דיוקנאות

אני עם המשוררים תומר גרדי ויעקב ביטון בפסטיבל השירה של "שירה במדבר" 2013.
אני עם המשוררים תומר גרדי ויעקב ביטון בפסטיבל השירה של "שירה במדבר" 2013.

לפני שנים רבות עשיתי שורה של ראיונות עם נשים ואנשים מרתקים, קחו הצצה בפגישות הללו, שלימדו אותי רבות על מנהיגים ומנהיגות:

 

לאן נעלמו המזרחים במפלגות השמאל?

את הבחירות הקרובות נזכור בגלל ההדרה הפוליטית של מפלגות השמאל. מצד אחד נמצא את האשכנזים של מרצ, ומצד שני את הערבים-ישראלים של חד"ש. חבל רק שאף אחת מהמפלגות לא חשבה למצוא מקום ריאלי ברשימה לאחיי ואחיותיי המזרחים והמזרחיות

מפלגות השמאל, חד"ש ומרצ בחרו את המנהיגים אך ללא מזרחים. בהיעדר ייצוג למיליוני אזרחים, המפלגות מאיינות ומרוקנות את הקטגוריות, המושגים והמבנים של השמאל, השוויון והצדק החברתי.

השבוע נפל דבר, מפלגות השמאל שקיבלו את תו התקן של המפלגות החברתיות ביותר, הראו את הפנים המכוערות ביותר של הפוליטיקה הישראלית. האשכנזיות כאות קין חברתי, שהדירה מזרחים בעשורים שלמים מהקמת המדינה ועד המהפך של 77 חוזרת לשלוט. ראשית מפלגת חד"ש בחרה, ח"כ ברכה ינהיג, חברי הכנסת חנא סוויד ודב חנין במקומות השני והשלישי, ודחתה הצעה לשריון נשים. במקום הרביעי מוקם ח"כ ד"ר עפו אגבארייה ולמקום החמישי נבחרה ד"ר נבילה אספניולי. את המקום השישי "תפס" איימן עודה, מזכיר חד"ש. יעל בן יפת, מנכלית "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ולשעבר נציגת מועצת העיר ת"א מטעם "עיר לכולנו" מזרחית מוּדעת לא הצליחה להיכלל במקום ריאלי.

גם במרצ לא נבחר מזרחי במקום ריאלי (בהנחה ששישה מנדטים זה המקסימום שתוכל לקבל, לפי רוב הסקרים). מלבד יו"ר המפלגה זהבה גלאון, אשר משוריינת במקום הראשון, נבחר ח"כ אילן גילאון למקום השני, וח"כ ניצן הורוביץ במקום השלישי. במקום הרביעי זכתה יו"ר הנהלת מרצ מיכל רוזין. במקום החמישי נציג המגזר הערבי רו"ח עיסאוי פריג' ובמקום השישי חברת מועצת העיר ת"א תמר זנדברג.

הסופר ניר ברעם כתב בפרופיל הפייסבוק שלו: "אין לשמאל-מרכז בישראל שום קואליציה של קהילות שונות, אין רוסים אין מזרחים, אין צעירים, יש רק אותם מגזרים מוכרים ומצטמקים שתמיד היו: אשכנזים, ותיקים, קיבוצים (מזכיר לכם מפלגה מסוימת בארה"ב שהפסידה עכשיו בבחירות?). אז אומרים לנו שזה חשוב שיש מרצ והם העבירו חוקים – זו שפת הקהילה המסתגרת, המתגוננת המתעקשת לא להשתנות, וזה לא מוביל לשום מקום".

פחד ותיעוב

המתרגמת אורלי נוי אף הוסיפה את האספקט של האכזבה של אותן מפלגות שמאל, כשאינן זוכות לאהדה מקרב המזרחים: "האחת (מרצ) בוחרת להתבזות בסיסמאות בחירות מטופשות המסבירות לנו בהתנשאות איפה הלב, אבל לא מסבירות איפה לעזאזל המזרחים ברשימה, והשניה (חד"ש) מדברת גבוהה גבוהה על שינוי ומהפכהאבל יוצאת מגדרה כדי לשמר סדרים ישנים שכתמיד, לא כוללים את המזרחים."

אז את שנת 2012 נזכור כשנה של הדרה פוליטית. ההדרה לא קשורה למוצא. מצד אחד נמצא את האשכנזים של מרצ, ומצד שני את הערבים-ישראלים של חד"ש. מצד אחד נמצא את האידיאולוגיה הירוקה ובעד זכויות של הומואים ולסביות מצד מרצ, ומצד שני נמצא את הסוציאל-דמוקרטים, קומיניסטים ופרו-פלסטינים של חד"ש.

איך נוכל להסביר לילדים שלנו שכל אלו שהתהדרו ברצון לשינוי ולייצר שמאל חדש, פעלו באותם פרקטיקות של מפא"י. מהן הסיבות לדחייה ותיעוב של המזרחים. האם הם רוצים שנשב בימין ונשנא את הערביוּת שלנו, האם הם רוצים שנצעק מוות לערבים, האם רוצים להתנשא מעלינו ולומר: "תראו את הדפוקים האלו, שוב הצביעו לביבי, שדפק אותם". לי אין את תשובה, אולי אתם תדעו יותר ממני. בינתיים, את ההצבעה שלי הם איבדו, למרות הפעילות החשובה שלהם בכנסת.

הדעה התפרסמה לראשונה בבלוג שלי במאקו

*

"ראש הממשלה לא יהיה גיי, הוא רק יחשוב עלי לפני לפני ואחרי"Museum Sammlung Brandhorst  Bruce Nauman - "Mean Clown Welcome," 1985.| By JasonParis  | cc: flickr
"ראש הממשלה לא יהיה גיי, הוא רק יחשוב עלי לפני ואחרי" || Museum Sammlung Brandhorst Bruce Nauman – "Mean Clown Welcome," 1985.| By JasonParis | cc: flickr

ובנושא אחר, הנה שיר ודברים שפירסמתי לכבוד עליית הבלוג של חנות הספרים העצמאית "אינדיבוק". יוזמה של רעי לאיגוד המשוררים – היוצר רון דהאן.

אֵין עַצְמָאוּת בַּגַּן  

רֹאש הַמֶּמְשָׁלָה לֹא יִהְיֶה גֵּי
הוּא רַק יַחֲלוֹם עַלַי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי
וְאִם הוּא כְּבָר יֵצֵא מֵהָאָרוֹן
וְהַכְּנֶסֶת תִּכֵּנֵס לַגַּן
אָז תִּהְיֶה בְּעָיָה שֶׁהֲרֵי אוֹכֵל בַּתַּחַת
לֹא בּוֹחֵל בִּיהוּדִים.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְחַתֵּן בַּכְּנֶסֶת עִם רֹאש הַמֶּמְשָלָה,
אֲבָל אֵין עַצְמָאוּת לְאוֹכְלִים
כָּמוֹנִי וּבְעֶצֶם
לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה גַּם אֵין עַצְמָאוּת
בִּלְעַדַי.

השיר הנ"ל היה אמור להתפרסם בקובץ שנקרא "אוצרות של זעם" אך נגנז. ותמיד חשוב להיזכר בשירים שנכחדו. אני מביא אותו בשל ההיעדר של שאלת המיניות במגילת העצמאות. היכן הזכויות של אלו שבחרו במיניות אחרת, בין אם היא קשיחה או נזילה (למשל בי סקסואלים). כרגע בארה"ב יש מאבק על ההכרה בחתונה של הומואים ולסביות, ורואים כיצד הדמוקרטיה שלהם מתחדשת. גם בישראל אם יום אחד תהיה חוקה, עלינו להגדיר מחדש את המיניות הישראלית כרב-מינית, ככזאת שכוללת אינסוף אפשרויות מיניות ולא מבצרת בניאו-שמרנות כשהעולם כולו רוחש ומשתנה

איך אפשר לקרוא את זה: מקבץ ביקורות על הספרים של אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור

cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian
cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian

ביקורת על שישה ספרים: אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור שפורסמו לראשונה בבלוג של הסופר והעורך רן יגיל ב-NRG

שירה 1

עיר ובהלות, אלי אליהו, עם עובד, 85 עמוד

"עיר ובהלות" ספרו השני של אלי אליהו מנסה ליצור בשפה שירית את האוניברסאלי והכללי באדם. ראשית אליהו מדמה את עצמו ליונה הנביא (למשל בשיר "הסערה" עמוד 10). אך כמשורר־נביא הוא לא מצליח לברוח מהפער שנפער שבין סיפור חייו הספציפי לבין סיפורו של כל אדם בכל זמן שהוא. אליהו פוגש בכל המאפיינים הייחודים של חייו ואלו לא נותנים לו מנוח. בין המאפיינים אלו ניתן למצוא את בת קולה של בתו הקטנה, סימני המאבק הכלכלי שלו כמשורר, זיכרונותיו מהעיראקיות של הוריו וגעגועיו לאביו המת.

"עיר ובהלות" כותרת הספר נלקחה מתוך ירמיהו פרק טו, פסוק ח: "הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות". בשיר הראשון של הספר (בית אחרון) אליהו מוצא את עצמו נס מהשליחות: "עכשיו על כביש נמתח לאור הלבנה אני / נמלט מהשליחות, מונע בדלק האשמה / של הילדות, חס על החולף, על הנמוג, / על הנדרס באלומת פנס, נס מהעתיד לבוא" (השיר "הבריחה", עמוד 7). הוא מפחד לחזור על טעויות שחווה בילדותו.

השירים מנסים ליצור שפה אוניברסאלית, ולכן כמעט אינם אומרים מקומות ספציפיים. הם מדברים בשפת כל אדם. אך המרכיב הביוגראפי, שאינו שייך לכל הקבוצות באוכלוסייה חודר, חוזר ומשמיע את דברו. בשיר "היסטוריה": "בעבור הבית הזה, / כפרים התרוקנו מיושביהם, / בארות נסתתמו, כבשים / התפזרו לכל עבר // בעבור הבית הזה / אנשים שכחו / שפת אמם" (עמוד 64). אפשר לקרוא את השיר כשמספר את סיפורם של האזרחים הערבים בישראל. אך כשנביט במעבר שלו מהבית השני לבית שלישי, נגלה שהוא בעצם מדבר על הזיכרון של  משפחתו וקבוצת הייחוס שלו – כאותה הכרה עצובה במחיקת השפה העיראקית.

המנוסה של אליהו מתבטאת לאורך כל הספר, כאותו נבואה שמשמיע ירמיהו, על העתיד לבוא. אך דווקא כשהוא בבריחה אינסופית מהעתיד לבוא, שירי אליהו מחברים אותנו ומושכים חוט בין האוניברסאלי לבין הייחודי.

 

פרוזה תרגום (לבני הנעורים)

ההם, ססר פרננדס גרסיה, ספרית פועלים/הוצאת הקיבוץ המאוחד, מספרדית: גליה הירש, 152 עמוד

טוב לראות ספר חדש שיוצא בסדרה מיוחדת לנוער (מפרש: סדרה לבני 16־18). אך מה עושה ספר נוער לכזה? איך פונים לקהל של בני הנוער בנפרד מקהלים צעירים או מבוגרים יותר. אחת מהתשובות לכך תהיה הנושא שבו עוסק הספר, שיהדהד לבעיות המעסיקות את בני הנוער. אם כך, לא במקרה אחת מהשאלות המרכזיות העולות בספר "ההם" היא שאלת הווירטואליות. במילים אחרות: האם בעידן שבו כל חיינו נמצאים בתוך שרתים של מחשבים, יש לאנושיות שלנו עדיין משמעות.

הסופר הספרדי הצעיר ססר פרננדס גרסיה שנולד במדריד ב־1967 זכה בספרו "ההם" בפרס חאן לספרות לשנת 2009. הספר מעמיד במרכז את הנערה פלומה המגיעה לאי פומנטרה ופוגשת בשחקן טניס צעיר ומבטיח בשם תומאס. החופשה הופכת לתעלומה בלשית. פלומה, חושדת בעולם סביבה, ואינה מקבלת כמובן מאליו את יחסי התקשורת עם כל הסובבים אותה. זהו אחד המאפיינים של אותו גיל שבו התקשורת עם העולם מקבלת מרכזיות. כל הורה מכיר את השיחות עם המתבגרים הצעירים המורדים.

גרסיה רקח את הז'אנר הבלשי ביחד עם ז'אנר של האֵימה ומד"ב. אך מתחת לכול מסתתרת השאלה העמוקה המעסיקה את כולנו והפכה להיות גם שאלה ספרותית: מה מפריד בין הרובוט (אנדרואיד) לבין בני האדם. אנו זוכרים את השאלות הללו כשהן קיבלו ביטוי בספרי המד"ב הטובים ביותר. אך דווקא בהלחמה השעטנזית של הז'אנר הזה לתוך האֵימה אנו מקבלים משמעות נוספת לחוויות העכשוויות.

התרגום היה שוטף והעביר את רוח הספר. אהבתי את השימוש החופשי בלשון עכשווית כמו "אני שוב מטרחן, אני לא יכול לשלוט בזה" (עמוד 24). דווקא הרגעים הכי טובים בספר (מבלי לייצר ספוילרים) קרו מחוץ לספר. ודווקא רגעים של אילמות אלו מצביעים על חוסר היכולת של דור צעיר לדבר על כאביו.

פרוזה מקור 1

מקום בטוח ללב, הגר ינאי, זמורה־ביתן, 302 עמוד

הגר ינאי כתבה וריאציה על רומן רומנטי המתרחש בגרמניה בזמן עליית המשטר של היטלר. הרומן מתחקה אחר הקורות של לני מורנאו, שאינה ממוצא יהודי, העובדת כחשפנית מבוגרת הזוכה לשם "הברבור השחור של ברלין". הספר בנוי בשני צירים: בציר הראשון אנו מתקדמים לקראת מלחמת העולם השנייה, כשלני (מגדלן, כקיצור למגדלנה, שתמכה בישו) מורנאו נקרעת בין אהבתה לשני גברים, האחד תעשיין וסופר גרמני־יהודי בשם אלפרד קליינברג, והשני הרמן מקפארלי, סופר אמריקני שמזדמן למקום.

אלפרד מנצח במלחמה על ליבה של לני והיא עוברת לגור איתו, עד שחייהם יחדיו מתמוטטים, כשאלפרד מתעלם מהבקשות שלה להביא ילדים לעולם. היא הופכת חסרת הגנה בעולם גברי. בחלק השני של הספר עוזבת לני את אלפרד ומתגוררת עם בובי, שגם היא עבדה כחשפנית. לני מגלה שאלפרד ברח לאמריקה וחוזרת לעבוד כחשפנית, בכדי להתקיים כלכלית. זאת אחרי שנים שבה אלפרד מימן אותה ולכן הייתה רחוקה מעולם החשפנות.

בציר השני אנו שומעים את התאווה, התשוקה והגעגוע העמוק של לני לנתן, אותו בחור יהודי שהכירה במועדון החשפנות. הפרקים הללו כתובים בצורה פואטית, וחוזרים על עצמם, ומתישים את הקורא. פעם אחר פעם אנו שומעים על הגילויים המיניים החדשים והמעייפים של האהבה הטוטאלית אשר חוותה לני עם נתן. אפשר היה להפוך בקלות את הציר השני למעין סיפור מסגרת ובכך להדק את הספר.

הספר של הגר ינאי יכול להתקבל כחלק מדיון שלה באתניות האשכנזית שלה. יהיו שיטענו שהספר מכונן מחדש את גרמניה בכדי לבדוק את גבולות הטראומה היהודית, אבל לא פעם עלתה בי ההרגשה כי הספר לא מדבר את שפת העבר. כך למשל ראו את הפסקה בה לני מתארת את עתידה: "העתיד הצטייר לי כתמונה עזת צבעים: אלפרד קליינברג, אינטלקטואל ברלינאי וסופר מצליח, נושא לאישה את מגדלן מורנאו, גויה – כפי שהיהודים קוראים לזה – ויפהפייה ידועה לשמצה. לגברת מורנאו עבר מפוקפק, ומזה שנים שכבר אי אפשר לכנות אותה בשם עלמה צעירה ורעננה, אבל לאלפרד קליינברג לא אכפת. יש לו תשוקה עזה לגופה, לרגליה הארוכות, לניחוח האפל והמתוק של צווארה." (עמוד 56) – הדרך בה חשפניות יתארו את עצמן, במונולוג פנימי, תהיה אחרת. התיאור הנ"ל נשמע חיצוני למצב הקשה הזה של חשפנות וכולל בתוכו מבט גברי שמצמצם את האישה לתוך סקסיזם.

בהקשר הזה גם "אלנבי" של גדי טאוב נכשל לחדור לעולם הביבים ולהעמיק בדמויות, אף כי הוא כתוב על עולם החשפניות של ימינו.

דוגמה נוספת מצויה בדיאלוג בין אלפרד לבין לני כשהיא מבקשת ממנו להביא ילד: "לני, את לא מבינה? התאהבתי באישה חופשייה ומסעירה שלא מתחשבת במה שאומרים עליה. למה את מתעקשת להרוס את האישה הזו ולהפוך אותה לעקרת בית קטנה ומשעממת?" (עמוד 74). גם כאן נדמה שהתיאור החיצוני של הדמויות עולה על פני השטח במקום להישאר בסבטקסט. במקום שהדיאלוג ירמוז, יצביע ויסמן הוא ממש מאכיל אותנו בכפית לגבי המניעים של אלפרד.

אם העבר לא מתרקם להבניה אורגנית, הרי שגם הווה נשאר פרום. ולכן הרומן העלילתי של הגר ינאי לא מצליח לצלוח את אותו הישג ספרותי שקראנו ב"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, או ב"אנשים טובים" של ניר ברעם. זאת משום שהיא אינה מצליחה להעמיד את הספר בתוך תשובה ראויה לדילמות שאנו חווים בימינו. ולכן נאמר, שאי אפשר להגיע לגרמניה של 1938, מבלי להגיע לגלגולו של הפאשיזם כאן בתוך חיינו בישראל. אפשר לייצר עולם של עבר, אך צריך שיהיה לו בסיס של הווה.

הגר ינאי מצטרפת לזרם של תרבות ישראלית שמממשת את התשוקה של הבורגנות הישראלית להיפטר מהעול הפוליטי המונח על כתפיה, בכדי להתקבל בגרמניה. אך כדי להגיע לגרמניה ולהישאר בתרבות הישראלית, צריך לחשוב על הפער בין העבר להווה. צריך לכתוב את העבר, כשאנו מבינים את ההקשר שבתוכו אנו מתקיימים, נושמים וכותבים.

פרוזה מקור 2

אבן, נייר, תומר גרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 192 עמוד

על פניו ספרו של תומר גרדי מדבר על הקרוב ביותר לתומר. הקיבוץ שנבנה מתוך האסון הפלסטיני. הספר של תומר גרדי אכן מדבר על הנכּבה וחושף את כל המבנה שלה בתוך סיפור החניכה התרבותי שלו בישראל. אך הספר של תומר גרדי קודם כול מנסה להגיע מטה עמוק יותר לתוך המבנה של טראומה אחת.

האטימולוגיה של המילה טראומה מגיעה מתוך השפה היוונית 'τρᾶυμα' ופירושה פצע (ברפואה השימוש במחלקת טראומה מגולם במיידיות הטיפול הנדרשת לחולים). אחד מהמאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה – אי היכולת של קורבן הטראומה לתפוס ולהטמיע את החוויה הטראומתית בזמן התרחשותה. ולכן האירוע הטראומתי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור שוב בחלומותיו, או בחייו היומיומיים. פרויד עושה שימוש ב'החוויה הטראומתית' בראשית הניסוח שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומתית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל, מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני ההתנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי אינפורמציה שנעלמו מזיכרונו."

זאת הסיבה שתומר גרדי מנסה בכל הז'אנרים היצירתיים במבנה דמוי אדריכלי מהונדס דמוי הקונכייה הפרוזאית של זבאלד. יש בספר סיפורי אגדות בנוסח האחים גרים, יש פרוזה בורוזית ביטניקית, יש דרמה כאותו מחזה טרגי־קומי (בסיומו של הסיפור) החוזה את ההתקבלות של הספר, יש דיון בשפה אקדמית ועוד צורות שונות של דוּברות. אך למרות האקדח המעשן שמביא לנו תומר גרדי בדמות העדויות עצמן לפני ואחרי המחיקה – הוא אינו מצליח באמת לפענח את הבלתי מפוענח – את הטראומתי – את הבלתי ניתן לדברור, לתשאול או לאמירה. מי הם הכוחות שפועלים לסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי? מדוע התוכן טראומתי? מהם הנוזלים המצטברים מעבר למסגרת התמונה?

ובכל זאת מה קורה כאן?

אי אפשר להפריד את הפורמליזם מהאמנות – מבנה עלילת בילוש ופתירת פרשת האונס של הנשים הערביות – מהמשמעות החברתית, לאומית שלו. אני חושב שדווקא האמנות משמשת לנו אולי כלי ראשוני להבין מה קורה כאן בספר הזה. מדוע תומר מביא דווקא את העדויות עצמן שסביר להניח יעוררו את העולם החוץ אמנותי שיהפוך את הדיון על הספר לאותו דיון אומלל על אמת ובדיון בסרט "ג'נין ג'נין". ובכן הספר עושה שימוש רדיקלי בכל החומרים הנמצאים בתוכו, אך כאמנות זהו עדיין ספר פרוזה ששובר את גבולותיו לתוך ספר עיון, ולמרות שהוא חייב לתת קרדיטים, הוא גם לועג לקרדיטים הללו.

לפרויקט הפסיכואנליזה יש אם כך משמעות תיאולוגית של וידוי וגם משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. המעבר החד מהתפיסה המודרניסטית של הקדמה (progressive era) אל התפיסה הפוסטמודרניסטית המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה מצויה דווקא בתשובה של הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק לפרויד. ז'יז'ק הופך את התכלית של הפסיכואנליזה, רק בכדי להחליף את וידוי הטקסט בהבניה מחדש את הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומתי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם."

ככזה אני חושב שהספר אם נפשיט ממנו את הנרטיב הפלסטיני החשוב להשמעה ולדברוּר כחלק משיח של הכרה, ודה־קולוניזציה נוכל לשמוע דווקא את השיח המורכב של הדור השלישי שנולד בישראל בשנות השבעים והשמונים, זה שמנסה להבין מה קרה באירופה. זאת הסיבה להליכה המוקפדת דווקא בתוך הספרות האירופית בניסיון להבין את שורשי המחשבה הציונית. אין כאן עשיית שלום עם אירופה דרך הווידוי של הטראומה, אלא השלמה איתה. בשביל זה קיים המבנה המסתלסל ההולך בדרכים מגוונות ושונות קדימה ואחורה אל תוך אירופה מתוך הציונות דרך שימוש באותו אסון המתחיל בקיבוץ. אך בוא לא נשכח שהקיבוץ כניסוי סימבולי גם הוא המשך של התגלגלות הרעיונות האינטלקטואליים שהגיעו מתוך אותו דימוי אירופי של עתיד אוטופי ומתוכו נגזר ההווה. זהו שימוש באסון הפלסטיני, כדי לחזור לאסון האירופי, מתוך ויתור על אפשרות פענוח והליכה על שולי האסון. אפשר לומר אם כך שהסיפור על האסון והפשעים שנעשו לפלסטינים אינם אלא דיון מורכב יותר בטראומה של גירוש יהודי אירופה, אותה טריטוריה שאי אפשר לפתור, לא בפתרון הסוציאליסטי של הקיבוץ, וגם לא בפתרון הלאומי, ואין דרך לפתור את החידה, חוץ מלהישאר בתוך עולמה ולחדור אל שעריה ולהשלים עם קיומה המסיבי במרכז החדר.

דברים שנעמדו בהשקה של הספר "אבן, נייר" בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, 19.1.2012

 

פרוזה מקור 3

"את כל הדברים", יצהר ורדי, זמורה־ביתן, 2011, 207 עמ'

קיבוץ קדים בדרום. המשפחה הגרעינית מתפרקת. פיצקי נאחז באחותו לילה, כשאמם מתפוררת מול עיניהם הכלות. פיצקי מחליט לכתוב את הרומן שיטפל בזיכרון ויחבר אותו מחדש.

"את כל הדברים" הוא רומאן הדחוס בספר קטן כמעט כמו ספר כיס. מבנה העלילה שלו חוזר בערגה לקיבוץ כדי לפרק ולבנות מחדש את כוחותיו המיתיים. המודל הזה כבר מוכר לנו מיצירות רבות בתרבות הפופולארית בישראל. אף שהספר אינו פונה לבני נוער, מדובר בספר נוער קלאסי. אך גם אם הקהל המבוגר יקרא את הסיפור הוא יגלה את סודות החניכה הגברית.

לרגעים הספר הוא בוסרי. המחבר יצהר ורדי נוגע כאן באהבה אסורה ונזהר מאוד שלא לקפוץ עמוק מדי לתוך גבולות התשוקה שהוא חצה. השפה פואטית מאוד. הספר מלא ציטוטים ואלוזיות לספרים אחרים (תרצה אתר, לאה גולדברג, ג'רום ק' גרום, יונה וולך, אברהם חלפי, ועוד) – שלא משרתות לדעתי את העלילה. אם הספר היה יצירה שמתכתבת באופן קוהרנטי עם יצירה אז אולי שווה לתת את כל הציטוטים, אבל הספר לא צריך להיות "תרבותי" ולהתקבל על ידי קהל מבלי לשרת את העלילה. לעיתים הוא מודע מאוד להתקבלות של הכתיבה שלו, אך אין הוא חורג מגבולות המוכר. הוא אינו לש בחומרים הידועים בכדי לחשוף בפנינו דבר מה חדש, וחבל שנושא זה לא עבר פיתוח עשיר יותר.

הכוח של ורדי טמון בלשונו, בחיבור בין גבוה ונמוך, בין שפת דיבור לשפת כתיבה. אך המציאות הממשית אינה יכולה לזאת הסמלית. הנחת דבר הרומא בנקודת התצפית של פיצקי מכפיפה את שאר הדמויות לצרכיו. למרות שלילה, אחותו, משמשת כאנטגוניסטית, היא אינה מתמודדת די ומעירה אותו מתשוקותיו אסורות. בדרך כלל הזוגות מתגברים על איסורי החברה ומשלמים על כך מחיר  (למשל במקרה של רומיאו ויוליה שהתגברו על שנאת משפחותיהם ושילמו מחיר על כך). אחותו שהיא דמות המושא שמולה פיצקי מתכונן בסיפור החניכה, לא מקבלת משקל מולו. בעיקר כי אין כאן שתי דמויות, אלא יש הזיכרון של פיצקי היוצר מולו את דמות אחותו, אך ההבדל לא נוצר בצורה בהירה.

המבנה של התפרקות המשפחה בקיבוץ הזכיר לי מאוד את הסרט "אדמה משוגעת", שגם הוא עסק באֵם שמאבדת את כוחה המטריארכאלי בעולם ללא אב. אך יצהר ורדי בניגוד לדרור שאול, נזהר שלא לייצר מבנה סגור וקלאוסטרופובי, ואין לו מערכת סדורה של האשמה נגד המבנה החברתי. הוא מביט בחמלה בקיבוץ. אנו פוגשים בתהליכים החברתיים, והם לא אלו שממסגרים וממשיגים את העלילה.

היעדרו של האב מוסבר היטב בעלילה. היעלמות חוק האב הולכת ביחד עם הידרדרות המבנה החלוצי של הקיבוץ ומיקומו בישראליות. ברגע שהאב עוזב, האם אמורה לתפקד במקומו ולספק את דמות המופת, אך האם לא מצליחה להחליפו בגלל בעיה רפואית. בהיעדר מבנה משפחתי יציב, נשברים גבולות הטאבו בתשוקות הילדים. הם מוצאים את עצמם משחקים בגן משחקים אסור לנגיעה.

ורדי אינו מספק לקורא את הזעם ששבירת הטאבו מעלה, הוא מקבל את הגבולות שניתנים לו בידי דמויות משמעותיות סביבו. אסנת, חברתו הראשונה של פיצקי היא זאת שעוצרת אותו בפני מעשים אסורים. תחושת הסירוס הולכת לאורך כל הסרט הספר, ולכן שמו של הגיבור פיצקי נשמע כסימון כמעט מודע לחוסר היכולת להעמיד תגובה תוקפנית להיעלמות האב. לילה, אחות של פיצקי, היא זאת שמתנכרת לאב ועוצרת את התקרבותו למשפחה, בעקבות מות האם.

כאמור, כוחו של ורדי בשפה והוא עושה שימוש רב בקירוב הפרוזה שלו לגבולות השירה "ילדות זה קדים: דרומה מהשפלה לנגב, חלוף על פניי קריית גת, ימינה בצומת קדים ושם, אחרי תחנת הדלק, קיבוץ. ונופיו שדות ומטעים ופרדסים וסוגת, אימפריית הסוכר, וחממות וכביש ראשי ואשל בודד ומתחם המועצה האזורית ובית קברות" (עמוד 17).

הוא כותב שירים, הוא מצטט שירה של אחרים, ממציא מילים. ורדי אינו נשאר בגבולות המטפוריים לזמן רב. הוא נכנס ויוצא בכתיבה השירית. הייתה לי הרגשה שהוא יכול היה לפתח את המטפוריקה שלו לאורך עמודים.

דווקא היום חלק מהערכים הסוציאליסטיים של הקיבוץ דרושים למחשבה הישראלית ונשמעו בגרסאות אחרות במחאת רוטשילד. מחד הספר, כקול מפי הדור שנולד בשנות השבעים, לא מצליח להשתחרר בביקורת שלו על המבנה הקיבוצי ואינו מותח ביקורת מספיק מדויקת וחריפה, מכוונת וברורה. ומאידך, הוא אינו מתיר להתיר כל רסן בתשוקות שלו. אנו נותרים בתוך גרסה מאוד צבעונית, חמודה וכיפית של קריאה בהווה של פיצקי, כאלטר אגו של המחבר, מאשר בעבר. מכונת הזמן שהפרוזה מאפשרת מחייבת הבנת גבולות ההווה. בהיעדר הבנה שכזאת, אנו לא זזים בזיכרון לשומקום.

שירה 2

דורי מנור, אמצע הבשר, שירים 2011-1991 (הספר כולל מאמר רחב יריעה של דן מירון "הפרח הנעדר מן הזֵרים"), מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד. 341 עמוד

נדיר שמשורר כה צעיר מקבל את אחד היהלומים שבכתר השירה: אסופת כל ספריו למהדורת "כל כתבי" שכוללת גם מאמר של חוקר בכיר כדן מירון. כיצד ניתן להסביר שגדולים כמו רוני סומק עדיין לא הוציאו ספר של "כל כתבי" ואילו משורר צעיר מובא קדימה לתוך מרכז המפה הפואטית בשירה העברית. לא תמיד הדבר מצליח לדן מירון שהכתיר מלכים רבים ששמם נשכח (כתב על אבנר טריינין שהוא גדול מדוד אבידן).

בשיר הפותח את הספר " Fin de siècle" (מצרפתית: "סוף המאה" או "קץ המאה", מונח המציין, בקירוב, את התקופה שבין 1890 ל־1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה) מכריז מנור: "באה עת שירת גדולה, שירת ה-HIV / כי סעד הזמנים הוא שיר. הזמן זקוק לסעד. / נשא אחר נשא נצעד, וכל נשא – נביא, / באין לנו אלוה, נאליה את הצעד. //" (עמ' 9). מנור בהחלט הבין שהתרבות בישראל נמצאת על סף בלימה, אל מול ובתוך מחלה. אך הוא ראה את אותה מגפה, לא כאובדן, אלא כהרס, שמתוכו נוכל לחזור לנורמאליות, לרגע שלפני המלחמה.

דורי מנור מוביל קו קוסמופוליטי וקווירי בכתיבתו, אך התרגומים שלו בניגוד לשירה מתנתקים מהכוחות הדיבוריים יותר. דווקא בשיריו פחות נוכחת המגמה הצורנית והתוכנית של כתיבת ארכאית. למנור יש הישגים לא מעטים בפריצת גבולות כחלק מיוצרי הדור השלישי הישראלי. הוא גם שילב שפת יומיום עם שפה ארכאית, גם טיפל בתכנים הומו־אירוטיים בצורה חדשה. מנור עזב את הזמן הלאומי, לטובת נקודות אחרות בתרבות האירופית, כחלק משהייתו הממושכת בפריז. היהדות ההיסטורית שתמיד הוצגה כחלק מההומו־אירוטיות הפכה בידי מנור לכוח. וכך הוא יצא נגד שלילת הגולה הציונית.

*

לרגל יום השנה למותו של חזי לסקלי כתבו 20 משוררים שורה מתוך שיר ברוח שירו "שירה" של לסקלי. פרויקט המחווה מתארח במדור השירה באסטה

*

ניצחון ענק למאבק המשוררים והמשוררות – פרס ספיר לשירה – קונספט שלי שהתגשם למעשה (המאמר המקורי שפירסמתי בטיימאאוט ובהעוקץ לפני יותר משנה) – כשמפעל הפיס לא תמכו בשירה בכלל !

*

מופיע בפסטיבל מטר על מטר. הירשמו

*

אתארח הערב בתוכנית "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בעשר בערב ונדבר על הגדול מכולם מרקוס גארבי: "לא ייאמן איך חולפים הימים ושוב אנו מוצאים עצמנו ביום לכתו מן העולם של האח, הראסטה, מרקוס גארבי. מי שהיה ללוחם השחור הגדול ביותר בתקופתו. קיבל מעמד של נביא וקדוש בתנועת הראסטפראיי, השפיע בתפיסתו רבות על התנועות השחורות בשנות השישים בעולם ועד היום. בעיקר קרא לניתוק קשר השיעבוד ההיסטורי בין האדונים הלבנים לעבדיהם השחורים. לא על ידי מלחמה על שוויון זכויות אלא ע"י חזרה לאפריקה. היום ב1940 הלך לעולמו מבלי שהספיק לראות בעמל כפיו קורם עור וגידים. כמה ימים לפני שנפרד מן העולם עוד הספיק לקרוא בעיתון ה"שיקאגו דיפנדר" כי למעשה כבר הלך מן העולם. הערב ב22:00 סיפורו הלא ייאמן של מרקוס גארבי (עם גילויים חדשים). גלי צה"ל. התפקדו אחיות ואחים, התפקדו" (ערן סבאג)

מרוב כרישים לא רואים את הדולפינים

גTender Son – The Frankenstein Project
Tender Son – The Frankenstein Project

עשר הערות על המצב

1. סגרתי את הבאאז, לוקח יותר מדי זמן, חושב שהעתיד יצמח מתוך מקומות שבהם הרשתות החברתיות יהיו סגורות וא/נשים יוכלו לעבוד ללא רעש.

2. ראיתי את הסרט החדש על להקת "הדלתות" שלא חדש מעבר למטפורה הרומנטית של סטון. חבל שאין מומחים שייתנחו מעבר ל"ביוגרפי" וייתנו הקשרים רחבים יותר של ההצלחה והתקבלות של הלהקה. בפסטיבל הסרטים בירושלים ראיתי סרט הונגרי מדהים "בן עדין – פרויקט פרנקנשטיין" של קורנל מונדרוצו. הסרט מאוד פסימי לקראת היכולת להבנות הונגריה חדשה אחרי נפילת הקומיניזם. הוא מחזיר את העבר באמצעות חזרה לחיים של ילד חורג פרנקשטייני. סרט עם צילום מדויק ותסריט מאלף. כתבתי על כך כמה מילים ל"מערבון" החדש.

3. הייתי חולה בגרילה האחרון – שירת המינימום – ולא יכולתי להופיע עם חבריי. אבל שמחתי לגלות שהגיעו עשרות משוררים/ות ואף האירוע הוזכר בערוץ 10 (דקה 22) וספרים ואינט. מעניין כיצד בגרילה שייח' ג'ארח הייתה כמעט התעלמות מוחלטת (כי משתפים פעולה עם הפלסטינים) ואילו כשעשינו פעולות מעמדיות השירה החברתית זוכה לחשיפה גדולה יותר.

שתי חוברות של שירי גרילה תרבות יצאו בקרוב עם כתבי העת החברתיים והבולטים בישראל. בכתב העת "דקה" גיליון 6 שאוטוטו יוצא מהדפוס – תצורף חוברת עם עטיפה של יוצר הגראפיטי "KLONE" ובו מיטב שירי גרילה תרבות שלא פורסמו ב"אדומה" וב"לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה" (את מלאכת העריכה ביצעו רוני הירש ונוית בראל). החוברת השניה "שירה מפרקת חומה" שמסכמת את האירוע הדו לשוני של משוררים/ות יהודים/יות ופלסטינים/יות ששיתפו פעולה באבו-דיס תפורסם בכתב-העת "מעין" הקרוב.
בנוסף, הייתי בין העורכים חוברת חדשה של שירים ותצלומים של אקטיבסטילס בשייח' ג'ארח – בקרוב אמסור על כך פרטים נוספים.

4. גל סוקולובסקי האדמור המזמר של הפועל ת"א הוציא דיסק חדש המוקדש להפיל את האפרטהייד בישראל. הוא בטוח לא מקדיש אותו לנתן ווולך שנבחר שוב ושוב על ידי משטר חולדאווין. כל הכבוד ליעל בן יפת חברת המועצה ומנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית על ההחלטה לבנות בית ספר עיוני ראשון בדרום ת"א!

5. מדוע לא מפסיקים להשתמש באלימות הסימבולית ומחפשים "כרישים" במקום העבודה? חפשו דולפינים חכמים ואינטילגנטים ריגשית… המשך קריאת הפוסט "מרוב כרישים לא רואים את הדולפינים"

פה ושם בארץ פלסטין

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ארח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ארח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6. צילום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "פה ושם בארץ פלסטין"

עורו האשכנזים | אחי, האשכנזים זה הכי

עיתון "אנשים", 25 באפריל, 2006, גיליון 478, עמודים 26-32

(הכתבה מובאת כאן עם שינויים קלים מהמקור)

"אנשים בתנועה לזהות אשכנזית באים ממקומות ומקצועות שונים בחברה הישראלית. אני מודה שיש לי בתור בתור (מייסד וחבר התנועה) אשכנזי פריביליגיות ויתרונות מסוימים וזה עובדה. אבל הייתי מוותר על כל הפריבילגיות הללו, אם זה היה מחזיר לחיים את בני המשפחה שלי שנרצחו בחורבן יהדות אירופה. הטעות הגדולה של הרבה אנשים בתקשורת ובחברה היא שהם רואים אותנו רק דרך הפריזמה הסוציואקונומית." אלו הם דברי אסף גלאי, מייסד התנועה לזהות אשכנזית. גלאי עלה לכותרות לאחרונה, בעקבות השתתפותו בסרט "האשכנזים", ביחד עם גיבורי תרבות אחרים כמו המשורר רועי צ'יקי ארד, והעיתונאי והסופר איתמר הנדלמן בן-כנען ועוד. הסרט העלה לדיון את רצון הדור השלישי האשכנזי להגדיר את זהותו. לפתע הוזמנו נציגי האשכנזים לטלוויזיה, לראיונות עיתונות ומבקרים שללו ונהגו בחיוב כלפי התנועה החדשה. בלט הניסיון של התקשורת להצמיד את המזרחים החדשים (נציגי הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד) לאשכנזים החדשים ולנסות לייצר מאבק סימבולי.

בית ליוויק, מעוז משכנם של התנועה לזהות אשכנזית היה סגור ביום שישי. אז הלכנו אסף גלאי ואני מבית קפה לבית קפה בתל אביב ולא מצאנו שקט. היה נדמה כי, הבית הנפשי נמצא רק בבית הפיזי של אסף, והוא זה שאפשר את קיום הראיון.

חדרו מלא בספרים, מתקופות אחרות. כתב העת "הקשת החדשה" של אהרון אמיר הכנעני, יושב לצד קובץ הפרוזה החדש "מסמרים". ספר על כתיבתו היידית של ביאליק ועוד ספרים נשכחים על השפה היידית. אי אפשר להכנס לסלונו ללא נגיעה באינטילגנציה היידית בתוך הסלון.

אני בן למשפחה בעם שיש לו היסטוריה וזהות ארוכה. אבל עברנו טרגדיה נוראית, שקשה להתאושש ממנה. ולכן אסור לעשות לנו צימצום ורק לראות אותנו כאשכנזים שמדכאים את המזרחים והערבים – זה עלבון לאינטילגנציה. זה פוגע, ראשית כל, במזרחים עצמם וזה כמובן לא יכול לקדם את האינטרסים שלהם ושל המזרחים. דרך אגב לא המזרחים לא חושבים שיש להם משפחה גדולה עם הורים, סבים ואחים והרבה שימחה בלב. ומהמקום שבו אני עומד זו לא ממש סוג של פריבילגיה. על המזרחים לחשוב לעומק על הנקודה הזאת, ואסור להם לחשוב שלהיות אשכנזי, זה מקום פריבילגי. אני, למשל כאשכנזי, מלא כאב על האובדן והשכול הגדול. מאידך, אני בעל עוצמה אדירה, כי התחברתי להיסטוריה האשכנזית שלי, לשפה ולבני המשפחה שלי. ההכרה בפריבילגיות שלי לעומת אחרים, שלעצמה, לא מחזיקה במשמעות מיוחדת.

מהי התנועה לזהות אשכנזית?

התנועה לזהות אשכנזית קמה בשנת 2003 ושמה לה למטרה לשבור את הטאבו על הדיבור על האשכנזים. ולהוקיע את כל ההכפשות והדימויים השליליים שמתלווים לאשכנזיות בתקשורת, בפוליטיקה, ברחוב ובתוך הבית. התנועה מונה היום מעל ל-500 איש. היא פזורה בארבע סניפים, תל אביב, חיפה, ירושלים ובאר-שבע. והיא בעצם התנועה המשמעותית ביותר בקרב הדור הצעיר בישראל.

איך היא פועלת?

התנועה מארגנת דיונים ואירועים ומעלה לסדר היום הציבורי את הנושא של הזהות האשכנזית בחברה הישראלית.

מה היו התגובות להקמה?

התגובות להקמה נעו מסימפטיה, אהדה וטפיחה על השכם על האומץ. אמרנו לנו שאנחנו צברים, שנולדנו בארץ, שואלים שאלות לגבי ההיסטוריה האשכנזית, החברה הישראלית כיום ולוקחים אחריות. למשל היוצר קובי אוז בירך במעריב על הקמת התנועה ואמר שאין שמח ממנו על התעוררות האשכנזים.  ושסוף סוף האשכנזים מודים שגם להם יש עדה, מנהגים, מוזיקה, מאכלים ותרבות (10.10.2003).

אך היו תגובות שליליות, למשל הפובליציסטית שהרה בלאו כתבה בתרבות מעריב ש"יש משהו מזוייף בהתרפקות הצעירה האופנתית על תרבות מזרח-אירופה. כי איך אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא חווית? הרי אחרי המהפכה הציונית, כל מה ששרד מהתרבות הזו הם כרונות קלושים מהמפיות הרקומות בבית סבתא, כמה מלמולים ביידיש" (13.06.2003). מעניין לדעת שאחרי תקופה היא הייתה בין המצטרפות והפעילות המרכזיות.

איך התרחש רגע ההקמה?

ישבנו בבית קפה כמה חברים, ערן סבאג, ניר-ברעם, איתי גולנדר ואנוכי והחלטנו לעשות ערב שיקרא "צעירים מדברים על זהות אשכנזית". להפתענו הגיעו מעל מאה איש מכל רחבי הארץ לאירוע, ללא יחסי ציבור. וגילינו שהנושא הזה בוער בחברה הישראלית הצעירה והמבוגרת ויש מקום לדיון.

ציינת שערן סבאג, נכלל בין אלו שהשתתפו במפגש הרעיוני הראשון. וזה מוביל אותי לשאלה האם התנועה לזהות אשכנזית הינה באמת תנועה הפתוחה לאשכנזים ומזרחים כאחד?

כן, התנועה פתוחה לכל מי שרוצה להצטרף, ויש לנו מזרחים ואשכנזים, יהודים ולא יהודים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלניים.

מה היחס של התנועה לזהות אשכנזית, לטענה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, כי לאשכנזים יש פריבלגיות על המזרחים ועליהם להכיר בכך, לפני כל אפשרות לדיאלוג?

הקשת הדמוקרטית המזרחית מכירה בפריבילגיות שיש לאוכלוסיה המזרחית מול האוכלוסיה הערבית בישראל. מעבר למשמעות ההצהרתית והסימבולית, אין לכך שום משמעות אופרטיבית. איך זה משפר את מצבם של הערבים? טוב, זה המובן מאליו. אני אישית, או האשכנזים כקבוצה, נמצאים במצב של יתרון ביחס למזרחים. ההכרה הזו עדיין אינה אומרת כלום. מישהו יכול לחשוב שזה טוב מאוד שישנם הפריבילגיות האלו ושזה מצב שיכול להמשיך הלאה.

אז אתה לא מאמין במדיניות של הכרה בזכויות היתר של האשכנזים. אבל עדיין אתה מבקש מדיניות חברתית יותר. כיצד תתרחש המהפכה בחברה לדעתך ?

כרגע המהפכה בחברה הישראלית, תבוא לא מזה שהאשכנזים יכירו בפריבלגיות שלהם. או שיהיו מוכנים לחלוקה שיוויונית יותר של העוגה הלאומית. מהפכות לא מתרחשות כי המעמד החזק יותר מוותר על יתרונות שלו ומתחלק בנכסיו עם המעמד החלש יותר. המהפכה והתיקון החברתי הגדול יבואו ברגע שהמעמד החלש יותר, בשיתוף עם חלקים גדולים של המעמד החזק יותר יהיו מודעים למכלול הדרכים והייעוד ההיסטורי שלהם. כרגע הקשת הדמוקרטית המזרחית בגלל הדגשת יתר של הפערים הסוציואקונומיים מזלזלת בפועל בפיתוח התודעה והזהות של יהדות המזרח. כך שהקשת אינה מסוגלת להבין את הלגיטימיות של הזהות האשכנזית. ולצערי היא רואה אותך אך ורק תחת הסטיגמה השלילית של הציונות-האשכנזית.

אז מהו החזון שלכם?

לפי השקפתי למדינת ישראל יש יעד מרכזי לשמר ולפתח את הערכים הרוחניים של היהדות האשכנזית והמזרחית. זה היעד. ותוסיף לזה גם את שיפור המצב הסוציו-אקונומי של השכבות המוחלשותת וקידום הכלכלה ובכלל צריך לשפר את היעדה זה. לדעתי הרבה מהאקטיביסטים המזרחים מבלבלים בין המטרה לאמצעים. היעד הוא הגשמת החזון הרוחני שלנו. והאמצעי הוא סגירת פערים ושיפור המצב הכלכלי. השכלה לכל. דווקא דרך הזדהות ורגישות של קהילה אחת כלפי השניה נוכל לסגור פערים ולקדם את החברה כולה. כיום, אפילו האוכלוסיה האשכנזית מנוכרת לגמרי לגבי ערכיה וייעודה ההיסטורי. לא כל שכן האוכלוסיה המזרחית. צריך לפתח אסטרטגיה ותוכניות כיצד לקדם את האינטרסים המשותפים שלנו.

בישראל ישנם מעל 1.5 מיליון ערבים. נדמה לי מתוך דבריך עד כה, כי אין מקום לערבים בחזון שלכם. אולי בכלל אוכל לומר כי גבולות התנועה שלכם, חופפים לגבולות הציונות, שמפרידות בין היהודים לערבים. האם אתה מסכים עם הקביעה שלי?

אני בטוח שברגע שהחברה היהודית בישראל תהיה מגובשת מבחינת היעדים והרוח ולא תתעלם מהשאלות, הבעיות והניכור שבה. אז היא תהיה יכולה לפתוח גם בשאלה לגבי הערבים בישראל. כרגע יש תפיסה שהמדיניות חוץ תפתור את מדיניות הפנים. אבל מדיניות החוץ צריכה לשקף את מדיניות הפנים. כל עוד החברה הישראלית לא תפתור את הבעיות של ההגדרה שלה, אז אין שום סיכוי שהיא תעמוד מול הלחצים והבעיות הקשורות למרחב הערבי שבו היא נמצאת.

צילום: איילת וייס

הופה, הופה עוד נחזור לאירופה

כרגע במערכת החינוך אין שימוש במילה אשכנזים. וזהו מושג אקוטי שיכול לחבר את הנוער להיסטוריה האישית והקולקטיבית שלו. הנוער היום מנוכר ומלמדים אותו לשנוא את העבר שלו ולהיות מנוכר אליו. לא מצליחים לחבר אותו להיסטוריה המשפחתית והקולקטיבית שלו וככה הוא יוצא תלוש וחסר זהות. אנחנו באים לחזק את החברה הישראלית ולשנות את התפיסה הפוליטית בשביל לגרום ליותר יציבות הפוליטית המובנית על הסכמות ולא על שינאה. כרגע החברה הישראלית תופסת כל בן אדם דרך מסכת של סטריאוטיפים המיוצרים בתקשורת ובפוליטיקה. ובשל כך השינאה מלבה את הפחד באזרחים. כל הדבר הזה גורם להתפרקות החברה הישראלית לקבוצות קטנות ומסוגרות ולחוסר סולידאריות.

התנועה תעבור שינויים רבים בהגדרתה בעתיד. מצד אחד התנועה עובדת במישור התרבותי ומחזיקה באמנים מפורסמים כמו מאור כהן, נעם רותם ועוד סוכני תרבות תל אביבים מוכרים. מצד שני התנועה החלה לאחרונה גם בפגישות עם תנועות זהות אחרות כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית. אסף, הוא הרוח החיה של הארגון, ובית ליויק הוא המשכן שבו מתרחשים רוב ההרצאות והדיונים. אך עדיין לא נרשמו פעולות גדולות, שיאתגרו את השיח הציבורי, הכלכלי והמשפטי בעוצמות שיחייבו את ההתייחסות הרצינית לדיון שלהם.

הניסיון של התנועה לזהות אשכנזית להישען על שאלות תרבותיות ולא על שאלות כלכליות וחברתיות, מעלות את הרעיון כי בעצם הם תנועה שלא חורגת מגבול המעמד שלהם.

אני קופץ לתודעה של אסף, כמייצג של התודעה האשכנזית של הדור השלישי ומנסה להבין את הגבולות והתשוקות שלה.

אז מה ההבדל בין החזון הציוני, לבין החזון של התנועה הציונית?

התנועה לזהות אשכנזית רואה את עצמה כהמשך לתרבות, זהות והיסטוריה אשכנזית בת אלף שנים והיא חלק מהרצף הזה. הציונות מחקה את ההיסטוריה הז מבחינת הציונות היא תנועה פוליטית, שנולדה בתוך מגוון תנועות ורחוב יהודי שוקק שחי בסוף המאה התשע-עשרה. ההיסטוריה האשכנזית שקשורה לעולם כולו. ציר הזמן שלה נוגע בעבר הרחוק, בהווה, והוא נע מעבר לשואה בכל המקומות בהם חיו הקהילות האשכנזיות.

האם אתם בעצם תנועה אנטי-ציונית, שבאה לאתגר את הציונות ולתת לה משקל נגד?

לא, אנחנו לא תנועה אנטי-ציונית.

האם יש לכם דרישות מהממשלה?

אנו מבקשים את הגדרת החברה הישראלית, כהמשך ישיר של ההיסטוריה האשכנזית והמזרחית.

אז אתם מבקשים את שינוי ספרי ההיסטוריה?

לא רק. אלא אנו מבקשים את ההגדרה המהותית של מהי החברה הישראלית כולה. שאתה בא ומציג את החברה הישראלית פנים וחוץ, אני מבקש שתתחשב בהגדרות של אשכנזיות ומזרחיות. אני לא רוצה שתמחוק את ההיסטוריה של שני הקולקטיבים הללו. או שתשים את שניהם באיזה נישה או גטו. אלא אתם מבין שזהו הבניין והיסודות הרוחניים והתרבותיים שהחברה הישראלית מורכבת מהם. כרגע יש מחיקה טוטאלית של כל הזהויות.

תן לי דוגמא לספר אחד שחסר בספריה של מערכת החינוך?

אברהם סוצקבר, משורר היידיש הגדול ביותר, שחי פה משנת 48 וכתב ביידיש.

האם יש לכם קול מייצג בחברה האשכנזית ?

כן, אנו מייצגים קול משמעותי בחברה האשכנזית.

מפלגת "שינוי", שהתאיידה בינתיים, נתפסה בציבור כאנטי מזרחית, אנטי גלותית, ואנטי דתית. כנו אותה כמפלגה אשכנזית. האם ניתן לומר בעצם שאתם מציבים מול החזון הימני של "שינוי" חזון שמאלי אשכנזי ?

אשכנזים הצביעו ל"שינוי" כי לכאורה היא נתפסה בציבור כמפלגה שתייצג את האינטרסים שלהם. אבל היא התעלמה מהאשכנזיות ומההיסטוריה והזהות האשכנזית. והיא טיפה אך רק בנושאים לוקאליים וקטנים, ללא שום אג'נדה מארגנת ורחבה. לכן "שינוי" התפרקה בבחירות האחרונות. באין תפיסה כוללת וחזון והגדרות חדשות, היא הפסידה את האשכנזים ופספסה את האשכנזיות.

האשכנזים על המפה?

הסרט "האשכנזים", בבימוי דני דותן ודליה מבורך, שהוקרן לאחרונה בערוץ 2, הציג את האשכנזים כתופעה תרבותית רחבה בחברה.  חלק ממבקרי הסרט טענו שהוא גזעני בשל האמירות על המזרחים. אלו גם טענו שהוא שטחי ושהוא הפך את האשכנזיות לסוג של חפץ עקר. חלק אחר, ממבקרי הסרט טענו מאידך, כי הסרט היה חשוב מאוד והעלה סוגייה חריפה שעד היום התעלמו ממנה. בעקבות הופעתך בסרט, התנועה לזהות אשכנזית עלתה לכותרות. האם הסרט באמת תרם לתנועה ?

הסרט "האשכנזים" העלה לראשונה מאז קום המדינה את השאלה לגבי הדור הצעיר האשכנזי והצליח לשבור טאבו. אבל בסרט זה, ניכר עד כמה לחלק מהאנשים שם שהשתתפו בו, זו הייתה הפעם שהם התעסקו בשאלה האשכנזית. ולכן, הרבה מהדברים שהם אמרו שם היו מבולבלים ומלאי סטריאוטיפים. נכון, היו אמירות גזעניות כלפי המזרחים. אך הדיון הרב שעורר הסרט בעקבותיו הדגיש ביתר עוצמה את החשיבות של הנושא הזה. עד עכשיו, אף סרט ששודר בשעה 11:30 בלילה לא זכה לתהודה והתייחסות כה רבה.

"הנידון: אשכנזים", הספר שיצא לאחרונה בהוצאת "עם-עובד", פרי עטה של מרב מרמורשטיין-רוזנטל, זכה גם הוא לתגובות קשות. מבקרת הספרות והפוליציסטית אבירמה גולן כתבה עליו ב"הארץ" ש"אפשר היה להתעלם מהספרון המבולבל הזה, אלא שכאמור, ההסתקרנות מהנושא החשוב הרגה את החתול. אי אפשר שלא להרים גבה לנוכח החלטתו של עורך הספר והסדרה, ניר ברעם, לכלול בסדרת ההגות שלו, בהוצאה מכובדת ורציית כ"עם עובד", מסמך כה רדוד".

מה דעתך על הספר?

הספר אינו עסק בנושא באשכנזים ובכלל המילה "זהות אשכנזית" לא מוזכרת בו פעם אחד. הספר עוסק אך רק במתקפה ילדותית על כמה מפעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית, במקום לעסוק בשאלה של הזהות היהודית בהווה ובעתיד. הביקורת של אבירמה גולן רק הדגישה עד כמה חשוב לספר היום את הנרטיב האשכנזי. וזאת על מנת ליצור הבנה עמוקה של האשכנזים, ובשביל הבנה של החברה הישראלית כולה. וכמובן על מנת להתחיל ולפתח דיאלוג עם המזרחים.

האם אתה מכיר בדיכוי המזרחי?

כן. יש לשאוף לחברה שיוויונית וצודקת.

הרבה אנשים שהמזרחיות והאשכנזיות בעצם הם שמות גנאי. משום שההגדרות הללו נוצרו בתוך קונטקסט שלילי, עוד בתחילת המדינה. חלק לא קטן מהמזרחים לא מוכנים לעמוד תחת ההגדרה הזו, משום שהיא צלקת בעברם, שכוללת זכרונות טראומטיים כמו מעברות, גזזת, אבטלה ותקרת זכוכית ועוד. חלק לא קטן מהאשכנזים, מתנגדים גם הם להגדרה "האשכנזית", משום שהיא מציבה אותם בסטריאוטיפים, תדמית "חנונית" ומעמד גבוה. מדוע לך להשתמש במושגים הדמיוניים הללו? האם אתה באמת חושב שניתן להפוך את המושגים הללו לחיוביים?

כרגע שני המושגים הללו, המזרחי והאשכנזי, מגולמים בסטריאוטיפיים שליליים, שאף אדם לא מוכן ורוצה להזדהות איתם. אולם, לאמיתו של דבר, ישנה זהות מזרחית אותנטית! שהיא לא רק קוסקוס ומיני אוכל אחרים. וישנה זהות אשכנזית, שהיא לא רק גפילטע-פיש ומשקפי עיגולדים …

הזהויות ההיסטוריות הללו, צריכות להתנגד לכל ההסתה הקיימת כרגע, במערכת החינוך, התקשורת והפוליטיקה.

בסרט "האשכנזים" הופיעו ביחד אתך גם המשורר והעיתונאי רועי "ציקי" ארד, וגם הסופר איתמר הנדלמן בן-כנען.  צ'יקי טען במבוא לכתב-העת שלו "מעין" (גיליון 2) ש"לא נמשיך להתלונן ולהתקטנן, אלא ננסה לדחוף את ידינו לתוך המדמנה המזרח תיכונית. אנחנו מקווים להיות הניצנים של פעולה משותפת מעבר לגבולות של אנשים צעירים, חופשיים ומהפכניים, ארגון גרילה פואטי שמטרתו: ,להתקרב אל שכנינו, על ריצודי החשדנות והפחד שמנסים להדביק בנו במהדורות החדשות'". איתמר, מצדו מסתובב בעיר עם כאפיה, ומנהל רומאן אופנתי עם סוג של איסלמיזם. האם יש כאן צורה חדשה של ביטוי? איך ניתן להגיע לזהות אחרת, ללא הכרה ראשונית באשכנזיות?

אני חושב כי המשבר האדיר ומחיקת הזהות האשכנזית גרמה לשניהם לגישה ורעונות אבסורדיים וליצניים.

נולדת בתל-אביב וכל חייך חיית בתל אביב. מה המקום של תל-אביב בשינוי שחל בך. האם אתה מוצא מידה של ביקורתיות כנגד תל-אביב?

תל-אביב הייתה מאז ומתמיד מרכז חשוב של יצירה רוחנית ופוליטית ובתל אביב נולדו כל התנועות הפוליטית. כל הניסוייים הכי חדשנייים בחינוך (למשל בית ספר "קדמה" של ד"ר סמי שלום שטרית) נערכו בה. והיא הייתה גם המקום של התפיסות הרעיוניות החדשות. כאן, אפשר להפגש עם אנשים בעלי מיגוון דעות שונות. מאידך, תל אביב האמיתית היא המיקרו-קוסמוס של כל החברה הישראלית.

אבא שלך, הוא קומפוזיטור, משורר וגם יושב ראש של בית ליוויק. שהוא בית אגודת הסופרים והעיתונאים ביידיש. האם הוא מחזיק בדעות כמו שלך?

כן, אבי מחזיק בדעות כמו שלי לגבי הזהות האשכנזית ומקומה בחברה הישראלית.

ובכל זאת הוא מגיע מדור אחר עם שפה אחרת, עם רעיונות אחרים. היכן נוכל למצוא את השוני ?

ראשית, לא זכיתי להכיר את סבי, שנולד בפולין והייתה לו השפעה גדולה מאוד על אבי. והוא העביר לאבי הרבה מההיסטוריה, הערכים והתרבות של יהדות אשכנז. אבי גדל בבואנס-אירס בארגנטינה. ועבר מערכת חינוך יהודית אוניברסלית ושונה ממה שאני קיבלתי פה בארץ. השאלה שבעיקר עומדת בשבילי כיום, היא היחס של הזהות האשכנזית בתוך עידן גלובאלי. שבתוכו הדור הצעיר שלנו חשוף אליו באינטרנט ושאר כוחות שוק שיוצרים זהות והאחדה גלובאלית. ובתוך כך חשבתי, שנוכל להביא את ד"ר קרלו שטנברגר לדבר על "העצמי כפרוייקט לעיצוב". בתחילה אבי היה פחות מודע להקשר של האינטרנט והבניית הזהות של הצעירים בתוך העידן הגלובאלי. אך הוא אחרי שהסברתי לו הוא הסכים בנחיצות הדיון הנ"ל.

האם בעקבות מציאת הזהות "האשכנזית" שלך הושפעה הבחירת של לימודי התואר השני?

כן, החלטתי ללמוד ולהתעמק יותר בספרות יידיש, על מנת להבין, לחקור, להעמיק בנושא האשכנזיות.

אסף גלאי, רועי צ'יקי ארד, איתמר הנדלמן בכרזת הסרט "האשכנזים"

דני דותן, מיוצרי "האשכנזים" ביקש להביט באשכנזים צעירים נטולי כעסים וגילה דור שבעיקר מתבייש בעצמו

כשצלמנו את הסרט שלנו "הכבשה הכחולה" על האמן מנשה קדישמן יצא לנו להיות אתו בפתיחה של הצייר בוגן ומשורר היידיש סוצקבר. מיד ידענו שאנחנו הולכים לגעת בנושא. התחלנו עם הזקנים אבל הם היו האשכנזים של פעם ותוך כדי הצילומים הסטנו את המבט אל עבר הצעירים רצינו לדעת  מה הם בעצם יודעים על השורשים שלהם. איך הם רואים את העתיד. התשובות היו מדהימות.  בייחוד, היה מפתיע לראות מה חושבים האשכנזים על עצמם . כמה הם מתביישים להיות אשכנזים, כמה הם מקנאים במזרחים על הטבעיות והחופש והעור השזוף. כמה הם מרגישים אשמה על העוול שנעשה לעדות הלא אשכנזיות. ולפעמים גם כמה הם מרגישים שהם יותר וכמה התרבות האשכנזית נעלה.

מדוע עשיתם את הסרט על "האשכנזים"?

עשינו סרט על השבט או העדה הזאת, כי זה רצינו להציב מראה מול צעירי העדה. לחשוף עולמות חבויים של בושה ואשמה קנאה באחרים וגם גזענות ופחד.

האם יש הקבלה בין הדעות שלכם, כיוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט?
חייבת להיעשות הפרדה בין יוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט. דליה ואני לא מייצגים את האשכנזים בסרט. בדיוק כמו שלא היינו נציגי פלשמורה כשעשינו את "אמא נשארה שם" אנחנו מראים מציאויות מזווית אישית וכך אפשר ללמוד על מחשבותינו אבל ברור שאנחנו לא מזדהים עם כל אמירה ולא עם כל דעה המוצגים בסרטים שלנו. לפעמים אמירות של משתתפים בסרט קשות  בוטות – חובתנו היא  להראות ולא להסתיר.

האם יש הקבלה בין הדעות שלכם, כיוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט?

חייבת להיעשות הפרדה בין יוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט. דליה ואני לא מייצגים את האשכנזים בסרט. בדיוק כמו שלא היינו נציגי פלשמורה כשעשינו את "אמא נשארה שם" אנחנו מראים מציאויות מזווית אישית וכך אפשר ללמוד על מחשבותינו אבל ברור שאנחנו לא מזדהים עם כל אמירה ולא עם כל דעה המוצגים בסרטים שלנו. לפעמים אמירות של משתתפים בסרט קשות  בוטות – חובתנו היא  להראות ולא להסתיר.

התוכל לתאר את התגובות והתקבלות הסרט בתקשורת?

מאז עברנו התקפות חסרות תקדים על שהעזנו להראות את המציאות מזווית חדשה. כל מי שאיבד את חוש ההומור שלו בדרך לקולנוע לא היה מסוגל להסתכל על אשכנזים צעירים נטולי מסכות כעס. הרבה יותר תוקפים היו כמובן אשכנזים שכעסו על החשיפה. עשינו סרט ששואל שאלות על קיומם של אשכנזים כאן. האם בכלל יש דבר כזה בקרב הדור הצעיר? התרחקנו בשמחה מהוויכוח המיושן על מזרחיים ואשכנזים כי מבחינתנו כהורים לילדה שהיא "חצי חצי" אין יותר ויכוח כזה. יש רק שאלות על מה היה יכול להיות ועל מה עתיד להיות. אנחנו נותנים לצעירים לדבר ויוצרים את המניפה שהיא דמות האשכנזי הצעיר. דווקא, העיתונאי בן ה-96 מרדכי צאנין שעונה לאסף (גלאי) לאורך הסרט אומר שאנחנו בכלל נהיה ארץ ערבית ושאסף הוא בכלל לא אשכנזי, שרק נדמה לו. אפשר לראות שאנחנו אוהבים את הכנות הבוטה של האיש שהיה באמת בשטעטל ורואה שאין תקומה לעולם שהיה.

היכן קבלתם תגובות טובות והיכן קיבלתם תגובות קשות?

בארצות הברית ובצרפת, שם הקרנו את הסרט, כמו גם באשקלון, קיבלו את הסרט בשמחה צחקו הרבה והתווכחו אתנו אחרי ההקרנות. בתל אביב במעוז קונצנזוס התנגשו בנו חזיתית. וברור שמי שמקובע ילחץ כשמציגים לפניו מציאות מזווית אחרת.

איך מצטרף "האשכנזים" לשאר הסרטים שעשיתם?

אני חושב המון לפני שאני יוצר משהו וכך גם דליה ו"האחר" הוא בלב היצירה שלנו ו"האשכנזים"  מצטרף לסך כל יצירה שבאה מלב האחר. צילמנו סרט באתיופיה על השפלת הפלשמורה ("אמא נשארה שם") וצלמנו סרט על אחים צעירים שהפכו קורבנות סמויים של מלחמת לבנון, אחרי שהאחים הגדולים שלהם נהרגו שם ("אחי הגדול") אני חושב שחייבים לתת לנו קרדיט, שאנחנו לא מטומטמים ואנחנו נלחמים בכל האמצעים האמנותיים שלרשותנו למען דברים שאנחנו מאמינים בהם. לא ניתן לעולם יד לגזענות, מכל סוג ולא לאפליה.

האם אתם מתכוונים להמשיך לטפל בנושא הזהות הישראלית ומה שעומד מאחוריה?

אנחנו ממשיכים לטפל בכל הצדדים של הזהות הישראלית. הסרט הבא שלנו הוא סיפור חייו של הזמר היווני אריס סאן. כאן, אנחנו מקווים לחשוף את החיבור הבלתי רגיל עם המוסיקה הים תיכונית והמשמעות שלה לתרבות הישראלית וכרגיל להביא לצופה שלנו מפגש עם אדם ייחודי, שלא פחד ללכת נגד הזרם.

עוד בנושא:

 

 

פנתר לבן: ראיון עם ניר ברעם

      ניר ברעם אחד הסופרים המבטיחים בישראל הוציא לאחרונה את הרומאן השלישי "מחזיר החלומות" בהוצאת כתר ובעריכת שמעון אדף. הרומאן הפך במהירות לרב מכר. "מחזיר החלומות" אתגר את הספרות הישראלית שנעה בצורה הריאליסטית. הוא העמיד במרכז העלילה פנטסיה אפוקליפטית מרה. נער מקיץ משנתו לילה אחד ומתברר לו שניחן בכישרון איום – בכוחו להחזיר חלומות לבעליהם. עשור לאחר מכן מתרגשת סערה קשה על תל אביב ומשבשת את סדרי החיים בה. הוא לא רק סופר מצליח, אלא גם פובליציסט שהתחיל לכתוב כבר בגיל צעיר על גבי "דעות" מעריב. ובן למזכ"ל מפלגת עבודה בעבר ויו"ר חברת ייעוץ פוליטי בהווה, ח"כ לשעבר עוזי ברעם. המשך קריאת הפוסט "פנתר לבן: ראיון עם ניר ברעם"