לאן נעלמו המזרחים במפלגות השמאל?

את הבחירות הקרובות נזכור בגלל ההדרה הפוליטית של מפלגות השמאל. מצד אחד נמצא את האשכנזים של מרצ, ומצד שני את הערבים-ישראלים של חד"ש. חבל רק שאף אחת מהמפלגות לא חשבה למצוא מקום ריאלי ברשימה לאחיי ואחיותיי המזרחים והמזרחיות + שיר גנוז מ"אוצרות של זעם" שעוסק במיניות של ראש הממשלה. לכו על זה. זעם ברחובות.

ההצגה הכי רעה בעיר"

זה היה מופע אימים של חולדאי ומלחכי הפינכה שלו – עובדי העירייה – שישבו בקהל. לא ידעתי שזה מה שיקרה כשהוזמנתי לצפות במועצת העיר הראשונה שלי בחיי. זאת לא הייתה ישיבת מועצה של העיר הגדולה והחזקה בישראל, זה היה קרקס לעיתים מפחיד ועצוב ולעיתים מצחיק ומשעשע עד דמעות.

שפת הגירוש: זריקת משפחות לרחוב בידי עמידר ועמיגור

לפני למעלה משבוע נזרקו מספר משפחות נזרקו מבתיהן בשיכון ד' בבית שאן בשל חוב כספי לחברת עמידר. הקהילה לא שתקה על כך. האזרחים הזדהו עם הכאב ושרפו צמיגים ומחו על הצעד הלא אנושי של הגירוש מהבית. המשפחות עצמן אמרו שאם התקשו לשלם שכר דירה ורצו לשמור אותו לאוכל בכדי להתקיים. חלק מהמשפחות עברו להתגורר ברחוב. חברת עמידר טוענת שחלק מהמשפחות צברו חובות של עשרות אלפי שקלים ולא רצתה להמשיך להגדיל את החוב ולכן פינתה את המשפחות לרחוב. ושוב מגיעים מאבטחים לבתים המפונים ושוב סיפורים קורעי לב על אב אלמן שיוצא לרחוב עם ילדיו.

מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב

גדי טאוב במאמר "השמאל שלא ידע לשאול" מתנגד למתנגדי המלחמה. הוא מבקש לתמוך במלחמה, קצת אחרי שהפסקת האש הוכרזה. העיתוי של מאמרו לא מפתיע, הוא מביע את עמדתו בזמן נוח מאוד. בניגוד למפגיני, דוברי ומארגני השמאל האמיתי, הוא שתק ברוב ימות המלחמה. בעוד שדוברי השמאל האמיתי עמדו מעטים מול רבים ושילמו את המחיר של חלוצים לפני מחנה השמאל החברתי האמיתי. גדי טאוב לא מצביע על הקשר בין אלו שדרשו הפסקת אש, והתמודדו עם הקונפרמיזם והמיליטריזם, ובין החבירה המאוחרת של הסופרים הקאנונים, ראשי מפלגת מרצ ופעילי "שלום עכשיו". אלו יצאו מ"הארון" ודרשו הפסקת אש מיידית כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בישראל. בצורה דוגמטית הוא מחזיר אותנו ללא סיבה אמיתית לאדוארד סעיד (האם הוא הקים את החיזבאללה? האם הוא הפריע להסכם שלום בין לבנון וישראל?), ומתחמק מעמדה רצינית ומקיפה לגבי המהלכים שהובילו למלחמה ותוצאתיה ההרסניות.