שני סיפורים חדשים בכתב העת "גג"

 

שמח לפרסם שני סיפורים חדשים "שמס חוזרת בזמן" ו"כוכבים נופלים על האדמה" בכתב העת גג, עמוד 105.

חמישה מקומות אהובים בברלין

התבקשתי לכתוב על חמישה מקומות בברלין שאני אוהב לחזור אליהם. התשובה יצאה כרגיל ספרותית

image

 

פרוייקט ח’מסה יוצא לדרך ובו נשמע מישראלים שחיים בברלין על המקומות שגורמים להם לחזור אליהם, פיזית או נפשית, כאן בעיר. פותח את הסדרה, מתי שמואלוף, סופר ומשורר

1. קפה קוטי

פרל ג’אם שרים בקפה מזרח תיכוני בברלין

ואין בעולם מטוס שייקח

אותי אליך

אדי וודר הפסיק לשיר

אהבה מקוללת היא בכל זאת אהבה

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית)

 

הג’אז של ברלין

*

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג’אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית.)

2. הדירה השנייה שלי בברלין, בריצדאם, שלוש תחנות דרומה מהרמאנשטראסה

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

ורשאואר שטראסה
andrea cc by 2.0

3. ורשאואר שטראסה

אני נוסע לשכונת פרידריכסהיין מתוך ביתי בנויקלן, “איסטנבול הקטנה”, לפגוש את מיכל. האופניים מלאים בוץ מאז אותו יום בו הלכתי לאיבוד בשדות. גוגל מאפּ פה לא עוזר לאנשים חסרי חוש כיוון כמוני, אם אין להם את המיקוד הנכון. כי בעיר הזאת שֵם של רחוב יכול לחזור כמה פעמים. כלומר יכול להיות רחוב הרצל בשני מקומות בעיר, ואתה צריך את המיקוד הנכון בכדי לא ללכת לכתובת הלא נכונה. אני מגיע לרחוב מאחורי וורשאוור שטראסה. ויש שם כיכר יפה, עצים גבוהים והרבה בתי קפה. למדתי מספיק גרמנית בכדי לדעת איך לדבר עם המקומיים ולקבל הוראות הגעה למקומות. מיכל עומדת בפינת הרחוב עם הבן שלה בעגלה הכי משוכללת שראיתי. בישראל אין כאלו עגלות. היא נראית טוב, צבעה את השיער, עיניה הכחולות כמו אגמים ענקיים, ורואים שהיא מאושרת מהלידה. היא מכניסה אותי לתוך בית קפה ריק. אנחנו יושבים ליד מכונת הכדורגל המכני, המשחק שבו תושבי השכונה והזרים שיחקו בלילה, גברים עם נשים, צעירים עם צעירות, בכדי להתחרות קצת, להתחמם, ובעיקר להכיר את הבפנוכו אחד של השנייה.

מיכל מספרת לי על ההתפכחות שלה. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קטנה, היא לא אוכלת את הגבינות שלה, ואני לוטש עיניים אליהן. היא מבינה את הרמז ומעבירה אותן לצלחת שלי. אגלה שהשמנתי מאוחר יותר, ורק יציאה מגרמניה כעבור חצי שנה תוריד לי קצת את המשמנים.

“אתה מבין, פעם חשבתי שהכול שחור ולבן, ישראל רעה בגלל הכיבוש, גרמניה טובה בגלל המקום שהיא נותנת למהגרות כמוני, אבל היום הכול השתנה. אני מבינה גרמנית. אני רואה איך בוחנים אותי כשאני מדברת גרמנית.” [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

4. קבוצות הפייסבוק של “ישראלים בברלין”

נפלה לי היום השן הקדמית בברלין. באמצע נגיסה באיזה סנדוויץ קטן. והרגשתי כאילו אותה יבָּשה שפעם אחזתי בה, הפכה לקרחון שנמס במהירות־שיט אל תוך הים החמים. לא ויתרתי על היציאה לבר, למרות שידעתי שלא אוכל להביט באנשים מבלי לקבל מבט קר. ורק חברַי יבלעו את הגלולה המרה וינסו כמה שפחות להביט בי. ורק כשישבתי לבדי מול הלפטופ, הבנתי שיש משהו בפגם הזה שמעורר אותי לכתוב. אבל המחשב התקלקל (מרפי, יא מנמניאק), וכתבתי לראשונה בחיי הברלינאיים בתוך דפדפת צהובה את הרחמים העצמיים שהוחדרו כנגד רצוני לתוך החשֵכה של פי.

בפעם הראשונה שהתחלתי להיזכר בעיניים החסרות של פי הייתי בחתונה בצפון אצל חבר, שהיה הכי הכי טוב שלי והתרחקנו. ובכל זאת, אולי ממצוקה של כסף, אולי מפחד שלא יבואו אנשים ואולי מרצון לאנושיות, הוא הזמין אותי לברית נישואים עם בחירת לבו. כשהגעתי למקום ראיתי אותו רזה בעשרים קילו, והוא חייך אלי. וכשהוא לחץ את ידי ביובש התגלה לי שהוא חסר שן. אנ’לא יודע למה, אבל רציתי בתוכי שהוא יסדר את השן הזאתי ובמיוחד בחתונה שלו. לא רציתי שהניב הזה, שן הערפד הנ”ל, יופיע מולי. אבל מדוע דווקא החוויה הזאתי מביאה אותי לכתוב.

דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “ישראלים בברלין” מצאתי רופא שיניים שמוכן לשבור את ארון הברית של הוֹאכֵנְאֵנְדֵה, הסופ”ש הקדוש של הגרמנים, שבו הם אינם עובדים. הלכתי וידעתי שילכו ממני כספים רבים בכדי להדביק את השן שהחבאתי בכיס, וסגרתי את הפה, ורק כשפיהקתי, ברכבת התחתית, נזכרתי בפגם העצום שיש לי וכיסיתי מיד את הפה וקיוויתי שלא ראו את ההיפופוטם הענק פותח את פיו. כשהגעתי גיליתי מרפאה עתידנית בצבע כתום עם משקאות קלים בחינם. הדוקטור היה מאוד נחמד ואף סיפר שהוא נוסע לישראל לסילבסטר, בדצמבר.

“נשברה לך השן,” הוא אמר באנגלית רצוצה. ואני מיד שאלתי, כפליט, כמה יעלה לי להשתיל חדשה, והוא זרק אלפיים יורו. וחשכו עיני. וביטלתי את ההופעה של המחול אליה הוזמנתי והלכתי הביתה, וכמו שכתב פעם תומר גרדי, עשיתי את עצמי מינימל קומפקט בתוך המיטה.   [מתוך הסיפור ” העיניים החסרות של הפה”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

5. תחנת או-7 הרמאנפלאטס

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בַּיִת בַּשִּׁירָה

“לֹא הָיְתָה מְדִינָה בְּגַן עֵדֶן

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב

לֹא גֹּרַשְׁנוּ, לֹא הוּבַסְנוּ”

 

הַגַּבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת זָזוֹת מִצַּד לְצָד

כּוֹס הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר עִם הֶל רוֹעֶד

בָּרַכֶּבֶת בְּהֶרְמָן פְּלָאטְז

אוּבָּאן, אוּ- זִיבֵּן, תַּחֲנָה אַחַת

גֶּשֶׁם לֹא פּוֹסֵק

וְאַהֲבָה עֵירֹמָה, מִתְקָרֶבֶת בַּזָּרוֹת

לַהִתְגַּלּוּת

כִּי

גָּלִינוּ

וְנֶאֱמַר שִׁירָה

וְנַכְשִׁיר דֶּרֶךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם

כְּשֶׁיֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים

לְמַעֲנֵךְ

[מתוך ספר שירה שישי בכתובים]

לבלוג של מתי

לדף הפייסבוק

הסיפורים לא השתנו, אנחנו כן: "המסע הלילי הארוך הביתה" מאת יצחק בן נר

   המסע הלילי הארוך הביתה / יצחק בן-נר     עם עובד, 385 עמ'
קריאה מחודשת בסיפורי יצחק בן-נר אינה מתיישבת עם התמורות שחלו בנוף החברתי בישראל

רפרטואר של הוצאת ספרים יוצר אמירה על ההווה. הבחירה בהוצאה מחודשת של סיפורי יצחק בן-נר מחייבת את הקורא להתחקות אחר הסיבה לקריאה נשנית בסיפורים הידועים. רק סיפור אחד בקובץ, "מותשים," הוא פרסום ראשון למחבר. רוב הסיפורים הופיעו בספרים מסוף שנות70-ה ומתחילת שנות ,80-ה והם משמשים עמוד שידרה היסטורי, חברתי ואנתרופולוגי של מהפך '77 והשפעתו על החברה בישראל.

דווקא הסיפור החדש, "מותשים," הוא הפחות טוב מבין סיפורי האסופה. לא במקרה נוצר בו חיבור בין הכוכבת הבינלאומית רומי שניידר ובין היוצר אורי זוהר, ובצד סיפוריהם מתגלה גם פרשת אונס – שכן הסיפור דן באהבת בן-נר לקולנוע. הוא מראה לנו את האובדן הטמון בחיים הבלתי אפשריים של גיבורי התרבות הפופולרית.

התרבות הזו נתפסת באופן נוסטלגי אצל בן-נר כבר בסיפור "קולנוע," שבו נזכר המספר כיצד אפרים-האב ואפרים-הבן, אנשי הסרטים, היו מתקינים את כליהם בכפר לחגיגת הקרנות סרטים. "באותם ימים חדלו אפרים-האב ואפרים-הבן לבוא לכפר. יצאה שמועה כי באחד ממסעותיהם בין הכפרים אספו למכוניתם נערה ועשו בה מעשים. כשנודע הדבר, סיפרו, ארבו להם צעירי כפרה של הנערה והיכו אותם מכות נמרצות, אף ניתצו את מכונותיהם ואת הסרטים קרעו, כמו היה האשם בקולנוע." החיבור בין הפשע ובין התרבות הוא אלמנט מרכזי אצל בן-נר, אך אין אצלו נוסטלגיה למשטר הישן. הוא מבין שהמשטר שהתחלף נישא על גבי הניכור, השנאה והבוז לערכים שהתרוקנו כליל.

הגיבורים של בן-נר קרועים בין זעם חברתי נוקב לבין רצון בלתי אפשרי לנוע. גיבורת הסיפור הראשון (שנתנה את שמה גם לכותרת הסיפור,("עתליה," נאלצת לעזוב את הקיבוץ, ובסיפור האחרון, "המסע הלילי הארוך הביתה," חייל נאלץ לעזוב את בסיסו משום שארנקו נגנב, ובו המפתח לקיטבג שלו. בן-נר אינו חומל על גיבוריו; הוא מביט בשנאה, באלימות וביחסים המגדריים הבלתי אפשריים שלהם, ובכל זאת מסיים את קובץ הסיפורים באפשרות ליצור בעבורם בית שאפשר לחזור אליו.

עם זאת, ועל אף מעלותיה הרבות של הפרוזה של בן-נר, הוצאת עם עובד היתה יכולה לדרוש סיפורים חדשים נוספים. כך יכולנו לקרוא את הביטויים החדשים של האלמנטים המפחידים שהוא זיהה בחברה הישראלית. היצירות הישנות הפכו עם השנים לפחות משמעותיות בעבור קורא שאינו בקיא בהפניות של בן-נר למציאות החברתית של אותה תקופה. את הקשר לגורודיש בסיפור "ניקול," למשל, גיליתי רק לאחר שיחה עם משורר ותיק שיידע אותי בכך. אולי גם אחרית דבר מאירה היתה יכולה לסייע לקריאה מחודשת בבן-נר, וללמדנו מדוע יש צורך מחודש בפרסום סיפוריו.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

אירועים קרובים

היום אשתתף בהשקת אינדיבוק, ברוטשילד 60 בת"א ב-13:00, בראשון אנחה את השקת מאבק המשוררים בהודנא, ברביעי אשתתף בערס פואטיקה 3 ובשבוע שלאחר מכן אנחה את השקות ספרי איגוד כללי של סופרים בישראל.

***