בצורה מפחידה ביותר. מתברר שבאותו זמן היה פיגוע בשגרירות האמריקאית ביפן. הבחור האמריקאי השתמש בקשרים שלו בבונים החופשיים, שכללו גם סוכני סי־איי־אֵי. אחד מהם גילה לו שהבחור האוסטרלי נחשד במעורבות בפיגוע. מתברר שחייתי לצד טרוריסט ושתיתי איתו בירות, וזאת הסיבה שהוא החליף זהויות."
"אז הוא בטח בך," אמרתי לשולר, מנסה למצוא את הצד הטוב בסיפור, "הרי הוא הראה לך את כל התמונות שלו."
"כן, ואני חשבתי שזה סתם כי שתינו בירות ביחד, ואנשים אוהבים להראות לך תמונות כשהם שיכורים."
שולר המשיך לדבר, ואני חשבתי אם הוא יודע מה דעתי על טרור וטרוריסטים, ומה היה קורה אם הוא היה קורא את השיר "מחבל בשירה" שכתבתי במיוחד לקטלוג של האמנית אניסה אשכר.
2016-04-04 20.08.03
אני חושב מה היה קורה לו הייתי מספר לשולר על אהבתי לטרור, ללחימה על החופש, לניצחון של הגוף למען אחרים, אך לא באמצעי אלימות כי אם בטרור סימבולי של כתיבה, יצירה, דמיון וחזון, של התמוטטות גופֵי מחשבה בתוך תרבות ההתנגדות, וההתנגדות בתרבות, יעני כל מה שעשינו בשנים האחרונות לפני עזיבתי לברלין. אבל הוא היה כל כך מבוהל מהסיפור שסיפר לי. ודווקא בגלל הזרות בינינו יכולתי לא להיות לרגע השחור, הזר והערבי המחבל שאני כל כך אוהב ומתמרד בשיר נגד האמריקאים.
אני מנסה להעביר נושא בשיחה ולשאול מדוע חבר שלו לא בא איתו לשתות איתי, כי ראיתי בפייסבוק שהוא נשוי לבחור, וציפיתי שבחור יפה כמוהו יהיה גיי. אבל הוא מבין את הרמז וצוחק ואומר לי שהוא לא גיי וזה רק בדיחה. ואני נופל חזק ומספר לו על היחסים שהיו לי עם גברים. והוא נבהל קצת אבל בולע את הגלולה המרה, ואני לפתע מבין כמה דפוק הייתי. כי כל פעם שהוא דיבר איתי על נשים, חשבתי לעצמי שהוא פשוט מדבר על גברים ומתחפש לסטרייט. ועכשיו אני מבין שהוא דיבר ברצינות, ואילו רק אני הייתי כלוא במחשבה שהוא הומו. אז אני חושב שהוא הומו, והוא חושב שאני פוחד כמוהו ממחבלים, ושנינו דפוקים באותה המידה.

"פחדתי שמא הוא חולה איידס" [סיפור]

"אסור לךָ לדבר איתי," הוא אמר באופן ברור, אסרטיבי, בהיר, כאילו אדם אחר לגמרי נולד ממנו. קולו היה שנוק וחנוק. מיתרי הגרון שלו נשמעו כמו של מעשן כבד. אך למרבה הפלא ציפורניו לא היו צהובות. "אסור לךָ לדבר איתי," הוא חזר בקצב הולך וגובר וללא הפסקה. קולו הסתלסל לתוך מערבולת מפותלת, מתארכת, מתאבכת ומשתוללת של טירוף מילולי: התקף אמוק שלא פגשתי.
אני לא זוכר באיזו נקודה הוא הפסיק ושתק, אבל המאבק היה קשה ומפחיד. מחיר הדממה הרקיע שחקים לאחר הצגת האֵימים שלו. מרוב שקט היה אפשר לשמוע אותנו נושמים בצורה שונה: אני בכבדות — שוקל להשתמש במשאף האסתמה הכחלחל שלי, והוא בקלילות — מחריש בכוח לא אנושי את חותם לבו וריאותיו. גופו, שהיה רך וקל להנעה, נענה לי. רק שפתיו התמלאו ריר לבן, לא נשלט. רוק שהצטבר כאזהרה דחופה בזוויות הפה. פחדתי שמא הוא חולה איידס, זאבת, או כלבת והשד יודע מה. כמה פעמים התרעתי בפני האחמ"ש שלי, שנזדקק לכפפות מנתחים כדי לשמור על כפות ידינו מזיהומים. כעסתי על עצמי שלא השקעתי סכום כסף קטן בכדי להגן על עצמי. אזקתי אותו בכוח. הבטתי סביב בכל השטח. לשמחתי, אף אחד לא הביט אלינו. אוטובוס של פנסיונרים ממועדון הבינגו המשותף של היישובים להבים ואל־עראקיב היה אמור להגיע, אך כנראה איחר.

"המוות הולך אחרייךְ" [סיפור]

"אסור לך להישאר כאן."
"למה?"
"כי המוות הולך אחרייךְ."
"אני לא רוצה למות."
"אף אחד לא רוצה."
"למה לא הוצאת אותי מהקבר?"
אמא נחנקה ולא הצליחה לומר דבר.
"הלכתי לבקר גם את יהלי."
"לא." ויקי תלשה את שערותיה וזעקה לשמים.
"הם פחדו ממני"
"את הרגת אותם?"
שתקתי.
"ילדה שלי, מה קרה לךְ?"
"אני לא ילדה שלךְ."
"השם ישמור, מה עשית?"
לא עניתי.
"ילדה שלי, מה עשית?"
"הלכתי לבקר אותם."
"אלוהים, מה עשיתָ לי?"
לא היה טעם לענות.

מתוך סיפור הנושא בספר הסיפורים מקלחת של חושך וסיפורים נוספיםבהוצאת כנרת זמורה דביר

" ואני אפתח לך את התחת שלי" [סיפור]

אלוהים, תן לי יום אחד, שעה אחת, דקה אחת, שנייה אחת, רגע אחד עם אמא שלי. אני מתחנן, משתחווה, מתפלל, ואני אפתח לך את התחת שלי, ואני אתן לך את מיתרי הקול שלי, ואת כל מה שנשאר לי. קח הכול. אבא שבמרומים, קח הכול, תן לי את אמא שלי. תן לי עוד רגע איתה. אני משתרלל, מתרקד, מתנגן, מתפשט, משתגע כאן. לא יכול יותר. חייב לשמוע את הקול שלה. להביט עוד רגע בפנים שלה. אלוהים, אתה בכלל זוכר אותי? אני הילד שרצחו בשכונה.

אני זה שכולם שנאו אותי. אני זה שלא הספקתי להכיר ילדה אחרת. אלוהים, אתה בכלל קיים? אתה מקשיב לי? אם אתה שומע, אז תן לי סימן. ואם אתה לא יכול לתת לי את אמא, אז לפחות תדאג שיזרקו איזה בטון על אבא, שימחצו לו את הראש הגדול הזה והגוף הגוצי. הגמד הזה שנתן לי להיות הילד הכי נמוך בכיתה. קח ממנו את הכול. כל מה שהוא רצה וירצה. את האישה שאיתה הוא החליף את אמא. את המכונית שקנה בכסף שנתנו לו בצבא, אחרי שחתם קבע. קח ממנו את הכסף ששם במשכנתא ותמחק לו אותו בהימורים. מצדי שיתמכר לווינר וישכח מכל המשפחה שלנו. שלאמא לא יהיה כסף והיא תחזור לגור אצל השכנה, כמו אז לפני שהם הכירו.

אלוהים, תעשה משהו קטן בשבילי. אני הילד שרצחו בשכונה. זה אני שהדם שלו מדבר אליך מתוך הפרח המגעיל שבחצר, אני זה שמתחבא בין הבטון. אני הילד המסכן שכולם דרכו לו על הפרצוף, ומישהו אפילו שילשל על הגופה שלו. ולאף אחד לא היה אכפת כי נשיא ארצות הברית בדיוק באותו זמן הגיע לארץ.

קטע מהסיפור "נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן", בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, Kinneret Zmora-Bitan Dvir.

"רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי" [סיפור]

CC0 Public Domain

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא היתה אדמת מדבר קשה.

ההפך, היַבָּשה היתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטגרלי של ברית הנשים הניו־אייג'יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה, שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי חפרפרת הקבר אולי תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.


קברתי את עצמי. הפולחן העתיק של קבירת אישה מתחת לאדמה הבטיח להשכיח ממני את הזַמָר הכי אהוב בתל־אביב. חפרתי בעצמי את הקבר. תאמינו או לא, אבל שכבתי מתחת לאדמה שתים־עשרה שעות. ועכשיו אני מנסה לשחזר מה קרה שם. אני כותבת לעצמי חלק מהחוויות, והוא עדיין עומד מולי בתפקיד הזמר הכי אהוב בתל־אביב ואני עדיין שונאת אותו.

מתוך "הייתי קבורה כבר כשנפגשנו: דה מובינג סטורי", מקלחת של חושך וסיפורים נוספיםבהוצאת כנרת זמורה דביר. הסיפור זכה להיכלל במומלצים תחרות הסיפור הקצר בהארץ.

"פוחד מהם. למרות שבא לי לחנוק אותם. לתפוס את הגרון שלהם ולסובב את המפרקת, כמו שהורגים תרנגולת בכפרות" [סיפור]

CC0 Public Domain

שדרות ירושלים 85, ואין אף אחד בחנות הנרגילות, הפיקוסים כולם מצוחצחים כמו היו עכשיו בארמון המלוכה הצרפתי, מגולחים כמו הסמלים בקלפים, אחד תלתן, אחד קוץ בתחת, אחד מעוין. אלוהים, מי יכול היה לדמיין כאלו צורות עם העץ המכוער הזה. הילדים שמים לב שאני לא שם לב אליהם ומתקדמים אלי. ומתחילים בריקוד הזה, שאני יודע שלא אצא ממנו בקלות.

ראבק, עוד לא שתיתי קפה. אני מתחיל לשאול את השאלה שהייתי צריך לשאול מלכתחילה. איפה אמא שלהם. ולמה הם מסתובבים בלי בית ספר אחרַי מהבוקר. הרי אין לנו הסדרי ראייה, אחרי שלא הסכמתי לשלם מזונות. אז לא יכול להיות שהיא השאירה אותם אצלי. הם מתחילים לזרוק אחד על השני יתדות, ואני באמצע. שוב עולה על פניהם המבט הקר הזה, עם העיניים הקהות. הם לא באמת מביטים אחד בשני או בי. הם פשוט עסוקים במשחק היתדות. ומאיפה הרעיון הזה של לזרוק את החפצים החדים האלו. מעולם לא ראיתי כאלו יתדות חדות. הברכיים שלי כואבות. כאב מתפשט בחזה ובגב, אני מתקפל ומוצא את עצמי בשדֵרה שבין הכבישים שוכב.

הפעם אין לי מה לדאוג מהלכלוך. אני רק דואג מהשיגעון שאחז בהם, עם המשחק המסוכן. אבל מתנחם בעובדה שאם הם היו רוצים לפגוע בי, הם היו פוגעים, בינתיים זאת רק הצגה של איוּם. אני מקבל את הכללים שלהם, ושוכב, ומקפל את ידי על חזי, למרות שהגב נאנק בכאבים והברך מודלקת לגמרי. הם מתקרבים במשחק מעלי. אך לא מביטים בי. הם רוצים משהו ואני לא יודע מה. הם מתקרבים, וכל יתד שנזרקת מתקרבת אלי. ומקפצת מעלי. אני מפחד. פחד מוות. מזמן לא פחדתי ככה. לא הולך להשתפך על זיכרון ילדות. זה לא אני. אין לי זיכרונות. מעולם לא הלכתי לפגישת מחזור. מעולם לא חזרתי אחורה בזמן. רק רץ קדימה מלא אמונה שמשהו בכתיבה הזאת משתלם. למרות שאני לא מצליח לכתוב מילה אחת בכל הזמן הזה מאז שעברתי ליפו, בגלל המחירים הגבוהים של הד יור. הסיפור הרגיל שכולם מכירים בכרך של המטרופולין הגדול. והנה הילדים דורכים עלי, ואני לא מגיב. פוחד מהם. למרות שבא לי לחנוק אותם. לתפוס את הגרון שלהם ולסובב את המפרקת, כמו שהורגים תרנגולת בכפרות. פשוט לשלוק אותם. אבל הם בשר מבשרי, ואני אתן להם להרוג אותי, ולא אהרוג אותם. איך טעיתי, ששכבתי איתה.

"כחצי שעה לאחר פגישתנו קיבלתי אס־אם־אס שאני מפוטר" [סיפור]

בחצות הלילה העמידו אותי בעמדה המזרחית בתוך הכניסה של החניון. מנכ"ל המלון נכנס למלון בכניסה המזרחית דרך החניון והגיש אלי את תיקו. בדקתי אותו בדיוק לפי ההוראות שניתנו. המנכ"ל חקר אותי מאיפה קיבלתי את הז'יטון, וידעתי שהוא לא יאמין לאמת. כחצי שעה לאחר פגישתנו קיבלתי אס־אם־אס שאני מפוטר, ושאני מתבקש לעזוב את העבודה עד שני בבוקר. טעיתי.
למרות השעה המאוחרת התקשרתי לאחמ"ש והתחננתי לשימוע. הבטחתי להסביר הכול. היו לנו יחסים מעולים וניהלנו כמה שיחות נפש, וידעתי עליו דברים שאַפְחַד לא ידע. הפצרותי עזרו והאחמ"ש קרא לי לחדרו. סיפרתי לו על המהמר. אך לא היו ברשותי שום הוכחות לקיומו, חוץ מהשריטות על זרועותי שלא שיכנעו אותו בְּשִיט. האחמ"ש נשבע בכל היקר לו, שהוא לא ראה אף אדם שישב לצדי בשולחן חדר האוכל. ברגע שהשתוללתי, הוא נאטם. רציתי להרוג אותו. אבל פשוט יצאתי וקיללתי, בצורה שישמע וידע שהוא התמנייק אלי.
הייתי צריך עוד לפחות חודשיים כדי לסיים את העבודה הנדרשת, ולא ידעתי איך אמצא עבודה בתקופה כל כך יבשה בתיירים. ירדתי לחדרי והרגשתי זעם כלוא בתוך רחמים עצמיים. שלחתי מייל לאחראית על משאבי אנוש. להפתעתי, היא החזירה מייל מיידי פושר וכתבה שפיספסתי את מועד דמי ההבראה ושאני לא זכאי לפיצויים. היא הוסיפה שכדאי לי לגשת באותה הזדמנות לסניף של חברת כוח האדם ברחוב 2768 ולקחת את המתנה לראש השנה — מחזיק מפתחות בצורת באטמן.

פורטונה לא גרה בקומה ה-23, מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, הוצאת כנרת זמורה דביר