הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

 

BlHURKJIYAAKTdX

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

mati4

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

mati3

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

mati1

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"

נקודת העקירה ממש בפתח העלים: השאלון באתר "מעמול"

צילום: Genady Sh  מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
  • שם: מתי שמואלוף
  • גיל: 40
  • מצב משפחתי: רווק
  • תפקיד בחיים: משורר, עורך וסופר
  • יש שיר או סיפור שמספר אותך?

חיי מסתתרים בשיר "גן לוינסקי שכתב המשורר יעקב ביטון בספרו החדש "מחברות התבוסה" (הוצאת הליקון, 2013) ואני אצטט את הפסקה האחרונה

"מי שנפלט ממעגלי השיעבוד הזה מקומו בגן.טרם גורשנו. אנחנו בגן, קרובים לתחנת ההסעה,נקודת העקירה ממש בפתח העלים.מי שידחק להסיענו, את סילוקו-שלו מהגן הוא מחיש" (עמוד 114)

  • מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינך?

תרבות גבוהה זה לקפוץ עירום, שעיר, קירח במאונך לתוך הים, ולתת לגלים לשאת בחינם את הכרס שלך תרבות נמוכה זה להיגעל מהריצה התמימה שלך לים ולומר, "בואנה צריך מוסד סגור לאנשים כאלו."

  • מה המעשה האחרון שעשית שאתה מתחרט עליו?

שלא קניתי משהו לעשן כשהציעו לי במחיר טיפשי, ועכשיו השוק יבש והמחירים בשמיים.

  • ספר לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?

אני זוכר אותי ניגש לסבא המשהדי שלי מתיתיהו שמואלוף, לכף ידו, ומנשק אותה בארמון שלו בחיפה. חסרות לי הנשיקות האלו, של הידיים של מכובדים. היה משהו פעם מלכותי שאבד עם הזמן. יעני, צריך לצאת נגד הגמוניית הנשיקות על הלחיים והפה. חזרה לשטוף את הרגליים של הנשים והזכרים כמו האפיפיור החדש, ולנשק את ידי הסבים וסבתות שלנו.

  • מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאיר כמו שהוא?

הייתי משנה את הזמן של המדינה ומתעורר במדינה אחת, שבה אין הבדל בין מזרחים ואשכנזים ובין יהודים וערבים, בין ישראלים ופלסטינים, בין עניים ועשירים, בין נשים וגברים, בין סטרייטים וקויריים, בין צמחוניים ואוכלי בשר, בין אוהבי בלר, לבין אוהבי אואזיס, בין מרכז ופריפריה, בין אוהבות שירה לבין אוהבי כדורגל.
הייתי משאיר כמו שהוא – אני מאוד אוהב את העובדה שעבד ושפחה ממשפחת התוכים הטרופיים שידועים בצבעם העז ועונים לשם "דרדלות" ברחו מהכלא והזדיינו בפראות ושינו לגמרי את הביולוגיה המקומית.

  • איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013

בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי נוסע ברכבת לבגדד, דרך דמשק ומרוויח כרטיס נסיעה חינם מחברת הרכבות שמאפשר לי כרטיס המשך להודו, או לטיבט, או לסין, או למוסקבה. אבל אז מתברר לי שחלמתי ואני בעצם צריך לקום ולביים את העיבוד הקומי ל"בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו בתיאטרון המקומי של שכם.

  • למה אתה מכור? (ולמה?)

אני מכור לקיסמי שיניים (העשויים מעץ – או כל מקל פלסטיק, קצה עט שדומה להם וכיוצא בזה), כי התשוקות הגדולות, האהבות המחריבות, השינאות המכלות גלידות, המלחמות הצובעות בלבן את הראסטות שלנו, כמו הסדרי השלום בינינו לבין גזע החתולות, הטעם והריח של היסטוריית החניכיים שלנו – הכול מתחילי ברווחים הנושמים יותר או פחות בין כתמי הניקוטין שנקראים השיניים שלנו.

  • מה הדבר שאתה חייב לעשות לפני שתמות?

למות. רוצה למות פעם אחת לפני שאמות. בדיוק ההפך ממה שאמר פעם האדמו"ר מאיר אריאל זצ"ל:

"פרייאר מי שלא רוצה לצאת פרייאר ולא יוצא…" (מתוך השיר "המתים העירומים").

 

  • מה הדבר שאתה אוהב באהבה?

שיש את מי להאשים בכל מה שלא ניתן להאשמה ברווקות שלךָ.

  • עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול (חי או מת או דמיוני)?

הייתי רוצה לשתות תה עם מעמול עם סאמר עיסאווי.

  • ספר\סרט אהוב?

"פרפר פרלין" (הוצאת ספרא, 2013) – הספר החדש של המשוררת לורין מילק, מתחיל סגנון אלים ואהוד עלי בכתיבה הנשית בעברית.

"אני אשה סוטה.עינים נקרופיליה. פה סתום. נפש קבורה בחול.

מחכה שתפול בבורי. (מתוך "מסכת סוטה", עמוד 28).

 

 

 

 

 

 

 

  • סרטי טלוויזיה

"קריוקי", "לזרוס הקר" שכתב דניס פוטר ממש אהובים עלי. ב"קריוקי" הוא ממש חזה באֵימה את כניסת הריאליטי לחיינו. וב"לזרוס הקר" הוא חזה את השימוש הציני של התאגידים בזכרונות של האמנות.

  • ספר לי על חוויה\פגישה הזויה שהייתה לך

פעם נסעתי לבדי לחצי האי סיני, והכרתי חבורה חדשה במקום והתלוויתי להרפתקאות שלהם. נסענו קצת משועממים לטרבין לנפוש בשוק הבדואי המקומי. בתוך מעבה השוק, ניגש אלינו בדואי מבוגר. התברר שהוא מכיר את מנהיג החבורה הישראלית וביקש להעביר אליו מתנה, כחלק מההיכרות המוקדמת עם אביו. התיישבנו איתו. מנהיג החבורה הישראלית לחש לי באוזן שאין לו מושג מי זה, ובטח שהוא לא הכיר את אבא שלו. ובכל זאת התנהג וענה על השאלות בעורמה, בכדי שלא יורגש התהום הפעורה ביניהם. בסיום המפגש קיבלנו כמו גדולה של חומר כמתנה מהמארח. כשחזרנו לראס אל שטן, עישנו את החומר עם חברים נוספים ליד הים והזינו קשות. התברר שזה היה מהול בל.ס.ד. כך שקיבלנו את העונש המתוק על התחזותינו, ונכלאנו בארץ הפטות-מורגנות המכומקלות.

  • במה אתה מאמין?

אני מאמין גדול בקרני שמש, הן ביכולת הגרעינית של המאור הגדול, והן ביכולת האהבה האינסופית שהקרניים מעניקות לי בכל יום ויום.

  • מה מעורר בך השראה?

כל פעם שאני פוגש בסלנג חדש, אני מקבל השראה. זה דבר נפלא בעיניי, שהשפה מתחדשת, באמצעות האנשים ומצביעה על טעמים חדשים לאותו דבש מלכות חיינו.

הדברים התפרסמו בצורה קצת שונה במדור התרבות "מעמול" באתר של הסטודנטים מממכלת ספיר שבנגב – על ידי מור דרעי.

שמח לבשר שספר השירה הרביעי שלי  "האסון מתחיל בארוחת עסקים" התפרסם בהוצאת נהר ספרים. לצערי הוא לא יהיה בשבוע הספר, כי אין להוצאה הקטנה דוכן. אך ניתן לרכישה מאובטחת במחיר מבצע בחנות העצמאית של אינדיבוק.

עוד אני חושב על השקת ספרי החדש ומתרגש ביותר מהפצתו בקרב עולם הספרות ובכלל, שכחתי כמעט להודיע שאני משתתף באירועי ספרות מגוונים. להלן יומנו של המשורר הנכחד לשבוע הקרוב:

שבת שלום

הפגנה נגד הטבח ברוסיה: רוסיה, הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

 logo-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-copy-11

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

צפו: מהדורת החדשות של הטלוויזיה החברתית נכחה בהפגנה וכיסתה אותה 

***



גרילה תרבות מפגינה נגד הטבח בסוריה

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

אנו יוצרים ויוצרות שנמאס להם לראות את המצב בסוריה לכן אנו יוצאים להפגין בקריאה אחת: לעצור את הטבח בסוריה!
אנו מוחים נגד רצח העם שמתבצע בעם הסורי.

מתוך היצירה נצא להפגין נגד התמיכה של ציר המדינות: סין – רוסיה – איראן – והחיזבאללה. ציר המדינות הללו חייב להבין שאסד לא יכול לשמש כנשיא מדינה, לאחר שטבח באלפי אזרחיו.

אסור לתת לאמנות לשתוק, ולכן נצא להפגין בעד דמוקרטיה!

אסור לעצור את החופש הסורי! חייבים לצאת לרחובות ולהחזיר את החירות, השיוויון והצדק לעם הסורי! אסד צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

בהפגנה נקריא שירים, נשיר ונתנגד ביחד למשטר הרודני. מקריאים/ות (לפי א'-ב'):

אמנה ג'ראשי
יהודית אילני يهوديت ايلاني
יונתן קונדה
מוחמד אגואני محمد اغواني
מתי שמואלוף ماتي شموالوب
נטע וינר
תהל פרוש

הצטרפו אלינו למשמרת מחאה (ללא אישור מהמשטרה, עד חמישים איש) מול שגרירות רוסיה ברחוב הירקון 120, תל אביב. יום חמישי, ה-11.10.2012 בשעה 18:30.

تظاهرة تضامنا مع ضحايا العنف في سوريا

تحت شعار: روسيا توقفي عن تزويد هذا النظام بالاسلحة

توقفي عن دعم الاسد في مجلس الامن

نحن ابناء الحرية مللنا من الوقوف متفرجين على ابناء شعبنا
السوري يذبح دون حراك لذالك عقدنا العزم
على التظاهر ضد الموقف الروسي الصيني الايراني وحزب الله
ان هولاء جميعا يدعمون نظام الاسد الذي فقد شرعيتة
نحن ثوار الحرية معا نخرج الى الشارع رافعين شعار
لا مكان للاسد ونظامة في ارض الاحرار سوريا.محمد اغواني
ماتي شموالوب
يهوديت ايلانيالمكان السفارة الروسية شارع هيركون 120 تل ابيب
بيوم 11.10.12 ساعة 18:30

כשהשכן של סובל: הילי וולטר פוגשת את מוחמד אגוואני לשיחה על המחאה נגד הטבח בסוריה

מוחמד אגוואני, בדרך כלל צלע דומיננטית בהרכב ההיפ הופ המולטי–תרבותי מיפו, "סיסטם עאלי", הוא  אחד הפעילים הבולטים במאבק נגד השלטון הסורי ורמיסת זכויות האדם. מוחמד אגוואני הוא גם בין המארגנים של הפגנת גרילה תרבות שבוצעה בשבוע שעבר אל מול שגרירות רוסיה במחאה על הטבח בסוריה. החלטתי לדבר איתו ולשמוע מאיפה יוצאת המחאה ומה מטרותיה והיכן נפגשים היצירה שלו ורוח ההתנגדות.

מאת: הילי ולטר

אגוואני מדבר על  הקשר הרגשי בין מדוכאים פה (בישראל) למדוכאים שם (בסוריה). בשבוע שעבר, יום חמישי ה11 לאוקטובר התקיימה משמרת מחאה מול שגרירות רוסיה. המחאה דרשה מרוסיה להפסיק להזרים נשק למשטר של אסד. הסיפור מבחינתו של אגוואני לא נפסק בזה. כל מדינות ערב צריכות להפסיק את הקשר עם שלטון אסד בעקבות האירועים המזוויעים שאירעו מאז שבשאר אסד החליט להתנקש בעמו.

קיראו:

הנתונים שאווגאני הביא לידיעתי מראים שבין מליון וחצי לשני מליון  פליטים סוריים עזבו את מולדתם; כמאתיים אלף פצועים באופן קשה; קרוב לשלושים אלף הרוגים. ומכונת ההרג ממשיכה להרוג. לדברי אגוואני, רוסיה מפחדת לאבד אך בסיסה האחרון במזרח התיכון ועקב כך היא מזרימה עוד ועוד נשק לצבא אסד וחייליו הנאמנים (הממומנים על ידי איראן). רוסיה אינה פועלת אך ורק בסוריה, אלא אחראית על דיכוי נוסף במדינות אחרות בעולם המוסלמי מצ'צ'ניה ועד המזרח התיכון.

"הדב הרוסי צריך לדעת שיש פה צעדים שיעצרו גם אותו"

פעילותו של אגוואני החלה עוד בגיל צעיר. הוא הצטרף למאבקים שונים כשלמד את ההבדל שבין חופש ובין דיכוי, שבין אדם לחיה, בין טוב ורע. "מי שלא מזיז לו כאב של בבני אדם סביבו, אז הוא איבד את האנושיות, הוא כבר לא בן אדם". הוא ממשיך ומסביר את ההזדהות שלו עם סבלו של העם בסוריה:  "המקום, הסביבה שבה האדם גדל עושה את הבנאדם, אני חי תחת שלטון ישראלי מדכא ואין לי חופש. ולכן אני מזדהה עם המאבק של העם הסורי לחופש." בנוסף, מדובר בהזדהות גם על רקע דתי, וכך הוא אומר: "יש לנו שפה משותפת, קרבה חזקה בין סוריה לפלסטינים, גם מבחינת שפה. מבחינתי זאת מחויבות לאחים בסוריה. בנוסף לשני הדברים שכבר הזכרתי (המקום, והשפה. הערה שלי ה.ו.) יש עוד חיבור שלישי שהגיע בעקבות 'האביב הערבי' – נוצרה מחוייבות לערכים של סוציאליזם ואהבת האדם. אם לי טוב, חייב שגם לשכן שלי יהיה טוב. ואם לשכן שלי רע, אז גם לי רע".

צפו: אסמה אגברייה זחאלקה נואמת במחאה נגד הטבח מול סוריה

"יש לי ביד עט, לא רובה"

אני כותב שירה, את הספר שכתבתי עם יונתן קונדה ("תנאים מוקדמים") הקדשתי לצ'ה גווארה. הוא עידכן פעם משפט שישו אמר: "מה שווה לחברה אם היא מרוויחה כסף ומפסידה את האדם". אגוואני מסביר את השינוי שחל בו כשראה "שהחיים של האזרח הם כל כך זולים בשביל המשטר, עד כי הם לא שווים בכלל – זה מה ששינה אותי".

"אנחנו גם מלמדים כתיבה יוצרת ביפו. אני מלמד איך להיות חופשי, איך לבטא את עצמך דרך העט והדף". חשוב לאגוואני להסביר את המשמעות היתרה של המילה הכתובה והנאמרת. הוא מתחמם באש השירה, אל מול האש המעכלת של המשטר של אסד.

"ההוכחה הגדולה לכך שגם העט הורג היא העובדה שהאמנים והכותבים של סוריה גוייסו בעצם לצד של אסד" . איברהים קאשוש, משורר סורי שהשתמש בשיריו נגד אסד, נתפס על ידי המשטר, מיתרי הקול שלו נעקרו והוא נרצח לאחר מכן. על השחיטה הזו של הממסד את האמן ששלהב את ההמונים עם השיר "הסתלק בשאר" הפך איברהים קאשוש לאחר פרסום התמונות של גופתו וגרונו המשוסף לעוד סמל של המחאה הנמשכת.

"העם הסורי דורש את מה שאני דורש – חופש. לא רוצה לחיות במדינה שמחפשת אותך, לאן אתה הולך ומאיפה אתה בא. מדינה שמנצלת את העם שלה בקנסת ומיסים כבדים, מדינה שמרעיבה אתה עם שלה".

צפו: אגוואני מפעיל את הקהל המחאה בשיר נגד אסד

"עם כל מה שקורה בתוניס, מצרים ולוב, משהו אצלי השתנה. אני לא אותו בן אדם שחי את החיים וחושב איך להרוויח את הכסף. משהו בי השתנה מאז ההרוג הראשון בתוניס (מוחמד בועזיזי)". המצב הזה משפיע גם מרחוק על חייו של אגוואני, הוא מדבר עכשיו על שינוי שחל בו, אני מרגישה שזו התפתחות שהיא גם רגשית וגם קשורה לידע הפוליטי שרכש.

"כבר שנה וחצי אני מסתובב ורואה אנשים מטיילים ומסתובבים, שותים קפה, כמו עכשיו, בשעה שהעם הסורי נלחם ככה. אני לא מסכים ללכת לחתונות ומסיבות ולכל מקום שאפשר להנות ממנו, כל עוד הצבא חופשי לא מנצח, כל עוד יש רעב".

אתה  בעצם באבל?

"סוג של אבל ממה שקורה לאחים שלי, ממה שקורה בעולם. אני עוד באבל מאז שלמדתי על גורל האינדיאנים באמריקה הכבושה. אנשים לא יכולים להמשיך כך לחיות את חיי היום יום שלהם, בשעה שהיום יום של אנשים אחרים הוא מוות – זאת בושה! אנחנו צריכים להתייצב מול האנושיות שנשארה לנו בלב, לשכוח את שגרת היום יום, להסתכל מסביב ולראות שיש אנשים שחיים בכאב".

ומה אתה מסוגל לעשות בנוגע לזה?

 "30,000 הרוגים והעולם שותק? משהו פה ממש לא בסדר! ההפגנה זה הדבר הכי קטן, הכי בסיסי שאני יכול לעשות, כי טבעי. עצם זה שההפגנה הזאת בכלל מנהלת דיון עם הרשויות זה מפחית מערכה".

הצבא הסורי החופשי הוא קבוצת האופוזיציה הצבאית העיקרית בסוריה. הצבא החופשי מורכב בעיקר מעריקי הצבא של אסד והכוחות האזרחיים שקמו לצד המהפכה בסוריה. קבוצת התנגדות-צבאית זו הכריזה על הקמתה ב-29 ביולי 2011, באמצעות פרסום וידאו באינטרנט על ידי עריקים במדי הצבא הסורי, שבו קראו לאנשי צבא נוספים לערוק ולהצטרף אליהם. מנהיג הקבוצה, שהזדהה כאל"מ ריאד אל אסעד, הודיע כי צבא סוריה החופשית יעבוד יד ביד עם המפגינים במטרה להפיל את מנגנון השלטון והצהיר כי כל כוחות הביטחון התוקפים אזרחים הם מטרות לגיטימיות עבורם. אל"ם ריאד אל אסעד הדגיש כי ל"צבא הסורי החופשי" אין מטרות פוליטיות מלבד שחרורה של סוריה ממשטרו של בשאר אסד.

 

לדבריו של ריאד אל אסעד, החל מנובמבר 2011 "הצבא הסורי החופשי" זכה להצטרפות של מאות מגויסים/יות בכל פעם שהוא יצא להתקפה כנגד צבא אסד. הלוחמים של הקבוצה השתתפו בלחימה בעיר המזרחית דיר א-זור,  בעיר הנמל לטקיה, במחוז הצפוני של אידליב, באזור הדרומי של דרעא (מקום תחילת ההתקוממות), בפרברים של דמשק הבירה, בעיר חאלב ובערים המרכזיות חומס וחמאת.

"אסד הוא רופא עיניים שעקר את העיניים של העם שלו. המשטר האיראני משחק בו כבובה" אומר אגוואני, וכולנו ראינו את התמונות הקשות מהטבח של הילדים בעיר חומס. "באיראן יש ממשלה טרוריסטית," הוא מוסיף, "אני לא אומר את זה בגלל שאני מת על ישראל, איראן היא בדיוק כמו כל צבא מדכא בעולם. נדרשתי לקום ולעשות מעשה וגם קיבלתי כבר הודעות שאני בוגד מתנועות שמאמינות בממשל של אסד."  אגוואני מסביר לי שכלפי חוץ, נראה כי המשטר של אסד תומך בשחרור פלסטין (בכל משרד ממשלתי יש דגל פלסטיני לצד הדגל הסורי). אך, לטענתו, זאת אשלייה. אסד לא בחל בהרג של שבע-מאות פלסטינים במחנה הפליטים אל ירמוכ (מחנה הפליטים הגדול בסוריה).

מאז פרוץ המחאה בסוריה חלה התרחקות משמעותית בין תנועת חמאס לבן בריתה ופטרונה לשעבר, בשאר אל אסד. בשנה האחרונה יותר ויותר בכירים בתנועה, המזוהה עם האסלאם הסוני, יצאו בהצהרות חסרות תקדים נגד המשטר העלאווי בדמשק. בנוסף, על פי דיווחים תקשורתיים שטרם אושרו באופן רשמי על ידי התנועה, הועבר מושבה של הנהגת התנועה מדמשק.

אגוואני מאמין שהצבא החופשי הנאבק על הערים הגדולות בסוריה יביא את שלטון אסד אל קיצו. לדבריו, מדובר במספר שבועות. הוא רואה בעריקות הרבות בתוך צבא סוריה כמקור של נחמה ותקווה. וכשאני שואלת "ומה ההמשך מבחינתו", הוא עונה לי שיש בדעתו גם להפגין מול שגרירות סין. לטענתו, סין הטילה פעמיים וטו על החלטת האו"ם להטיל סנקציות על משטרו של אסד. לאחר מכן המשיכה לייצר את דגלי המהפכה. אך צבא סוריה החופשית כבר לא הסכים לייבא את הדגלים מסין, בשל הוטו שהטילה.

אסד מקבל נשק מאיראן, מרוסיה ומסין, מקבל לוחמים מהחיזבאללה, מפייק אל באדר (העירקי) ממשמרות המהפכה האיראנית, צבא ירושלים (אל קוץ) מאיראן והתגלה גם שיש חיילים השייכים לתנועה טרוריסטית בתימן. כולם נלחמים כנגד הצבא החופשי שכמעט אינו חמוש כלל. התחמות שלהם מגיעה בעיקר מגניבות ממחסומים ומבסיסי צבא של אסד שננטשו.

לאגוואני חשוב להדגיש, בכדי שלא תהיה אפשרות לשחק משחק ולהצדיק בתואנות כאלו ואחרות את התנהלותו של משטר אסד: "הצבא החופשי נוצר בשביל להגן על העם ולא בשביל הפיכה צבאית. הצבא החופשי נוצר מהעם. הצבא החופשי הוא העם. שאלוהים יברך את הצבא החופשי ואת המהפכה – זו לא הפיכה צבאית".

 

 

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה / מתי שמואלוף

 

איפה הייתם ילדים קטנים

בבית הקברות, או שאכלתם סרטים

הייתם במגרשי הכדורגל של המתים

הייתם כלואים באח הגדול ללא חוק וכללים

הייתם שתויים כשהמנהיגים שברו את הכלים

הייתם מפגרים, כשהגנרלים היו חכמים

הייתם שקטים, כשהטילים ירדו ועוד נופלים

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד כבד עומד ליפול

ואיפה הייתן ילדות קטנות,

נלחמתן על הדגל, בזמן שזיינו לכן את האימהות

בהטרדות, אונסים והתנכלויות

אבל בינתיים החונטה של הזין, השתינה עלינו בקשת

הרחם שלכן הפך לכוס של האימא של הצבא, המשטרה, השבכ, המוסד והמדינה

והוא הוציא משם, פצצות רפאל יפות, פיתוחים מרהיבים של הבני זונות של המשפחה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,

אסד זחוח עומד לרדת

ואיפה היית מתי שמואלוף

איפה היית כשנפלה הפצצה

האם אהבת, האם חיבקת, האם נשקת

האם קראת למישהי נשמה

איפה היית מתי שמואלוף

כשהתרסק עתידך

האם נתת לעם את גופך, ולחיים את נפשך

האם ישבת בכלא, או שנפלת עמוק מתחת למלחמה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד אומלל עומד להתרסק

 —
המשטרה מחכה לאירוע
המשטרה מחכה לאירוע
 הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
 מוחמד אגוואני פותח את האירוע
מוחמד אגוואני פותח את האירוע
 אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי
אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי

גם הילדים הסינים במפעלים זוכרים את סטיב ג'ובס

סטיב ג'ובס היה אמון על המצאות טכנולוגיות מרהיבות, אך כחסיד המערכת הקפיטליסטית הוא לא התעניין במחיר שהן תובעות מן העולם האחר. גם מעריציו האדוקים הרבים הקפידו לא לשאול שאלות אלא להמשיך ללטף את האייפון שלהם

ימי ביניים אלקטרוניים | יובל גלעד

פאלקו סטאר, מיוצרי הגרפיטי הדרום אפריקאיים בעבודה.

מותו של סטיב ג'ובס, מייסד "אפל", עורר בקהילה הגלובלית רגשות אבל וצער שמותם של אלפים נטבחים בסומליה, סוריה או בוסניה לא עוררו. הוא הוכתר כגאון של התקופה, ואכן היה כזה. אבל באיזה גאונות מדובר? האם היה באמת לאונרדו דה וינצ'י של ימינו? האם צייר ציורי מופת, תרם המצאות שקידמו את האנושות, וחקר את גוף האדם כמו צייר המונה ליזה? המשך קריאת הפוסט "ימי ביניים אלקטרוניים | יובל גלעד"

יש מיליארד סינים בחיים ואני מי אני, איפה אני

רוג'ר ואני סרטו הראשון של מייקל מור כבמאי "רוג'ר ואני" שיצא לאקרנים בשנת 1989 תיאר את העיירה פלינט במישיגן, לאחר שחברת ג'נרל מוטורס סגרה את מפעליה במקום. המפעלים עברו למקסיקו בכדי להוזיל את עלויות הייצור. רוג'ר מור תיאר בייאוש רב את הפיכת עיר נעוריו לעיר רפאים, מיואשת, מובטלת וחסרת עתיד. הסרט ביקר בצורה חריפה את ראיית העולם הניאו-ליברלית ואת הגלובליזציה שלא התחשבו בגורם האנושי וחפשו רק את הרווח המהיר.

הרעות החולות של הגלובליזציה העולמית הגיעו לפתחנו. מפעל "מכתשים אגן" (המייצר קוטלי חרקים, עשבים ופטריות) על אלף וארבע מאות העובדים שלו עומד להמכר ל"כמצ'יינה" חברה ממשלתית סינית. לחברה מפעלים ברמת חובב, באר שבע ואשדוד. אלפי עובדיה מפרנסים כארבעת אלפים משפחות ברחבי הדרום ולא ברור מה יעלה בעתידם לאחר המכירה.

"מכתשים אגן" מייצאת למעלה משני מיליארד דולר בשנה ונחשבת לחברת הכימיקלים השנייה בגודלה בישראל. נוחי דנקנר יו"ר אי.די.בי רכש בזמנו את "מכתשים אגן" מתאגיד "כור". דנקנר טוען שהצעד בלתי נמנע. אך העובדים לא מאמינים לו. הם יודעים שבזמן הם עבדו והביאו את המפעל להישגים טכנולוגיים ההנהלה גזרה לעצמה דיבידנדים ורווחים ענקיים. כאמור המציאות האמריקאית מלמדת שמפעלים שהועברו לסין לא חזרו לארה"ב וערים גדולות הפכו לערי רפאים. העובדים מרגישים שזהו העתיד המתקרב לפריפריה הדרומית עם מכירת המפעל לסינים.

הסינים מוכנים לשלם עבור כל מניה של "מכתשים אגן" כשישים אחוזים מעל ערכה בבורסה. אחד המרוויחים הגדולים בעסקה הוא המנכ"ל ארז ויגודמן שנכנס לתפקידו בתחילת השנה. ויגודמן קיבל 3.6 מיליון אופציות, 75 אחוזים מתוכן במחיר מימוש של 20.22 שקל למניה. אם העסקה תצא לפועל, הוא יוכל לממש את האופציות ולקבל תמורתן כארבע מיליון שקל. דנקנר מכנה את העסקה כצעד של התייעלות.

מכתשים אגן הרוויחה בארבע וחצי שנים האחרונות כשש מאות מיליון דולר רווח נקי, על אף המשבר העולמי. מכירותיה הסתכמו בכעשר מיליארד דולר ומזה תשע וחצי מיליארד ליצוא. מנקודת ראות כלכלית ומשקית אלו תוצאות משביעות רצון. אך הבורסה לא הייתה שבעת רצון והמנייה ירדה בארבעים וחמש אחוז. ועכשיו הסינים באים ורוצים לחתוך לעצמם את הרווח.

הסינים מחזיקים בייצור זול, מטבע מווסת ובמאגרי הון אדירים, אך ניתן לעמוד בהצעה שלהם. דנקנר יודע זאת. אך הוא משתוקק לגזור את הקופון ובו בזמן להמשיך להציג את עצמו כמיטיב עם הפריפריה. אך אי אפשר להחזיק את החבל משני צדדיו. עופר עיני, מזכ"ל ההסתדרות התערב בכדי לנהל מו"מ בין שני הצדדים. חלק מהעובדים טוענים שעיני איבד את היכולת להיות אובייקטיבי, משום שאי. די. בי מעסיקה את קרוביו. אך העובדים מביעים בעיני אמון.

האובדן של מקומות עבודה, טכנולוגיה והון לידי הסינים אינו רק מעשה כלכלי. זהו סימפטום של חוסר ראייה אסטרטגי. המנהלים שקיבלו בונוסים גדולים היו צריכים לחשוב על אפשרויות יצירתיות יותר להישרדות של "מכתשים אגן" בכלכלה הגלובלית. אך המנהלים דאגו אך ורק לכיסם. וכרגע העתיד של החברה, עובדיה ומשפחותיהם לוטה בערפל.

הדעה התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום" ב27.10.2010 ובגירסא מלאה גם ב"העוקץ"

פרטים נוספים:

שלי יחימוביץ': על מה אתה מברך, ביבי? רקוויאם למותו הקרוב של מכתשים אגן, מפעל מפואר שנוחי דנקנר עושה ממנו אקזיט ומחסל אותו. השבוע הושלמה מכירתו לכימצ'יינה הסינית. ומי שולח ברכה חמה לנוחי דנקנר על העיסקה ה"מוצלחת"? ראש הממשלה, לא פחות! זה מקומם, כי אין מקום לברכות אלא לצער עמוק ולהבנה שמדובר במפעל ישראלי מתוחכם שסיפק פרנסה לאלפי משפחות בנגב, ונוכח ניהול כושל, והאקזיט שעשה דנקנר לסינים – אחת דינו להיסגר אחרי תהליך מייסר של פיטורים. מתי ביבי יבין שבלי תעשיית כחול לבן משגשגת לא יהיו בישראל פרנסה לעובדים, פיתוח מדעי וצמיחה למשק? הנה ידיעות עדכניות על העיסקה, והנה טיפול קודם שלי בפרשה העגומה.