מים רבים לא יוכלו לכבות | אלמוג בהר

המעברה מזמינה את הציבור להגיע במוצאי שבת, 21.7.2012, בשעה 21:00, לגן הציבורי שמול בית ראש הממשלה, רח' עזה 35, לצעדה שקטה שבה נבטא את העצב והכאב על מותו של משה סילמן לאחר שישה ימים של ייסורים בין החיים למוות. הצעדה לכיוון מעונו הרשמי של ראש הממשלה, בסמוך לכיכר פריז.

כיהודי איני מצדיק התאבדות, ולא משנה אם היא של שמשון הגיבור, של המתבצרים במצדה או של משה סילמן בהפגנת מוצאי-שבת לפני כשבוע. החיים ניתנים לנו בלי שביקשנו אותם, והם גם ניטלים בלי שנוכל לבקש או להתנגד.

            אבל לא תמיד מספיק לגנות את ניסיון ההתאבדות עצמו, מתוך תקווה שגינוי זה, ושלל הסימונים הטקסיים שסביבו (קבורה מעבר לגדר, העדר שבעה וכו'), ירתיעו את החיים מלאמץ את דרכו של המתאבד ומליטול גם הם את חייהם. לעיתים יש לבדוק מה הן סיבות העומק להתאבדות, כדי לנסות אולי לבטל אותן ולהעניק תקווה לנואשים מכל, אלו שההתאבדות חדלה מלהפחיד אותם.

            על כן מול מעשהו המכאיב והנורא של משה סילמן, אשר שרף עצמו בתל-אביב בהפגנת השנה למאבק האוהלים, הדרך היחידה שתהיה להעניק למעשה משמעות אשר תציע תקווה ואפשרות אלטרנטיבית למי שמצויים במצבים דומים על סף האבדון – היא שאנחנו נתחייב כקהילה להיאבק מול הגורמים אשר עליהם הצביע סילמן כאלו שייאשו אותו, עד לתיקונם: להיאבק מול משרד השיכון המחסל בהדרגה את הדיור הציבורי עשור וחצי וקובע לו קריטריונים בלתי-סבירים (כך למשל בגלל שלמשה סילמן היתה דירה לפני התמוטטותו הכלכלית, אין לו כל אפשרות להיות זכאי לדיור ציבורי), ולמען דיור ציבורי המכבד את דייריו, ואינו כולא אותם בגטאות נפרדים; להיאבק למען התנהגות אנושית של הביטוח הלאומי, אשר מבין כי הוא צריך לעמוד לצד הבאים בשעריו גם אם המדינה קובעת להם קצבאות בלתי סבירות ובירוקרטיה אימתנית; להיאבק מול ההתנהגות המאפיונרית של ההוצאה לפועל, היכולה כחוק לגבות ריביות בלתי אנושיות, ולעקל רכושו הבסיסי של אדם (שלפעמים הוא כלי פרנסתו, כגון משאיתו של סלימן), וכך להפוך חוב יחסית קטן להתמוטטות כלכלית שלמה; להיאבק למען כך שמערכת המשפט תהיה נגישה בפועל למעמדות הנמוכים, ולא חסומה כלפיהם (ראו יובל אלבשן); ולהיאבק לפיטוריהם של ראש הממשלה ושר האוצר האחראים במדיניותם העיקבית והבלתי-אנושית גם לשריפה הזאת.

            ראש הממשלה ביבי נתניהו הגיב על מעשה השריפה בכך שמדובר ב"טרגדיה אישית גדולה". הבחירה של ביבי למסגר את הטרגדיה כ"אישית" ולהרחיקה מסיבותיה החברתיות, הכלכליות והמוסדיות, מבטאת את תפיסת עולמו שבה ההתמוטטות היא אישית בלבד – כיוון שהכלכלה מתפקדת כל עוד תוצאות המאקרו שלה טובות, כל עוד כסאו מרופד, ובלי קשר לגורלם האישי של רבים מהאזרחים (וזאת כאשר הטרגדיות של הטייקונים העלולות לגרום להם להפסדים כבדים אינן אישיות, ומגובות ב"תספורות" על חשבון האזרחים, וכך גם ניצלו בעבר הבנקים מקריסה בלי שיטען שמדובר בטרגדיה אישית או אחריותם האישית).

            קיצוני מביבי, אך למעשה תוך ביטוי של אותה עמדה, היה פרופסור אמיר חצרוני מן המרכז האקדמי באריאל, שבעדינות כתב ש"עצם ההצתה לא עושה עלי רושם. ייתכן אפילו שנפטרנו בזול מפרזיט", והוסיף: "לגופם של דברים – בראייה גלובלית, אנשים מסוגו מוסיפים מעט מאוד לכלכלה הישראלית, שאני חלק ממנה… נכון, יש חן בידורי מסוים במדורות, אבל כשלוקחים בחשבון את העלות של כיבוי האש – יוצא שכרנו בהפסדנו".

            חצרוני ביקש להציג את משה סילמן כפרזיט המבקש לחיות על חשבון הברון – כלומר, לדבריו, על חשבונו. אפשר לבדוק כמובן כמה עבד חצרוני בחייו מול עבודתו של סילמן כנהג משאית ומונית וכבעל חברת שליחויות; עמדתו של חצרוני, שאותה הגדיר כניאו-ליברלית תוך שהוא מסביר ש"יש פה מלחמת מעמדות בין הציבור העובד לפרזיטים" (במקביל להצעה שהסיוע היחיד שהיה צריך סילמן לקבל הוא אשפוז נפשי, וראו מאמרה של אווה אילוז על פסיכולוגיזציה של מאבק חברתי), קרובה מושגית להכרזותיו של ביבי במאבקו מול הנשים החד-הוריות בעת מאבקה של ויקי קנפו, אז דיבר על העניים כעצלנים ופרזיטים) בניגוד למציאות של עניים עובדים, ודווקא בעבודות הקשות ביותר); העולם המושגי והערכי של שניהם מבטא בטחון עצמי שחצני של הצעירים-היפים-והמצליחים שלעולם חוסן, וכי לעולם לא יקלעו למצב שבו הם יזדקקו לעזרה, ועל כן כבוד פירושו אחריות אישית ועצמאות ואילו תלות פירושה בושה.

            יתכן שיש אנשים הרחוקים באמת מן האפשרות שיזדקקו לחסדם של אחרים, אף על פי שרבותינו לימדו אותנו שרק האלוהים נצחי וחי וקיים ויודע את שעתיד להיות, ואף על פי שאנחנו יודעים שדווקא אנשים אלו, המדברים גבוהה גבוהה על אחריות אישית ועצמאות נהנים מקשרים חזקים עם בעלי הון הממנים אותם, בלי שידרשו להתבייש בכך, ומאלצים בנפילתם, כמו הטייקונים, את החברה לשלם את חובותיהם.

            אבל, כפי שהצביעו במחקר בעיתון "כלכליסט", כ-63% מאיתנו מצויים במצב של "שבירות פיננסית", בו לא נוכל לעמוד בהוצאה חד פעמית חריגה של 8000 ש"ח. משמעות הדבר שאירועים כמו פיטורין, עיכוב ארוך של משכורת, פשיטת רגל, גם גירושין, וכמובן מחלה קשה של בן משפחה או מוות חס וחלילה, יכולים לדרדר אדם ממצב כלכלי של מעמד ביניים לכאורה אל העשירונים התחתונים באופן חד וקשה, המעמיד בסימן שאלה את הביטחון בקורת גג, בשירות רפואי זמין וכו' (ראו גם אמנון פורטוגלי).

            יתכן כמובן שלראש ממשלה לא צפויה בעתיד "שבירות פיננסית", אם כי לעולם אין לדעת, ויתכן שגם פרופסור חצרוני חש מוגן מאפשרות זאת בשל קשריו האיתנים. אך יתכן שהם חשים כך כעת כאשר הם בריאים, מצליחים ומוגנים, וטרגדיות "אישיות" או משפחתיות ישברו אמונה זאת. רובנו לא במצבם, וצריכים לדעת שמעבר לסיסמאות הלעיתים ריקות על "אחריות אישית", יש צורך בערבות הדדית קהילתית ואזרחית כדי שתהיה לנו תעודת ביטוח לשרידה במצבים של קריסה. אחרת זאת רק שאלה של סטטיסטיקה למי זה יקרה ולמי לא (כמובן שלא סטטיסטיקה שיוויונית, עצם נקודת ההתחלה בעשירון מסויים מבחינה כלכלית צופה את אופקי העתיד, וכן מגורים במרכז או בפריפריה, זהות אתניות ומגדרית וכו').

            על כן המסר המסתתר מתחת לביטוי "כולנו משה סילמן" בהפגנות בשבוע האחרון אינו עידוד למעשי התאבדות, אלא הבנה שהוא אינו מקרה חריג שאין שום אפשרות שנגיע אליו, ושהדרך היחידה למנוע את הגעתנו אליו, אפילו מאינטרס אישי צר ואגואיסטי, היא שינוי השיטה של ביבי, שטייניץ וחצרוני. סילמן לא היה משוגע, למרות הניסיונות לתארו ככזה. הוא ביטא בחייו את השבר הגדול של השיטה, את הקריסה אל אובדן מוחלט של אמון ביכולתך לחיות מחר – בכבוד, תחת גג, עם אפשרויות בסיסיות של אוכל ותרופות.

            מלבד זאת, טמינת הראש בחול אינה אמיתית – ניסיונות התאבדות על רקע מצב כלכלי אינם חידוש, כפי שמראים נתונים מן הארץ משנים קודמות, וכפי שמראה מהעליה בשיעור המתאבדים ביוון בשנה האחרונה. ההבדל הוא שהפעם משה סילמן לא התאבד בבית, בשקט, בסתר, בבושה, אלא הוציא את התאבדותו אל המרחב הציבורי, בתוך קהל רב ובאש גדולה, תוך חיבור אני מאשים חברתי-כלכלי מדוקדק.

            לאחר המעשה של סילמן התעורר לפתע עניין תקשורתי מקיף בנושא הדיור הציבורי, שלא זכור מזה שנים. פעילים העוסקים בדיור הציבורי זמן ארוך, ולרוב אינם מצליחים לעניין כתבים בסיפורים קשים שהם מכירים, הוצפו בפניות מעיתונאים. עצוב שלתקשורת, ואולי גם לחברה הישראלית, נדרש אירוע מזעזע כל כך כדי להיזכר בסיפור בוער כל כך, המצוי במרכז חייהם של רבים. ולמרות זאת, אין להקל ראש באפשרות שהצפת הנושא כן תתרום ללחץ ציבורי לשינוי המדיניות, לבניית דיור ציבורי (המשולב בדיור אחר ולא יוצר גטאות נפרדים), לקריטריונים חדשים, לביטול הפינויים, להשבת שלושת המליארדים שנגנבו מן הדיור הציבורי(ראו דו"ח הכנסת), אם כי לצערנו נושאים מסוג זה כפי שהם צפים ברגע, הם גם נעלמים, או שמא מועלמים, ברגע, ויהיה צריך להיאבק עוד זמן רב.

            חלק מן הדיון התקשורתי הלך אל שורשיו של המשבר, ואל השאלה המתבקשת כיצד גווע לו הדיור הציבורי בעשורים האחרונים, ומי האחראים להחלטה לייבשו. לעומת זאת חלקים נוספים נטו לכיוונים סנסציוניים כנגד המחאה עצמה: רזי ברקאי, בבוקר שלמחרת המקרה הנורא, שאל פעילים האם המעשה של סילמן לא יפגע באסטרטגיית המחאה, כאילו זהו הנושא, וכאילו אין זה מתפקידו כעיתונאי להפנות בבוקר שכזה שאלות קשות לשר האוצר, לשר השיכון, לראש הממשלה, לראשי חברות הדיור הציבורי, לביטוח הלאומי, להוצאה לפועל ולמערכת המשפט; קובי אריאלי האשים את אנשי המחאה בהצתה של סילמן, ושכח להאשימם במותם של כל מי שהתאבדו בסתר בתיהם (או ברחוב באפילת הלילה) בעקבות קשיים כלכליים בשנה האחרונה.

            בין הדיון בשורשי המשבר לדיון הסנסציוני, נטו רוב העיתונאים לראות את הנושא מפרספקטיבת ה"אנשים במצוקה", ופנו לפעילים בבקשה להפנותם לסיפורים אישיים קשים (ראו דבריה של שיר אלוני); המסגור רק דרך סיפור המצוקה האישי, והשמטת סיפור המאבק מתוך הסיפור האישי, משרתים בסופו של דבר את הסדר הליברלי המרחיק את הסיפור מן הצופה הממוצע, והרואה בו מקרה פרטי של "מסכנות". מה שהתגבש במחאת האוהלים בשנה האחרונה בכמה הקשרים מציע אלטרנטיבה לכך: קבוצות מאבק משותפות למחוסרי דיור ולפעילים אחרים, כמו באר שבע המשוחררתצוות הדיור הציבורי, פורום גוש הפריפריות והמעברה, ועוד קודם לכן העמותה לחיים בכבוד, אשר משלבים חיים מתוך הסיפורים האישיים של מחוסרי דיור בישראל יחד עם מאבק עקרוני, אידיאולוגי ורחב למען שינוי השיטה. האפשרות של קהילה ושל מאבק היא שיכולה להעניק תקווה למצויים במצב זה, וטעם להמשיך, ולא להגיע אל השבר הנורא של סילמן, אלא להמשיך להיאבק. חשוב שהתקשורת תלמד לייצג גם פן זה של המציאות.

            מי יכבה את הבערה? הבערה שהבעירה ממשלת ישראל בגופו משה סילמן כילתה את גופו, והרופאים לא יכולים היו להציע לו הצלה. ואת הבערה שהבעירה ממשלת ישראל בחברה הישראלית? אותה יקח זמן רב לכבות ולשקם, וליצור בה מתוך מאבק עיקש מקום לערבות הדדית, לקהילה ולשפיות, ולא לשנאה, ניצול, דיכוי וביזוי, חברתי, כלכלי ותרבותי.

ירחם המקום על נפשו של משה סילמן ועלינו.

הפוסט מים רבים לא יוכלו לכבות התפרסם לראשונה באתר של אלמוג בהר.

 


lyrics
אדוני הנשיא
כבוד היושב ראש
חברי הכנסת

אני עומד לפניכם היום
בתחושה עמוקה של אחריות ושליחות
בשם משפחתי ובשם חברי
כדי לדרוש את מה שאני יודע בוודאות שהוא שלי

אדוני היושב ראש
כנסת נכבדה
אני צריך מנהיג
אני צריך מנהיג שיודע לדבר ושיודע להקשיב
אני צריך מנהיג שיודע לעשות את מה שצריך
ושלא מפחד לטעות
אני צריך מנהיג שיודע לשתות
ושלא מפחד לשיר כשצריך
אני צריך מנהיג שיודע לחשוב

רבותי
בימים אלה
אנשים חוגגים שנה חדשה
עם דבש מפרחי הרע ורימונים משנה שעברה
הם קורעים ברך ופותחים לוע ואיש במדים זורק פנימה
כדורי עופרת ועוגיות אבק
"…ואומר: "זה הגוף שלי…זה הגוף שלי
בימים אלה אנשים שותים מיץ ענבים דלוח
עם חומצה וקוראים לזה יין

כבוד הנשיא, חברי הכנסת

היום בבוקר הסתכלתי לאשתי בעיניים ואמרתי לה
אמרתי לה: אנחנו לא נתבייש בילדים שלנו יותר, או בזקנים שלנו
אנחנו מתקדמים לאט אבל בטוח
את, את תפסיקי להלחם בקמטים האלה
אני אפסיק להלחם בשכבת השומן הזאת
אנחנו נפיק הנאה מיוחדת
כשיד הארטריטיס שלי תעבור בשיער השיבה שלך
איבוד הראיה יאפשר לך לראות דברים שלא ראית מיליוני שנים
החיים יהיו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום
שנינו נאהב את החזה הנפול שלך ואת הסנטר הכפול שלי
זה ייקח זמן, רוב הסיכויים שזה יקרה הרבה הרבה אחרי שנמות
אבל זה יקרה
לאט אבל בטוח. כך אמרתי לאשתי היום בבוקר
אנחנו נשאיר את החור הזה מאחורינו
החור הגדול הזה שאתם מנסים להנחיל לילדים שלנו
להורים שלנו, לכלבים שלנו
צריך לקבור את החור הזה, צריך לחפור בור עמוק באדמה
לשים בו את החור, לכסות אותו טוב טוב
לשים עליו מציבה ולא לכתוב עליה שום דבר

סבא שלי היה אומר: "לפעמים כדי להיות בכיוון הנכון
"צריך לשבור הגה
ואני, אני לא חכם גדול
אבל גם לא טיפש
כך שאני נופל בין הכיסאות
ובדיוק בגלל זה
בדיוק בגלל זה חבריי הנכבדים
אני צריך מנהיג
אני צריך מנהיג שיודע לקרוא
אני צריך מנהיג שיודע לרקוד
אני צריך מנהיג שיודע לאהוב
אני צריך מנהיג
עכשיו
credits
from ירושלים, released 15 April 2012
נואם: גבריאל בלחסן

יש לי ים של כוח וב.מ.ו שחורה

רכבי שרד: אל תשוויצו

לפני מספר ימים השוויתי בין מחיר ביטול הסנגוריה הציבורית (כעשרה מיליון ש"ח) לבין ההוצאה על מכונית יוקרתית מסוג BMW 528 לעשרות הבכירים בממשלת ישראל (מחיר כל מכונית כ-400,000 ש"ח). הסברתי כי ההוצאה על המכונית המנקרת נוגדת את המדיניות של הממשלה בזמן של מיתון, משבר ושיש צורך בצמצום ההוצאות הציבוריות.

במקום למסות את ההון ולהגדיל את התקציבים החברתיים (בריאות, חינוך, רווחה) הפוליטיקאים מעדיפים להשקיע במכוניות השרד שלהם. זאת למרות כי הטרגדיה של משה סילמן שהצית את עצמו חשפה עוד טפח בטרגדיה של מערכת הבריאות. עקב מחסור במיטות מיוחדות לכוויות בבית החולים איכילוב הועבר לשיבא, שם יחידת הכוויות היתה מלאה ולכן נשאר בטיפול נמרץ כללי. המצב של השירותים החברתיים הגיע לשפל. אך המדינה ממשיכה להתעלם ולפעול כאילו היו משטר מלוכני, ולוקחת את ההנחה (קרוב לחמישים אחוזים) שהיא כמעט כמו שוחד מחברת BMW.

העולם מסביב לישראל מראה מנהיגות אחרת, שמסתפקת במועט. קחו לדוגמא את נשיא צרפת החדש, פרנסואה הולנד, שביום הצגת הממשלה הכריז על קיצוץ של שלושים אחוזים ממשכורות חבריה. מדובר בצעד סימלי מצב ממשלה שמתמודדת עם צמצום החוב הלאומי, אבטלה גוברת וקיצוצים בהוצאה הציבורית. כך שלא מדובר בממשלה צרפתית סוציאליסטית, זאת משום שהיא מקצצת בהוצאה הציבורית, אך נשיא צרפת דורש את אותם קיצוצים גם מחבריו לשלטון. ועוד דוגמא: חוסה מוחיקה, נשיא וראש ממשלת אורוגוואי, עדיין נוסע בחיפושית מודל 78 שנתיים (!) אחרי שנבחר לתפקיד. חוסה, מנהיג כלכלה משגשגת במדינה, שבצד משק חופשי, מעניקה חינוך חינם מגיל אפס ועד לאוניברסיטה. כשפרץ גל חום באורוגוואי הנשיא מוחיקה פתח את שערי הפרלמנט לכל דורש. וכך באופן תקדימי, הומלסים ודרי רחוב הגיעו לישון בתוך האולם הקריר שבו מתקבלות החלטות הפרלמנט. מוחיקה אינו מחזיק כמו ראש הממשלה בישראל במספר בתים. ההפך הנשיא חוסה מוחיקה מתגורר עם אשתו בחווה קטנה בפאתי מוטווידאו. הוא תורם לצדקה 87 אחוזים משכרו (שהוא מקבל ממדינת אורוגוואי).

על הממשלה לדחות הוצאות בזבזניות, מפוארות שמוכיחות שהפער בין רמת החיים של בכירי מדינת ישראל רחוק בשנות אור מעניי העם. הכרונולוגיה של האירועים בימים האחרונים צריכה לאותת אותות אזהרה לממשלה הזחוחה: משה סילמן הצית את עצמו, אחרי שנואש ממצבו הכלכלי, ואל מול אטימות הרשויות; אזרח שומר חוק ממודיעין, פרסם סטטוס שאינו מתכוון לבצע שירות מילואים במדינה שלא יודעת להגן על אזרחיה; אדם איים להצית את עצמו בחנות של חברת אורנג' בשל חוב שהצטבר לחברה. אך מנעו ממנו את הדבר; אם חד הורית הציתה מעמד ניירות בסניף ביטוח לאומי באילת לאחר שקצבתה לא נכנסה בזמן שילדיה רעבים,  ועוד מקרים (כמו זה). עכשיו הזמן להקשיב לצעקה ולא להסתובב במכוניות מנקרות עיניים. האדמה רועדת ובזמנים כאלו צריך לתת דוגמא אישית.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

***