על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

1465299_10153450273926665_2522690411757213895_n
רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

שדרגו לדור השלישי: על תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית ב"כביש ארבעים"


מדינת ישראל הרשמית לא מכירה בדור השלישי למזרחיות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קטגוריה שכזו אינה קיימת. הדור הראשון והשני מכונים "יוצאי אפריקה–אסיה". בדור השלישי השיוך נמחק, והאנשים מכונים פשוט ישראלים. הספר "תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית" (הוצאת עם עובד) מנסה להיכנס לחלל הזה.

הרבה נאמר על עלבון המהגרים מהדור הראשון ועל הבושה וניסיונות ההדחקה של בניהם מהדור השני. על הדור השלישי, שגדל והתבגר בשנות השבעים והשמונים, כמעט ולא נכתב. "תהודות זהות" מנסה למצוא קול חדש לא רק מבחינת הנושא שהוא מעלה, אלא גם בסגנונו: אסופת הכותבים משלבת זכרונות אישיים וסיפורים עם כתיבה בסגנון אקדמי יותר, באופן שעשוי אולי לשבור את הניתוק בין התפיסה האקדמית של החברה הישראלית והרב תרבותיות שלה, לבין הגישה הפופולרית, הנוטה לטשטש את הגבולות ולטעון ש"כולנו ישראלים", ושכבר אין כח לדבר, או לשמוע, על מזרחיות.

לכבוד צאת הספר, שנותן קול מיוחד לחוויותיהם של תושבי הפריפריה הצעירים, שוחחתי עם נפתלי שם–טוב ועם מתי שמואלוף, שערכו יחד איתי את הספר וגם כתבו, ועם נעמה גרשי, שכתבה. יחד, ניסינו לברר איזה מקום יש לדיבור על מזרחיות ועל "דור שלישי למזרחיות", ומי, אם בכלל, מעוניין לשמוע.

אני רוצה להתחיל את הדיון שלנו בדוגמה קטנה. אני נתתי את הספר לאישה שאני מכיר, מזרחית משכבה סוציואקונומית נמוכה. היא הביטה בי בזעף ואמרה לי שלא מעניין אותה מזרחים ואשכנזים, וביקשה ספר של יהודית קציר. אתם ערים לעובדה שבספר הזה אולי מכרנו סחורה שלא מעניינת את הקונים?

 

נעמה: "חוסר ההכרה וחוסר העניין הם הנחת יסוד כשבאים לכתוב ספר כזה. אולי אם הייתה הכרה ועניין לא היה בו כבר צורך. כשאתה מבקש לפתוח שער במקום סגור, אתה לא מופתע מכך שהמקום סגור. אתה חושב איך לפתוח אותו. בעיני זה היה האתגר של הכתיבה לספר. לכתוב ככה שגם מי שמעולם לא עסק בנושא יוכל למצוא בו עניין. שהוא יוכל להרגיש שהספר מדבר על החיים שלו ולא על 'המעמד, שלו או על ,התפוצה, שלו. לפתוח באמצעות הספר פתחים קטנים עבור מי שמוכן להניח את קציר בצד ולקרוא, ועבור מי שלא מוכן, רק לשרטט את האפשרות לסוג כזה של ספרות. לפעמים די בזה".

נפתלי: "החוויה שלנו היא הפוכה לגמרי ממה שאתה מתאר. מהרגע שהספר יצא לאור ובעקבותיו ערבי קריאה והשקה, קהל רב של צעירים ומבוגרים מזרחים ושאינם כאלה, מבטאים תחושות, רגשות ומחשבות שונות ומנוגדות. מהתרגשות, פליאה והתלהבות ועד התנגדות וזעם. בכל מקרה, הספר לא מתקבל באדישות".
מתי: "המסכה האשכנזית הלבנה מוכרת לאלה שרוצים להיות כמותה. אנחנו מבקשים להציע חיבור לזיכרון יהודי–ערבי של אלף שנה, אנחנו מחברים את הקוראים והקוראות לדרוש סוג חדש של ספרות שלא מוותר על שאלות מעמדיות וחברתיות, וכמובן, אתניות. אני יושב ומדבר עם עשיר ועני, מזרחי ואשכנזי בכל רגע בחיי על הנושאים האלו, ומתאמץ לחצוב בסלע ולהוציא מים. האישה שאיתה קשה לי במיוחד, אגב, היא אמא שלי".

תנו לי לחדד את העניין בעזרת שאלה שאולי תישמע קצת משונה מצדי, כי הרי הייתי שותף לעריכת הספר: מדוע בכלל הספרות הישראלית הייתה זקוקה לספר הזה ? הרי לאור הכתיבה המזרחית בספרות העיון והפרוזה, אולי דווקא עדיף שהדיון במזרחיות יעשה באופן שאיננו הצהרתי כלכך?
נפתלי: "עצם הנוכחות של קול מזרחי בעשור האחרון על מדף הספרים היא שינוי חיובי וטוב, ואני רואה את עצמנו כחלק מהמגמה. הייחוד שלנו הוא דווקא במתן שם ומסגרת לתופעה והזמנה לדיון ספרותי וחברתי משמעותי, ולא הסתתרות מאחורי אמירות 'אמנותיות' אוניברסליות או אישיות, שמנטרלות את הממד האידיאולוגי או הפוליטי".
נעמה: "אני לא מכירה דיון שאינו הצהרתי. אני לא מסכימה גם עם הטיעון בנוגע לריבוי של כתיבה מזרחית. איך יודעים שיש ריבוי אם לא מצביעים עליו ואומרים שהוא כזה, אם לא נותנים בו סימנים ומקשרים אותו קישורים פוליטיים? הספרות הישראלית הייתה זקוקה לספר כזה משום שעדיין לא נעשה בה דיון מעמיק בנושא, עדיין לא נערך בה דיון שלא הסתיים מיד בטענה שהוא לא רלבנטי, או בטענה הניאו-שמרנית לפיה ספרות נמדדת על פי איכותה ולא על פי הקשריה הפוליטיים. זה בדיוק הפרדוקס, לכולם זה נראה כאילו דיברנו על זה בלי הפסקה בעשרים השנה האחרונות, כשלמעשה הדיון טרם התחיל".
מתי: "אני מקבל את הדברים שנאמרו כאן. לא מצאנו שיש דיבור על הדור השלישי המזרחי בספרות ובסוציולוגיה. הדיון בספר וכותרתו אכן הצהרתיים, משום שמלאכת כתיבת הספר נעשתה תחת הכחשה, עמעום והדחקה חמורה של שאלות תרבותיות. במקרה כזה צריך לעמוד על הבמה ולכונן זהות חדשה. אולי זה גם קשור לכך שנפתלי ואני מגיעים מלימודי תיאטרון, ואנחנו זקוקים לבמה".
 

פריפריה = מזרחי?

 

אילו הרהורים עולים בכם בעקבות קבלתו של הספר?היו מבקרים שאמרו שמדובר בדיון "זומבי". כלומר, שהוא עוסק בקטגוריות שאין להן קיום ממשי בחברה הישראלית, אלא רק באקדמיה ובספרות.

נפתלי: "זומבי זה אותו מבקר שמסרב לראות שאתניות היא מרכיב משמעותי בחברה הישראלית מכל הבחינות. כל סוציולוג מתחיל, אפילו מהמתונים שבהם, יודה בזה. שים לב שלמתנגדים דחוף כל כך לדבר בגנותו של הספר, שדחוף להם לכתוב עליו בשצף קצף. דווקא התגובה הזאת מדגישה את הרלבנטיות שלו. אני מהמר שלו היינו משתמשים בקטגוריות אחרות, כמו 'פריפריה' למשל, התגובה הייתה יותר מתונה. עצם השימוש במילה 'מזרחי' מעוררת את הזעם והקושי, ללא קשר לדברים שנכתבו בספר".
מתי: "נכון, משהו בדיון הוחמץ, אבל היו לא מעט מבקרים שאכן הבינו את הקטגוריות שעליהן אנו מדברים. אולי עם השנים נוכל לשכלל את הדיון בנושא. כרגע פתחנו כבר בצעד ראשון וישנה קבוצה של כותבים וכותבות מהספר (כולל נעמה ונפתלי( שנפגשים פעם בחודש על מנת ליצור קהילה ספרותית מזרחית שדנה בטקסטים ומפרשת אותם מחדש".
נעמה: "אני חושבת שהספר התנגש בשני הקצוות. בצד שאמר שהדיון לא רלבנטי, כי אין לו מה לתרום לספרות יפה או כי הוא מוצה לפני עשרים שנה. ובצד השני, של אלו שחושבים שהדיון רלבנטי אבל שהוא נעשה בספר בדרכים עדינות מדי, לא מספיק פוליטיות, לא מספיק נחרצות ולוחמניות, לכן ה'מסר' לא עובר. חוסר ההתאמה של הספר לשני הצדדים מעיד בעיני יותר מכל על העובדה שהוא פתח סוג חדש של דיבור על מזרחיות. דיבור שמתעקש לדבר על מזרחיות כמשהו רלבנטי ובוער אך גם מתעקש לשמור על העמדה שלו כדור שלישי –  דור שלצד הביקורת והכעס על החברה הישראלית מהווה חלק ממנה, ובאופן אחר מזה שהיו הדורות לפניו".

לפעמים נראה שיש משהו מייאש בעובדה שחרשי מילים עוסקים בייצור מילים וספרים ומאמרים "רדיקליים", בזמן שהמציאות בעולם כלכך יציבה ובלתי משתנה. זה נכון  למזרחיות, לפערים בין עשירים ועניים, או לקפיטליזם. לפעמים נדמה לכם שאנחנו כלואים בשמורת טבע מגודרת, עוסקים בהבלים בזמן שהפוליטיקה של הרחוב הופכת לאופציה שלא קיימת? רואים את זה גם בארצות הברית, בהקשר להעדר המחאה למלחמת עיראקהדיון על שינוי אמיתי בעולם, בחוץ, נשמע כבר הזוי.

 

נפתלי: "לצערי, הקפיטליזם הוא מפלצת בולעת כל, כולל ההתנגדות לה, ההופכת בעצמה לסחורה, וחוזר חלילה, והספר שלנו אינו יוצא דופן. מצד שני, למילים יש כוח, והספר הוא חלק משיח מזרחי חדש שמאפשר לצעירים ישראלים לדבר באופן חופשי ולגיטימי על החוויה שלהם. בעיקר במסגרות 'לבנות', בהן אנו מיעוט מבחינה מספרית, יש לנו איזשהו כוח ו'אסמכתה' לדברר את המזרחיות בלי התנצלויות. הייתי אומר שיותר משינוי חברתי–כלכלי, הספר הוא חלק משינוי תודעתי. בוודאי שזה אינו מספיק, אך זה מה שאנו כרגע יודעים ומסוגלים לעשות".
נעמה: "נדמה לי שהייאוש שאתה מדבר עליו לא קשור לפער בין השיח האינטלקטואלי לבין המציאות, אלא לפער בין החשיבה והעשייה הרדיקלית לבין קצב השינוי במציאות. רדיקליות היא בהכרח מיעוט והיא בהכרח חריגה. התפקיד שלה אינו להיות רוב אלא להשפיע על המציאות דרך הערוצים שלה. אני מאמינה שהיא משפיעה. היא משפיעה בבילעין, היא השפיעה במאבק בכפר שלם, והיא משפיעה גם על המלחמה בעיראק, למרות שקצב ההשפעה איטי. העניין הוא לא לדמיין מה היה קורה לו כולם היו 'נבונים' וחושבים כמונו, אלא מה היה קורה אם הקול הרדיקלי היה נדום. אולי ארצות הברית עדיין הייתה בוייטנאם. אולי לשחורים שם עדיין לא הייתה זכות הצבעה".
מתי: "לדעתי אסור לנו להישאב לתוך ראיית העולם של השמאל הרדיקלי, שמאמין שהוא כל יכול וכל ספר או פיפס שלו יחוללו שינוי עולמי. אולי נהיה צנועים ונשתדל לפעול ולא להמתין לשינוי. אדם שפועל חש ייאוש, אבל בו בזמן יודע שהוא תרם למאבק החברתי. אני חש שהספר שלנו מתכתב עם הכתיבה הספרותית המזרחית של דורות קודמים, ואולי מתוך הספר יצמחו קולות רדיקליים נוספים".

מהו ההישג האופטימלי של ספר כזה?הוא איננו רבמכר, מזרחים לא נהרו לחנויות הספרים וקנו אותו. הם קונים עכשיו, כמו כולם, חיים באר ואשכול נבו, אז איזה הישג ספר כזה יכול להוביל?

 

נפתלי: "ההישג של הספר אינו במכירות, למרות שהוא מוכר לא רע. ההישג של הספר הוא ביצירת דיון ובסימון של תופעה תרבותית–חברתית שהחלה להסתמן בשנים האחרונות ואנו נתנו לה מסגרת. כמות הביקורות, ההתייחסות בעיתונות הכתובה, האלקטרונית והאינטרנטית, ערבי קריאה מלאים ומרגשים, ותגובות של אנשים סתם ושל אנשי מפתח בתרבות ובאמנות – כל אלה הם עבורנו הישג משמעותי. החשש הגדול שלנו היה שהספר לא יקבל התייחסות כלל, ומה שקרה זה ההפך".
נעמה: "בעיני ההישג של הספר הוא קודם כל בהתעקשות לדבר על מה שכולם חושבים שהוא מיותר ודובר כבר. בהתעקשות 'לחפור', כמו שאומרים המתבגרים. לספר שוב את מה שכולם אומרים שסופר אבל אף פעם לא היו באמת נכונים להקשיב לו. ההישג הוא בעצם מתן הבמה לכל הסיפורים האלה שתמיד היו 'לא בזמן הנכון' או 'לא במקומם'. בשלב הזה קיום, מקום על המדף, זה כבר המון".

יכול להיות שהמזרחים, כמו העולים מרוסיה או מאתיופיה, רוצים לעבור "ישראליזציה", כלומר להשמיט את הזיהוי "העדתי",ועם ספר כזה אתם מציקים להם עם מין אבן בנעל?
מתי: "ודאי. הם רוצים את המסכה הלבנה, אבל הם לא ישיגו אותה. אתה יודע למה? כי הם שחורים, כי הם נעשים עניים יותר מיום ליום, כי הם סובלים מגזענות, אלימות, קסנופוביה. הדרך היחידה שלהם להתחבר היא לעבור פוליטיזציה ולהציג את הפוליטיקה של הזהויות ומבני הדיכוי שמדכאים אותם. אני מקבל כל כך הרבה תגובות מאנשים שאמרו לי שהספר הוציא אותם מהארון. שהם האמינו שהבעיה הזו היא רק שלהם, ולפתע הם מבינים שזו בעיה חברתית. בכנס האחרון של מכון ואן ליר בירושלים עלה פסיכולוג חשוב וטען כי לפי סקר שערך הנושא הפוליטי שהכי מעסיק היום את המטופלים הוא הנושא העדתי".
נפתלי: "יש חלק, בעיקר מהמעמד הבינוני המזרחי, שרוצה להיפרד מזהותו האתנית, למחוק את המבטא, לשנות שם, ולהסיר כל סממן. לגבי רוסים ואתיופים זה נכון בעיקר לדור ראשון. אבל מהי אותה ישראליות שכולם רוצים להיטמע בתוכה אם לא מעמד בינוני אשכנזי, 'צפון–תל אביבי'. המחיר הרגשי, הנפשי, החברתי והפוליטי למחיקה והטמעה הוא גדול. הכחשה לרבדים כל כך חשובים בחוויה של האדם, היא מעשה מעורר רחמים וזעם. הספר הוא בפירוש הליכה נגד הזרם, תוך רצון לעצב ישראליות חדשה ומכילה שמסוגלת להקשיב לחוויות אתניות שונות ולהיבנות מתוכן, ולא למחוק אותן".
נעמה: "הלוואי והספר היה יכול להיות אבן בנעל של מישהו. אתה מייחס לו השפעה שאין לו. הספר עוסק בזהות. ניגש אליו רק מי שנושא הזהות מעניין אותו ברמה כלשהי. מי שרוצה לעבור 'ישראליזציה' לא מעוניין לבחון את הזהות שלו אלא להשתלב בזהות נתונה כמו זו שאותה הוא מגדיר כישראלית. עבור אנשים כאלו השיח הזה אינו קיים. אולי הוא יתעורר כשהם יגלו בוקר אחד שהם לא באמת השתלבו או שהם לא יכולים להשתלב".


מימין לשמאל, מתי שמואלוף, נעמה גרשי ונפתלי שם-טוב. צילם: שגיא בורנשטיין.

 

משפחה מזרחית

בואו נדבר על קפיטליזם ועל ההתנגדות לו. כבר שנים שמדברים על זה שבישראל אי אפשר לארגן מאבק פועלים משותף בגלל החלוקה לקבוצות אתניותמזרחים, רוסים, אתיופים וערביםשביניהן יש מתח ומאבק. האם ספר כזה עשוי לעורר מודעות כזו, או דווקא להפך?

נעמה: "הספר, כפי שאני מבינה אותו, לא עוסק בשאלה הזו ישירות. הוא כן מזכיר את המאבק הקשה בדרך להתקבלות, ואולי האזכור הזה יוכל לעזור להבין את החוויה הקשה שעוברים אלו המוגדרים כעת כ'אחרים' של החברה הישראלית. אולי הוא יעזור לשבור את המעגל שתיארו ב'לול', לפיו כל אחד שמתבסס קצת בועט בזה שמגיע אחריו, ולאפשר סולידריות רבה יותר בסגנון 'אני הייתי שם, לכן אני מבין ושותף', במקום 'אני הייתי שם לכן עכשיו תורך'".
מתי: "מודעות לעוול שלי יכולה לעורר את המודעות שלי לגבי עוול אחר. אם אני יודע מאיפה באתי יש לי מקום להקשיב למישהו אחר ולא לפחד משיח שכזה".

שלושתכם כתבתם טקסטים מאוד אישיים וחושפניים. נעמה כתבה על הקשר המורכב והכואב בין אביה המזרחי והוריה האשכנזים של אמה; מתי כתב על ההחמצה שבקשריו עם אביו; נפתלי כתב על ילדותו בשכונה. חשתם שטיעון המזרחי עובר אולי באופן מורכב ומעניין יותר באופן כזה, בניגוד למאמר פולמוסי?

 

מתי: "בדיוק. הטקסט שכתבתי השתלט עלי ולא אפשר לי צורת ביטוי אחרת. וראיתי כאן אלמנט חדש שמתיך סיפור מלודרמטי לתוך רעיונות פוליטיים. העריכה המדויקת שנעשתה לסיפור הביאה את הקוראים מצד אחד להתחבר ולהזדהות עם הדובר שבתוכו ומצד שני להקשיב לקשיים והמורכבות של חיים בתוך משפחה מזרחית. אני מניח שקוראים אחרים רצו לקרוא מאמרים פוליטיים יותר ופחות פרוזאיים. אולי אני גם קצת שבע מכתיבה פוליטית".
נפתלי: "ללא ספק, סיפור המבוסס על חומרים אישיים ממחיש ומבטא באופן מדויק את החוויה המזרחית של דור שלישי להגירה. בעוד המסה בדרך כלל מתרכזת ברובד החברתי–תרבותי, הסיפור מאפשר שער לעולם פנימי ובו בעת גם משליך על העולם החיצוני. הסיפור מזמין, גם את הקורא הספקן או האדיש לעניין, ומפתה אותו להכיר בחוויה שלנו תרתי משמע. אני לא יכול לומר בוודאות שמסה תשיג את אותו אפקט. אפילו אם הקורא יאמר 'אני לא מסכים עם הנאמר, אך הסיפור נוגע בי', דייני".

 

הכתבה התפרסמה באדיבות "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23. תודה מיוחדת למעוז דגני. לאירועים, ביקורות, איזכורים ורשימות על תהודות זהות

 

***

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים