ב"מקלחת של חושך" מתגלה הבדל עצום בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שכינה את עצמו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה
>> לחצו כאן לרשימותיו של מתי שמואלוף באתר "הארץ"
אל קריאת ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף הגעתי בציפייה המובנת מאליה שהוא יהיה המשך טבעי של הכתיבה המסאית והפואטית שלו, המתאפיינת בסימני גרילה ומחאה תרבותית וחברתית. חיכתה לי הפתעה. ההבדל בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שהוא כינה את עצמו באחד משיריו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה הוא עצום, ואולי יש כאן עוד מקרה מוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם להשתמש בפרפראזה מז'אנר סיפורי האימה החביב עליו. מכל מקום, בפרוזה שלו, שמואלוף, המשורר הפוליטי, מתרחק מאמירה פוליטית או חברתית.
צריך אולי לשאול את שמואלוף עצמו, יוצר רדיקלי, מדוע בחר בשינוי כה רדיקלי בתוכני היצירה שלו — תכנים שבעצם זיכו אותו בהכרה ספרותית. האם מאס במחאה ורצה לרענן את נושאי הכתיבה שלו? זכותו כמובן של כל יוצר להתחדש ולחדש, אבל נשאלת השאלה אם השינוי הזה אכן מיטיב עם שמואלוף. התשובה במקרה הזה היא, לטעמי, מעורבת.
לכל אורך הספר מצאתי בדוחק לא יותר משתיים או שלוש אמירות שאפשר למצוא בהן הד לכתיבת המחאה המוקדמת יותר של שמואלוף. באחד מסיפוריו מודע הגיבור לעוני הצפוי לו בברלין אם יבזבז 2,000 יורו על השתלת שן, ואומר: "אני אלחם בכדי להישאר רחוק מישראל במשך זמן נוסף, גם אם זה אומר לחיות בעוני גדול" (עמ' 289). ובסיפור אחר, "לבן זונה", מטיח הגיבור בפרצופה של החברה האשכנזית המפונקת והשבעה: "לא במקרה כל הסיפור של הזנות עולה בהקשר של המזרחיות. כי הזונות, לפני שעברו להיות ממוצא אחר, היו ממוצא צפון־אפריקאי. הסיפור המזרחי טמון בתוך הסיפור של הזנות, אנחנו היינו הזונות של האשכנזים, ואנחנו הבני זונות של האשכנזים" (עמ' 363).
חבל ששמואלוף לא כתב יותר סיפורים הקשורים לנושאים שהיו קרובים ללבו מאז ומעולם. אבל ב"מקלחת של חושך", המציאות הקונקרטית כנראה מעניינת אותו פחות, והספר מוקדש ברובו לסוג של אסקפיזם, שלא מאפשר למעשה לקורא להימלט. 31 סיפורים נכללו באסופה, בשלוש חטיבות: האחת מוקדשת לישראל, השנייה אקלקטית והשלישית עניינה ברלין. בסיפוריו יוצר שמואלוף שעטנז בין סיפורי אימה בנוסח אדגר אלן פו וכתיבה מתפרעת ובעלת כוח בנוסח יורם קניוק: נחשול של מלים, המתאפיין בכישרון פואטי ואסוציאטיבי ומציף את תודעת הקוראים.
הגם שהאסופה מציעה ריבוי קולות, ניכר לעין שמדובר למעשה באותו קול דון קישוטי המנסה הפעם להתנגח בעצמו יותר מאשר בממסד. בין גיבורי הסיפורים יש לא מעט קווי דמיון: סופר שחי בין ישראל לברלין; רווק שקשור יותר לאמו ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם אביו; מרבה לשתות בירה ומשקאות חריפים אחרים; פה ושם מעשן סמים; מרבה לקיים יחסי מין או לדבר על מין (באחד הסיפורים הגיבור מדביק את בת הזוג שלו באיידס), וחי בעימות עם אחת הנשים בחייו ("ברור לשנינו שאין פה אהבה, ויש פה רק חום, כמו ההסקה שאתה פותח בלילה", עמ' 270), או עם האקסית המיתולוגית שלו; היהודי המזרחי יוצא לחפש זהות חדשה דווקא בארץ אשכנז, ברלין, ושם הוא מגלה את קשייו עם עצמו ועם הסביבה. "לעולם לא אהיה גרמני", אומר אחד הגיבורים, "אבל מדוע בכלל אני חושב להיות גרמני. הרי מלכתחילה לא עזבתי את ישראל בכדי להפוך למישהו אחר" (עמ' 269). הדמיון לקניוק הוא לא רק בסגנון אלא גם בתמות ההגירה והעיסוק בברלין, כמו בספריו של קניוק "היורד למעלה" ו"הברלינאי האחרון".
דווקא לאור פסטיבל ברלין שהתקיים בתקשורת סביב המילקי ועלויות המחיה הזולות שם, מעניין לקרוא את עדותו הישירה של שמואלוף, מי שבעצמו חי למחצה בברלין: "מקלל את ההגירה ואת הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בכדי להתקדם לאנשהו. אומר לברלין, אם לא תכניסי אותי לתוכך, אז אני אחזור לתל אביב ולא אכנס לקרבייך" (עמ' 288).
לא מעט רגעי מסתורין
הסיפורים מצועפים באווירה הזויה וקדורנית ובלא מעט רגעי מסתורין ואימה גותית. מתקיימים בהם יחסי גומלין בין דמויות בדויות בעלות כפל פנים: זכר־נקבה או דמות אמיתית־בדויה — מה שמעניק לספר צביון סוריאליסטי. שמואלוף יוצר תחושה שהגיבור הוא אמיתי אך מצרף אליו דמות בדיונית שנייה, או מחליף את מינו במהלך הסיפור בלי להזדקק לניתוח לשינוי מין. למשל בסיפור "ענה־לי", שבו גבר מזרח־תיכוני ואשה מזרח־אסיאתית, שהקמטים על פניהם מספרים את אכזבותיהם, שוכבים במיטה ומחליפים זהות מינית. "היא חיבקה אותי. הוא חיבק אותי. אני חיבקתי אותה, ואותו" (עמ' 285).
כתיבת הפרוזה של שמואלוף כמעט שלא מזכירה פרוזה עברית אחרת שנכתבת בימינו. אם ניכרות בה השפעות הרי הן בעיקר מהספרות האירופית והגרמנית. זו באה לעתים לידי ביטוי בדיאלוגים הגסים במכוון. לרוב הם נשמעים אמינים, אם כי בכמה מקרים הם מצלצלים קצת מאולצים ומוטב היה לעדנם, במיוחד כשהם מושמים בפיות גיבורים שלא בהכרח מדברים כך.
סגנונו של שמואלוף הוא ללא ספק עשיר, אבל לעתים זה עושר השמור לבעליו לרעה; צבר הסיפורים עלול ליצור אצל הקורא מועקה. האסופה גם לא אחידה ברמתה. מוטב היה לנפות לפחות כמה מהחלשים שבסיפורי הקובץ, וגם לקצץ פה ושם בנטיעות של אלה שנכללים בו. אסופה דקה יותר היתה רק מדגישה את ייחודו של שמואלוף בנוף הכתיבה הישראלי של ימינו ומטשטשת כמה ממגרעותיו.
