סובחאן אללה, כשתיפול החומה בין ישראל ופלסטין

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.

עלייתו של הפאשיזם הישראלי

יש צורך במענה מורכב למצב. מצד אחד חילוץ של מבקשי המקלט ממעגל העוני והמצוקה באמצעות מתן רישיונות עבודה. בדרך כזאת יתאפשר להם להתקיים בכבוד כל עוד הם שוהים בישראל. ופעולה זאת תביא גם לפיזור אוכלוסיית מבקשי המקלט באופן שיפחית את הנטל על איזורים מוחלשים. כל עוד בפוליטיקה הישראלית יעדיפו להמשיך להשתלח ולהסית הם יצליחו להשאיר את הסוגיה בכותרות, אך לא יקדמו את הטיפול. בנוסף, יש להעניש את המסיתים בהפגנה בכדי לייצר אוירה ציבורית אחרת לדיון בנושא.