"שלדים בברלין" [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אוקיי, אנחנו מתחילים היום שער שלישי ואחרון של הספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים שנקרא "כה רחוק, כה קרוב". הסיפורים בתוכו, כולם נכתבו בברלין. נתחיל בקטע מתוך "שלדים בברלין". הוא כתוב כמעט כמו אוטוביוגרפיה. בנוי מקטעים קטנים כאלו שמספרים פסיפס רחב.

שלדים בברלין [סיפור]

 

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים התפרסם לראשונה בהוצאת כנרת זמורה דביר, 2014

 

 

"מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה" [סיפור]

 

שֶׁתָּבִינוּ. אני מלאכית. מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה. ההבדל בינינו עצום. ובכל זאת, אחרי כל הדברים הקשים שהֵטַחנו אחת בשנייה, מצאתי את עצמי משעשעת אותה כמו נמלת אש שמטפסת על צוואר של מָמוּתה זוהרת שלא נראתה מאז ימי הדינוזאורים. ואף על פי שראיתי אינספור מתות, מתאבדות, אובדניות, מאובדות, ואבודות, מקללות, מקוננות, מתייפחות, בוכות, מעליבות, קשות, קשוחות — היא פתחה לי את הדלת, ומעולם לא ראיתי סרטן כל כך נדיר ואלים, שהתפשט מראשה כלפי מטה והפך את עורה למפוחם. כנפי הערפד שלה היו זרוקות בפינת החדר, וכתמי דם טינפו את הבלטות. היא יכלה לחיות כל עוד אני לידה, אבל בעבודה גילו שהברזתי וקראו לי בחזרה, ונשארתי עם מקדה כמה שיכולתי, עד שהבוסית הגדולה הפעילה את הכישוף שזרק אותי לצינוק בשממת השממות.

שתבינוּ, אני שונאת כל מילה מקורקעת שנכתבת על מלאכיות שכמותי. אבל לשמחתי, זאת לא אני שכותבת את הסיפור הזה. קשה לי להבין מה קורה כאן. המילים עצמן החליטו לכתוב את הדרכים החירשות הללו. אני לא יכולה להבין את הטכנולוגיה בשבעת הרקיעים. שבע הכיתות של מלאכיות־השרת לא יוכלו להסביר את שפת הרשת: שמתחברת ללא חיבור, ששוב מתנתקת ומתחברת, שחורתת אותיות, קובעת שפה ומרקיעה תרבות. סיפור עולה מהאוב מבלי שנחרות ונקליד אפילו אות אחת על פפירוסים, מכונות כתיבה, מחשבים, אנדרואידים, טאבלטים וכל מיני וסוגי סמרטפונים.

כל המילים הללו לא יסבירו מדוע יצאתי לחיפוש אחר הקריאה של מקדה אל מותה, ומדוע גנבתי את המקום של מלאכית אחרת, שבטח הריחה את הריח שלי בחדר המדרגות וברחה להלשין ולבכות אצל הבוסית הגדולה.

זה היה חודש אדר, ופורים היה בשבילי רגע של עדנה וחסד. תנסו לחשוב כמו מלאכית. אין יום אחד שאני יכולה ללכת מבלי שינסו לגעת לי בכנפיים. תקראו לזה סקרנות, אקרא לכך הטרדה. רחובות מרכז הכרמל בחיפה התמלאו בחוגגים שהרעישו וגיחכו, והם היו חסרי משמעות ועלובים ככל שהתאמצו לשמוח באלימות. ודווקא ביום הזה, שיכולנו להסתובב חופשיוֹת בכל מסיבה ולרקוד בכל חגיגה, מצאתי את עצמי מגיעה בלי מסֵכות לפגישה האחרונה עם מקדה, לפני שיזרקו אותי לעונש בבידוד ארוך, שאת יומו האחרון אני עדיין לא רואה. היינו זוג בעלות כנף שאסור היה שידעו על קיומנו. חרקנו נשימות רק בתוך מדרשי הספרים, ואם היינו מתהלכות וחושפות את זהותנו, אז ההבדל בין אגדה ומציאות היה מתבטל.

קטע מתוך הסיפור "לדבר מולה בשבעת הרקיעים המתפוררים", מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014.

"אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה" [סיפור]

אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. ואני לא מצליח לזכור, קל וחומר שאין לי אמצעים אלקטרוניים, כמו ג'י־פי־אס או ווייז או אייפון. אני מחפש אחריו, אתם אומרים שנים, ימים, שעות, דקות, שניות, רגעים, ואילו אצלי החיפוש הוא החיים. אני מחפש אחר הרוח של אבא ומשום מה פוחד לראות את קברי. אני שם לב שמביטים בי מתים אחרים ולא תמיד יודעים שאני כמוהם. אני מרחם עליהם, אבל לא מתפקידי להודיע להם על פטירתם. ניסיתי כמה פעמים לדבר עם כמה ילדים, ובהם יהודה, שהזכיר לי את עצמי, מתולתל, צבע חום, גבות מחוברות ולא מסודרות, שפם מתפקע, לחיים שאובות, ראש מרובע ופה עם שפתיים עבות. בטן שטוחה, ידיים ארוכות, רגליים קצרות. הוא התרוצץ בשיגעון ממקום למקום וחיפש אצבעות של שוקולד. עצרתי אותו בכוח. הושבתי אותו על ברכי והבטתי ישר בעיניו. אבל הוא לא הפסיק לבכות. משום מה הוא לא התנגד. בכיתי וחשבתי שהדמעות שלי יאמרו לו הכול. אבל הוא קם ועזב אותי. אני בטוח שהיה בו משהו שֹטני. אולי כישוף שנתקע בו. אולי אני מדמיין את הדברים. ולמי אני בכלל מספר את כל זה ומדוע? מישהו מקשיב לקול שלי שעולה או יורד בינות הקברים?

קטע מתוך הסיפור "לחפש ללא הצלחה, אחרי אב מת" המופיע בספרי הראשון מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת כנרת זמורה ביתן

"הוא דחף את אצבעותיו לתוך הנרתיק היבש שלי, שלחתי את ידי אל הביצים שלו" [סיפור]

 CC0 Public Domain
CC0 Public Domain

חורבנה של המציאות: הפרק השלישי [סיפור]

הוא דחף את אצבעותיו לתוך הנרתיק היבש שלי, שלחתי את ידי אל הביצים שלו, אהבתי את האיטיות, הוא לא ייתן לי חדירה מהירה, אלא אם כן אצווה עליו, וחוץ מזה לאחרונה תקפה אותי איזו פטרייה שגרמה לי להימשח בנוזל הסיכה הטבעי הזה באיטיות רבה. ולכן הדרכתי אותו והוא היה באמת תלמיד טוב ולא במקרה הגענו לסיבוב השלישי. לפעמים אני חושבת שאני רוצה תלמידים חדשים, ודי מובן לי שהוא גם חושב על אחרות, גם כשאנחנו ביחד. בזמן שהוא התפשט, קפצתי ופתחתי את מפזר החום, ושמעתי מלמולים מחוץ לדלת. חייתי בדירת חדר ברחוב גורדון, פינת דיזנגוף. הדירה היתה מחולקת, ויכולתי לשמוע את המסדרון שהפריד בין הדירה שלי לדירה של הזוג הצעיר האחר. הוא הזיז את הפטמות שלי מצד לצד, הפעיל אותי כמו מכונת פינבול, ובינתיים ירד לי ולא הביט מעלה לבדוק אם אני גונחת באמת, וסימנתי לעצמי להעיר לו על כך. ובחוץ הרעשים התגברו, היה ברור שמישהי שאינה מוכרת לנו בּוֹכָה. מישהי ישבה מחוץ לדלת וייבבה בקול.

הוא הבין שמשהו קורה אבל לא הפסיק, עד שדחפתי אותו ממני. הבכי הפך לדפיקות מונוטוניות ומפחידות על הדלת שלנו. היא לא אמרה משהו ספציפי. אבל היה ברור שזאת הדלת שלנו ושהבכי קשור אלינו. השעה היתה קצת אחרי שלוש בלילה, ולא ידעתי מיהי ומה היא רוצה. לא היתה לי עֵינית בדלת וקיוויתי מאוד שהזוג שגר ממול יתעוררו ויבדקו מי זאת המשוגעת הזאת. הוא לא יצא מהמיטה, ושאלתי אותו שוב בקול הכי עדין, אם יש לו מושג מה קורה, ומי זאת המשוגעת שצורחת וצועקת שנפתח ובוכה ודופקת ללא הפסקה על הדלת. הוא מילמל משהו על כך שאין לו מושג מי זאת, אבל מעצם ההכחשה שלו הבנתי שיש לו קשר לכך.
מתוך הסיפור "חורבנה של המציאות: הפרק השלישי" המופיע בספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר.

*

אם אתם בברלין, מוזמנים לדיון על הסרט "מפריח היונים".

Yonim_Pos_Eng_330

 

" ואני אפתח לך את התחת שלי" [סיפור]

CC0 Public Domain

אלוהים, תן לי יום אחד, שעה אחת, דקה אחת, שנייה אחת, רגע אחד עם אמא שלי. אני מתחנן, משתחווה, מתפלל, ואני אפתח לך את התחת שלי, ואני אתן לך את מיתרי הקול שלי, ואת כל מה שנשאר לי. קח הכול. אבא שבמרומים, קח הכול, תן לי את אמא שלי. תן לי עוד רגע איתה. אני משתרלל, מתרקד, מתנגן, מתפשט, משתגע כאן. לא יכול יותר. חייב לשמוע את הקול שלה. להביט עוד רגע בפנים שלה. אלוהים, אתה בכלל זוכר אותי? אני הילד שרצחו בשכונה.

אני זה שכולם שנאו אותי. אני זה שלא הספקתי להכיר ילדה אחרת. אלוהים, אתה בכלל קיים? אתה מקשיב לי? אם אתה שומע, אז תן לי סימן. ואם אתה לא יכול לתת לי את אמא, אז לפחות תדאג שיזרקו איזה בטון על אבא, שימחצו לו את הראש הגדול הזה והגוף הגוצי. הגמד הזה שנתן לי להיות הילד הכי נמוך בכיתה. קח ממנו את הכול. כל מה שהוא רצה וירצה. את האישה שאיתה הוא החליף את אמא. את המכונית שקנה בכסף שנתנו לו בצבא, אחרי שחתם קבע. קח ממנו את הכסף ששם במשכנתא ותמחק לו אותו בהימורים. מצדי שיתמכר לווינר וישכח מכל המשפחה שלנו. שלאמא לא יהיה כסף והיא תחזור לגור אצל השכנה, כמו אז לפני שהם הכירו.

אלוהים, תעשה משהו קטן בשבילי. אני הילד שרצחו בשכונה. זה אני שהדם שלו מדבר אליך מתוך הפרח המגעיל שבחצר, אני זה שמתחבא בין הבטון. אני הילד המסכן שכולם דרכו לו על הפרצוף, ומישהו אפילו שילשל על הגופה שלו. ולאף אחד לא היה אכפת כי נשיא ארצות הברית בדיוק באותו זמן הגיע לארץ.

קטע מהסיפור "נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן", בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, Kinneret Zmora-Bitan Dvir.

"פוחד מהם. למרות שבא לי לחנוק אותם. לתפוס את הגרון שלהם ולסובב את המפרקת, כמו שהורגים תרנגולת בכפרות" [סיפור]

CC0 Public Domain

שדרות ירושלים 85, ואין אף אחד בחנות הנרגילות, הפיקוסים כולם מצוחצחים כמו היו עכשיו בארמון המלוכה הצרפתי, מגולחים כמו הסמלים בקלפים, אחד תלתן, אחד קוץ בתחת, אחד מעוין. אלוהים, מי יכול היה לדמיין כאלו צורות עם העץ המכוער הזה. הילדים שמים לב שאני לא שם לב אליהם ומתקדמים אלי. ומתחילים בריקוד הזה, שאני יודע שלא אצא ממנו בקלות.

ראבק, עוד לא שתיתי קפה. אני מתחיל לשאול את השאלה שהייתי צריך לשאול מלכתחילה. איפה אמא שלהם. ולמה הם מסתובבים בלי בית ספר אחרַי מהבוקר. הרי אין לנו הסדרי ראייה, אחרי שלא הסכמתי לשלם מזונות. אז לא יכול להיות שהיא השאירה אותם אצלי. הם מתחילים לזרוק אחד על השני יתדות, ואני באמצע. שוב עולה על פניהם המבט הקר הזה, עם העיניים הקהות. הם לא באמת מביטים אחד בשני או בי. הם פשוט עסוקים במשחק היתדות. ומאיפה הרעיון הזה של לזרוק את החפצים החדים האלו. מעולם לא ראיתי כאלו יתדות חדות. הברכיים שלי כואבות. כאב מתפשט בחזה ובגב, אני מתקפל ומוצא את עצמי בשדֵרה שבין הכבישים שוכב.

הפעם אין לי מה לדאוג מהלכלוך. אני רק דואג מהשיגעון שאחז בהם, עם המשחק המסוכן. אבל מתנחם בעובדה שאם הם היו רוצים לפגוע בי, הם היו פוגעים, בינתיים זאת רק הצגה של איוּם. אני מקבל את הכללים שלהם, ושוכב, ומקפל את ידי על חזי, למרות שהגב נאנק בכאבים והברך מודלקת לגמרי. הם מתקרבים במשחק מעלי. אך לא מביטים בי. הם רוצים משהו ואני לא יודע מה. הם מתקרבים, וכל יתד שנזרקת מתקרבת אלי. ומקפצת מעלי. אני מפחד. פחד מוות. מזמן לא פחדתי ככה. לא הולך להשתפך על זיכרון ילדות. זה לא אני. אין לי זיכרונות. מעולם לא הלכתי לפגישת מחזור. מעולם לא חזרתי אחורה בזמן. רק רץ קדימה מלא אמונה שמשהו בכתיבה הזאת משתלם. למרות שאני לא מצליח לכתוב מילה אחת בכל הזמן הזה מאז שעברתי ליפו, בגלל המחירים הגבוהים של הד יור. הסיפור הרגיל שכולם מכירים בכרך של המטרופולין הגדול. והנה הילדים דורכים עלי, ואני לא מגיב. פוחד מהם. למרות שבא לי לחנוק אותם. לתפוס את הגרון שלהם ולסובב את המפרקת, כמו שהורגים תרנגולת בכפרות. פשוט לשלוק אותם. אבל הם בשר מבשרי, ואני אתן להם להרוג אותי, ולא אהרוג אותם. איך טעיתי, ששכבתי איתה.

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה

Screenshot 2014-10-27 20.35.06

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין-גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו: להמשך הסיפור שהתפרסם בכתב העת "ללא פאניקה" – כתב עת למדע בדיוני ופנטסיה – לחצו כאן

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה (סיפור לדוגמה)

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין-גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו:


ספר יוצא לחושך (גרסה 11071972)

הוא חיכה לספר שלו. שנתיים או יותר הוא חיכה לספר שלו. לא היו לו עוד ספרים אחרים בתוך המזוודה של החיים. הוא עבד עליו ארבע שנים שלמות. את כתב היד הוא לקח מדירה לדירה, מאהבה לאהבה, משכונה לשכונה. והוא רק חיכה שהספר יודפס. פשוט כך. הכי פשוט שאפשר. פשוט ישב ואכל בבוקר, והלך לישון בלילה. ולא ידע שהוא מת. וניסיתי להגיד לו: "ראבק, אתה כבר מת." אבל לא רצה להקשיב. חזרתי על כך: "צא מזה. אתה מת." אבל הוא לא רצה להקשיב. וכאב לי להסתכל עליו. והתחלתי להבין שאולי אני לא פחות מת ממנו. כי קינאתי בו. כי היה לו את הספר. אבל לי לא היה מה לעשות אחרי העבודה. פשוט התמסטלתי, וכשהוא היה רוצה לנוח, הוא היה בא אלי ועולה למעלה למעלה ומקונן מולי על שהחוזה שהוא חתם לא עוזר לו, כל עוד העורך שלו לא יתחיל לערוך את הספר. וככל שהוא רצה יותר לפרסם את הספר, אז העורך יותר דחה לו את התאריך של היציאה לאור. והאמת היא שהם בכלל לא התחילו לערוך את הספר. זה מה שהוא אמר לי. אבל למה אני מספר לכם את זה? מי אתם בכלל? למה אתם רוצים לדעת עליו את כל הדברים האלו? ולמה אתם מציצים למערכת היחסים שלי איתו? ומי אתם כשאתם עומדים מול האנשים היצירתיים האלו, שיש להם מטרה בחיים, והם מוכנים להרוג את כל המערכות יחסים שלהם בשביל המטרה. האם אתם מצליחים לעמוד מולם? אני לא מסתדר. זאת הסיבה שבפעם האחרונה שראיתי אותו ודפקנו את הראש, אמרתי לו: "תפסיק לזיין לי את השכל על הספר, דבר אלי, אבל הפעם בוא ונדבר על החיים שלי." הוא נעלב ומאז לא ראיתי אותו. ולא ויתרתי. ועקבתי אחריו מהחלון שלי, כשהוא יצא לקנות סיגריות וחלב. רק אחרי ששלחתי לו אס-אם-אסים, הוא הסכים להכניס גם גרנולה לתוך הקערה. אבל שלא תחשבו שהוא חזר להיות איתי. הוא פשוט לא ענה. זאת היתה המומחיות שלו. הוא היה מין בארטלבי שכזה, ידע להתנגד אלי, אבל לא ביטל את הדיאלוג המונולוגי הזה. פשוט מתח את הגבולות של החברות שלנו. מקבל ווטסאפ, קורא ולא עונה. מניאק. ככה הוא. עכשיו תגידו לי, לך תמצא חבר אחר. אבל חבר בשבילי זה משפחה, לא מוצאים חברים חדשים. ואני אגיד לכם את האמת, גם כשמוצאים חבר חדש, זה לא שהוא באמת חדש. הוא דומה מאוד לחבר הישן.

כשבאו לפרסם לו את הסיפור, גילו את הגופה ששוכבת כבר שבועיים. מתברר שהוא נרקב בזמן שחיכה שהספר שלו יצא לאור. הוא לא ידע לחיות את החיים. לא. הוא לא ידע ליהנות. להזדיין בפראות ולפתח אינטימיות צעד אחר צעד. הוא חי את הספר שלו, וכשהספר לא נולד, הוא פשוט התאייד. חזר לתולעים. נתן להן את המִנחה והשאיר את מותו גדול כמו איזה כוכב רוק. אבל ספק מי יכיר אותו כשהספר יצא. כי הוא היה כותב סיפורים מפחידים כאלו. שאנשים לא התעניינו בהם. הוא גדל במקום שגידל חרדות כמו חרציות בר, חמציצים וחרדלים הגדלים בכל פינת רחוב.

האמת שזה אני שגיליתי אותו, משוסף גרון. אלוהים ישמור. זה היה המראה הכי קשה שראיתי בכל ימי חיי. לא חושב שהיו לי רגעים רעים יותר. אני נזכר רק בטובים. אני רק רוצה לזכור את הימים שבהם שיחקנו במחשב, ואני הייתי מקניט אותו שיספר לי איזה רגע מהספר. והוא בהתחלה לא הסכים. אמר שזה מביא מזל רע. ורק לאט לאט עם הסמים הוא התרכך וסיפר לי סיפורים על עולמות מופלאים (הלוואי שהוא היה כותב כמו שהוא מדבר).

ואנ'לא יודע למה אני מספר לכם את זה. למה לכם? ולמה את זה? אולי כי אני לא רוצה להיות לבד. אולי כי יש לי חרא של חיים ואני חייב לשתף אתכם, ואולי ההפך. אבל אני לא מכיר אף אחד מכם. ואתם לא מכירים אותי. אתם רק יודעים שאני חבר של חבר. כמו בפייסבוק. אני מתגעגע אליו. ומוצא את עצמי אחראי על הירושה שלו. אני דוחף שהספר שלו יפורסם. אבל הספר לא בדיוק מתקדם. העורך לא עונה לי. גם לא המזכירה שלו וגם לא המפיקה של הספר. אני יושב על המשימה הזאת פעם אחר פעם, אבל זה לא עובד. הספר לא רוצה לצאת לאור. ואני צריך לחכות במקומו לעורך, שכבר בהתחלה אמר לי שלא בטוח שיוציאו את הספר, כי הסופר מת, ולא בטוח שאני, בתור חבר טוב, אוכל לערוך במקום הסופר. אבל אני הייתי בחור רציני, אתם יודעים, מהסוג האסרטיבי, יעני דעתני, וקבעתי ש"אני אוכל לעמוד במשימה", והעורך לא ידע מה לעשות עם האימייל הזה. רציתי לאיים על ההוצאה. להגיד להם שאם הם יוצאים מהחוזה, אז אני אוציא את הסיפור לתקשורת. אבל לא הכרתי אף אחד בתקשורת, וגם מה הייתי אומר. הסופר מת כשהוא חיכה שהספר יצא לאור. והספר הרג אותו וגם אותי. גם אני נהרגתי בציפייה לספר שלו, אבל זה סיפור אחר כבר.


לפתע ביאנקה שומע את קית משקשק את קוביות הקרח בכוס הקוקטייל שלו. הוא מפסיק את מחשבות-העריכה שלו על הסיפור הקצר, כי הוא מכיר את הסימן, וניגש להכין לו עוד קוקטייל "מוֹסקוֹ מיוּל" (וודקה, ג'ינג'ר אייל, חתיכות של מלפפון ירוק ושלוש טיפות של אנגוסטורה). קית עדיין עסוק בשיחה עם נציג תאגיד מיקמיק:

"אם אתם הולכים להעניק להם את כל הידע של 'חיים ארוכים' בצורה של מוצר חדש, אנחנו נתבע לכם את התחת. אלא אם כן אתם מבקשים למסור לי משהו נוסף." שקט משתרר. קית ממשיך: "עכשיו תסלח לי, אני חייב לצאת מהבית." קית משקר לו, כי לקטוע את השיחה הנה הדרך הכי טובה לצאת ממנה עם היד על העליונה. קית מביט אל המגדל החדש שנבנה מול דירתו בקומה השש מאות שישים ושש. מי היה מאמין שאפשר להגיע לגבהים כאלו בקולוניה של פולאריס. אך הטכנולוגיה הביולוגית הכריעה את ענף הבנייה, ותאי הגזע מעניקים לעיר מראה של חורשה ענקית שראשה שקוע עמוק בעננים. "אני מתיישן," קית חושב לעצמו, "צריך לקנות דירה בבניין החדש, אחרת לא יחשבו שאני חלק מהעולם התחתון, אלה שגרים באפלה ומעולם לא ראו את אור השמש." הוא מזמין תור במשרד המכירות של מגדל-בניין-הדירות של אחת מחברות הבת של מיקמיק.

ביאנקה מוזג לו כוס נוספת של הקוקטייל "מוסקוו מיול". הוא מביט ברובוט שמחקה את ביאנקה, אשתו לשעבר, ואיך הוא תמיד נעמד מול החלון עם הגב אליו. התנוחה הזאת מעצבנת אותו, והוא כועס שהרובוט מתנהג כמוה, אך הוא זה שביקש את הרובוט להזכיר לו את הנוכחות שלה, ואף הראה לו קטעים מחייה.

קית חושב על הצעד הבא. אם תאגיד מיקמיק באמת פיצח את הטכנולוגיה, כל התעשייה תוכל להאריך את חיי האמנים שלה. ואז המכירות לכרטיסי ההופעות של הלהקות החתומות בתאגיד ריצ'רדס עלולות לרדת, והוא לא יקבל את ההעלאה השנתית במקרה הטוב, או אף יפוטר במקרה הרע.

קית מתרכז ולא מצליח לחשוב מה לעשות. ראשית, הוא מבטל את הפגישה שקבע במגדל הדירות של מיקמיק. שנית, הוא מביט בביאנקה שמביא לו עוד משקה ושואל אותו לדעתו. ביאנקה חוכך בדעתו אם קית באמת שואל אותו, או שזאת שאלה רטורית. לבסוף הוא מביט החוצה בגבעולים הענקיים שמגיעים עד הירח ובאור שזורם בתוך גזעם.

בזמן שקית קופץ החוצה, ביאנקה עסוק בהכנסת המשקה השלישי (הרובוט מכיר את קית ויודע ששני הסיבובים של ארבעת הקוקטיילים לעולם לא מסתיימים בשמונה). ביאנקה מביט החוצה ולא מצליח לקבוע אם קית מת. הוא חושב אם להתקשר לכוחות הביטחון של הקולוניה בפולאריס, אך מחליט לחשוב על כך. תמיד חלם לעבוד בתאגיד, והנה נפלה לידיו הזדמנות נפלאה, והוא יוכל לקבוע את הגורלות של כל כך הרבה יחידים. אבל איך הוא יוכל להתחזות מבלי שיתפסו אותו. הוא תמיד שמר באחד מחלקיו המקוררים חתיכת עור שֶקית הסיר מעצמו כשחתך את ורידיו, כשביאנקה אשתו השנייה התאבדה. הוא יוצר מתוך התאים רקמה של תאי הגוף של קית ונותן לה להתפשט על העור שלו. העור עובר טרנספורמציה. הוא מתכנת את קולו לחקות את הקול של קית. הוא עובר על כל הדקויות שלמד מקית, כשמילא בנאמנות את פקודותיו, יום אחר יום, שעה אחר שעה. והנה מגיע יום הדין. אין בו צער, כי אם פליאה. והוא לא יודע מה לעשות עם ההשתאות הזאת. יום אחד הוא עֶבֶד בידי אדון, ויום אחר הוא אדון לעולמו, ואדונו הופך לעבד בתוך החשכה שמקיפה את עולם הגבעולים. תאי העור שועטים על תאי עורו. הצבע הכהה מחליף את הצבע הבהיר. השערות השחורות מחליפות את השערות הלבנות. הוא מביט בידיו, ברגליו ואף בפניו מול המראה בחדר השינה של קית. לפתע נחרד, מה יקרה אם יגלו את הגופה למטה, ומדוע בכלל קית התאבד, הרי טבען של טכנולוגיות כמו "חיים ארוכים" להתפשט בצורת זיופים וגנֵבות ברחבי הגלקסיה. הדלפות הן חלק מעבודת הפיראטים צהובי החלליות. אולי לקית היה חלק בכך. אולי הוא זה שהדליף את החומרים, ואולי הוא אפילו זה שמכר אותם. ואם הוא הדליף אותם, אז בטח יש לו חשבונות נסתרים.

איש הביטחון עם מדי הקולוניה של פולאריס מופיע בחדר. לבוש שחור מרגל ועד ראש.

"יש לנו גופה לא מזוהה, שלפי מצלמות הבניין הגיעה מתוך חלון הבניין."

ביאנקה מיד חושב על המושג "לא מזוהה" ומחייך מבלי להביע שום חיוך ואומר בקולו של קית: "הרובוט שלי לבש את בגדי וקפץ מטה."

"אני צריך שתבוא איתי לחתום על מסמכי פטירה."

"אני אבוא עוד כמה רגעים, קודם תן לי להירגע. אני חייב לשבת, לקחתי כדור הרגעה כפול לפני כמה דקות."

קצין הביטחון מקמט את גבותיו ומביט עמוק בעיני ביאנקה.

"אהבתי את הרובוט הזה. אתה יודע שבגלל בעיית תִכנות הוא כתב סיפורים בין הפעולות שביקשתי ממנו."

"סיפורים, איזה מין סיפורים?"

"קצרים."

"מי בכלל קורא סיפורים היום?"

"בדיוק."

"אני לא מבין."

"הרובוט הזה התנהג כאילו הוא במאה אחרת."

"ככה זה כשחוסכים בדגמים וקונים ברחוב את כל הרובוט סוג ב' האלו."

"אממ, עכשיו אין לי ברירה ואני חייב לקנות חדש."

"אני אומר לך, תלך על הרובוטים של מיקמיק ואל תתפשר על חיקויים."

"אתה צודק."

קצין הביטחון לא אומר שלום ופשוט נעלם. ביאנקה מתיישב ומרגיש הקלה. הוא לא מבין מדוע, אבל הוא מפריש זיעה כמו קית. הזיעה מחלידה חלקים זעירים בצווארו, שמתחילים להרעיד את גבותיו. הוא מברך על כך שקצין הביטחון לא שם לב, או שכן.

הוא שולח הודעה לקצין הביטחון שהוא לא מרגיש בטוב ומבקש לחתום אלקטרונית על המסמכים. הם  מופיעים על המסך שעל ידו, והוא קורא אותם בהתלהבות. הדברים ברורים. קית היה רובוט מסוג 12081980. ביאנקה מסדר את הפרטים: הוא עבד שנים בשביל רובוט שהתחזה לבנאדם. אין דרך אחרת להסביר את העובדות שציין במסמך קצין הביטחון. אלא אם כן קית שיחק בו משחק כפול והעניק לו מסמך מזויף, רק בכדי לראות את התגובה שלו. הוא חושב היטב מה לעשות. הוא מחליט על חופשה. הוא יסיים את הסיפור הקצר ואולי ישלח אותו לתחרות הסיפורים של השוק השחור של הפרוזה. אבל קודם הוא צריך לקבל אישור ממקום העבודה. הוא חושב על הזמן, על המצב, על הבעיות שעמדו בפניו, ורוצה גם לקפוץ. לגמור עם הסיפור הזה. והוא שואל את עצמו: איך הוא לא ידע, איך הוא לא הרגיש, אבל מה אמורים להרגיש אל מול רובוטים? מה מרגישים אנשים כלפיו? לא היתה לו תשובה ברורה. הוא כועס על עצמו שהתחזה, הוא היה צריך לומר את האמת. לעמוד על הטבע שלו ולא להסתירו. אבל החושים שלו רוצים לשרוד, הוא לא יקפוץ כמו הרובוט שהתחזה, הוא יחיה, ישלח את הסיפור, ואולי יזכה להגיע אל מושבת הרובוטים המורדים של אלפא קנטאורי.

הוא שולח הודעה לתאגיד ריצ'רדס שהרובוט שלו התאבד ושהוא נמצא במצוקה נפשית. הפסיכיאטר האלקטרוני מיד מזריק לו חומרי הרדמה. הוא מתעורר בחללית לא חוקית המבריחה רובוטים משוחררים לכיוון אלפא קנטאורי. הוא צמוד לחלון התחתון של החללית ועובד על הסוף של הסיפור. אך מסך החדשות שחיפש על "חיים ארוכים" מציג מולו את הכותרת "'חיים ארוכים' הודלפה לשוק השחור, רובוט נהרג", ותמונת קית עולה על המסך כמבוקש. מתברר שקית מכר את התרופה לכל הבא ליד והשאיר מכתב פרידה, שבו מסר על פעולותיו כנקמה בבני האדם, על החיים הקצרים שנתנו לרובוטים. כל גופו רוטט מפחד. ביאנקה מתחבר לרדאר של החללית ובודק אם יש חלליות משטרה בין-גלקטיות ומחסומים. אך הוא לא מאמין ברעיון שֶקית הדליף את הפתרון. מישהו עושה שימוש בקית בכדי להחביא את ההדלפה שלו. שהרי הוא סרק את כל הדירה, ולא היה שבב של מכתב פרידה. כשהוא מגיע לאלפא קנטאורי, הוא מוכנס לבידוד. כוחות הביטחון פועלים בדיוק כמו המשטרה הבין-גלקטית ואף מאיימים בהסגרתו אליהם, זאת משום שהשמועה הגיעה לאוזני הפיקוד העליון של הגלקסיה, וחלליות משטרה רבות בדרך לאלפא קנטאורי.

קצין החקירות הראשי הוא רובוט משוחרר מסוג 12081980, אך הוא לבוש בחצי גופו כוולדימיר פוטין בדראג נוסטלגי. חדר החקירות מתכתי, אך לא ממתכות שהוא מכיר. ברקע הוא רואה ציור חי של שתי השמשות, אבל לא זוכר לאיזה כוכב הציור מתייחס.

"למה שנשאיר אותך בחיים ולא נסגיר אותך?" פותח את הדברים בקול צורמני קצין החקירות הראשי.

"בכל מקרה הם ינצלו את המצב להרוס אתכם," ביאנקה עונה ומתפלא על התשובה.

"למה אתה מתכוון?"

"הרבה לא יודעים, אבל קית אדוני לשעבר היה רובוט, והוא לא הדליף את 'חיים ארוכים' לשוק."

"אתה לא קית?"

"אני רובוט כמוך, רק עטיתי על עצמי תאי גוף."

"מי הדליף את 'חיים ארוכים'?"

"אני לא יודע. אבל עכשיו מאוחר מדי. הם כבר מזמן מתכננים לחסל את אלפא קנטאורי, כי אנחנו רובוטים, ומי צריך בכלל רובוטים."

"אני יודע."

"אז גם יש לנו מדליף שטמן לך פח, גם אתה עצמך התחזית לבן אנוש בכדי לברוח, וגם הפיקוד העליון של הגלקסיה משתמש בסיפור של המקלט שנתנו לך כתירוץ לחיסול מיליוני רובוטים חיים?"

"אני לא יודע מה לומר."

"ואתה בטוח שאין לך עסק עם המדליף?"

"אין לי."

"ומה אם תאגיד ריצ'רדס הרג את קית ותיכנת אותך להתחזות אליו? הרי ידעו שאתה כותב סיפורים ואוהב לדמיין. ואז נתנו לך את המשימה לברוח אלינו, בכדי להפוך את מיקמיק למשתפי פעולה עם פושעים, ועל הדרך לנשק את התחת של הפוליטיקאים ולהעניק להם את ההצדקה להשמיד אותנו."

"לא, זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות." ביאנקה מתעורר בתוך החללית לאלפא קנטאורי. "זה רק חלום," הוא אומר לעצמו. "זה רק סיוט." ביאנקה מזיע כל כך הרבה, שהחלודה מקפיצה שוב את גבותיו, והוא מחליט להסיר את מנגנון הזיעה ברגע שינחתו. החללית נעה לאטה בתוך השחור הגדול המקיף אותה, ליד תחנת החלל של שָמְס. הוא מביט סביבו ולא נרגע.

כל דקה שעוברת מפחידה אותו. לכן הוא מחליט לעבוד על הסיפור שיסיח את דעתו. "מה חסר בסוף של הסיפור?" הוא שואל את עצמו. התשובה לא מגיעה במהירות. "שאלה רטורית," הוא מרשה לעצמו לחייך.

(הוצאת זמורה ביתן, 2014. 408 עמודים).


מהכריכה האחורית: דמות בדיונית שרוצה לנקום בסופר שהכניס אותה להריון והדביק אותה באיידס; כותבת מתחילה המחליטה לחשוף סופר מפורסם הנוהג לשכב עם תלמידותיו כחלק מקידום ספרה העתידי; יוצר שנפטר מניתוח פשוט מספר את סיפור חייו ואהבתו לרקדנית שרצתה להיות משוררת; פילוסוף יווני מצייץ בטוויטר; כותב ישראלי מתוסכל בברלין שלאחר האפוקליפסה מגלה את גיבור ספרו הקודם יושב לידו בבר; סופר מזדקן מוכר את נשמתו לשטן…

דמויות אלו ועוד רבות אחרות ממלאות את דפי קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף. כולן מכרסמות בשוליו של עולם הספרות, מידפקות על דלתו ומבקשות במפגיע להתקבל, להיאהב, להיראות, על אף ועל כל פגמיהן. קולותיהן מתנגשים אלה באלה, נשברים ומשתקפים זה בזה עד אין קץ, מתכנסים זה בתוך זה רק על מנת להתנפץ שוב לרסיסים.

אהבה ומוות, זהות ואלימות, גלות ושיבה מתערבלים ללא הרף בסיפוריו של שמואלוף, המאוכלסים ביצורי בעתה, כפילים, תאומים, חילופי זהויות ומגדרים ומצבי תודעה משתנים. שמואלוף מציף את הקורא בפרוזה חסרת רחמים, שאינה מנסה לחבב עצמה, תובענית ועריצה, אך גם כזו שקשה להתנגד לה ולהישאר אדישים לקסמיה הפרועים. בלשון היברידית, יצור כלאיים של פרוזה משולחת רסן ופיוט מלוטש, הוא כולא את נמעניו במבוך מראות תודעתי של גותיקה פוסט מודרנית, ארס-פואטיקה מסויטת ורומנטיקה רדופה.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה