סדנת כתיבה חדשה: לכתוב עברית בברלין

איתמר אורלב כתב סיפור קצר מצחיק על הסדנא שאנחנו עומדים להעביר "לכתוב עברית בברלין". אם יש לכםן חברים/ות שגרים בברלין. תייגו אותם בדף של הסדנא שאנחנו פותחים:

לפני יותר משנה שלחתי למתי שמואלוף הודעה – "אולי נעשה יחד סדנת כתיבה פה בברלין? לבד אני כנראה לא אעשה את זה, אבל ביחד זה יכול להיות דווקא מהנה". הרעיון מצא חן בעיני מתי, וכעבור כמה ימים נפגשנו באיזה בר כדי להתחיל ולבנות את הסדנה, אבל אחרי הבירה השלישית כבר עברנו לעסוק בנושאים אחרים ובבוקר למחרת די שכחנו על מה דיברנו בתחילת הערב. אחרי כמה ימים קיבלנו שנינו הודעה ממיכל זמיר, המייסדת של 'הספרייה העברית בברלין', שבה היא שאלה אם מתחשק לשנינו לעשות סדנת כתיבה משותפת ושהיא תהיה אחראית על מציאת המקום והפרטים הטכניים האחרים.
שוב נפגשנו, הפעם בבוקר, ב'קפה אנגלס' הנמצא בשילר-קיטס, והתחלנו לבנות את סדנת הכתיבה שלנו שכעבור עוד מפגש או שניים וכמה החלפות מיילים הסתכמה בסילבוס בן 13 מפגשים של סדנת כתיבה סטנדרטית למדי.
הזמן עבר. למתי נולדה בת. אני התעסקתי עם שני הבנים הקטנים שלי. שגרת היומיום גלגלה אותנו קדימה ושכחנו מכל העניין. אבל ערב אחד, באיזה בר, אחרי הבירה שלישית, נזכרנו בסדנת הכתיבה שלנו והבנו שנטשנו אותה בגלל שהיא פשוט לא הייתה מעניינת מספיק. הבנו שאנחנו צריכים לייצר סדנת כתיבה ייחודית שתתייחס למקום שבו אנחנו נמצאים, ולמעמד שלנו כזרים הכותבים בשפת אמנו, ולהפוך את העובדה שאנחנו חיים וכותבים בעיר זרה כמקור ההשראה של הסדנה כולה.
כעבור כמה ימים נפגשנו שוב, בבוקר, הפעם ב'קפה שטראוס', הממוקם בכניסה לבית הקברות בברגמן-שטרסה. מתי הביא איתו את הסילבוס הקודם שכתבנו, וכיוון ששנינו שכחנו להביא מחשב, מתי כתב, בכתב יד זעיר, על הסילבוס הישן, את הסדנה החדשה שייצרנו – "לכתוב עברית בברלין" – שתתייחס דרך תרגילי כתיבה שונים וטקסטים מתאימים לשלוש המילים האלה ולקשר ביניהן, ושתעסוק באלמנטים השונים המייחדים את החיים שלנו כישראלים החיים וכותבים בברלין.
כשסיימנו לשרטט את הקווים המנחים לסדנה כבר היינו רעבים. מתי קם בהתרגשות, הניף את הדף עם הסילבוס הקודם והכריז "את זה אנחנו כבר לא צריכים!" אני הרעתי לו והוא קרע את הדף לגזרים. רק אז נזכרנו שכתבנו עליו, בצד, גם את כל פרטי הסדנה החדשה.
מתי אסף את הקרעים והלכנו לאכול חומוס. אחר כך, בבית, הוא הצליח להדביק אותם זה לזה ולאחר עוד כמה וכמה מפגשים בקפה שטראוס והחלפות מיילים אנחנו שמחים לחנוך את סדנת הכתיבה המשותפת שלנו – לכתוב עברית בברלין!

מיומנו של אקטיביסט שירה

על ספר שיריו השני של מתי שְמוּאֶלוֹף / אלמוג בהר
מתי שמואלוף, בין שמואלוף לבין חזז, הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 2006, תשס"ו.

לעיתים שירה באה בִמקום מעשים אחרים, בַמקום בו הַמעשים הַאחרים חסרים, והיא מנסה למלא את החלל שנפער במציאות. ואז היא עומדת מול או כנגד, בהתנגדות אשר אינה מוכנה להיוותר אילמת, ומצביעה על מקום הפצע  המשך קריאת הפוסט "מיומנו של אקטיביסט שירה"

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָערְסִים וְהַפְרֵחוֹת [שיר]

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָערְסִים וְהַפְרֵחוֹת

ערְסִים וּפְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים
לְכִתָּה י', בִּשְּׂרָה לְאָזְנַי הַנִּדְהָמוֹת
בַּת קוֹל בְּאֶמְצַע אוֹטוֹבּוּס שֶׁהֶחְלִיף אֶת עוֹרוֹ,
רַגְלַי הִתְמָרְדוּ, יָדַי נִשְׁטְפוּ בְּחַדּוּת,
עֵינַי רָעֲמוּ, לְשׁוֹנִי הִתְמַתְּחָה, יַשְׁבָנִי הָפַךְ מוּצָק
הַחוּשׁ השביעי שלי זיהה סַכָּנַת-שִׁיר.

"הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

מתי שמואלוף, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", עריכה: אלון בר, פרדס שירה, 2017

הקריאה בספר שיריו החדש והמוצלח של מתי שמואלוף הזכירה לי בהיפוך את הסיסמה שהיתה נפוצה בארץ ישראל המנדטורית עוד הרבה לפני קום המדינה: "עברי – דבר עברית!". באותן השנים, כאשר העליות תכפו ובאו גלים-גלים, העולים דיברו ב'מאמע לושען' שלהם והיה צריך להטיף להם לדבר עברית וממש לאכוף עליהם את לימוד השפה. המשך קריאת הפוסט ""הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים""

מולטי קולטי בהכרח: החאפלה הפואטית במסעדת יפו

FotorCreated1

בגלריה של "הארץ" כתבה יפה [אנא התעלמו מהכותרת] על מסעדת יפו שמזכירה את פועלינו בחאפלה הפואטית. התשובה לכל הדיון, בכל מקום שאהיה הוא יצירה ויצירה ויצירה רב תרבותית, רב לשונית, רב לאומית, עם דגש על התרבות הערבית הנפלאה שלנו. תודה לשחר אטואן ושני המתוקה Shani Ahiel ולהקת Poetic Hafla חפלה פואטית اُمسية شعرية

 

"…מי שבחרה את השיר היא שני אחיאל, שגם הפיקה את ערבי השירה במקום. ערב השירה שהתקיים בסוף השבוע שעבר היה השישי במספר בסדרה שנקראת "חפלה פואטית" ושהתקיימה עד כה, בין השאר, בביתו של השחקן יוסף סוויד בעיר ובגלריה לאמנות ישראלית עכשווית Circle 1 שבקרויצברג. מארגניה, המשורר מתי שמואלוף, הצייר ברק מויאל והדי־ג'יי והמעצב גרפי אבי בוחבוט, מתארים אותה כ"אירוע רב לשוני, רב אמנותי, רב תחומי, שנע ממקום למקום", והפעם, במקום של אופרמן, אחיאל ושותפיהם, האירוע נפתח בהקראת שירים בארבע שפות – אלו שגם מעטרות את התפריט – ובהמשך התנגנה מוזיקה ערבית. אלא שגם אם החלל התמלא עד אפס מקום, והאורחים שתו ושמחו כיאה לחפלה, האירוע לא התפתח למסיבת ריקודים כפי שקיוו מארגניו, או ל"שכונה", מלה שאופרמן אוהב להשתמש בה. "זה היה יותר כמו קונגרס", העיר אחד מהאורחים, והוסיף המשך מתבקש לבדיחה: "הקונגרס האנטי ציוני הראשון". ובכל זאת, אחיאל מקווה ש"המקום ישאיר פה חותם"".

ובכל זאת, משהו משיח הזהויות בישראל חצה את הים והתמקם ב"יפו". "החפלה הפואטית" היא עדות לכך, או כפי שמתי שמואלוף אומר: "בחרתי ב'יפו' אחרי שהתארחתי במקום עם חבר נוסף והתלהבתי ממנו ומהמזרחיות שלו, למשל מהעובדה ששני שמה את התמונה של הסבתא התימנייה שלה על הקיר המרכזי, ומהמוזיקה הערבית והמזרחית הנהדרת שהתנגנה שם. כשסיפרתי לשני על החפלה הפואטית היא התלהבה, ואז קבענו פגישה עם ברק ואבי וגם הם התלהבו ממנה ומהמקום וקבענו תאריך. לא מזמן גם העברתי שם הרצאה על המאבק המזרחי, ועל המצב היהודי־ערבי בברלין, לקבוצה של סטודנטים מקנדה. השתמשתי בתמונה של הסבתא התימנייה כדי לדבר על שאלות של ייצוג".

יש לי הערה חשובה למי שקבע את הכותרת של הכתבה "הבר הברלינאי שמנסה לשחזר את האוירה של תל אביב". ובכן, קודם כל אומר שאי אפשר לשחזר אוירה של תל אביב, בשכונת מיטה, שהיא מזרח ברלינאית, וכיום גם עמידה, לבנה ושבעה. כלומר כל הניסיון להשוואה בין עיר אירופית לתל אביב, בין הרחוב של מסעדת יפו לבין הרחוב של אלנבי פינת גדוד העברי, שהוא הכתובת של האלבי והצימר – הוא ניסיון התאבדות. כי שני המקומות לא נפגשים.

מה שכן, תרבות מזרחית, יהודית-ערבית, מתקימת מחוץ לישראל, ולא רק כאילו ישראל במרכז וכל התרבות המזרחית היא חיקוי. לא. ישראל היא לא המקור. לא ראיתי אף מסעדה בישראל שיש לה תפריטים בגרמנית והיא יכולה לארח את ריבוי התרבויות עם דגש על התרבות הערבית בברלין.

מילה אחרונה, באופן אישי, אני רוצה לומר, ששמח שגם בישראל הייתי שותף להקמה של תנועות כמו גרילה תרבות, או חלקתי את הבמה עם ערס פואטיקה בתחילתה. יש משהו כל כך אינדי ואמיתי, בתנועה ללא תקציבים, מימון ועם קהל הדוק שעוקב בצמא.

הנה כמה סרטונים מהאירוע:

  • Hannah Lühmann reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tiki Sendeke reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tal Hever-Chybowski reading on the 6th Poetic Hafla in Berlin

 

על האירוע החמישי שלנו בעיתון "טאז" הגרמני

Überraschend und ein bisschen chaotisch – Neue Mischung – Die Künstler werden mit Freigetränken bezalht. Zuhören, essen und trinken bei einer "Poetic Hafla" in Kreuzberg – Nina Monecke – TAZ

13731858_310090682668679_3841933611315107810_o

  • תמונה מהאירוע הראשון

2016-02-05 21.40.11
המשוררת עדי קיסר מתקלטת באירוע הראשון, שכלל את מקס צ'ולק, יוסף סוויד, שרון קוטובסקי, רפי גזעני, ברק מויאל ועוד.

  • תמונה מהאירוע השני

שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.
שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.

  • תמונה מהאירוע השלישי

אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב
אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב

  • תמונה מהאירוע הרביעי

החאפלה הפואטית הרביעי בקפה דה בגה בנויקלן
החאפלה הפואטית הרביעית בקפה דה בגה בנויקלן

  • תמונה מהאירוע החמישי

החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג
החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג

  • תמונה מהאירוע השישי

תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה
תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה

הזמנה לכתיבת חזון

MTE5NTU2MzE2MjgwNDg5NDgz

אני לא מפחד לומר, שאני מאמין בלב שלם, באמונה מלאה, כמו יום בהיר, בחיים משותפים עם העם הפלסטיני. אני רואה בעם הפלסטיני, כשותף מלא לחיי. אמנם חייתי חיים שלמים, בתרבות וחברה שהתעלמה ממנו, אבל ברגע שהתעוררתי, לא אוכל לחזור לישון. אני חולם, ומתעורר בחזון אחד, חיים אוהבים, שווים וצודקים, של העם היהודי והעם הפלסטיני. גם כשאני בחו"ל, וגם כשאני בארץ הקודש, הגאולה אחת, והחזון הוא אחד, שיוויון מלא, לאחיי ואחיותיי הפלסטיניים.
אז לא בנט, ולא נתניהו, ולא ליברמן, ולא שרון, ולא דיין, ולא בגין, ולא גולדה, ולא מאיר הר ציון, לא אושיסקין, ולא הרצל, ולא חובבי ציון, ולא אחרים, מפחידים אותי. האדם נולד שווה בצלם האלוהים, וימות שווה. יהודי, או ערבי, פלסטיני או ישראלי, מזרחי או אשכנזי, אישה או גבר, כולנו בני ובנות אנוש, ונחיה ביחד, וההיסטוריה תקלל את הימים שביזבזבנו במלחמות מיותרות, מבלי להכיר לעומק את העומד מולנו.
סובחאן אללה, אם אני חושב ככה, זה עוד יקרה.

עכשיו אני מזמין את כל חברי וחברותיי, לכתוב את החזון שלהם ולהפיץ אותו, כי זאת הדרך היחידה להתגבר על הפחד, האיבה והשינאה.

מיהו יהודי: על השקת "הבית אשר נחרב" בברלין

רובי נמדר ואנוכי, בהשקת ספרו, כחלק מפעילות הספריה העברית בברלין. צילום: ניר הוסבאום
רובי נמדר ואנוכי, בהשקת ספרו, כחלק מפעילות הספריה העברית בברלין. צילום: ניר הוסבאום

הבר הקווירי "הסודבלוק" חגיגי כל כך, ואני בתוכו מחכה לבואו של נציג הגלות הניו יורקית, הסופר זוכה פרס ספיר רובי נמדר. מיכל זמיר מהספרייה העברית בברלין יצאה אל תחנת הרכבת בכדי להביאו לבר, ואני יושב מזמין לעצמי חצי בירה מהחבית בגרמנית ומביט בשמחה הנשפכת מתוך הפרצופים של האנשים שחוו סוף סוף יום מלא של שמש. כשאני מחפש את פני זמיר ונמדר בקהל החוצה את השורות, עוברת מולי הקבצנית הצעירה היפה עם הכלב, שמבקשת מכל באי הבר כסף, ויודעת לזהות את העשירים ולהחמיץ את פניה, אם הם לא נותנים. מבט נוסף החוצה מגלה שחצי מהבר הושכר לחגיגות יומולדת.

רובי מגיע ואנחנו פותחים שולחן עם סיפורים עם הפגישה הראשונה שלנו, ועל איך הייתי כותב בעיתון המתחרה והספקתי לכתוב את הביקורת האחרונה מברלין על הספר "הבית אשר נחרב" שקיבלתי ממנו בבבית הקפה ההונגרי ברחוב 110 בניו יורק (המוזכר בספר בצורה כל כך יפה). כבר אז טענתי שהספר הנפלא עוסק בשאלה של מיהו יהודי, ולא בבעיה הפוליטית, הביטחונית שבה רוב הישראלים מתעסקים. זאת אחת מהתרומות שלו, לקידום השיח, לדור הישראלי החדש, הנאבק מול החילון, המודרנה ושואל את עצמו מה הוא מעביר הלאה לילדיו.
אנחנו עוברים לבר נוסף, שנקרא "פהימי" ונמצא ליד סקליזר שטראסה, בחיפושינו אחר כוסית של אסבאך ישן. אנחנו לא מוצאים את המשקה, אבל מכירים את הברמן שלמד פעם עברית ומכבד אותנו במתנות של טעימות מכל הברנדי שיש לו. העברית, רובי מגלה פותחת דלתות, אצל רבים מסיבות שונות, פילושמיות אינדיד. רובי ימשיך את החיפוש את המשקה ויומיים לאחר מכן, הוא ימצא את האסבאך הישן שלו, אותו ברנדי מפורסם של תומאס מאן ואלפרד ברלין. משקה מיושן מחמם ומנחם. חלק מ"ההבנות" של הסכם ורסאי היו שרק הצרפתים רשאים להשתמש בשם "קוניאק". מר אסבאך, שייסד את המזקקה שלו ב 1892, נאלץ איפא לכנות את התזקיק הכתמתם-זהבהב שלו בשם הפלבאי "ברנדי"

ביום למחרת אנחנו מגיעים לתיאטרון ה"אקוד" בשכונת מיטה לערוך ערב שבועברית של התפוח הגדול פוגשת בעברית של החומה שנפלה. מכונות זמן ניפגשות קרוב ללב. בהכנה שלי לאירוע עם רובי, אני מגלה כמה דברים, שנינו חולקים: שנינו פרסים, משהדים, מתגוררים מחוץ לישראל, כותבים בעברית, חתומים באותה ההוצאה, תחת כנפי המלאך פרופ' יגאל שוורץ וכמובן שנינו משמינים. חחח. בערב נופל גשם חזק. אך כשלושים איש מגיעים לאירוע. השולחן הלבן, העירום מונח בחשיכה מול היציע המדורג. מיכל פותחת את האירוע ומסבירה על הספריה העברית באנגלית. רובי בחוכמה פרסית, שואל האם תהיה בעיה שנדבר בעברית. מתברר שרק בחור גרמני אחד מצביע שיש בעיה. ויעל אלמוג, ידידתי שכתבה מאמר נפלא על אפוקליסה וכתיבה של ישראלים על ברלין, מתרגמת לו.


אנחנו עוברים לעברית, שמחה גדולה, אני זורק את כל דפי השאלות שהכנתי באנגלית. הזמן היהודי/הישראלי נמס, והקהל מתמסר לעיון מרגש בזהות של רובי כמרחב להתעצמות. אין כמעט אחד מהמגיבים שלא פוצח ומגלה מדוע הוא הגיע לברלין. מבול של שאלות, ואנחנו קוראים ונהנים מהאירוניה הדקה של רובי.
בשבת בבוקר רובי מגיע איתי לבית הכנסת של קרויצברג, ונחמץ לו הלב, שהקהילה היהודית בברלין הצטצטמה. אנחנו מטיילים ביחד בשוק התורכי, ליד הקאנאל. אוכלים בורקס תרד טורקי דק מדק, ונפרדים, כשהלב המשהדי מחובר, באהבה לשפה העברית. לפני שהוא הולך, אני אומר לו (שיבדל לחיים ארוכים) שפניו הם פני אבי ז"ל. ואני כל כך נהנה להביט בדיוקן הכל כך מוכר בתוכי.

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי