למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים   6288724 04 nahar@bezeqint.net /  המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

להפיל חומות ספרותיות

14671301_1558221107525089_7313022298351560782_n
קראתי משירי בפסטיבל ID בברלין. בתמונה: ד"ר אלעד לפידות, אולגה גריסבינה, אני וסטיב סבלה. 21.10.16

הנה קצת עידכונים מעולם היצירה השמואלופי שלי,

קודם כל תודה לד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר (מפקח-מרכז) ספרות במשרד החינוך, על המאמר המעניין והמחכים שכתב על השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" [הוצאת נהר ספרים, 2007).

לאחרונה אני מסתגר בכתיבה ומנסה לסיים את הרומאן הראשון שלי ועוד כמה פרוייקטים ספרותיים. לפני מספר ימים הופעתי בפסטיבל ID בברלין. והקראתי כמה שירים והרציתי על מדוע אנו חייבים להפיל את החומות בין ישראל והדיאספורה הספרותית שלה [מאמר שאתם כבר מכירים ופירסמתי בזמנו בגירסאות שונות, הן ב"הארץ", "העוקץ" וגם תורגם לאנגלית וערבית].

הנה עוד תמונה מקסימה מהאירוע:

14642414_1558221807525019_671121482354378936_n

השבוע יש לי עוד שני אירועים בברלין, האחד אירוע ספרותי [25.10] עם הסופר נורברט קרון והשני [28.10] חאפלה פואטית שאני עורך ביחד עם ברק מויאל ואבי בוחבוט.

פירסמתי מאמר על ספר השירה החדש של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי הסוהר", ב"עיתון 77" ובקרוב הוא יעלה במדור "באסטה" של אתר העוקץ וגם אתן לינק בבלוג שלי. בנוסף, כתבתי מאמר לספר אמן של רותם מקרית גת, שאני מאוד ממליץ להתחבר ליצירה שלו ולעקוב אחר שלל התערוכות והפירסומים של יצירותיו.

התראיינתי לעיתון "הניו יורק טיימס" בכתבת דיוקן שרת התרבות מירי רגב.

סיפור קצר שלי "הנהר השחור" [מתוך "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – כאן וכאן] תורגם לאנגלית ופורסם בכתב העת בומביי ריוויו. מצחיק לגלות שהוא הונח תחת הקטגוריה של גרמניה ולא של ישראל. וסיפור קצר נוסף "לבן זונה" [גם הוא מ"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים"] יתפרסם בקרוב באנגלית בכתב עת בניו יורק. בנוסף, קטע ראשון מתוך הרומאן החדש עומד להתפרסם באסופה וארחיב עליה בזמן הקרוב.

ספר השירה השישי שלי הולך וקורם עור וגידים.

פניה עוז זלצברגר כותבת על כתב העת "מכאן ואילך", "במאמרה "קינדערלאך, אפשר גם וגם":

"האמנם כה גדול ונפלא כוחה של הלשון, ובעיקר הלשון העברית, עד שהיא מסוגלת להחריב את המדינה? אם כה גדול הוא, הרי יש כאן כמעט סיבה לחגיגה (חמצמצה קצת, כמקובל) לאוהבי לשון ולאוהבי העברית. נו באמת: לא העברית הדיאספורית תחריב, חלילה, את מדינת ישראל, ואף לא הגולים העברים החדשים. נהפוך הוא. התרבות הישראלית זקוקה לנמלטיה הפוליטיים-ספרותיים. והיא גם הרוויחה אותם ביושר…"

תודה על המעקב, ומאחל שנה חדשה ופורייה.

נ.ב. ערכתי קצת את כל הדעות, ומאמרים שכתבתי מברלין בטור ב"הארץ" – "ישראלי בברלין" לתוך פי די אף, שתוכלו להוריד ולקרוא.

קריאת שירה מזרח תיכונית בברלין

IMG-20151128-WA0001While the Middle East conflict rumbles on, ten thousand creative Israelis have moved to Berlin. Norbert Kron (titel thesen temperamente) recently launched the story book, Wir vergessen nicht, wir gehen tanzen, about the relationships of young Israelis and Germans. Now he brings two amazing Tel Aviv artists to Soho House Berlin: Tal Alon, the founder of Berlin’s Hebrew-language Spitz magazine, and Mati Shemoelof, the political poet and novelist and the writer Norbert Kron. Here two poems from a vibrant panel with poems, provocations and politics.  25.11 19-00 Berlin.

 

Berlin Lesung/Diskussion am 25. November – Tel Aviv meets Berlin

es würde mich ganz besonders freuen, wenn ihr Zeit und Lust hättet, zur ersten, höchst exklusiven Veranstaltung ins Soho House zu kommen: "Tel Aviv meets Berlin" – Gespräch und Lesung mit Tal Alon Norbert Kron und Mati Shemoelof. 25.11 19-00

In an Entire Ruined Village and at the Jaffa Expulsion

In an Entire Ruined Village and at the Jaffa Expulsion

 

Listen my mother

A satisfied white rat

Convinced the contractor

To dine with the supervisor

To feed the politician

To sleep with the judge

And to flatten the history of the people.A great rat, mom, I swear I saw

her chewing on the ruins

hungrily, and her excrement is the culture

that eats and can never be filled.And why am I telling you this, O mother,

Maybe because I feel like it can’t go on this way

We have to stand together

In front of the rat and scream the pain of the bitesYou’re right mom,

We aren’t rats

But the marks on the body

The ruin in the eyes

Have already passed to my daughter

Who asks how it is that we

Didn’t do anything.

Translated from the Hebrew by Chana Morgenstern. Translation published in Zeek magazine page 18. The poem first appeared on my fourth poetry book "Appetite for Hunger" – Nahar Books, 2013.

Why don’t I write Israeli Love Songs

To Amiri Baraka

First bring me back my history
And then my textbooks
And don’t tell me my poem is a political manifesto
When you haven’t got a clue ‘bout your wrongs. So here is a lead:
I want compensation from the National Bank of Israel
For the Palestinians, the Mizrachim, the Women, the Gays and the Lesbians
For every comment, transit-camp, closed military zone
Disappearance, disfigurement.
I want you to open the poetry safe
And give back the land to those you took from
And compensate for a horrible occupation
I will wait by the national bank of Israel,
Outside the window of the National Insurance Institute,
Under the cars of the treasury Department
Until you aptly compensate for all the distilled racism
And only then, when the children of children of the compensated ones
Will study in university, in an equal society
Only then will I be willing to write Israeli love songs.

The translation was first published on “Fusion” Magazine – Big Bridge #15, Spring, 2011 >>> and It appear on my third poetry book with the same name [Nahar Books 2010].

***

 

המשוררת עדי קיסר ממליצה על "האסון מתחיל בארוחת העסקים" כחלק מפרויקט ספרים אהובים בתל אביב של עיתון טיימאאוט

10422173_955887571122992_1840767207097393982_n

השתתפתי בפרויקט המלצות על ספרים שכותבים על תל אביב (המלצתי על דגרנט של יובל ליבליך) ומצאתי שגם המליצו עלי, בטיימאאוט.

צדקיהו ילניק, גיבור "דגנרטור" של יובל ליבליך (הוצאת כהל) נע בין חלפנים מסתוריים בקפה ה"טייסים" ברחוב אלנבי, לרחוב גרוזנברג [סופסופ גם הוא מקבל מקום ברומאן]. ליבליך תופס את ההרגשה הקשה שמבט ברחוב אלנבי מביא לך. ליברליך אוהב לתת לגיבורו לדחוף את גיבורו לאשפה, בחיפוש את היהלום שיימצא תחת הרקב, הניוון והשכחה. זהו התפקיד האמיתי של הספרות.

עזה II – במין אינתיפאדה אחרת

תמונה 3עזה II – במין אינתיפאדה אחרת

הָרָמַטְכָּ"ל שֶׁשָּׁלַח טִילֵי קְרָב לְתֵל אָבִיב
וְיָרָה בַּמְּבֻקָּשִׁים בִּרְחַבְיָה
הַגֶּנֶרָל שֶׁאָכַל גֵּפִילְטֶע וְעִנָּה אַשְׁכְּנַזִּים
בְּמַרְתְּפֵי הַֹשַּבַּ"כּ בְּרָמַת אֲבִיב
הַסָּבְתָא שֶׁהִתְפּוֹצְצָה בַּמַּחְסוֹם בְּהֶרְצְלִיָּה
הַמָּצוֹר עַל סַבְיוֹן, הַכֶּתֶר עַל כְּפַר שְׁמַרְיָהוּ,
הַסֶּגֶר עַל מוֹעֲדוֹן הַשִּׁירָה אֵי שָׁם
לֹבֶן זוֹעֵם מִבַּעַד לַחוֹמָה.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים (הוצאת נהר ספרים, 2010)

 

האזינו: וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז – האינטלקטואל השחור הגדול של המאה העשרים

ב23 לפברואר בשעת בין ערביים של שנת 1868 במדינת בוסטון אשר באמריקה הצפונית נולד אדם חופשי להורים שהיו בעלי האדמה עליה חיו. למרות שצבעו היה שחור. לא משנה כמה אינטלקטואל היה, כמה חופשי ובעל מחשבות חלוציות – הוא היה שחור.

שמו של האיש, וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז (Du Bois).

הוא יגדל להיות לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על מבקשי החירות והשיוויון במאה ה20. דו בויז חי שנים רבות מאוד. הוא נולד שלוש שנים לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומת כמה חודשים אחרי שהרוסים שיגרו את הקוסמונאוטית הראשונה לחלל.

דו בויז היה למכונני המאבק הגדול שנמשך עד ימינו. על אף היותו שחור-חופשי, שלא טעם טעמה של עבדות, הוא ראה וחש היטב במציאותם של החיים "מעבר למסך". חיים של דיכוי, השפלה, שיעבוד וקפיטליזם המממן ומנציח הרעות החולות. דו בויז היה אחד השחורים הראשונים שהציעו תקווה חדשה לצאצאי העבדים מזה 300 שנה. אבל לא רק להם אלא לכל אדם.

בסופו של דבר הוא עשה את הלא ייאמן ובגיל מופלג ביותר עזב את אמריקה וחזר הביתה.

לאולפן הגיעו הרבה טקסטים, ניגונים ומתתיהו שמואלוף היקר שדיבר על תורות השחרור בהשפעת דו בויז ומתנגדיו.

למה הפסקת לכתוב שירה: ראיון עם יובל גלעד בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2