"המוות הולך אחרייךְ" [סיפור]

"אסור לך להישאר כאן."
"למה?"
"כי המוות הולך אחרייךְ."
"אני לא רוצה למות."
"אף אחד לא רוצה."
"למה לא הוצאת אותי מהקבר?"
אמא נחנקה ולא הצליחה לומר דבר.
"הלכתי לבקר גם את יהלי."
"לא." ויקי תלשה את שערותיה וזעקה לשמים.
"הם פחדו ממני"
"את הרגת אותם?"
שתקתי.
"ילדה שלי, מה קרה לךְ?"
"אני לא ילדה שלךְ."
"השם ישמור, מה עשית?"
לא עניתי.
"ילדה שלי, מה עשית?"
"הלכתי לבקר אותם."
"אלוהים, מה עשיתָ לי?"
לא היה טעם לענות.

מתוך סיפור הנושא בספר הסיפורים מקלחת של חושך וסיפורים נוספיםבהוצאת כנרת זמורה דביר

"כחצי שעה לאחר פגישתנו קיבלתי אס־אם־אס שאני מפוטר" [סיפור]

בחצות הלילה העמידו אותי בעמדה המזרחית בתוך הכניסה של החניון. מנכ"ל המלון נכנס למלון בכניסה המזרחית דרך החניון והגיש אלי את תיקו. בדקתי אותו בדיוק לפי ההוראות שניתנו. המנכ"ל חקר אותי מאיפה קיבלתי את הז'יטון, וידעתי שהוא לא יאמין לאמת. כחצי שעה לאחר פגישתנו קיבלתי אס־אם־אס שאני מפוטר, ושאני מתבקש לעזוב את העבודה עד שני בבוקר. טעיתי.
למרות השעה המאוחרת התקשרתי לאחמ"ש והתחננתי לשימוע. הבטחתי להסביר הכול. היו לנו יחסים מעולים וניהלנו כמה שיחות נפש, וידעתי עליו דברים שאַפְחַד לא ידע. הפצרותי עזרו והאחמ"ש קרא לי לחדרו. סיפרתי לו על המהמר. אך לא היו ברשותי שום הוכחות לקיומו, חוץ מהשריטות על זרועותי שלא שיכנעו אותו בְּשִיט. האחמ"ש נשבע בכל היקר לו, שהוא לא ראה אף אדם שישב לצדי בשולחן חדר האוכל. ברגע שהשתוללתי, הוא נאטם. רציתי להרוג אותו. אבל פשוט יצאתי וקיללתי, בצורה שישמע וידע שהוא התמנייק אלי.
הייתי צריך עוד לפחות חודשיים כדי לסיים את העבודה הנדרשת, ולא ידעתי איך אמצא עבודה בתקופה כל כך יבשה בתיירים. ירדתי לחדרי והרגשתי זעם כלוא בתוך רחמים עצמיים. שלחתי מייל לאחראית על משאבי אנוש. להפתעתי, היא החזירה מייל מיידי פושר וכתבה שפיספסתי את מועד דמי ההבראה ושאני לא זכאי לפיצויים. היא הוסיפה שכדאי לי לגשת באותה הזדמנות לסניף של חברת כוח האדם ברחוב 2768 ולקחת את המתנה לראש השנה — מחזיק מפתחות בצורת באטמן.

פורטונה לא גרה בקומה ה-23, מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, הוצאת כנרת זמורה דביר