מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

סופרים, ספרים ומה שביניהם מציג ביקור בית עם "האסון מתחיל בארוחת עסקים" / לצאת נגד הזרם ולסרב לארוחת העסקים

הפוסט התפרסם לראשונה ב"ספרים, סופרים ומה שביניהם" – אני רוצה להודות לאתר על האירוח של ספרי. 

'האסון מתחיל בארוחת עסקים' הינו ספר השירה הרביעי של המשורר והסופר מתי שמואלוף. האטימולוגיה של שם הספר, לדבריו, מגיעה הרחק לפוסט שכתב על הייאוש מתחום הכתיבה: האסון מתחיל בכתיבה. בפוסט כתב על הדיכאון האישי, הפיננסי, המקצועי והחברתי בהוצאת שלוש ספרי שירה, ולא מעט אסופות וכתבי עת. "אני משורר ומביט במילים, כשאני פותח את התפריט של החיים ולא רוצה לראות את עולם העסקים כשהוא מושל בנו".

מתי שמואלוף סיים את לימודי התואר הראשון במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי תיאטרון והמשיך ללימודי תואר שני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה אותו סיים בהצטיינות ודן בקשר שבין מלקולם אקס וספייק לי. הוא הפסיק את לימודיו לדוקטורט במחלקה לספרות משווה באוניברסיטה העברית בשל הרצון להתפנות באופן מלא לכתיבה יוצרת. הוא ממייסדי תנועת "גרילה תרבות" המחברת בין אמנות ויצירתיות לבין מאבקים חברתיים . בנוסף, שמואלוף הוא בין מקימי "מאבק המשוררים" שקמה לשפר את תנאי תחום השירה בישראל.

שמואלוף, מתפרנס מכתיבה, בין השאר בניהול ניו-מדיה. משנת 2006 מלמד שמואלוף כתיבה יוצרת במרכז רון ורדי לטיפוח ילדים מחוננים בראשון לציון. בנוסף, הוא מעביר הרצאות בתחומים שונים, ובין השאר העביר סדנא בעקבות "עבודת גילוי" במכללת שנקר.

שם: מתי שמואלוף

גיל: 40

סטטוס: חי עם איילה, וארבעה חתולים: חומוס, נוי, צואי וגולי

מגורים: תל אביב

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר האסון מתחיל בארוחת עסקים, שירים, הוצ' נהר ספרים, 2013.

 

 

מאין אתה שואב את ההשראה בכתיבתך?"שאלה קשה שהתחזתה לשאלה קלה. אני מוציא את עצמי מורט שיערות. אי אפשר לענות על זה במדוייק. אני מוצא את עצמי שומע שירים שבאים להיכתב בלילה, או כשאני כותב פרוזה, אני שומע דמויות מדברות. זה פסיכוטי. אבל זה המצב. אגב, התשובה המיידית היא המצב החברתי. אבל זה לא נכון, גם במדינות מתוקנות יותר, בלי כיבוש והפערים הכי גדולים במערב, הייתי מוצא את עצמי כותב. זאת האמונה שלי באמת רגעית".

מאיזה גיל אתה כותב שירה?  "16. אבל יש תקופות שונות בכתיבה וכל תקופה נותנת לי משהו חדש, שמרגיש כאילו אני מתחיל לכתוב מחדש. הכתיבה באמת התחילה לדעתי בספר השלישי שלי, שיכולתי לבחור על מה לכתוב במקור שהשירים כתבו אותי. בספר הנוכחי אני ממש משוחרר, ומלא הומור וזה משמח אותי ביותר".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "רוב השירים נכתבו בין 2010 ובין 2013. אחד השירים נכתב ב-2002 והזדחל לתוך הספר, אלוהים יודע איך. כלומר, לשירים יש תמיד רגע שהם נולדים מחדש. אבל דעו, שאני כותב מאות שירים בשנה, ומתוכם אני מלקט את היהלומים ומלטש ומלטש. זאת עבודה לא פשוטה".

מה מהות שם הספר: "שם הספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא קודם כל כותרת שיר הנושא של הספר. אך האטימולוגיה של השם מגיעה הרחק לפוסט "שכתבתי על הייאוש מתחום הכתיבה: האסון מתחיל בכתיבה. בפוסט כתבתי על הדיכאון האישי, הפיננסי, המקצועי והחברתי בהוצאת שלוש ספרי שירה, ולא מעט אסופות וכתבי עת. אני משורר ומביט במילים, כשאני פותח את התפריט של החיים ולא רוצה לראות את עולם העסקים כשהוא מושל בנו. אני רוצה, נו אז מה. מפגר".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "חזרתי ל"הבודהא מהפברברים", אחרי שקראתי את הביוגרפיה של דיויד בואי שכתב מארק ספיץ, משם זזתי לקרוא את "השטן ממוסקבה" של בולגאקוב, אחרי שמכרתי ספרים חדשים וקניתי משומשים שלא קראתי. ועכשיו אני קורא ספר מצויין של אחד הסופרים האהובים עלי ביותר "תור הברזל" של קוטזי. בשירה אני קורא בספר 'פרפר פרלין'  של לורין מילק, 'רוחות התבוסה' של יעקב ביטון וגם בספר נפלא שאני מצטער שלא כתבתי עליו ביקורת בזמן, אבל מכיל כמה שירים פמיניסטיים ביותר 'ניסוי' של איבון גרין".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "היו הרבה. אני מוצא את עצמי עומד בין ארז ביטון, בוב דילן ואמנות החיים של אימא שלי, מירה שמואלוף".

איזה ספרים קראת בילדותך? "אני זוכר את עצמי מוקסם מז'ול ורן, רוברט לואיס סטיבנסון, אנציקלופדיות שונות שהיו בבית. כל הספרים שאבא שלי היה קורא. הייתי ונשארתי תולעת ספרים די רצינית שאוכלת ואוכלת ולא שבעה לעולם".

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים של בולוניו, קארבר וג'לאל א-דין רומי ".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  "זהו ספר שירי הרביעי. בשנה הבאה יראה אור ספר סיפורים ראשון".

ספר קצת על הספר שכתבת:  "טוב אני אתחיל בדברים שכתב על הספר המעצב רותם מקרית גת: "השירה בספר הזה נכתבת ממעמקי צינוק, כאמצעי הבריחה היחיד של האותיות שנאסרו על לא עוול בכפן, הן שורטות קיר מעוגב, פחם מצטבר תחת ציפורניים, בדרכן אל חריץ דק של אור. הספר הוא ניסיון להכנס מתחת לאדמת השפה, ולחזור חי ואפילו עם חיוך על הפנים. אני לא עוזב את השפה, אני נשאר בתוכה, ומברר את מקורותיה, לעיתים בפאנק, לעיתים בראפ, לעיתים בספוקן וורד ולעיתים בשירה שיושבת על התחת. מוצא את עצמי מתקשה לדבר על הספר. תקראו ותכריעו".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "הכרזתי שהפסקתי לכתוב שירה אחרי הספר הנוכחי. אני עובר לפרוזה.נשנה הבאה כאמור יראה אור ספר סיפורים ראשון בהוצאת זמורה ביתן. עובד על פרוזה במרץ רב".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "הילחם על כתיבתך. המשברים, הקשיים, הקהל המועט, ההוצאות שלא מאמינות, הבוז של כותבים ותיקים, הכסף שאתה מוציא בכל הזמן הזה, הפרויקטים שלא מתממשים, הזמן שעובר ומזקין את קמטיך המלבינים, הכול כולל הכול, קשור לעבודת השם, שבתוכה יופי נולד כמו פנינה, שקל שמוצא הומלס שהיה משורר מתחת למדרכת השירה. ובאותו הזמן אל תילחם, תשחרר, תן למילים למצוא אותך, כי יכול להיות שאם תילחם תהפוך לגרפומן".

משפט סיכום: ממליץ לכם לקרוא את הדברים שכתב המבקר והמשורר אילן ברקוביץ' שכתב על שיר הנושא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" כחלק מאסופת מחאה בעיתון "הארץ": בים מהמשוררים הישראלים המוגדרים כ"משוררי מחאה" או "משוררים חברתיים" אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המודעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים".

מתי שמואלוף – ספרים

מגמד הצלקות, שירים, הוצאת גוונים, 2001

שירה בין חזז לבין שמואלוף, שירים, הוצ' ירון גולן, 2006

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, שירים, הוצ' נהר ספרים, 2010

האסון מתחיל בארוחת עסקים, שירים, הוצ' נהר ספרים, 2013

שירים מתוך האסון מתחיל בארוחת עסקים / מתי שמואלוף

זֶרַע לְלֹא

הוּא זֶרַע לְלֹא אֲדָמָה,

הוא חַי עַל פְּנֵי הַמַּיִם

וּמֵת לְיַבָּשָׁה.

הוּא נָשֹוּי לָרוּחַ

ומְחַפֵּשׂ אַחֲרַיִךְ בַּבִּיּוּב הַשְּׁמֵימִי שֶׁל נַהֲרוֹת הַזֶּפֶת

כָּל צַעַד מוּאָר וּמַסְרִיחַ, נִזְכָּר, נִסְפָּג וְנִשְׁכָּח בַּהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַשִּׁיר שעוד לא היה

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים

וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

יֵשׁ מִלִּים בְּעִבְרִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם לְשׁוּם שָׂפָה

גְּוִיּוֹת מְשׁוֹרְרִים,

מֵתוֹת-חַיּוֹת בַּדֶּרֶךְ לְהַקְרָאָה

"שִׁיר עֶרֶשׂ דְּוַי לַתַּרְבּוּת הַחַיָּה

מֵתָה שֶׁנּוֹלֶדֶת"

צָרִיךְ לָקַחַת אֶת מִי שֶׁאַחֲרַאי עַל הֶרֶג גְּבוּלוֹת הַשִּׁיר

וְלָתֵת לוֹ פְּרָס סִפְרוּתִי עַל שִׁירַת הָאֵימָה.

וְעֵינֵי אָחִי בִּנְיָמִין

"מה שאדוֹרנוֹ לא מדבר עליו הוא ללא ספק ההנאות של הגלות, הסידורים השונים של החיים וזוויות אקסצנטריות של חזון שהוא יכול להחזיק, שמחיים את הכשרת האינטלקטואל, שירגיעו כל חרדה אובדנית או הרגשת בדידות עצומה" (אדוארד סעיד, ייצוגים של אינטלקטואלים, 1994).

פָּנַי הֵם פְּנֵי אִמִּי

שֶׁסּוֹלַחַת לִי עַל הַקְּלָלוֹת שֶׁאֲנִי מַמְטִירָה עַל הָרוֹדְפִים, הַנִּרְדָּף וְהָרָדוּף

פְּנֵי אִמִּי הֵם פָּנַי

אֲחַבֵּק אוֹתִי כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת

בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת בְּתוֹךְ גְּלוּיָה שֶׁל חַיָּלִים מְשֻׁעֲמָמִים

אֲנִי נִבְלַעַת, וְסָפֵק עוֹלָה

עַל הָרַכֶּבֶת בֶּאֱמֶת

כּוֹתֶבֶת מַסָּה, אוּלַי אֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבֵּינֵיהֶן

וּמִתְכּוֹנֶנֶת שֶׁלֹּא לַעֲבֹר

אַנְדָּלוּסְיָה

האסון מתחיל בארוחת עסקים, שירים, מאת מתי שמואלוף, הוצ' נהר ספרים, שנת 2013, 74 עמ'

 הפוסט התפרסם לראשונה ב"ספרים, סופרים ומה שביניהם" – אני רוצה להודות לאתר על האירוח של ספרי.

שאגת הדרום

נועם רותם בשאגת הדרום

נועם רותם בשאגת הדרום
שאגת הדרום נאבקות ונאבקים על הבית בדרום תל אביב שמח לארח אתהמשוררים/ות וסופרים/ות הבאים- לפי האלף בית:

  • אבנר עמית
  • אודיה גנור
  • אלמוג בהר
  • אפרת מישורי
  • דניאל עוז
  • חדוה הרכבי
  • יעל גלוברמן
  • לורן מילק
  • מאיה בז'רנו
  • מתי שמואלוף
  • נידא חורי
  • עבד נטור
  • ענת לוין
  • רוני סומק
  • רותם מלנקי
  • שירה סתיו

האירוע בפייסבוק

תישא דברים: שולה קשת, פעילה ותושבת נווה שאנן, יוזמת מאהל המחאה: "שאגת הדרום"מנחה הערב: מתי שמואלוףיופיע נסיך הרוק: נעם רותםעורכת הערב: לורן מילק
lorenmilk1@walla.com

מה החשיבות של השתתפות של משוררים במחאה? של ערבי שירי מחאה במאהלים?

לכל מחאה יש תמיד את המובן הכלכלי של חלוקה מחדש של משאבים, כוח וטובין. לעיתים קרובות מחאה נעדרת את המובן התרבותי. אנו חושבים שמן הראוי תמיד לעשות את החיבור בין כלכלה ובין תרבות. להציע גם למשוררים/ות את החזון החברתי והכלכלי כאופק רצוי לכתיבה ופעולה. וגם ההפך להציע לנאבקים/ות את המילים, מטפורות ודימויים שבעזרתם אפשר לכונן מהפכה תודעתית וממשית. ערבי השירה בתוך האוהלים מתבקשים כאקט של סולידריות ואחווה בין קבוצות שונות בחברה בישראל. השירה מתפקדת הן כמעודדת והן כמשקפת את התהליכי עומק שמתחוללים ברגעים אלו.
למה בחרתם לקיים את הערב בלוינסקי ולא במאהל ברוטשילד?
לורן מילק, שעורכת את הערב, קשרה בין שולת קשת מנכלית תנועת "אחותי: למען הנשים בישראל" לבין האיגוד כללי של סופרים בישראל. שולה הייתה בין המקימות של האוהל בלוינסקי. לורן ערכה את הערב הקודם נגד הטרדה מינית – בבית פליציה בלומנטל ברחוב ביאליק בהפקת איגודכללי של סופרים בישראל. אמרתי ללורן שאת האירוע הבא כדאי שנערוך באוהלים, כי שם נמצא העם ושם נמצאת התרבות. לורן קשורה לפמיניזם המזרחי ואף כתבה באסופה "לאחותי" והמאהל בלוינסקי משקף את השאלות הללו בעמדתו. לכן נוצר קשר טבעי בין לורן לבין שולה קשת לביני ובחרנו להעלות את האירוע במאהל בלוינסקי.
מה המקום של משוררים ושל אנשי רוח בכלל במאבק לדעתך?
לדעתי אין מאבק ללא משוררים, משוררות ואנשי/נשות רוח. במשך שנים האחרונות אני פועל כחלק מקבוצת גרילה תרבות שמחברת בין היצירה התרבותית לבין מאבקים חברתיים ברחבי הארץ. כבר ב2007 השקנו את האנתולוגיה "תהודות זהות" במאהל מחוסרות הדיור בבור השיבר בירושלים, כשהדברים לא היו כל כך פופולאריים כמו היום. אך הצרכים היו אותם צרכים והיו הרבה מחוסרות דיור שמצאו פיתרון באוהלה של איילה סבאג מרציאנו. לדעתי אמנות ללא אחריות חברתית, הינה אמנות מנוונת. נכון, שלא כל היוצרים יכולים להיות מודעים לאספקטים החברתיים של יצירתם. בו בזמן המהפכה שמתרחשת עכשיו פותחת מחדש את הדיון באמנות פוליטית וחברתית וזה משמח אותי מאוד. כי עד היום תייגו אותנו ואף שילמנו מחיר לא קל בשל היצירה החברתית שנתפסה נחותה מזאת "האוניברסלית".

*

רגע אחרי ההופעה בשאגת הדרום

צילום: נמרוד סונדרס. וואלה תרבות. 10.8.2011
צילום: נמרוד סונדרס. וואלה תרבות. 10.8.2011

"המחאה והאופי המתפרץ שלה השתלב היטב גם עם הסקס-אפיל של השירה נוסח קבוצת גרילה תרבות (בה נמצא גם מתי שמואלוף שבתמונה שצולמה במאהל שבלוינסקי בתל אביב ולצידו תהל פרוש), שהגיעה למאהלים גם בתל אביב וגם מחוצה לה. האירועים האלו חשובים, כיוון שהם מביאים קהל שהוא לאו דווקא קהל היעד הקלאסי של עולם השירה ומחברים אותו מחדש למילים והקצב שלהן." צילום: נמרוד סונדרס. וואלה, 12.8.2011.

*

הגיליוטינה ואני

הגנתי על הגיליוטינה המדהימה של אריאל קליינר שהוחרמה על ידי עיריית תל אביב בצעד שערורייתי של צנזורה ובורות. דקה 22 – במהדורת החדשות של ערוץ 10. תשוו בבקשה בין הדברים של גולדן לבין הדברים שכתבו דליה לוין ויהושע סימון

*

וידאו מרגש וכואב מהפגנת התמיכה במאהל בת-ים

תחי המהפכה! תתכוננו להתנגד לפינוי האלים של המשטרה את האוהלים… שבת שלום


למה לסופר עמוס עוז לא מגיע פרס נובל לספרות?

 

עמוס עוז | cc: ויקיפדיה
עמוס עוז | cc: ויקיפדיה

בתוך השמחה וההישג שסופר ישראלי מגיע למספר המצומצם של סופרים מוכשרים בעולם עולה גם התהיה מה הקשר בין זכייה אפשרית של עמוס לבין שאלות מוסריות. בתוך שאלות אלו בחירת ועדת פרס הנובל בסופר כעמוס עוז מתבררת כבעייתית. זאת משום שלספרות ישנה אחריות חברתית, ציבורית ואתית לייצג אוכלוסיות בצורה לא סטריאוטיפית ולהכיר במלוא תרבותם.

למרות שעמוס עוז וספרותו מצטיירים כספרות הומנית, רגישה ואיכותית, בהקשבה ביקורתית אליה מתגלים קולות אחרים. זכייה פוטנציאלית של עמוס עוז כחלק מהבעיה החברתית ולא רק כחלק מהדרך לפתרונה. הספרות של עמוז עוז מייצגת את התגלמות הגזענות הצבועה של האליטות האשכנזיות בישראל הידועה כחלק מהשמאל "הליברלי" ו"הציוני". עמוס עוז מעולם לא הסתיר את סלידתו והתנשאותו מעל הציבורים המזרחים, הדתיים, המתנחלים, מצביעי הימין אלו שעליהם הצביע כעומדים כמכשול לתהליך השלום המיוחל בין הישראלים לפלסטינים (שלא לדבר על הפלסטינים עצמם שלא יכולים אף פעם למצוא את עצמם בתוך הנרטיב הלאומי הנוקשה שלו). אותו קו תפר בין האליטות לבין ההמונים למשל מופיע בספרו עטור השבחים: "סיפור על אהבה וחושך" שעליו זכה בפרס גתה הידוע:

"אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחַלַבִּי  שאכלס את כל שאר חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון. בחלק הקדמי דיברו דיבורים לאומיים-מהפכניים רווי תאוות-תהילה-וניצחון, ציטטו את ניטשה ואת מנצוני […] ואילו מאחורי שלוש-ארבע השורות של אנשי "המעגל הפנימי" געש והמה ים רחב של מאמינים נלהבים: מלאי דבקות ואמונה הצטופפו שם בעלי מלאכה וירקנים ופועלים, בהם חובשי כיפות […] יהודים קשי יום בבגדי עוני, רוטטים מרוב צדק, חמי-לב וחמי מזג, נוחים להשתלהב ונוחים להריע בקול" (עמודים 476-477).

קיראו: לך לעזאזל עמוס עוז מאת צבי בן דור

העוז של פאמוק והקופסא השחורה של עוז צבי בן דור

החלוקה הבינארית הזו לעשיר-עני, מאופק-חם מזג, אשכנזי-מזרחי, חילוני-דתי, משכיל-מפגר לא רק מופיעה בספר עטור השבחים "סיפור על אהבה וחושך", אלא גם בספרים אחרים ומאפיינת את ציור הדמויות (הקולוניאלי) הלוקה של עוז. קשה לקבל את הדיכוטומיה שמחלקת את העולם לשחור ולבן. ספרותו של עמוס עוז מצטיירת כספרות הגמונית שלא קשובה לרוב הציבור בישראל. זו לא ספרות שבאה מן השוליים, ולא כזו שכותבת מתוך רעב מטפורי ומחדשת את המרכז של התרבות. כך למשל נבחרה לפרס נובל (1993) הסופרת השחורה טוני מוריסון שאתגרה את ההנחות הלבנות שעמדו בבסיסה של החברה האמריקאית. עמוס עוז גם כסופר וגם כדמות ציבורית שבוחרת לייצג את תנועת העבודה, הקיבוצים והאליטות מחזק בספריו הנחות שמרניות שמתייגות אוכלוסיות שלמות ואשר בתוכה אין הן יכולות להכיר את דמותן.

האם ישראל מייצרת ספרות שמרנית אשר מחזקת את הסיפר הלאומי שלה. מדוע דווקא ספרות לאומית שכזו מקבלת הכרה עולמית למרות הדחייה שלה את הנרטיבים המתחרים בשדה התרבותי וההיסטורי. האם ניתן לדרוש מספרות דרישה אתית, סוציאליסטית, רב-תרבותית של שאלות של חלוקה, ייצוג והכרה.  תהינה התשובות אשר תהינה, חשוב להשמיע את הקול הביקורתי ביחס לספרות של עוז, משום שספרות היא מעשה ציבורי ויש לה השפעה עצומה על הדרך בה אנו מכירים את תרבותנו. על ועדת הפרס לחשוב לא רק על היוקרה והסטטוס בדמות הפרסים שקיבל סופר כזה או משנהו, אלא גם על הדרך בה הוא מייצג אוכלוסיות ולברר עד תום את משימתו הספרותית האתית.

הדעה התפרסמה בגירסא מקוצרת בתאריך ה-4.10.2009 בתרבות NRG