בסאונה בברלין עם מייקל שייבון

B28b3SuCUAAoWU4.jpg large

בסאונה עם מייקל שייבון

גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.

בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.

אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.

לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.

"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0
"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0

הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.

וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.

אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

*

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הטור החדש שלי, "מה מצחיק בפרק של "היהודים הבאים" על העלאת יהודי אפריקה":

Screenshot 2014-11-18 13.48.44

"הון שלטון כושון"

מתי שמואלוף | 21.11.2014 | 18:34

מה מצחיק בפרק של "היהודים באים" על "העלאת יהודי אפריקה"

הפעם הראשונה שראיתי את הסידרה "היהודים באים" היתה בברלין, כשהנהלת הערוץ ה-1 לא נתנו לסידרה להעלות לשידור בערוץ הראשון. היה מאוד מרענן לראות את הסידרה. לא כל הפרקים היו באותה הרמה. אך מאוד התחברתי לפרק של "העלאת יהודי אפריקה" וחשבתי שהוא מתקדם ומיישם בתוכו הרבה מהתובנות של השיח המזרחי. הוא ישיר ומאגד בתמציתיות, את הרעיונות המרכזיים שמפרקים את מה שלמדנו ועדיין לומדים בתוכניות הלימוד הממלכתיות. תמיד התרבות צעד אחד לפני הממסד. וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עם עצמי, מהן התפיסות הביקורתיות שהוא מאמץ. זאת אינה עבודה סמינריונית או מאמר אקדמי, רק מספר מחשבות לדברים שעולים בראש, כשאני צופה פעם אחר פעם בפרק המצוין הזה ספציפית.

המערכון כולו משווה את יהודי צפון אפריקה לשחורים ואת האליטה האשכנזית לנוגשי עבדים, ומכאן עוברים על כל ההשוואות, אך חשוב ללמוד אותם בהקשר קצת יותר רחב. גם בתוך דיון על חינוך, תקשורת, פערים ואיך מדברים על גזענות במדיות אחרות. הלוואי והסרטון הזה יילמד במערכת החינוך.

א.ראשית האשכנזים מתכנסים והמדינה היא שלהם. הם הקימו אותה. המזרחים לא נכללים בחשיבה שלהם. לפני השואה האשכנזים היו רוב בחברה היהודית וגם בגלל שאלות קולוניאליות, אוריינטליסטיות ואחרות, הם לא התייחסו למיליון יהודים-ערבים שהיו פחות מעשרה אחוזים מהחברה היהודית באירופה ובמזרח. אבל כשראו שאין יהודים, אחרי שואה, היו צריכים לחשוב איך בכל זאת לתפוס את השטחים שלקחו בנכבה מהפלסטינים. חשוב לזכור כי היישוב הספרדי בארץ-ישראל היה כבר קיים וניהל חיים משותפים עם הפלסטינים וידע את שפתם, מנהיגיהם וכדומה. אך המרכז הפוליטי, פרי העלייה השנייה, שהשתלט וניכס את קול היהודים באיזור ובעולם הדיר את הקול שלהם, ולקח את הבכורה.

הישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה היא כמובן הדוגמא ליישות הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, שהיא הומוגנית ומדברת על עצמה, לוחצת לעצמה את היד ומלאה חיוכים מדושנים. היא אינה נמצאת במעברות, או במחנות הפליטים. היא אינה צריכה לעבור סלקציה. היא המנגנון, השיטה והיא לקחה לעצמה בצורה כוחנית את מנגוני השלטון.

ב. המצאת הקואורדינטות של מזרח-מערב – "אחרי שהבאנו את יהדות רוסיה ויהדות פולין, אני גאה להציג את האתגר הבא, אנחנו ניסע לאפריקה…". היהודים ממזרח אירופה, הופכים את עצמם למערביים, על ידי לכאורה, הדאגה ליהודי צפון אפריקה (שהם בכלל יותר מערביים מיהודי מזרח אירופה מלכתחילה). כלומר יהודי צפון אפריקה הופכים למכשיר בידי יהודי מזרח אירופה, בכדי שאלו יהפכו למערביים ואלו שיובאו לישראל יהפכו למזרחיים. זה הטריק. הם רק כלי, על ידי אליטה אחת שרוצה להמציא את עצמה כמערב אירופית. וכמובן, בכדי להמציא את עצמך כמערב אירופי, אתה גם צריך קולוניאליות, ומה יותר טוב מלהיות קולוניאליסט לבן שהופך ללבן, על ידי שליטה על אוכלוסייה אחרת שבאה מאפריקה. לדעתי דבר נוסף, הוא שלמערכון שמדבר על עבדות כלפי המזרחים בישראל יותר קל להשתמש ביהודי צפון אפריקה בשל הספינות. למשל הורי הוריי שהגיעו מאיראן ועיראק לא היו זקוקים לשום ספינות מאיטליה, כמו יהודי אירופה.

"ונביא משם בספינות את כל היהודים" – כמובן שהרפרנס הוא לעבדות. היהודים המזרחיים הופכים לשחורים. כי הלבנים, שהיו לפני רגע השחורים של אירופה (עד היום המתח בין מערב אירופה ומזרח אירופה קיים), אך המתח הזה התקיים גם בתוך היהודים עצמם. אלו מהמזרח רצו להיות גם כמו אלו במערב, למרות שכל המתח הזה הוא מדומיין. אנשים התייחסו אליו כממשי.

ג. אפריקה או אמריקה – מוני מושונוב שנראה כמו בן גוריון ומשה שרת יחדיו הופך את האפריקה לאמריקה כי הוא בדיוק חושף את המערכת המסתתרת מתחת למחשבה הציונית. הרי אנחנו רוצים להיות במערב, למרות שליבנו במזרח. אנחנו רוצים להיות בגביע אירופה לאלופות, ואירוויזיון באירופה, ולא להיות בבכוכב נולד של פלסטין, או בגביע אסיה לאלופות (כמובן שאמריקה היא המשכה של אירופה). אגב אחד הרגעים הכי קשים לעלייה השנייה היה כשרוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה היגרו לאמריקה ולמערב ולא באו לישראל. גם אחרי השואה, הניצולים ברובם לא רצו לבוא לישראל. אבל מספרים לנו שבישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. כנראה שהם חושבים, שהם יודעים יותר טוב מהיהודים עצמם.

"היהודים מאמריקה לא יסכימו לבוא לפה" אומר לשפיגל (מוני מושונוב) מנהל הדיון. הוא חושף את הרעיון שהזכרתי.

ד. מערכת הגזענית של הליברליזם הלבן – ההתעמרות הראשונה של שפיגל, נקטעת כשהאישה מציעה "אנחנו ניסע לאפריקה, אנחנו נביא משם את כל היהודים שיש שם. ואנחנו ניתן להם לעבוד בשדות הכותנה." שפיגל כמובן מסכים. אך מנחה הדיון, שמהווה בגופו את הצד הליברלי של העניין, לא מסכים. אני נזכר באייל קיציס, שהוא לכאורה המשדר של הנורמאליות בארץ נהדרת, וכמה חבל שלא צוחקים עליו, כמו שצוחקים כאן, וכמה חסרים מערכונים כל כך מדויקים שיחשפו את המערכת הגזענית של הליברליזם הלבן. כמובן שהמערכון הזה מושפע מהסרט של ספייק לי "Bamboozled" שיצר מערכון גזעני בכדי לעורר את המערכת, רק שבסרט הצופים מתאהבים בגזענות, ורק הדמויות שמשחקות לא יכולות לסבול את המבנה הגזעני של מערכת הבידור.

 

האישה מציעה שיעבדו בשדות הכותנה, בשדות הטבק, שפיגל מוסיף, בשדות התירס, במסילות הברזל. וכאן שואלת האישה : "אז מה אתה רוצה שהשווארצס יעשו?" והוא יוצא נגד הכינוי כשווארצה. יעני כ"שחורים". הדיבור המזרח אירופי מיובא לישראל, עם הקונפליקט האירופי. כלומר המצאת הפלסטינים והמזרחים ככאלו שנחותים, הוא השלכה של המזרח אירופי, מתוך כך שקראו לו "שווארצה" באירופה. הוא היה השחור התיאולוגי של אירופה.

מאחורי השאלה הזאת, עומדת מדינת ישראל. שאחת מהסיבות שהיא אינה משקיעה במלחמה בעוני היא חוסר האמונה באוכלוסיות האחרות שלה. ומדוע היא אינה מאמינה בשחורים הללו. משום שהם באו מאפריקה. כי המוצא הגיאו-פוליטי, והביולוגי שלהם אחר משל האירופאים. גם הדברים הללו לא נעשים במודע, הם המשך של מחשבה גזענית שהתחילה את התהליך של שליחת האחרים לפריפריה ויצירת מעגלי האבטלה הללו, דורות על גבי דורות של ילדים שנולדים לעוני, ללא כל ציפיות מהם להצליח.

מנחה הדיון, אומר לאישה "אל תקראי להם ככה" כאילו הכינוי הזה יסיר את מערכת המחשבה שעומדת מאחוריו. המחשבה הזאת היא הפוליטיקל קורקטנס האמריקאי, שחושב שאם לא נגיד "ניגרס" אז תעלם הבעיה. אבל הבעיה היא במחשבה, וכדי להילחם בה, צריך לשנות את מערכת הלימוד, החינוך, והערכים של מדינת ישראל.

עכשיו, שפיגל הופך להיות בצד של הפוליטיקל קורקטנס ומספר לקהל סביבו, שקוראים לדור החדש של המזרחים כ"אפרו-יהודים" שכמובן, מדובר באירוניה על האפריקאים אמריקאים. הייבוא של המחשבה השחורה לתוך המחשבה הציונית היא כמובן הישג של כותבים והוגים כאלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ונוספים. יש רגע שכמעט שפיגל אומר "היהודי-הערבי" אבל כאן כל הקטגוריה הופכת להיות משוות לעבדות בארה"ב ולכן משתמשים ב"אפרו-יהודים".

ה. מטפל – מטופל – איך הפכו המזרחים למטופלים בידי האשכנזים. שפיגל ממשיך את המעבר שלו לכאורה לתוך המחשבה הליברלית, של הפוליטלי קורקט, הוא "מציע בשבילם, שלא נחליט במה יעבדו". הוא עומד מול הגזענית משמאל ולכאורה מצטרף למנחה הליברלי. אבל אז מהר מאוד הוא חושף את הרעיון, שהעבדים יהיו שייכים לאדונים שלהם. הדברים אמנם לא קרו בצורה הזאת בישראל, אך בהחלט נוצרה מערכת של מטפל-מטופל. הממסד מול הקבוצה שצריך לטפל בה, ובשל הישיבה בפריפריה נוצרו בפערים, שיכלו להיפתר רק בהתערבות הממסד.

שפיגל ממשיך ללכת עם הכיוון של העבדות והוא מבשר את האמירה החדשה על הלובן, שהוא מתנהג למזרחים בישראל כמו שהלבנים התייחסו לשחורים בעבדות, "הביאו", "מכרו", נתנו את התחושה של הבעלות על גופם ל"בעלים" שלהם. האישה לוקחת את האופוזיציה הגזענית "נשמור אותם לעצמנו", כלומר היא מזהה את הקבוצה ששלטת שיכולה לקחת לעצמה גם עבדים, (כאן אפשר להבין בהקשר שכזה, את חטיפת ילדי תימן)

המלחמה בין הכוחות הגזעניים לבין הכוחות הליברליים על הגדרת המזרחים היא כמובן בדיחה אחת גדולה, שמראה עד כמה אפשר למתוח את שני העקרונות המארגנים: יש קבוצה "שחורה" חדשה, והיא לא שולטת על עצמה, ואנחנו (הלבנים, האשכנזים, הממסד) נחליט איך לקרוא להם. הפתרון הליברלי המוצג בסדרה, הוא לכאורה אפרו-יהודים – אותו מושג אירוני המהדהד לאפריקאים-אמריקאים, מושג שהגיע מתוך המחשבה של מלקולם אקס, שניסה לפתור את המתח בין "החזרה לאפריקה" של מארקוס גארבי, לבין המלחמה למימוש זכויות אזרח שהחלה בסוציולוג השחור הראשון מהארוורד: דו-בויז.

"לא יהיו בעלים. אני רוצה להזכיר לכם, אנחנו חיים במדינה נאורה ושיוויונית… היהודים מאפריקה יהיו אזרחים שווים במדינת ישראל, אנחנו לא מביאים אותם בכדי שיעבדו במסילות או יקטפו טבק". רגע לפני הפתרון של המוזיקה המזרחית (המקום היחיד שהגענו לייצוג שיוויוני בתרבות, ולא בעזרת הממסד) עולה הרעיון הסוציאליסטי, אך כמובן בתוך הרעיון הגזעני. שוב רמז לדרך בה הממסד דיבר על סוציאליזם, אך פעל בדיוק ההפך.

 

*

אני כה שמח שעשו חיבור ב"תרבות ספרות" בין "ערס פואטיקה" ובין "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" וכך נכתבו במאמר:

שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.

עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.

 

טורים נוספים:

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי

סיפורים

בשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

השירה הבועטת ומבקיעה: פרידה בברלין בידיעות תל אביב

איך נולד הספר?

עם ספרי האחרון "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (נהר ספרים, 2013) חשבתי שלא אכתוב יותר שירה. אבל עם המעבר שלי לכתיבת סיפורים, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב את עולם השירה מבלי להשאיר ספר שהוא יותר לירי, רומנטי. בו בזמן מצאתי את עצמי מתגורר, בגיל 41, ללא אישה, וללא רכוש בברלין. מכור למילים, כותב ללא קץ, ופתאום העברית הזאת של המהגר דחפה אותי להוליד ספר שכולו נולד מחוץ לישראל, אבל מדבר בשפתה. אז החוויה של פרידה/אהבה התחברה עם החוויה של ההגירה ונוצר איזה ספר שהכריח אותי להוציא אותו. ההחלטה על הספר נולדה הרבה מכל הניסיון שצברתי בעולם השירה, כי החלטתי שהוא יהיה זול רק 7 שח ונגיש לכל קוראי הספרות בעולם, דרך ההוצאה הדיגיטלית בבוקסילה. כלומר לא הדפסתי אפילו עותק אחד.

מהו תהליך הכתיבה שלך?

הלכתי הכי רחוק מהשירה, אבל המפגש עם ברלין הכריח אותי להוציא את היומן ואת האייפון ואת כל חתיכות הנייר סביבי לכתוב כמה חוויות של לב נמס תחת שלג קפוא של נהר מוצק מקרח. פניתי ליובל גלעד שיערוך את השירים של האהבה והפרידה שנותרו מחוץ לספרים השונים. יובל גלעד היה המבקר החריף של שירתי וראיתי אתגר לעבוד עימו. הוא הבטיח להביא הפקה עירומה שתשיל משירי את עודף המטפורות ותחזיר את הכתיבה הפשוטה, ישירה וכואבת.

מה תפקידה של השירה בחיי היומיום בעינייך?

לגרום ללב לשיר. ברגע שהלב שר, הוא יכול לסגור את הפערים, לסיים את הכיבוש, לתת לנשים לשלוט, לקבל את היות האחר בחיינו כאדם מלא ושווה לנו. השירה היא תפילה, היא מכינה ומכשירה אותנו לאהבה, למוות, להתחלה חדשה ולקבלה של הסוף המתרגש ובא עלינו. השירה היא המסדרון לעולם הבא.

ספר שירה שהשפיע עליך או מלווה אותך כאדם או כמשורר/ת?

אני בא מהמוזיקה לשירה למשל: Survival  של בוב מארלי. מארלי היה משורר מעולה. הוא הצליח באלבום הזה לקחת נושאים הכי קשים שעוברים (עדיין!) על אפריקה ולהפוך אותם לאלבום מחאה מהטובים שנכתבו ונשמעו. In Utero של נירוואנה גם הוא נכתב על ידי משורר  מעולה – קורט קוביין. אני מקשיב למילים ולומד איך מדברים על מחשבות המוות האלו שלא עוזבות אותנו בחברה המלמדת אותנו להימעך ולהפוך לג'וקים מיותרים.

ספר שירה שקראת לאחרונה והרעיד את עולמך?

 גבריאל בלחסן. "עתיד" שיצא בשנת 2010. אני חוזר להרבה משיריו של גבריאל בלחסן שהוא משורר מופת. משום השיחרור שלו לכתוב חוויות כל כך קשות בתוך ישירות ונוקבות, אך גם להסתלסל סביב הכאב ולייצר ממנו אסתטיקה שבה החברה בישראל/פלסטין נחשפת לכל קרביה המדממים זיהומים, מחלות ומצ'ואיזם מכוער

הספר "פרידה בברלין", בהוצאת בוקסילה, ראה אור רק במהדורה דיגיטלית, 2014, רכשו אותו עוד היום, 7 ש"ח בלבד

(הטקסט התפרסם לראשונה בידיעות תל אביב, 14.3.2014 בידי רועי חסן לצד המשוררים: רון דהן, סיגלית בנאי, מואיז בן הראש, מי-טל נדלר ולורין מילק לכבוד צאת ספר שיריהם).

הם כבר לא רלבנטיים | שלומי חתוכה

993738_562008757210438_601367335_nלא מזמן, בסיכומי השנה שבאו עלינו לטובה, נבחרו בפינת הספרות של אחד העיתונים הנפוצים חמישה ספרים מומלצים, אלה ש"שווה לזכור". כולם, כמובן, של יוצרים אשכנזים. חמישה מתוך חמישה. במוסף אחר באותו עיתון התפייט חיים גורי על מותה של השירה: הוא עומד מול כיתה, מקריא להם את רחל, וכלום. גורנישט. ואחרון חביב, מאמר שפורסם באחרונה בעיתון אחר, מקונן על דלותה של השפה העברית.

אף לא אחד מהסיכומים הללו לא הביא בחשבון את היוצרים המזרחים. אלה אינם חלק מהמשוואה התרבותית "הנכונה". את השפע הבלתי נתפש של השירה המזרחית בשנים האחרונות איש לא הזכיר. שירה מזרחית? על מה אני מדבר, אין בכלל מזרחים, ואם יש, הם בטח לא קוראים (שלא לומר כותבים). שימו לב: בין חמישיית הספרים שהוזכרו נכלל ספר השירה של נעם פרתום, אבל לא ספרו העוצמתי והמטלטל של יעקב ביטון, ולא ספרה המדהים והמענג של לורן מילק, לא ספרו הרביעי של מתי שמואלוף, מכונת ירייה של מלים, לא ספר הביכורים הנפלא, המלא רוח רעננה, של סיגלית בנאי, ולא ספריהם האחרונים של מואיז בן הראש וארז ביטון, מאסטרים אמיתיים, שבכל מדינה תרבותית אמיתית היו זוכים לכבוד רב.

אבל לא רק מספרים של משוררים מזרחים מתעלמים. קבוצת השירה החדשנית והמרתקת "ערס פואטיקה", שאותה הקימה העיתונאית והמשוררת עדי קיסר בעקבות "לילה שחור" ואגדי, גם היא אינה זוכה לחשיפה הולמת במדיה הוותיקה. זהו פרויקט מסקרן אשר מאגד משוררים ומשוררות צעירים, רבים מהם מזרחים, ונותן במה לשירה חדשה, חיה, בועטת, אחרת. כמו שציין מואיז בן הראש לאחרונה, משוררים ומשוררות אלה יוצרים שפה משלהם, משוחררת מהכפייה הלשונית ההגמונית, ומרחיבים את גבולות העברית: ישראל דדון מפיח בה עוצמות אדירות שמהדהדות תורות קדומות, רועי חסן לוקח את השפה למקומות אישיים ופנימיים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולה להתקיים בהם שפה, לתהילה חכימי יש יותר מקול אחד, ולעדי קיסר אני חייב תודה אישית על הגשר שהיא יוצרת בין עולמות וזמנים, ממש ברגע האחרון.

קבוצת השירה הזאת לא רק שמביאה מאות צעירים לערבי שירה, דבר נדיר כשלעצמו, אלא גם יוצרת הֶדֶף וגורמת לרבים אחרים לכתוב בעצמם. כל אלה הם ביטוי לגל רב־עוצמה של שירה מזרחית או שירה הנכתבת על ידי מזרחים בשנים האחרונות. לבד מאלה ישנם עוד משוררים ומשוררות כשרוניים עד כאב, רבים מהם כבר מתהדרים בשפה משלהם. זהו אולי ההישג הפרטי הגדול ביותר שיכול להיות לאמן – שפה אחת, אלף צורות. לא פעם לובשת השירה החדשה הזאת צורה של כתב אישום: השירה המזרחית לא רק יוצרת, היא גם מתעדת את המאבק שלה, מאבק שבו למרות ההתעלמות וניסיונות הדחיקה מצד ההגמוניה התרבותית בישראל, היא מעלה קול חדש, שבוקע את תקרת הזכוכית התרבותית וקורא בקול ברור: כאן קבורה הגמוניה תרבותית גזענית.

כשרונה של פרתום במקומו מונח כמובן, כמו שאר הסופרים המוזכרים באותה רשימה, אולם הבחירה בהם – באלו המייצגים ציבור מסוים מאוד במדינת ישראל תוך התעלמות מוחלטת מן השאר, כמו גם הטענה על דלות השפה העברית ועמידתו המתנשאת של גורי מול התלמידים שלדידו לא מבינים מהי שירה – הם ביטוי לאותה הדרה ומחיקה תרבותית רבת שנים של כל מה שאינו מתיישר על פי הסטנדרטים, שאותם קיבעה הגמוניה תרבותית מסוימת מאוד. זהו ביטוי לגזענות מושרשת היטב, המובילה לטיפשות ולפגיעה בכושר השיפוט: הם אינם מסוגלים לתפוש שיש מזרחים כישרוניים, אולי אף כישרוניים מהם, ובטח לא כאלה שיכולים לספר את ההיסטוריה ולהתוות את העתיד התרבותי כאן. הם בטוחים שיש להם מה ללמד – אבל לא מה ללמוד. למרבה הצער הם גם מונעים את המיזוג התרבותי שיכול היה להיווצר כאן.

אבל האירוניה הגדולה ביותר טמונה בכך שהם אלו היוצאים נפסדים. ההתעלמות מציבור יוצר וצורך, ציבור מודע הולך וגדל, וזה הסמוך אליהם ביותר, שבעצמו יוצר דיאלוג מורכב עם סביבתו היהודית והערבית, הופכת אותם ללא רלוונטיים. לא רלוונטיים עד כדי כך שגורי עומד מול כיתה מלאה תלמידים ומשתומם, שבעוד הוא קורא להם משירת רחל, הם רק מחכים לצלצול הגואל (תרתי משמע). לעומת זאת, שירים של רועי חסן ושלי שפורסמו ב"הארץ" יצרו הד עצום, ומלבד העובדה שזכו לאלפי שיתופים, הם גם נלמדים בבתי ספר על ידי מורים שלא רק אהבו את השירים אלא הבינו את הצורך בשיח שהם מעוררים. גם המידע על סדנת המשוררים שיזמתי יחד עם חברי, ובה אנו מקריאים משירינו תוך עידוד דיון על זהות, מזרחיות ואשכנזיות, גבריות ונשיות, יהודים וערבים – עובר מפה לאוזן. התגובות המרגשות והכנות של התלמידים שהשתתפו בסדנה הראשונה ודאי היו מפתיעות את גורי. גם הם וגם אנחנו יצאנו נרגשים ועמוסי הרהורים.

כבר אי אפשר להשתיק אותנו – תמיד היה לנו קול, היום גם יש לו הד.

הכותב הוא משורר ופעיל חברתי. חבר בקבוצת השירה "ערס פואטיקה". הדברים התפרסמו לראשונה ב"הארץ" | http://bit.ly/1842zrR

אחד זאב ואחד אריה: על סרטה החדש של סיגלית בנאי "בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" | ג'אד נאמן

בן הארץ

וִוילְד אל-בְּלַאד

ביום שישי 29.6.2012 בשעה 16:30

בסינמטק תל אביב אולם 4

בנוכחות זאב רווח

אחד זאב ואחד אריה

"בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" − על סרט חדש של סיגלית בנאי

מאת ג'אד נאמן

נזכיר נשכחות, דברים שכתב המשורר יהודה הלוי מספרד היהודית: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". מרגע שסיגלית בנאי אוחזת בידו של זאביק רווח ולוקחת אותו למסע עם מצלמת קולנוע אל סוף מערב, היא מפנה אותנו גם אל אדוארד סעיד, שהיטיב לתאר כיצד המערב חורט על ליבו את "המזרח". מרוקו רוחצת בגלי האוקיינוס האטלנטי, ועל המפה הגיאוגרפית יוצא שהמזרח נמצא אמנם בפאתי מערב. סיגלית בנאי משוטטת עם זאב רווח בסמטאות המבוך המרוקני כשהיא אוחזת בחוט של אריאדנה שיבטיח את שובם הביתה אל "המערב", כלומר "ליבי במזרח". דרכם חזרה מובטחת, כי מורה הדרך שלהם טייב סדיקי יראה להם בנימוס את הדרך החוצה.

המארח, שחקן ומשורר, מקבל את פניהם בחדר עבודה עטור תמונות וגדוש חפצי האמנות. כמו רווח גם סדיקי דובר צרפתית, ולזאביק, שמאמין כי סוף סוף חזר הביתה, סדיקי אומר באירוניה דקה: “אני שמח מאוד שבאת אל הבית שלי". אבל מיד הוא מדייק ואומר כי זה גם ביתו של רווח: “חזרת הביתה”. סדיקי מתגאה  שהוא יודע להתבטא גם בעברית: "אני לא משוגע, הוא אומר במבטא צרפתי, חברים שיגעו לי…” זאביק מתמוגג מנחת ומכאן השיחה קולחת בצרפתית. סדיקי מספר על מקום הולדתו, הכפר מוגדור, ששם חצי מן האוכלוסייה הייתה יהודית והחצי השני ערבית – "דיברנו ערבית ועברית בלי להבחין בהבדל (sans difference)” הוא אומר. אולם כשייפגשו בפעם הבאה, סדיקי יאמר על התסריט שרווח הניח על שולחנו "קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום". אי-ההבנה של סדיקי היא מפתח אפשרי להבנת מושג "ההבדל”, אולם לשם כך כדאי להקשיב לדעת מומחה. ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי צרפתי ממוצא אלג'ירי, המציא בצרפתית מילה בשם differance  השונה מן המילה המוכרת difference. המילה החדשה מכוונת לשטח ההפקר שנמצא בין המסמן למסומן, אשר שם, לטענתו, מתחולל הוויכוח על יצירת המשמעות: ה"דיפראנס" של דרידה, המרווח שבין המסמן למסומן מכיל משמעות ובו בזמן גם קוצב את אי-האפשרות שלה. כאשר סדיקי אומר לזאב רווח כי לא הבין את התסריט שלו הוא בא מן המקום של דרידה.

סדיקי נושק את כף ידה של סיגלית בנאי ושואל ישר ולעניין: "את נשואה?" סיגלית מראה לו כף יד עם טבעת זהב, שהיא עונדת על אצבעה. האם זו אבירות צרפתית עם אבק כוכבים על זכות הלילה הראשון, או סתם רמז מסוגנן להימצאותנו במחוזות החברה המסורתית? רווח מציג לסדיקי את מטרת הביקור – הוא מחפש שחקן מרוקאי ערבי שיופיע בסרט על פי תסריט שהוא כותב. זאביק ישחק את לאון (אריה בצרפתית), מרוקאי יהודי, וסדיקי מוזמן לגלם את תפקיד סלים, מרוקאי ערבי. “זה אותו הדבר" מגיב סדיקי בקלילות וטורף את הקלפים של ההבדל: “כאשר היהודי נולד הוא לא יודע שהוא יהודי וכך גם הערבי לא נולד ערבי”. האם בידול בין יהודים לערבים היה בקוד הגנטי של הציונות?

זאביק מוסר לו את כתב-היד של התסריט וסדיקי קורא בעמוד הראשון פרטים ביוגרפיים של המחבר: נולד בראבאט ב-1940, עלה לישראל ב- 1948. ובנדיבות הוא מוסיף: "רווח, אם אתה רוצה אותי − אנא מעכ (אני איתך), ללא תנאים מוקדמים". נשמע ממש אידיליה. רווח במחווה של קירבה: "מהרגע הראשון אמרתי – אני חייב לראות את צדיקי (כך הוא מבטא את שמו של סדיקי)”, ומיד מנשק את ידו של הצדיק החדש. עיניו של סדיקי נוצצות במבט ממזרי: "איזה מזל יש לך! גם אני הייתי מאוד רוצה לראות אותו…  אתה יודע למה אני לא רואה אותו? אין לי ראי!” משחק המראות בין זאב רווח לטייב סדיקי מעלה אסוציאציה קולנועית של סצנת המראות בסרטו ההוליוודי-קלאסי של אורסון וולס "הליידי משנחאי". אולם בעוד שאצל וולס סחרחרת המראות מסתיימת ביריית אקדח ובמותו של הנבל, אצל ליידי בנאי הקרוסלה תמשיך להסתובב, כאשר סדיקי, מאלף האריות, נוטל את הזכות לקבוע מי יורד ומי עולה.

ובקרוסלה הזאת של מראות וזהויות, האם זאב רווח הוא עולה ממרוקו לישראל? האם זאב רווח יורד למרוקו לחשוף את שורשיו? לאחר 1948 בשנות ההגירה הגדולה, העולים שהגיעו לישראל מארצות ערב, נתפשו כמו "בני כלאיים המצויים במחצית הדרך בין יהודים לערבים".[1]  בעיני הנהגת המדינה של אותם שנים, המזרחים היו נטע זר, כמי ש"חוצים את הגבול התרבותי בין ערבים ליהודים" ובכך אף מהווים סיכון להתקיימות הגבול הפיזי בין ישראל לבין מדינות ערב. מדיניות הממשלה בראשות בן גוריון נועדה לטהר את בן הכלאיים המזרחי מן הסיגים הערביים שנצרפו אל זהותו והיו בולטים מדי באורח חייו ובשפתו. כך למעשה: "הציונות מבקשת לייצר את עצמה ולדמיין את גבולותיה תוך יצירה ושלילה בו זמנית של הקבוצות האתניות המרכיבות אותה".[2] המדיניות כלפי העולים מארצות ערב והבנייתם כ"מזרחים" נועדה להבדיל אצלם "בין מה שהוא מפגר, בלתי מובחן, פרימיטיבי, (כלומר 'ערבי'), לבין מה שהוא מתקדם, יצירתי, אמיתי ודינמי (כלומר 'יהודי')”. [3].

ואמנם, לקראת המפגש השני עם סדיקי, זאב רווח, יהודי יליד מרוקו, כלומר ערבי, אך יותר מכך יוצר סרטים ישראלי, כלומר יהודי, נראה עומד לבדו ברחוב לא הרחק משער ביתו של סדיקי ומדבר כאילו לעצמו: “באנו להיכנס אליו הביתה ואי אפשר להיכנס אליו – משהו חוסם…” מהו אותו 'משהו חוסם' המפריד בין זאב רווח לבין היותו "ווילד אל-בלד", בן מכורתו מרוקו שאבדה לו לנצח נצחים? אלא שכעבור רגע כן נפתח השער עם פיתוחי הברזל הים-תיכוניים, ושוב אנחנו במחיצתו של אותו איש עם שער עבות מאפיר וזקן פרא עשוי היטב המעטר פנים של "אריה בחורף". סדיקי רכון אל שולחן הכתיבה, כאילו לא זז ממקומו מאז הפגישה הקודמת, והוא מושיט את ידו לאורח בחביבות רבה ומקבל את פניו בעברית − ”ברוכים הבאים!” אלא שכאן נכונה להם ההפתעה שכבר הוזכרה: “קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום!” (בצרפתית)  רווח ממהר להשיב: "אני יכול להסביר" אולם סדיקי לא נעתר "אתה לא יכול להסביר, אני לא רואה את עצמי שם!” חד וחלק. אבל בליהוק שחקנים רווח לא טירון, הוא  יודע שהמפתח הוא הסיפור ועל כן הוא מתחיל לספר את סיפור הסרט: "ערבי ויהודי מגיעים לניו-יורק…”  וסדיקי: “כל זה הבנתי…. יש לך שחקן?” וזאביק: “…באתי למרוקו לראות אותך…” וסדיקי: “לא, לא… לא אוכל…”

רווח מציג על המחשב קליפ מתוך סרטו טיפת מזל, שמתרחש בחלקו במרוקו. בסרט נראים עולים ממרוקו המגיעים לישראל, יורדים מכבש המטוס ושרים "התקוה". בשוט אחר נראים יהודים מרוקאים שרים בערבית מרוקאית וסדיקי יחד עם רווח מצטרפים לשירה בערבית. סדיקי מציע פרשנות לסיקוונס שהוצג בפניו: “מאחורי השיר שלהם יש טרגדיה… הם יכולים לצחוק אבל הצחוק שלהם הוא…” מה בדיוק מביע הצחוק שלהם? שמחה על עלייתם ארצה? שמחה על עזיבתם את מרוקו? “הציונות," כותב גיל אייל, "אף פעם לא הייתה מציאות, אלא מיתוס רווי סתירות שאיש לא יכול היה לחיות לפיו, ושבכל רגע נתון היה צריך להמציאו מחדש” [4]. הנה התמונה מתבהרת. הצחוק של העולים החדשים, מהגרים יהודים יוצאי מרוקו או יוצאי פולין, הוא צחוק על הציונות, על ההכרח להמציא את עצמם מחדש כל רגע.

בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" מתחקה שלמה זנד אחר שורשי ההמצאה הגאונית, וכותב כי "הלאומיות שעלתה במרכז ומזרח אירופה […] הייתה חששנית וחסרת ביטחון. מכאן נובעת הישענותה על קשרי דם ומוצא קדום, כמו גם הגדרת הלאום כישות אורגנית…”[5]  הלאומים שהתהוו באירופה בעת המודרנית נתפשו "כמהויות אתנו-ביולוגיות" והם טובעים ב"מיסטיקה של דם ואדמה", ועל כן גם לא ניתן להצטרף אליהם בלא הקזת דם משמעותית. הציונות צמחה על רקע זה ואימצה כללים של הסתגרות אתנית. תפישה זו, כפי שמראה זנד בספרו, מהווה ניגוד מוחלט למה שהתרחש בעבר בקרב היהודים. החל מן התקופה ההלניסטית ובמשך מאות שנים היהדות הייתה קהילת פולחן, מגיירת ומכלילה, שלא התבדלה אלא שאפה לקבל אל חיקה כל מי שקיבל את כללי היסוד: האמונה המונותיאיסטית וכללי ההתנהגות על פי המצוות. ביהדות של פעם. עניין המוצא השבטי-אתני כלל לא הובא בחשבון. זאב רווח וסיגלית בנאי הם חדשנים, ששואפים לחדש ימינו כקדם. ומה עמדתו של סדיקי?

בהפנותו עורף לפנייתו של רווח להופיע בסרטו, טייב סדיקי חוזר בו מדבריו בפגישה הראשונה, כי בין יהודים לערבים אין כל הבדל. במקום זאת הוא מקדש את המוצא האתני המדומיין על פני המגמה של רווח ובנאי להכליל יחד יהודים וערבים. הגישה המכלילה של זאב רווח ושל סיגלית בנאי קוראת תיגר על כל הסתגרות, בין אם היא שבטית-אתנית ובין אם היא פולחנית. עמדה זו מעלה על נס עיקרון של אוניברסליות. לנוכח עמדתו המתנשאת משהו של הערבי-מרוקאי טייב סדיקי, זאב רווח היהודי-מרוקאי, בשעה שהוא ניצב לבדו בפריים הקולנועי מול השער הנעול של סדיקי, מהרהר ודאי בשורותיו של יהודה הלוי, המשורר הספרדי הגדול: "הֲיֵשׁ לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְּמַעְרָב מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?”

[1]  גיל אייל, הסרת הקסם מן המזרח,  מכון ון ליר בירושלים / הוצאת הקיבוץ המאוחד2005 .

[2] יהודה שנהב, היהודים-הערבים לאומיות, דת אתניות, תל אביב: עם עובד 2003.

[3]  אייל (ראה הערה מס' 1).

[4]  שם, עמ' 193.

[5]  שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? תל אביב: רסלינג,2008, עמ' 55.

*

מסע פנימי ותרבותי של של זאב רווח למרוקו בחיפוש אחרי שחקן מרוקאי שיככב לצידו בסרטו הבא אותו הוא חולם להפיץ בעולם הערבי. געגוע לצליל של שפה מודחקת שזועקת להחלץ עד פיקוע חניכיים. נדודי לב בין גלות למולדת, בין מרוקאיות אותנטית למדומיינת, ובין חלום קולנועי – למציאות.

ההקרנה למוזמנים, אין צורך בכרטיסים. לאחר ההקרנה יתקיים קוקטייל. אנא אשרו את הגעתכם – אשמח לראותכם! סיגלית בנאי sigalit.banai@gmail.com  סצנה בן הארץ

ישו שחור

מאת: סיגלית בנאי

ז'אק קתמור. נביא האוונגארד של ישראל. מה לי ולך? אני, בימאית וחוקרת של סרטי בורקס וקולנוע ערבי נראית האחרונה שמתאימה לכתוב עליך. הקשר היחיד בינינו הוא העובדה שנולדת וגדלת בקהיר. אותה קהיר שהפכה עבורי למחוז תשוקה וגעגוע, לאחר שנסעתי אליה עם סרטי "אימא פאיזה" (המספר על פאיזה רושדי, זמרת יהודיה ממצרים שהפכה בארץ למלכת התזמורת של קול ישראל בערבית), והתאהבתי. שבתי לקהיר שוב ושוב ואימצתי לי ביוגרפיה דמיונית ששורשיה בעיר הקוסמופוליטית שאיננה עוד, עם הארכיטקטורה הפריסאית, והשירים העצובים, והמהפכות, והחלומות. והנה לך יש ביוגרפיה ממשית: נולדת וגדלת בקהיר. ואת זה אני מבקשת למצוא, אבל אין לכך כל זכר ביצירתך, בכתביך. ובכל זאת. אנסה למלא את אותו חור שחור בעברך, אותו חלק לא ידוע בביוגרפיה שלך, באמצעות הדמיון. המשך קריאת הפוסט "ישו שחור"

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים

השבוע שעבר על סיגלית בנאי

 

יום א'

איזה יום מטורף! השבוע הזה נוחת עלי בבת אחת, אני קמה בשש וחצי, יושבת למחשב להכין את ההנחיה להערב, לאירוע של כתב העת "הכיוון מזרח" בסוזאן דלאל. תוך כדי יסמין, שהייתה פעם תלמידה שלי ובערב תרצה על אופרת הסבון "האלופה" בהקשר של מזרחיות, קופצת כדי להעביר קטעים בעמדת העריכה המאולתרת שלי. אני פותחת לה את הדלת בטרנינג, ולרגע היא חוצה את הקו שהפריד בין מורה לתלמידה ונכנסת לטריטוריה הפרטית שלי. מסתכלת על צילומי העירום הנשי הענקיים שצילם מיכה שמחון, בן זוגי, על הקירות, על אוסף הסרטים הערביים שלי, על התמונות מקהיר בחדר העבודה. הקטעים שהביאה מדהימים. לא ידעתי שיש ב"אלופה" דראג, הומואים, לסביות ומה לא. כנראה שהתכנים החתרניים באמת מסתתרים תמיד בטראש. בדרך לאוניברסיטה אני מספיקה עוד לקפוץ להסתפר אצל אביבה בשוק התקווה בשלושים וחמישה שקלים, עוברת בספרייה  להוציא עוד כמה רפרנסים למאמר שלי על סרטי הבורקס, ונפגשת עם תלמידי שנה א' שלי לשיעור אחרון בסמסטר. אנחנו צופים בעבודות שלהם, ואני מקנאה. איזו התלהבות ראשונית תמימה. הם וודאי לא עסוקים בשאלות לגבי התרבות הישראלית, הם פשוט חולמים ליצור. אני טסה לסוזאן דלאל אחרי השיעור ומספיקה להגיע בדיוק לתחילת הערב בענבל. אור הזרקורים מכה בי. הנחתי בצד את כל הדפים שהכנתי ודיברתי לחלל השחור של הקהל שמולי. "הנה כאן אנחנו עומדים, חשופים באור למולכם, ושואלים את עצמנו שוב ושוב את אותן שאלות לגבי זהות".

יום ב'

רוחל'ה, העורכת, מגיעה אלי הביתה לצפות בחומרי הגלם לסרט שאני מביימת על הקמת שדרות. אהרל'ה כהן, היסטוריון משדרות, יליד מרוקו, שיזם את הרעיון רוצה לקרוא לסרט "החלוצים". הוא מעדיף סרט ציוני, אופטימי ולא בכייני. אבל בחמרי הגלם שלנו אנשים מתלוננים. כואב להם. רימו אותם. הביאו אותם בלילה במשאיות, אמרו להם שהם עשר דקות מירושלים ושפכו אותם במדבר. אנחנו דנות מה ייכנס לסרט ומה יישאר בחוץ. איזה כוח יש לעריכה לכתוב את ההיסטוריה. האם נבחר לספר סיפור של הצלחה או של כישלון?

יום ג'

אנחנו ממשיכות בצפייה. באחת הסצנות גררתי את אהרל'ה לדבר על זהותו. פתאום הוא אומר משפטים כמו "אני, כאינטלקטואל מזרחי", ולפני שהוא אומר מזרחי הוא משתהה קצת. אני מרגישה לא נוח. זה נראה לי לא טבעי לו לדבר ככה. ובאמת בשביל מה לו להגדיר את עצמו ככזה? האם היסטוריון אשכנזי מציין את מוצאו בכל פעם שהוא מדבר? השיח הזה על זהות מתעתע. אני קוראת למיכה, והוא צופה אתנו שוב באהרל'ה. "זה מצוין! הוא מבקר פה את 'כור ההיתוך' שבעצם מחק אותו". מיכה. מעורב כמוני, לוהט באותם המקומות, כמה אני אוהבת אותך. אנחנו חיים לנו בבית שלנו ביד אליהו, עם התמונות מקהיר על הקירות והספות המרוקאיות עם הכריות הרקומות, ומטיפים לאיזו ניאו-מזרחיות שאנחנו ממציאים לעצמנו. אבל מה לאהרל'ה ולרעיונות האלה שלנו, הוא בסך הכול רוצה להיכנס לסיפור הציוני.

יום ד'

אח שלי, אורן, נחת לביקור מהולנד עם בת זוגו, דיאנה, ובתם בת השנה וחצי. היא בלונדינית, דומה לאימא שלה, והגנים המזרחיים שקיבלנו מאבא לא ממש השאירו בה חותם.  אני עושה לה פרצופים והיא מסתירה את הפנים, צוחקת  ואומרת ממה, פפה. אני ומיכה מוצאים את עצמנו מדברים אתה באנגלית. אבל היא עדיין לא ממש יודעת לדבר! איך זה שעדיין בלי שפה החלטנו שעברית היא לא מבינה. אבל מן הסתם היא וודאי גם לא תבין. ילדה הולנדית שהוריה מדברים אנגלית זה עם זה ודודה שחולמת להיות יהודיה-ערביה. איזה סלט. אני ואורן שוקעים לשיחה אל תוך הלילה. הוא מנסה להבין מה יש לי לחפש בכל העיסוק הזה בזהות, עברית, יהודית, מזרחית, ישראלית – שאלתי אם הוא מרגיש אדם אוניברסאלי, אבל הוא מתנער מכל הגדרה, לא מבין בשביל מה צריך את זה. ובאמת כך חינכו אותנו, לאיזו מן מחשבה חופשית, ללא דת או לאום או גבולות. למה דווקא אני מחפשת, ומה בעצם אני מחפשת?

יום ה'

קרוב משפחה מהצד האשכנזי, של אימא שלי, קיבל את המייל על ההרצאה שלי בסדנת הזהויות בשבוע הבא. הוא רק רצה לוודא שלא אשכח את שורשי המשפחה של הסבא שלי שהיו ממקימי השכונה בה גדלתי, בית הכרם בירושלים. הוא קיבל את הטלפון מהדודה שלי, שכבר סימנה לעצמה ביומן והיא תגיע להרצאה. וואו. מה עושים עם כל זה. הלא כשהייתי ילדה בבית הכרם התגאיתי במורשת המשפחתית, ופתאום הפכתי את עצמי לגלאית של המחיקה המזרחית, למשת"פית בשירות איזו גלות מזרח תיכונית שהמצאתי לעצמי. בעוד שבוע ההרצאה, ואז גם יתפרסם הבלוג הזה ב"בננות". מופע החשפנות הזהותי שלי קצת יוצא משליטה. אין דבר, יומיים אחרי אני כבר נוסעת רחוק – קרוב מכאן, לקהיר. שם אדבר על כל הדברים האלה מהצד השני, בערבית, אחזור לכאן, ואמשיך שוב לשאול, מהתחלה. יא אללה.

 

סיגלית בנאי היא בימאית ("אימא פאיזה"), חוקרת, ומלמדת בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר. הרצאתה "המצאת הגלות הפרטית שלי – מסע אישי בעקבות חצי חצי שמסרבת להיות תוצר של כור ההיתוך. " התקיימה במסגרת סדנת זהויות של התנועה לזהות אשכנזית והקשת הדמוקרטית המזרחית.

 

לרשימה המלאה של מפגשי סדנת הזהויות אנא לחצ/י כאן בבקשה

הכתבה התפרסמה לראשונה באתר "בננות"

 

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: