מתי פוגש את כספי [סיפור קצר]

מתי כספי. צילום: Gilad Avidan [CC BY-SA 3.0]

סיפור קצרצר וחדש שהתפרסם במעבורת. המשך קריאת הפוסט "מתי פוגש את כספי [סיפור קצר]"

סיפור קצר על בגדד

הודפס הסיפור הקצר שלי על בגדד, רכשו את כתב העת "פטל" ותהנו משלל של סיפורים, זהויות ומגזין אחד שכולו מוקדש לפרוזה! 

"שלדים בברלין" [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אוקיי, אנחנו מתחילים היום שער שלישי ואחרון של הספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים שנקרא "כה רחוק, כה קרוב". הסיפורים בתוכו, כולם נכתבו בברלין. נתחיל בקטע מתוך "שלדים בברלין". הוא כתוב כמעט כמו אוטוביוגרפיה. בנוי מקטעים קטנים כאלו שמספרים פסיפס רחב.

שלדים בברלין [סיפור]

 

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים התפרסם לראשונה בהוצאת כנרת זמורה דביר, 2014

 

 

"מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה" [סיפור]

 

שֶׁתָּבִינוּ. אני מלאכית. מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה. ההבדל בינינו עצום. ובכל זאת, אחרי כל הדברים הקשים שהֵטַחנו אחת בשנייה, מצאתי את עצמי משעשעת אותה כמו נמלת אש שמטפסת על צוואר של מָמוּתה זוהרת שלא נראתה מאז ימי הדינוזאורים. ואף על פי שראיתי אינספור מתות, מתאבדות, אובדניות, מאובדות, ואבודות, מקללות, מקוננות, מתייפחות, בוכות, מעליבות, קשות, קשוחות — היא פתחה לי את הדלת, ומעולם לא ראיתי סרטן כל כך נדיר ואלים, שהתפשט מראשה כלפי מטה והפך את עורה למפוחם. כנפי הערפד שלה היו זרוקות בפינת החדר, וכתמי דם טינפו את הבלטות. היא יכלה לחיות כל עוד אני לידה, אבל בעבודה גילו שהברזתי וקראו לי בחזרה, ונשארתי עם מקדה כמה שיכולתי, עד שהבוסית הגדולה הפעילה את הכישוף שזרק אותי לצינוק בשממת השממות.

שתבינוּ, אני שונאת כל מילה מקורקעת שנכתבת על מלאכיות שכמותי. אבל לשמחתי, זאת לא אני שכותבת את הסיפור הזה. קשה לי להבין מה קורה כאן. המילים עצמן החליטו לכתוב את הדרכים החירשות הללו. אני לא יכולה להבין את הטכנולוגיה בשבעת הרקיעים. שבע הכיתות של מלאכיות־השרת לא יוכלו להסביר את שפת הרשת: שמתחברת ללא חיבור, ששוב מתנתקת ומתחברת, שחורתת אותיות, קובעת שפה ומרקיעה תרבות. סיפור עולה מהאוב מבלי שנחרות ונקליד אפילו אות אחת על פפירוסים, מכונות כתיבה, מחשבים, אנדרואידים, טאבלטים וכל מיני וסוגי סמרטפונים.

כל המילים הללו לא יסבירו מדוע יצאתי לחיפוש אחר הקריאה של מקדה אל מותה, ומדוע גנבתי את המקום של מלאכית אחרת, שבטח הריחה את הריח שלי בחדר המדרגות וברחה להלשין ולבכות אצל הבוסית הגדולה.

זה היה חודש אדר, ופורים היה בשבילי רגע של עדנה וחסד. תנסו לחשוב כמו מלאכית. אין יום אחד שאני יכולה ללכת מבלי שינסו לגעת לי בכנפיים. תקראו לזה סקרנות, אקרא לכך הטרדה. רחובות מרכז הכרמל בחיפה התמלאו בחוגגים שהרעישו וגיחכו, והם היו חסרי משמעות ועלובים ככל שהתאמצו לשמוח באלימות. ודווקא ביום הזה, שיכולנו להסתובב חופשיוֹת בכל מסיבה ולרקוד בכל חגיגה, מצאתי את עצמי מגיעה בלי מסֵכות לפגישה האחרונה עם מקדה, לפני שיזרקו אותי לעונש בבידוד ארוך, שאת יומו האחרון אני עדיין לא רואה. היינו זוג בעלות כנף שאסור היה שידעו על קיומנו. חרקנו נשימות רק בתוך מדרשי הספרים, ואם היינו מתהלכות וחושפות את זהותנו, אז ההבדל בין אגדה ומציאות היה מתבטל.

קטע מתוך הסיפור "לדבר מולה בשבעת הרקיעים המתפוררים", מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014.

"אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה" [סיפור]

אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. ואני לא מצליח לזכור, קל וחומר שאין לי אמצעים אלקטרוניים, כמו ג'י־פי־אס או ווייז או אייפון. אני מחפש אחריו, אתם אומרים שנים, ימים, שעות, דקות, שניות, רגעים, ואילו אצלי החיפוש הוא החיים. אני מחפש אחר הרוח של אבא ומשום מה פוחד לראות את קברי. אני שם לב שמביטים בי מתים אחרים ולא תמיד יודעים שאני כמוהם. אני מרחם עליהם, אבל לא מתפקידי להודיע להם על פטירתם. ניסיתי כמה פעמים לדבר עם כמה ילדים, ובהם יהודה, שהזכיר לי את עצמי, מתולתל, צבע חום, גבות מחוברות ולא מסודרות, שפם מתפקע, לחיים שאובות, ראש מרובע ופה עם שפתיים עבות. בטן שטוחה, ידיים ארוכות, רגליים קצרות. הוא התרוצץ בשיגעון ממקום למקום וחיפש אצבעות של שוקולד. עצרתי אותו בכוח. הושבתי אותו על ברכי והבטתי ישר בעיניו. אבל הוא לא הפסיק לבכות. משום מה הוא לא התנגד. בכיתי וחשבתי שהדמעות שלי יאמרו לו הכול. אבל הוא קם ועזב אותי. אני בטוח שהיה בו משהו שֹטני. אולי כישוף שנתקע בו. אולי אני מדמיין את הדברים. ולמי אני בכלל מספר את כל זה ומדוע? מישהו מקשיב לקול שלי שעולה או יורד בינות הקברים?

קטע מתוך הסיפור "לחפש ללא הצלחה, אחרי אב מת" המופיע בספרי הראשון מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת כנרת זמורה ביתן

"הוא דחף את אצבעותיו לתוך הנרתיק היבש שלי, שלחתי את ידי אל הביצים שלו" [סיפור]

 CC0 Public Domain
CC0 Public Domain

חורבנה של המציאות: הפרק השלישי [סיפור]

הוא דחף את אצבעותיו לתוך הנרתיק היבש שלי, שלחתי את ידי אל הביצים שלו, אהבתי את האיטיות, הוא לא ייתן לי חדירה מהירה, אלא אם כן אצווה עליו, וחוץ מזה לאחרונה תקפה אותי איזו פטרייה שגרמה לי להימשח בנוזל הסיכה הטבעי הזה באיטיות רבה. ולכן הדרכתי אותו והוא היה באמת תלמיד טוב ולא במקרה הגענו לסיבוב השלישי. לפעמים אני חושבת שאני רוצה תלמידים חדשים, ודי מובן לי שהוא גם חושב על אחרות, גם כשאנחנו ביחד. בזמן שהוא התפשט, קפצתי ופתחתי את מפזר החום, ושמעתי מלמולים מחוץ לדלת. חייתי בדירת חדר ברחוב גורדון, פינת דיזנגוף. הדירה היתה מחולקת, ויכולתי לשמוע את המסדרון שהפריד בין הדירה שלי לדירה של הזוג הצעיר האחר. הוא הזיז את הפטמות שלי מצד לצד, הפעיל אותי כמו מכונת פינבול, ובינתיים ירד לי ולא הביט מעלה לבדוק אם אני גונחת באמת, וסימנתי לעצמי להעיר לו על כך. ובחוץ הרעשים התגברו, היה ברור שמישהי שאינה מוכרת לנו בּוֹכָה. מישהי ישבה מחוץ לדלת וייבבה בקול.

הוא הבין שמשהו קורה אבל לא הפסיק, עד שדחפתי אותו ממני. הבכי הפך לדפיקות מונוטוניות ומפחידות על הדלת שלנו. היא לא אמרה משהו ספציפי. אבל היה ברור שזאת הדלת שלנו ושהבכי קשור אלינו. השעה היתה קצת אחרי שלוש בלילה, ולא ידעתי מיהי ומה היא רוצה. לא היתה לי עֵינית בדלת וקיוויתי מאוד שהזוג שגר ממול יתעוררו ויבדקו מי זאת המשוגעת הזאת. הוא לא יצא מהמיטה, ושאלתי אותו שוב בקול הכי עדין, אם יש לו מושג מה קורה, ומי זאת המשוגעת שצורחת וצועקת שנפתח ובוכה ודופקת ללא הפסקה על הדלת. הוא מילמל משהו על כך שאין לו מושג מי זאת, אבל מעצם ההכחשה שלו הבנתי שיש לו קשר לכך.
מתוך הסיפור "חורבנה של המציאות: הפרק השלישי" המופיע בספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר.

*

אם אתם בברלין, מוזמנים לדיון על הסרט "מפריח היונים".

Yonim_Pos_Eng_330