כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית"

 

בברלין – אומר הסוציולוג הערבי אמרו עלי – הגולים הערבים גילו שהם לא צריכים להסתכל מאחורי גבם בפחד. זה המקור לרנסאנס האינטלקטואלי והאמנותי הערבי בה. ראיון עם אינלקטואל שמאמין שהאביב הערבי עוד לא נגמר למאמר המלא.

המשך קריאת הפוסט "כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית""

סיפור לבן זונה בארה"ב | שירים מגיעים למרוקו | תערוכת "דיו שחור" של מיכה שמחון

הסיפור שלי "סיפור לבן זונה" מתוך ספרי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה ביתן תורגם ונערך בצורה חדשה במיוחד למגזין "CONSEQUENCE" בניו יורק. 

עדיין לא ביקרתי במרוקו, אבל הנה שיריי הגיעו. כייף. זאת בתוך ספרה של המשוררת החיפאית שאדיה חאמד על הפואטיקה של השירה המזרחית בישראל שהתפרסם בחודש פברואר 2017 בהוצאת הספרים מרסם ברבאט במרוקו! תוכלו לראות בצילומים המצורפים שהיא שלחה, שהיא כתבה על היצירה של עדי קיסר, אלמוג בהר, ערס פואטיקה ושירתי

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אני מאד מתרגש להזמין אתכם לפתיחת תערוכת היחיד החדשה שלי: דיו שחור – דיוקנאות של משוררים מזרחיים, שהיא תערוכת ההמשך של דיו שחורה שהוצגה בשנה שעברה והיתה על דיוקנאות של משוררות מזרחיות. הפתיחה תתקיים ביום חמישי ה22.6.17 בשעה 20:00 בגלריה 4 ברחוב פלורנטין 4 בתל אביב. אשמח מאד לבואכם! עראק ואוזו כבר מחכים… יהיה שמח!

בנוסף, דיוקן שלי בתערוכת משוררים מזרחים חדשה של מיכה שמחון, "דיו שחור". לכו להשקה.

גלעד רוט ואנוכי, רגע לפני המופע הראשון של "מזרחי בברלין" בפסטיבל מוסררה מיקס 17 בג'רוז

דבר אחרון, צפו בקטעים מתוך שני שירים מהמופע שלי "מזרחי בברלין". השירים יופיעו בספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" שייראה אור בספטמבר-אוקטובר בהוצאת פרדס. אעדכן על השקות

עובד אבוטבול ומאבק מחוסרי הדיור במבשרת ציון

(מאמר ישן שמתפרסם מחדש בכדי לרכז את כל החומרים שכתבתי בעבר באתרי)

קיבלתי משימה מתקוה לוי, עורכת המגזין הרדיקלי 'מצד שני' – לכתוב מאמר דעה בדבר המאבק המזרחי של מחוסרי הדיור במבשרת ציון. את עובד אבוטבול הכרתי כבר מסדרת הטלוויזיה 'רוח-קדים: כרוניקה מרוקאית', אותה ביים דויד בן שיטרית. בסידרה היה עובד אחד מהמרואיינים (בנוסף לד"ר סמי שלום שיטרית, אריה דרעי, פרופ' בן עמי וראובן אברג'יל) שתאר את הדיכוי המזרחי בישראל במדויק, דרך סיפור חייו האישי.

נסעתי לראיין את עובד אבוטבול, מנהיג המאבק ביישוב מבשרת ציון. הריאיון התחיל באנרגיות מתפרצות כשעובד סיפר לי איך ניהל את המאבק. בתחילה הוא לא היה מודע שבקבוצת הפעילים והפעילות יפרוץ המאבק על הדירות במבשרת ציון. אבל עם היווצרות המודעות לצדקת המאבק, השתנתו דרכו ודרך הקבוצה ללא חזור. עיקרון זה, של מאבק בלתי פוסק, סיפר עובד, הוא זה שליווה ומלווה אותו עד היום, בכל מאבקיו החברתיים/מזרחיים.

בשנים 1994-1995 החל המאבק שלו ושל שאר מחוסרי הדיור במבשרת ציון. מוקדם יותר היה האמן והפעיל החברתי מאיר ואזאנה זה שדאג לחבר את מחאת עובד אבוטבול ותושבי מבשרת ציון עם פעילים מזרחים שחיפשו פיתרון כולל לבעית הדיור הציבורי. פעילות זו הייתה השדה בו נבט, שנים מאוחר יותר, חוק הדיור הציבורי המפורסם של חברי "הקשת הדמוקרטית המזרחית".

המאבק במבשרת ציון, סיפר עובד, החל כשהמדינה החליטה לבטל פרוייקט ארצי של "בנה ביתך" והותירה את הדיירים המיועדים ללא יכולת כלכלית לקנות דירה. עובד סיפר שהם פנו לרשויות אך נתקלו באטימות. תחילת המאבק התאפיינה ביצירת קבוצה קיצונית בת ארבעים איש שייצגו ארבע מאות משפחות. הוא הקיף את עצמו במעגלי פעילים ופעילות, אך היה זה שהנהיג את הקבוצה. עובד ציין כי זהו עיקרון חשוב מאוד בפעילות מול ההגמוניה, שכן ללא יכולת קבלת החלטות מהירה עשוי היה המאבק כולו להתמוסס – לכן חשוב היה שהקבוצה נתנה בידיו את המנהיגות.

ב-1996 ערכו חברי הקבוצה במבשרת-ציון ישיבות עם כל מי שהסכים לשבת איתם: נציגי/ות המועצה המקומית, נציגי/ת רשויות המנהל, משרדי הממשלה השונים ושר התשתיות. הייאוש מהדיונים דחף אותם להחליט, אחרי פסח 1997, לפלוש למרכז הקליטה ולהעלות את המאבק שלב אחד קדימה. הם ידעו שמרכז הקליטה ריק בשל תוכניתם של בעלי הון מקומיים לבנות במקומו בנייני דירות שיאכלסו את בני המעמד הבינוני ומעלה. במשך שלושה חודשים ניסו לפנות אותם שלוש פעמים, אבל הם לא וויתרו. הידיעה על המאבק שלהם הגיעה לאוזניהן של משפחות נוספות ברחבי הארץ שפלשו גם הן לדירות ריקות, וכך גרמה הפעולה הקטנה במבשרת ציון לתגובת שרשרת.

להפתעתי, דחה עובד את ההצעות להפוך את המאבק לארצי והתרכז במלאכתו המקומית. ממאבקו הבנתי שהמאבק החברתי בישראל יתחיל רחוק מהמרכז, כשאנשים שאין להם מה להפסיד יחלו במאבק בלתי פוסק – שהרי ישראל של שנת 2004 ואילך היא מדינת פערים חברתיים-כלכליים-אתניים עצומים. עובד המשיך ותיאר איך הגיעו אליו ידיעות אודות פלישות לבתים ריקים בכל הארץ, ויכולתי לפתע להבין מדוע בפעם הרביעית שלחה המשטרה, כלי המשחית של הפוליטיקאים המפוחדים, את היס"מ, יחידות מיוחדות אחרות, מסוקים. במהלך ניסיונות הפינוי ניסו השלטונות להגיע עם המתבצרים להסדרים שונים, לפיהם הפרויקט יופשר במתכונת "בנה דירתך", עם אפשרות "בן ממשיך" והבטיחו שהפרויקט יהיה לזוגות הצעירים, שכמעט הסכימו, עד שגילו להם שההנחה על קניית הדירות תבוטל בספטמבר באותה השנה. לאחר הפינוי האלים החליטה השופטת אור שכמה מחברי הקבוצה יורחקו ולא יורשו ברדיוס הקטן מ -30 ק"מ מהיישוב עד לתום ההליכים. חברי הקבוצה, ועובד בראשם, ידעו שההליכים המישפטיים יכולים היו להימשך כשנה או יותר ועזבו את היישוב.

ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול
ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול

לשבור גבולות

מאבקו של עובד לא תם. למרות ההפסד המשפטי וממש כשההגמוניה חגגה את ניצחונה, הכה בעובד פרץ יצירתיות עיקשת והוא הגה רעיון חדש – הוא פרץ את גבולות הציונות המדומים, נס לעיר מקלט פלשתינאית, ואף שקל לחזור למרוקו, מולדתו. כך ביקשו חברי הקבוצה ממבשרת ציון מקלט מדיני מג'יבריל רג'וב, החזירו את תעודות הזהות הישראליות במעבר הגבול והלכו לפגוש את הנשיא ערפאת. עובד סיפר שהוא הזדהה מאוד עם הפלשתינאים, והוסיף כי "מה שיש היום לפלסטיני הממוצע, זה מה שהיה למזרחים לפני שנים. שהיום, ב-2004, המזרחים בישראל חזרו עשרים שנה אחורה בעקבות האינתיפאדה".

שיחתנו, שגלשה ליריחו, לקחה את עובד הרחק אל זיכרונות ילדותו, וזה עשה לי טוב. הרגשתי, סוף סוף, שאני מדבר עם מזרחי-ישראלי, עם אדם שאינו מפחד לבדוק כיצד ההיסטוריה האישית שלו נגעה בהיסטוריה הפלשתינאית. הוא סיפר לי שהוא זוכר עד עצם היום הזה את המעברות, את הדלות – הוא הבין איך הם, הפלשתינאים, חזרו עשרים שנה לאחור כי לא רצו להיות עבדים. הוא סיפר שהוא מכיר את הכפר "בידו", שתושבי מבשרת חיו איתם משנת 1967 בהרמוניה מסוימת. אפילו כשהתחילו גנבות הרכבים, אחרי האינתיפאדה האחרונה, הוא הבין את האחריות ישראלית לעניין, שהותירה את הפלשתינאים מחוסרי עבודה. הוא סיפר לנו כיצד, בילדותו, היה הולך לקנות ממתקים עם עשרה גרוש בכיס בבידו הפלשתינאית. איך הוא וחבורת ילדים היו קונים שקית מלאה בסוכריות. איך כל הדרך הוא היה חוזר ומביט בשקית העצומה הזו, שמח על שכניו הפלשתינאים.

עובד סיפר שהוא וחלק מחברי הקבוצה ביקשו גם להגר חזרה למרוקו. מלך מרוקו אמר להם שהם ילדיו, שהם יותר ממוזמנים לחזור למרוקו (גם היום יכול כל אזרח ישראלי שנולד במרוקו לקבל אזרחות מרוקאית), ואף שלח קונסול מיוחד לפגוש אותם. הקונסול הגיע ליריחו כדי לאסוף את פרטיהם, אבל אחד מהחברים לא היה ממוצא מרוקאי. עובד לא הסכים שרק חלק מחברי הקבוצה ייסעו. השמועות על מעבר הקבוצה ממבשרת ציון לרשות הפלשתינאית ולמרוקו גרם לסערה עצומה בישראל. מקסים לוי ז"ל והשר סויסה התערבו וניסו למצוא פתרונות. מקסים לוי ביטל את צו ההרחקה מהיישוב וחברי הקבוצה חזרו. עובד עדיין חושב שהם טעו שהם לא ניצלו את ההזדמנות המרוקנית

בדרכי חזרה מהפגישה עם עובד אבוטבול הבנתי שפגשתי במנהיג אמיתי. תהיתי ביני לבין עצמי היכן יפרוץ המאבק הבא. מתי יחברו העניים, היהודים והערבים, לחזית אחת במדינה אחת, פלשתינאית-ישראלית, באינתיפאדה מסוג חדש – אינתיפאדה חברתית.

התפרסם לראשונה ב -10.08.2004 בקדמה

אחד זאב ואחד אריה: על סרטה החדש של סיגלית בנאי "בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" | ג'אד נאמן

בן הארץ

וִוילְד אל-בְּלַאד

ביום שישי 29.6.2012 בשעה 16:30

בסינמטק תל אביב אולם 4

בנוכחות זאב רווח

אחד זאב ואחד אריה

"בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" − על סרט חדש של סיגלית בנאי

מאת ג'אד נאמן

נזכיר נשכחות, דברים שכתב המשורר יהודה הלוי מספרד היהודית: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". מרגע שסיגלית בנאי אוחזת בידו של זאביק רווח ולוקחת אותו למסע עם מצלמת קולנוע אל סוף מערב, היא מפנה אותנו גם אל אדוארד סעיד, שהיטיב לתאר כיצד המערב חורט על ליבו את "המזרח". מרוקו רוחצת בגלי האוקיינוס האטלנטי, ועל המפה הגיאוגרפית יוצא שהמזרח נמצא אמנם בפאתי מערב. סיגלית בנאי משוטטת עם זאב רווח בסמטאות המבוך המרוקני כשהיא אוחזת בחוט של אריאדנה שיבטיח את שובם הביתה אל "המערב", כלומר "ליבי במזרח". דרכם חזרה מובטחת, כי מורה הדרך שלהם טייב סדיקי יראה להם בנימוס את הדרך החוצה.

המארח, שחקן ומשורר, מקבל את פניהם בחדר עבודה עטור תמונות וגדוש חפצי האמנות. כמו רווח גם סדיקי דובר צרפתית, ולזאביק, שמאמין כי סוף סוף חזר הביתה, סדיקי אומר באירוניה דקה: “אני שמח מאוד שבאת אל הבית שלי". אבל מיד הוא מדייק ואומר כי זה גם ביתו של רווח: “חזרת הביתה”. סדיקי מתגאה  שהוא יודע להתבטא גם בעברית: "אני לא משוגע, הוא אומר במבטא צרפתי, חברים שיגעו לי…” זאביק מתמוגג מנחת ומכאן השיחה קולחת בצרפתית. סדיקי מספר על מקום הולדתו, הכפר מוגדור, ששם חצי מן האוכלוסייה הייתה יהודית והחצי השני ערבית – "דיברנו ערבית ועברית בלי להבחין בהבדל (sans difference)” הוא אומר. אולם כשייפגשו בפעם הבאה, סדיקי יאמר על התסריט שרווח הניח על שולחנו "קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום". אי-ההבנה של סדיקי היא מפתח אפשרי להבנת מושג "ההבדל”, אולם לשם כך כדאי להקשיב לדעת מומחה. ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי צרפתי ממוצא אלג'ירי, המציא בצרפתית מילה בשם differance  השונה מן המילה המוכרת difference. המילה החדשה מכוונת לשטח ההפקר שנמצא בין המסמן למסומן, אשר שם, לטענתו, מתחולל הוויכוח על יצירת המשמעות: ה"דיפראנס" של דרידה, המרווח שבין המסמן למסומן מכיל משמעות ובו בזמן גם קוצב את אי-האפשרות שלה. כאשר סדיקי אומר לזאב רווח כי לא הבין את התסריט שלו הוא בא מן המקום של דרידה.

סדיקי נושק את כף ידה של סיגלית בנאי ושואל ישר ולעניין: "את נשואה?" סיגלית מראה לו כף יד עם טבעת זהב, שהיא עונדת על אצבעה. האם זו אבירות צרפתית עם אבק כוכבים על זכות הלילה הראשון, או סתם רמז מסוגנן להימצאותנו במחוזות החברה המסורתית? רווח מציג לסדיקי את מטרת הביקור – הוא מחפש שחקן מרוקאי ערבי שיופיע בסרט על פי תסריט שהוא כותב. זאביק ישחק את לאון (אריה בצרפתית), מרוקאי יהודי, וסדיקי מוזמן לגלם את תפקיד סלים, מרוקאי ערבי. “זה אותו הדבר" מגיב סדיקי בקלילות וטורף את הקלפים של ההבדל: “כאשר היהודי נולד הוא לא יודע שהוא יהודי וכך גם הערבי לא נולד ערבי”. האם בידול בין יהודים לערבים היה בקוד הגנטי של הציונות?

זאביק מוסר לו את כתב-היד של התסריט וסדיקי קורא בעמוד הראשון פרטים ביוגרפיים של המחבר: נולד בראבאט ב-1940, עלה לישראל ב- 1948. ובנדיבות הוא מוסיף: "רווח, אם אתה רוצה אותי − אנא מעכ (אני איתך), ללא תנאים מוקדמים". נשמע ממש אידיליה. רווח במחווה של קירבה: "מהרגע הראשון אמרתי – אני חייב לראות את צדיקי (כך הוא מבטא את שמו של סדיקי)”, ומיד מנשק את ידו של הצדיק החדש. עיניו של סדיקי נוצצות במבט ממזרי: "איזה מזל יש לך! גם אני הייתי מאוד רוצה לראות אותו…  אתה יודע למה אני לא רואה אותו? אין לי ראי!” משחק המראות בין זאב רווח לטייב סדיקי מעלה אסוציאציה קולנועית של סצנת המראות בסרטו ההוליוודי-קלאסי של אורסון וולס "הליידי משנחאי". אולם בעוד שאצל וולס סחרחרת המראות מסתיימת ביריית אקדח ובמותו של הנבל, אצל ליידי בנאי הקרוסלה תמשיך להסתובב, כאשר סדיקי, מאלף האריות, נוטל את הזכות לקבוע מי יורד ומי עולה.

ובקרוסלה הזאת של מראות וזהויות, האם זאב רווח הוא עולה ממרוקו לישראל? האם זאב רווח יורד למרוקו לחשוף את שורשיו? לאחר 1948 בשנות ההגירה הגדולה, העולים שהגיעו לישראל מארצות ערב, נתפשו כמו "בני כלאיים המצויים במחצית הדרך בין יהודים לערבים".[1]  בעיני הנהגת המדינה של אותם שנים, המזרחים היו נטע זר, כמי ש"חוצים את הגבול התרבותי בין ערבים ליהודים" ובכך אף מהווים סיכון להתקיימות הגבול הפיזי בין ישראל לבין מדינות ערב. מדיניות הממשלה בראשות בן גוריון נועדה לטהר את בן הכלאיים המזרחי מן הסיגים הערביים שנצרפו אל זהותו והיו בולטים מדי באורח חייו ובשפתו. כך למעשה: "הציונות מבקשת לייצר את עצמה ולדמיין את גבולותיה תוך יצירה ושלילה בו זמנית של הקבוצות האתניות המרכיבות אותה".[2] המדיניות כלפי העולים מארצות ערב והבנייתם כ"מזרחים" נועדה להבדיל אצלם "בין מה שהוא מפגר, בלתי מובחן, פרימיטיבי, (כלומר 'ערבי'), לבין מה שהוא מתקדם, יצירתי, אמיתי ודינמי (כלומר 'יהודי')”. [3].

ואמנם, לקראת המפגש השני עם סדיקי, זאב רווח, יהודי יליד מרוקו, כלומר ערבי, אך יותר מכך יוצר סרטים ישראלי, כלומר יהודי, נראה עומד לבדו ברחוב לא הרחק משער ביתו של סדיקי ומדבר כאילו לעצמו: “באנו להיכנס אליו הביתה ואי אפשר להיכנס אליו – משהו חוסם…” מהו אותו 'משהו חוסם' המפריד בין זאב רווח לבין היותו "ווילד אל-בלד", בן מכורתו מרוקו שאבדה לו לנצח נצחים? אלא שכעבור רגע כן נפתח השער עם פיתוחי הברזל הים-תיכוניים, ושוב אנחנו במחיצתו של אותו איש עם שער עבות מאפיר וזקן פרא עשוי היטב המעטר פנים של "אריה בחורף". סדיקי רכון אל שולחן הכתיבה, כאילו לא זז ממקומו מאז הפגישה הקודמת, והוא מושיט את ידו לאורח בחביבות רבה ומקבל את פניו בעברית − ”ברוכים הבאים!” אלא שכאן נכונה להם ההפתעה שכבר הוזכרה: “קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום!” (בצרפתית)  רווח ממהר להשיב: "אני יכול להסביר" אולם סדיקי לא נעתר "אתה לא יכול להסביר, אני לא רואה את עצמי שם!” חד וחלק. אבל בליהוק שחקנים רווח לא טירון, הוא  יודע שהמפתח הוא הסיפור ועל כן הוא מתחיל לספר את סיפור הסרט: "ערבי ויהודי מגיעים לניו-יורק…”  וסדיקי: “כל זה הבנתי…. יש לך שחקן?” וזאביק: “…באתי למרוקו לראות אותך…” וסדיקי: “לא, לא… לא אוכל…”

רווח מציג על המחשב קליפ מתוך סרטו טיפת מזל, שמתרחש בחלקו במרוקו. בסרט נראים עולים ממרוקו המגיעים לישראל, יורדים מכבש המטוס ושרים "התקוה". בשוט אחר נראים יהודים מרוקאים שרים בערבית מרוקאית וסדיקי יחד עם רווח מצטרפים לשירה בערבית. סדיקי מציע פרשנות לסיקוונס שהוצג בפניו: “מאחורי השיר שלהם יש טרגדיה… הם יכולים לצחוק אבל הצחוק שלהם הוא…” מה בדיוק מביע הצחוק שלהם? שמחה על עלייתם ארצה? שמחה על עזיבתם את מרוקו? “הציונות," כותב גיל אייל, "אף פעם לא הייתה מציאות, אלא מיתוס רווי סתירות שאיש לא יכול היה לחיות לפיו, ושבכל רגע נתון היה צריך להמציאו מחדש” [4]. הנה התמונה מתבהרת. הצחוק של העולים החדשים, מהגרים יהודים יוצאי מרוקו או יוצאי פולין, הוא צחוק על הציונות, על ההכרח להמציא את עצמם מחדש כל רגע.

בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" מתחקה שלמה זנד אחר שורשי ההמצאה הגאונית, וכותב כי "הלאומיות שעלתה במרכז ומזרח אירופה […] הייתה חששנית וחסרת ביטחון. מכאן נובעת הישענותה על קשרי דם ומוצא קדום, כמו גם הגדרת הלאום כישות אורגנית…”[5]  הלאומים שהתהוו באירופה בעת המודרנית נתפשו "כמהויות אתנו-ביולוגיות" והם טובעים ב"מיסטיקה של דם ואדמה", ועל כן גם לא ניתן להצטרף אליהם בלא הקזת דם משמעותית. הציונות צמחה על רקע זה ואימצה כללים של הסתגרות אתנית. תפישה זו, כפי שמראה זנד בספרו, מהווה ניגוד מוחלט למה שהתרחש בעבר בקרב היהודים. החל מן התקופה ההלניסטית ובמשך מאות שנים היהדות הייתה קהילת פולחן, מגיירת ומכלילה, שלא התבדלה אלא שאפה לקבל אל חיקה כל מי שקיבל את כללי היסוד: האמונה המונותיאיסטית וכללי ההתנהגות על פי המצוות. ביהדות של פעם. עניין המוצא השבטי-אתני כלל לא הובא בחשבון. זאב רווח וסיגלית בנאי הם חדשנים, ששואפים לחדש ימינו כקדם. ומה עמדתו של סדיקי?

בהפנותו עורף לפנייתו של רווח להופיע בסרטו, טייב סדיקי חוזר בו מדבריו בפגישה הראשונה, כי בין יהודים לערבים אין כל הבדל. במקום זאת הוא מקדש את המוצא האתני המדומיין על פני המגמה של רווח ובנאי להכליל יחד יהודים וערבים. הגישה המכלילה של זאב רווח ושל סיגלית בנאי קוראת תיגר על כל הסתגרות, בין אם היא שבטית-אתנית ובין אם היא פולחנית. עמדה זו מעלה על נס עיקרון של אוניברסליות. לנוכח עמדתו המתנשאת משהו של הערבי-מרוקאי טייב סדיקי, זאב רווח היהודי-מרוקאי, בשעה שהוא ניצב לבדו בפריים הקולנועי מול השער הנעול של סדיקי, מהרהר ודאי בשורותיו של יהודה הלוי, המשורר הספרדי הגדול: "הֲיֵשׁ לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְּמַעְרָב מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?”

[1]  גיל אייל, הסרת הקסם מן המזרח,  מכון ון ליר בירושלים / הוצאת הקיבוץ המאוחד2005 .

[2] יהודה שנהב, היהודים-הערבים לאומיות, דת אתניות, תל אביב: עם עובד 2003.

[3]  אייל (ראה הערה מס' 1).

[4]  שם, עמ' 193.

[5]  שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? תל אביב: רסלינג,2008, עמ' 55.

*

מסע פנימי ותרבותי של של זאב רווח למרוקו בחיפוש אחרי שחקן מרוקאי שיככב לצידו בסרטו הבא אותו הוא חולם להפיץ בעולם הערבי. געגוע לצליל של שפה מודחקת שזועקת להחלץ עד פיקוע חניכיים. נדודי לב בין גלות למולדת, בין מרוקאיות אותנטית למדומיינת, ובין חלום קולנועי – למציאות.

ההקרנה למוזמנים, אין צורך בכרטיסים. לאחר ההקרנה יתקיים קוקטייל. אנא אשרו את הגעתכם – אשמח לראותכם! סיגלית בנאי sigalit.banai@gmail.com  סצנה בן הארץ

מפעלו החינוכי של רבי יעקב אבוחצירא | נהוראי [מאיר] שטרית

גנזי המלך - ספר שנכתב על ידי רבי יעקב אבוחצירא, ובו 207 אופנים שונים להסבר על המילה הראשונה בתורה "בראשית". מהדורה ראשונה תרמ"ט
גנזי המלך - ספר שנכתב על ידי רבי יעקב אבוחצירא, ובו 207 אופנים שונים להסבר על המילה הראשונה בתורה "בראשית". מהדורה ראשונה תרמ"ט


                                   מאת:  נהוראי [מאיר] שטרית

                                          סופר וחוקר

         'אביר יעקב' הוא תואר שהוענק לרבי יעקב אבוחצירא עוד ממרוקו, שלא זכה להגיע לארץ- ישראל (בשנת 1880). כמאתיים שנה עברו מאז הגיע רבי יעקב למרוקו ותקע יתד במקומו הראוי. מאמר תמציתי זה, בא בעקבות הרצח הנתעב שאירע בבאר- שבע על- ידי יהודי לרב גדול בישראל. המשך קריאת הפוסט "מפעלו החינוכי של רבי יעקב אבוחצירא | נהוראי [מאיר] שטרית"