שירה רעננה, ושבוע הספר שמח לכל

IMG_20180611_213156_369

שבוע ספר שמח לכולם!!

אני שמח לבשר כי ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" מוצע למכירה בהוצאת פרדס ב-24.5 ש"ח בלבד. המשך קריאת הפוסט "שירה רעננה, ושבוע הספר שמח לכל"

לא לבטון חולדאי בגן מאיר שירה: סרטוני התנגדות

צילום: איילה חננאל
צילום: איילה חננאל

אתמול הופעתי עם גרילה תרבות נגד הבנייה של שבילי בטון בגן מאיר. את האירוע הנחה אלכס אנסקי והשתתפו בין השאר: צ'יקי, יובל בן עמי, נתן סלור, רונה קינן ועוד. ליוותה אותי יפעת צור בקרן יער, וביצעתי את "פינו את התקווה" (שיר + ביצועים נוספים) על משקל ריצפו אותנו עם בטון בגן מאיר. את הסרטון צילם צ'יקי. תודה לגלית סמואל על אירגון ההפגנה.

***

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

***

***

האירוע שעשינו בבית העם הוזכר בכתבה במגזין הארץ של דליה קרפל שהוקדשה לזכרון של שי אריה מזרחי: "ביום ראשון האחרון נאספו בבית העם בשדרות רוטשילד חבריו של מזרחי למאבק השירה. תחושת האבידה העיקה על הנוכחים. הערב התחיל בהרמת כוסות עראק תאנים, המשקה שמזרחי אהב. בין 30 האיש שבאו לכבד את זכרו היו חוקר התרבות אלי אשד, המשוררים מתי שמואלוף, עדי עסיס, מיא שם אור, ערן הדס, תהל פרוש, רון דהן, לורן מילק

***

שירים חדשים

"היי היי, בהתאבדות סטייל ניל יאנגי" – שיר חדש שפורסם בכתב העת של "מאזניים" (חורף, 2012)

***

"ברכת שירה לאמא – ברכות לפני סידור" שיר חדש שפירסמתי בכתב העת משיב הרוח שהוקדש לתפילות (גיליון 3, חורף, 2012)  

***
"שביל אמת בתוך אותיות התזוזה" שיר חדש מתוך פרויקט "נתב"ג"

שיר חדש מפרויקט נתבג

על אירופצנטריות בשירה: הערות לשירו של יוסף עוזר

יוסף עוזר | CC: ויקיפדיה
יוסף עוזר | CC: ויקיפדיה

קולה ומכנסיים / יוסף עוזר

בַּשָּׁבוּעַ בּוֹ חָלָה פָּרָשַׁת וַיֵרָא

כְּשֶׁגֵּרְשָׁה שָׂרָה אֶת הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל

נִפְצַע הַיֶּלֶד עַאלִי גָ'אוָוארִישׁ בֶּן הַ 7

מִכַּדּוּר פְּלַסְטִי

יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ

עַאלִי  גָ'אוָוארִישׁ הָפַךְ לְצֶמַח

בְּבֵית הַחוֹלִים הַיִּשְׂרְאֵלִי גָּסַס יוֹמַיִם

מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁבָּא

לֹא הֶרְאָה לְאִמּוֹ בְּאֵר מַיִם

וּבַשָּׁבוּעַ שֶׁחָלָה בּוֹ פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת

אֶת עַאלִי גָּ'אוָוארִישׁ פֵּרְקוּ לַחֲלָקִים

לְיֶלֶד בֵּן 15 חִלְּקוּ אֶת הַכָּבֵד וְהָרֵאוֹת

אִמּוֹ אָמְרָה בְּשִׁדּוּר

הַיֶּלֶד קָם וּבִקֵּשׁ קוֹלָה  וּמִכְנָסַיִם

אַבָּא שֶׁל גָּ'אוָוארִישׁ אָמַר שֶׁיִּתְּנוּ חֲלָקִים גַּם לִיהוּדִי

רַק אֶתְמוֹל חִלְּקוּ חַיָּל יְהוּדִי לַעֲרָבִים

וְשִׁיר מְשֻׁגָּע לִכְתֹּב

אוּלַי כָּךְ לְאַט בַּעֲדִינוּת

נַעֲשֶׂה אֶת חִלּוּפֵי הָאֶזְרָחִים

פָלַשְׂתִּינִים מֵחֲלָקִים  שֶׁל יְהוּדִים

וִיהוּדִים  מֵחֲלָקִים שֶׁל פָלַשְׂתִּינָאִים

וְשָׁרָה אִמֵּנוּ וְהָגָר אִמָּם

יִהְיוּ מַבְּסוּטוֹת בְּחֶלְקָן

וְנִשְׁתֶּה קוֹלָהּ וְגַם נִלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם

השיר "קולה ומכנסים" מערב שתי השקפות פוליטיות חשובות: האחת, השקפת העולם הציונית על הסכסוך היהודי-ערבי, והשניה על האירופוצנטריות בשירה העברית בפרט והמערבית בכלל.

את השיר שמעתי לראשונה בערב שירה שארגן רונן אלטמן ב"מרתף 10" בשכונת הדר בחיפה. מפגש זה יוחד לחברי המגזין "משיב הרוח", מגזין שירה יהודית. אודה, התקשיתי מאוד לשבת בשקט באותו המפגש, דווקא משום היותי "מזרחי חדש" וחלק מתודעת "השיח המזרחי החדש. תודעת השיח המזרחי החדש גורסת כי אין מקום לנרטיב המזרחי בתוך הנרטיב הציוני, שכן הציונות דיכאה ועדיין מדכאת את המזרחים (כהגדרה פוליטית ולא מהותנית), ולכן רק במצב של מחשבה רב תרבותית יכול הנרטיב המזרחי להתקיים בצד נרטיב הציוני. הלאומיות היהודית היא חלק בלתי נפרד מהנרטיב הציוני, ולכן ישבתי בשקט וניסיתי לשמוע את השירה היהודית בלי להיפגע מהגבולות הקשים שהיא מציבה לשיח השירה, בפרט ולמשוררים המגדירים עצמם כערבים-יהודים. על משורר כזה (ואני רואה עצמי ככזה) לעכל מדינה שסימנה את הערבי כאויב, ומתוך כך גם הדחיקה והדירה את התרבות הערבית מכל הפרקטיקות שלה.

במהלך הערב קרא יוסף עוזר את שיריו. יוסף שניכר על פניו ומראהו מוצאו המזרחי, לא היה מודע לערביותו. כאשר ניגשתי אליו בהפסקה וניסיתי לדבר איתו על זהותו ה"מזרחית". הוא חייך, וכשאמרתי לו שהוא מתאים להגדרה יהודי-ערבי, הוא הופתע ואף נראה מבויש. ובכל זאת בקריאתו הקפיד עוזר להטעים את העין והחית ולא נכנע להגיה האשכנזית שניקתה את השפה ממרכיבים ערבים.

שאר השירים של משוררי "משיב הרוח" לא עסקו בערבים, והרהרתי  אם יש קשר במקרה זה בין נושא השיר ובין זהותו של הכותב.

בתחילת דבריי ייחדתי את הערותי על השיר לשני נושאים, ואני מעוניין להתייחס לנושא השני דווקא, האירופוצנטריות של השיר. כותרת השיר"קוֹלָה וּמִכְנָסַיִם" מרמזת על האירופוצנטריות. כפי שרשמתי בהתחלה, ברור כי הכותב לא היה מודע לכך בעת הכתיבה. אבל הדימוי שבו הנער היהודי ביקש קולה, הינו דימוי מערבי, ומרמז שהנער הפלסטיני לא היה מבקש קולה. כלומר מרמז על ה"אחר" שאינו שותה קולה ואינו מערבי, והוא זרוק במחנות הפליטים ללא מערביות.  המשורר  אינו מודע לכך, אך הלך מחשבתו נגוע באירופוצנטריות שכן המזרחים והפלסטינים הם ה"אחרים" בחברה.

בַּשָּׁבוּעַ בּוֹ חָלָה פָּרָשַׁת וַיֵרָא

כְּשֶׁגרְשָׁה שָׂרָה אֶת הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל

נִפְצָע הַיֶּלֶד עַאלִי גָ'אוָוארִישׁ בֶּן הַ-7

מִכַּדּוּר פְּלַסְטִי

יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ

הבית הראשון של השיר פותח בקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הכיבוש לבין התנ"ך. החיבור המדוייק הזה בין פרשת השבוע לבין פרשות הכיבוש והעינוי של העם, שנאלץ לסבול בשל הקולוניאליזם הציוני, הוא חיבור שלא ניתן להתעלם ממנו. לעיתים רחוקות ניתן למצוא, וזה קורה בדרך אצל רבנים רפורמיים,, את הזעקה שצומחת מהתנ"ך כנגד העינוי שמדינת ישראל מענה את העם הפלסטיני. לצערי העינוי הציוני מתרחש בשמו של התנ"ך הקדוש, משום שהציונות ניכסה לעצמה את השיח הדתי, כדי לצרף גם את הזרמים המסורתיים של היהדות, וכך אין אני מתפלא שמפלגת העבודה היא בעצם האם של תנועת "גוש אמונים", והזרם הלא דמוקרטי, המשיחי.

שם הילד שמת 'ג'ואריש', מזכיר את שכונת גוואריש ברמלה,  עיר פלסטינית, שלא הצליחו לטרנספר, גלעד זכר למדינה הפלסטינית הקדומה שהחריב העם היהודי. השכונה ענייה מאוד וסחר בסמים ופשע שכיחים בה מאוד כתוצאה מההזנחה הממשלתית והמקומית, המכוונת, כחלק ממסע הדיכוי שעוברים הפלסטינים בתוך ישראל, שוב כחלק מהדיכוי האידיאולוגי הציוני שלא רואה בפלסטינים אזרחים שווים.

ובהקבלה: שרה גירשה את הגר, ומדינת ישראל גירשה פלסטינים ככל שיכלה ועד היום מכחישה את זכות השיבה. והרי החיבור מתבקש ממש !

עַאלִי  גָ'אוָוארִישׁ הֲפָךְ לְצֵמַח

בְּבֵית הַחוֹלִים הַיִּשְׂרָאֵלִי גָּסָס יוֹמַיִם

מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁבָּא

לֹא הֶרְאָה לְאִמּוֹ בְּאֵר מַיִם

הבית השני ממשיך את הכאב והזעם שחש המשורר בשל דיכוי העם הפלסטיני בכלל והילד בפרט. מלאך המוות לא הראה לאימו באר מים, כלומר המציאות אינה כמו בתנ"ך, ואין ניסים שישחזרו את הניסים התנכיים. כאן מתבטא השבר הפוסט מודרני בגדולתו, שכן המחבר רומז שאין  עוד אמונה במשטרים המערביים, שנשענו על התבונה ועל ערכי המוסר האוניברסליים, ובמיוחד אבדה האמונה באידיאולוגיה הציונית ששמה את עצמה בראי המשטרים המערביים, למרות השימוש בטרמינולוגייה הדתית שלה, כאינסטרומנט לייחד את התפיסה הלאומית שלה (מאידך תפיסתי אינה רומנטית ואני חייב להוסיף שגם המשטרים המושחתים של הממשלות הערביות אינם עוזרים במיוחד לעם הפלסטיני, אך לצערי רוב ממשלות אלו אף נתמכות על ידי המערב ומכאן הקשר החנק עוד יותר מודגש). מדינת ישראל שנולדה בראי האידיאולוגיה הציונית שלכאורה קיבלה מתנועת ההשכלה את בשורת התבונה, ושיעתקה יחס זה מדור לדור, ועשתה בדיוק ההפך בזמן קיומה.

וּבַּשָּׁבוּעַ שֶׁחָלָה בּוֹ פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת

אֶת עַאלִי גָּ'אוָוארִישׁ פִּרְקוּ  לַחֲלָקִים

לַיֶּלֶד בֶּן 15 חִלְּקוּ אֶת הַכָּבֵד וְהָרֵאוֹת

אִמּוֹ אָמְרָה בְּשִׁדוּר

הַיֶּלֶד קָם וּבִקֵּשׁ קוֹלָה  וּמִכְנָסַיִם

אַבָּא שֶׁל גָּ'אוָוארִישׁ אָמַר שֶׁיִּתְּנוּ חֲלָקִים גַּם לִיְהוּדִי

רַק אֶתְמוֹל חִלְּקוּ חַיָּל יְהוּדִי לְעֲרָבִים

בתחילת דבריי ייחדתי את הביקורת לשני נושאים, וכעת הגיע העת להתייחס גם לנושא הראשון – הסכסוך היהודי-ערבי. ההנחה כי יש כזה סכסוך, סמאה את העולם במשך שנים. אבל לאחרונה נשמעו קולות רבים שהחלו לפרק את המושגים הציוניים ולבדוק את תכולתם, במיוחד לאור צמיחת הנרטיב המזרחי האנטי ציוני וכן נרטיבים אחרים שהודרו מהציונות כמו הפמיניזם וכד'. אין סכסוך יהודי-ערבי ולא היה כזה. רוב האוכלוסייה המדינה, עד לפני עליית שנות התשעים היה  ערבי, (ולא פלא שבעלייה זו "ייבאו"" כחצי מיליון לא יהודים, כמעשה אחרון של גסיסת הציונות. אוכלוסיה זו כרגע מתבצרת במפלגות הימין וגורמת לרדיקיליזציה של המצב, מצד אחד  לכיוון של מחשבה רב תרבותית בעליל, אך גם לניסיון נואש של החברה הלבנה לדחות את הזהות המזרח תיכונית שחורה) מעל שבעים אחוז ערבים: ערבים-יהודים ופלסטינים תושבי ישראל והשטחים הכבושים. המדינה היא דו לאומית ופלסטינית ללא זכות הגדרה למיליוני פלסטינים, בדיוק כמו דרום אפריקה.

אין סכסוך יהודי-ערבי כי זאת המחשבה האירופאית שהגיעה לארץ שלא הצליחה למצוא את עצמה במזרח התיכון בכלל ואת זהותה בפרט. והחומה הנבנית כיום והסירוב לעשות שלום עם מדינות ערב ולהחזיר את השטחים הם דוגמאות קטנות של עיוות נוראי, שאין כאן מקום לכתוב עליו. ובכן להשוות את היהודים לערבים בסכסוך הינה מתנה גדולה לדימיון הלאומיות הישראלית ולא לפירוקה. ואנחנו חיים בעידן פוסט לאומי שבו חשוב להבהיר לתושבי המדינה שאין כאן תרבות אחת אלא ריבוי תרבויות, ואם רוצים לחיות תחת אזרחות אחת ישראלית אז חייבים לטעון את המושג מחדש ולא לשחזר את המושגים של הסכסוך היהודי-ערבי. הפלסטינים לא רוצים ולא רצו את הכיבוש, אבל כבר היום הם חלק מהמדינה ללא זכויות – משמע לא מדובר בסכסוך אלא בדיכוי. , חבל שהמשורר לא מביע זאת בשיר עד הסוף, אלא אף בשיר פוליטי שכזה הוא נשאר מחובק עם הלאומיות היהודית המעקרת.

וְשִׁיר מְשֻׁגָּע לִכְתֹּב

אוּלַי כָּךְ לְאַט בָּעֲדִינוּת

נַעֲשֶׂה אֶת חִלּוּפֵי הָאֶזְרָחִים

פָּלָשְׂתִינִים מֵחֲלָקִים  שֶׁל יְהוּדִים

וִיְהוּדִים  מֵחֲלָקִים שֶׁל פָּלֶשְׂתִינָאִים

וְשָׂרָה אִמֵּנוּ וְהָגָר אִמָּם

יִהְיוּ מַבְּסוּטוֹת בְּחֶלְקָן

וְנִשְׁתֶּה קוֹלָה וְגַּם נִלְבָּשׁ מִכְנָסַיִם

סיום השיר עוזר לי לחבר את שתי המחשבות העיקריות שנשאתי עמי במהלך קריאת השיר. המשורר מבקש לעשות חילופי איברים של גופות, שיחיו אנשים מפורקים מאנשים מפורקים ודרך הקזת הדם הזאת נוכל לשתות קולה וללבוש מכנסים. רעיון הדיכוטומיה של עמים הוא רעיון אירופאי שהחל במחשבה אירופאית ונשבר בפוסט מודרניזם, שהחלה להרוס את מושגי המודרניזם ולהביא את בשורת הרלטיביזם, כחלק המחשבה הרב תרבותית. אין שלב כרונולוגי של מסורת שתהפך למודרנה. המודרנה התבררה כמאה הכי הרסנית שהייתה. רעיון הלאומיות הביא שתי מלחמות עולם, שואה ונשק גרעיני שהושלך על יפן.

ועל כן, במקום לומר תגור שרה עם הגר, באיזה רעיון פריקי כזה "מעופף" מבלי להזכיר את עוולות הציונות והדיכוי הישראלי, קשה לצפות לאיזה סיום אופטימי שכזה. מה גם שבסוף נלבש מכנסים ונשתה קולה, כאילו הפלסיטינים סרבו או לא שתו קולה ולבשו מכנסים, באותה הצורה המערבית. נראה אם כן, כי המשורר לכוד בקונספציות המערביות גם כאשר הוא מנסה לחשוף את העוולות שבוצעו בשם אידיאולוגיה זו.

ואם כבר אנו עוסקים בפירוק השפה וניקיונה, ראוי היה להשתמש במושג פלסטיני ולא פלשתינאי, שהאחרון מורה על קשר תנכי של הפלסטינים לפלישתים ובכך מראה את הפרימורדיאליות של היהדות בנוגע לשייכות הקניינית על הארץ.

בסוף אותו הערב התבקשתי לקרוא כמה שירים מקובץ "השירה המזרחית" שלי. כשעליתי לקרוא ציינתי חלק מביקורתי, מה שעורר את חמתו של המנחה.  אני שמח, שמח על כך שכעת ניתן להשמיע ביקורת מעין זו בעיתונות השירה המתקדמת לקראת מחשבה רב תרבותית באזור המזרח התיכון בכלל ובמדינה הפלסטינית שאני חי בה בפרט.