זכרונות מחיפה: סיפור חדש ב"מעבורת"

זיכרונות מחיפה, סיפור ממואר שלי, מחיפה, התפרסם בכתב העת המקוון של מעבורת.

נהרגתי בתאונת דרכים

נהרגתי בתאונת דרכים, כשניסיתי לעזור לזקנה שלא הכרתי לחצות את הכביש. לפחות נהרגתי במקום. לא הייתי צריכה לגסוס באיזה בית חולים ולהידרש לרחמי הזולת. וכל אלו שבכו על מותי, חזרו לחייהם והתחילו לאט לאט לשכוח אותי. וככל שהם עזבו את החוויות המשותפות שלנו, כך גם אני התחלתי לשכוח מאיפה באתי. ואני מסתובבת פה אבודה. מחפשת מה לעשות. בזמנו, עבדתי בחנות מוסיקה, בשביל כסף קטן. הייתי מאלו, שהייתם באים אליהן ומזמזמים את השיר והייתי אומרת לכן מי שר אותו. אבל אז הגיעה התקופה של ההורדות וסגרו את החנות שבה עבדתי, ולא מצאתי את עצמי. למדתי קידום אתרים, וניסיתי לשרוד כשמי שהעניק לי עבודה היו רק אתרי פורנו. אך בשעות הפנאי פתחתי את הדף של דיויד בואי, למורת הרוח של התאגיד שניהל את עסקיו. והיו לי הרבה כניסות, והכנסתי מדי יום חומר לדף. ולא מעט אנשים טעו ועשו לייק והיו לי מעבר למאתיים אלף מעריצים בדף. אבל מה זה עוזר לי היום. אני לא יכולה לגעת במחשב. יש לי גוף, כמוכן, אבל אני די שקופה. בעצם די דומה למי שהייתי פעם. כי גם ככה לא הכירו אותי והלכתי כמו רוח רפאים בודדת ברחובות המנוכרים וגם היום זה ככה.

מה יש לעשות אחרי המוות. מה אתן חושבות. אז לא. אין פה אהבה. אי אפשר להתאהב או לאבד אהבות. אי אפשר לחשוב על ילדים, או על הרחם. אין פה כסף, לא צריך לעבוד. אבל יש פה חבורות של רוחות שמתאגדות להן ביחד, בכדי שיהיה פחות משעמם. אבל אני מאז ומעולם הייתי אינדיוידואלית. הלכתי לבד לכל ההופעות וחזרתי לבד. לעיתים הייתי מאוננת. רק לעיתים רחוקות איזה זכר היה מנסה לחדור לעולמי אם הייתי נותנת לו. והיום גם זה לא קיים. אבל ככל שעבר הזמן בתוך המקום מלא השכחה, בו רוב הרוחות מאבדות את כל הזיכרון והקשר לחיים שהיו להן, אני זכרתי. זכרתי תווים, זכרתי זמרות, זכרתי להקות, זכרתי אקורדים, זכרתי רגעים שבהם שמעתי מוזיקה. בעצם לא היו לי חיים. המוזיקה הייתה לחיי. אני לא חושבת שעבר יום מבלי שהאזנתי לאחד השירים. וגם היום כשאני מתה, המוזיקה לשמחתי ממשיכה להתנגן. אבל אני מתחילה לשכוח, ואין דרך להשיג חוויות האזנה חדשה. כי אין זיכרון בחיים שלנו, המתות.

לאחרונה מצאתי את עצמי מחליטה לקחת עלי את האחריות לדבר עם המוזיקאיות האלו שעזבו את העולם שלכן, ולראות מה קורה איתן היום. ודרך הסיפור שלהן, לנסות לספר את הסיפור הקטן שלי, אבל הבעיה שאני וגם הן שוכחות הכול. אין לנו דרך כמוכן, לחדש את תאי הזיכרון. אין לנו רחם להביא ילדות לעולם. אין לנו קורסים של חשיבה, מי שיזכירו לנו את העבר שברח מאיתנו. אין לנו כלום. רק אחת את השניה.

חמישה מקומות אהובים בברלין

התבקשתי לכתוב על חמישה מקומות בברלין שאני אוהב לחזור אליהם. התשובה יצאה כרגיל ספרותית

image

 

פרוייקט ח’מסה יוצא לדרך ובו נשמע מישראלים שחיים בברלין על המקומות שגורמים להם לחזור אליהם, פיזית או נפשית, כאן בעיר. פותח את הסדרה, מתי שמואלוף, סופר ומשורר

1. קפה קוטי

פרל ג’אם שרים בקפה מזרח תיכוני בברלין

ואין בעולם מטוס שייקח

אותי אליך

אדי וודר הפסיק לשיר

אהבה מקוללת היא בכל זאת אהבה

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית)

 

הג’אז של ברלין

*

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג’אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית.)

2. הדירה השנייה שלי בברלין, בריצדאם, שלוש תחנות דרומה מהרמאנשטראסה

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

ורשאואר שטראסה
andrea cc by 2.0

3. ורשאואר שטראסה

אני נוסע לשכונת פרידריכסהיין מתוך ביתי בנויקלן, “איסטנבול הקטנה”, לפגוש את מיכל. האופניים מלאים בוץ מאז אותו יום בו הלכתי לאיבוד בשדות. גוגל מאפּ פה לא עוזר לאנשים חסרי חוש כיוון כמוני, אם אין להם את המיקוד הנכון. כי בעיר הזאת שֵם של רחוב יכול לחזור כמה פעמים. כלומר יכול להיות רחוב הרצל בשני מקומות בעיר, ואתה צריך את המיקוד הנכון בכדי לא ללכת לכתובת הלא נכונה. אני מגיע לרחוב מאחורי וורשאוור שטראסה. ויש שם כיכר יפה, עצים גבוהים והרבה בתי קפה. למדתי מספיק גרמנית בכדי לדעת איך לדבר עם המקומיים ולקבל הוראות הגעה למקומות. מיכל עומדת בפינת הרחוב עם הבן שלה בעגלה הכי משוכללת שראיתי. בישראל אין כאלו עגלות. היא נראית טוב, צבעה את השיער, עיניה הכחולות כמו אגמים ענקיים, ורואים שהיא מאושרת מהלידה. היא מכניסה אותי לתוך בית קפה ריק. אנחנו יושבים ליד מכונת הכדורגל המכני, המשחק שבו תושבי השכונה והזרים שיחקו בלילה, גברים עם נשים, צעירים עם צעירות, בכדי להתחרות קצת, להתחמם, ובעיקר להכיר את הבפנוכו אחד של השנייה.

מיכל מספרת לי על ההתפכחות שלה. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קטנה, היא לא אוכלת את הגבינות שלה, ואני לוטש עיניים אליהן. היא מבינה את הרמז ומעבירה אותן לצלחת שלי. אגלה שהשמנתי מאוחר יותר, ורק יציאה מגרמניה כעבור חצי שנה תוריד לי קצת את המשמנים.

“אתה מבין, פעם חשבתי שהכול שחור ולבן, ישראל רעה בגלל הכיבוש, גרמניה טובה בגלל המקום שהיא נותנת למהגרות כמוני, אבל היום הכול השתנה. אני מבינה גרמנית. אני רואה איך בוחנים אותי כשאני מדברת גרמנית.” [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

4. קבוצות הפייסבוק של “ישראלים בברלין”

נפלה לי היום השן הקדמית בברלין. באמצע נגיסה באיזה סנדוויץ קטן. והרגשתי כאילו אותה יבָּשה שפעם אחזתי בה, הפכה לקרחון שנמס במהירות־שיט אל תוך הים החמים. לא ויתרתי על היציאה לבר, למרות שידעתי שלא אוכל להביט באנשים מבלי לקבל מבט קר. ורק חברַי יבלעו את הגלולה המרה וינסו כמה שפחות להביט בי. ורק כשישבתי לבדי מול הלפטופ, הבנתי שיש משהו בפגם הזה שמעורר אותי לכתוב. אבל המחשב התקלקל (מרפי, יא מנמניאק), וכתבתי לראשונה בחיי הברלינאיים בתוך דפדפת צהובה את הרחמים העצמיים שהוחדרו כנגד רצוני לתוך החשֵכה של פי.

בפעם הראשונה שהתחלתי להיזכר בעיניים החסרות של פי הייתי בחתונה בצפון אצל חבר, שהיה הכי הכי טוב שלי והתרחקנו. ובכל זאת, אולי ממצוקה של כסף, אולי מפחד שלא יבואו אנשים ואולי מרצון לאנושיות, הוא הזמין אותי לברית נישואים עם בחירת לבו. כשהגעתי למקום ראיתי אותו רזה בעשרים קילו, והוא חייך אלי. וכשהוא לחץ את ידי ביובש התגלה לי שהוא חסר שן. אנ’לא יודע למה, אבל רציתי בתוכי שהוא יסדר את השן הזאתי ובמיוחד בחתונה שלו. לא רציתי שהניב הזה, שן הערפד הנ”ל, יופיע מולי. אבל מדוע דווקא החוויה הזאתי מביאה אותי לכתוב.

דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “ישראלים בברלין” מצאתי רופא שיניים שמוכן לשבור את ארון הברית של הוֹאכֵנְאֵנְדֵה, הסופ”ש הקדוש של הגרמנים, שבו הם אינם עובדים. הלכתי וידעתי שילכו ממני כספים רבים בכדי להדביק את השן שהחבאתי בכיס, וסגרתי את הפה, ורק כשפיהקתי, ברכבת התחתית, נזכרתי בפגם העצום שיש לי וכיסיתי מיד את הפה וקיוויתי שלא ראו את ההיפופוטם הענק פותח את פיו. כשהגעתי גיליתי מרפאה עתידנית בצבע כתום עם משקאות קלים בחינם. הדוקטור היה מאוד נחמד ואף סיפר שהוא נוסע לישראל לסילבסטר, בדצמבר.

“נשברה לך השן,” הוא אמר באנגלית רצוצה. ואני מיד שאלתי, כפליט, כמה יעלה לי להשתיל חדשה, והוא זרק אלפיים יורו. וחשכו עיני. וביטלתי את ההופעה של המחול אליה הוזמנתי והלכתי הביתה, וכמו שכתב פעם תומר גרדי, עשיתי את עצמי מינימל קומפקט בתוך המיטה.   [מתוך הסיפור ” העיניים החסרות של הפה”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

5. תחנת או-7 הרמאנפלאטס

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בַּיִת בַּשִּׁירָה

“לֹא הָיְתָה מְדִינָה בְּגַן עֵדֶן

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב

לֹא גֹּרַשְׁנוּ, לֹא הוּבַסְנוּ”

 

הַגַּבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת זָזוֹת מִצַּד לְצָד

כּוֹס הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר עִם הֶל רוֹעֶד

בָּרַכֶּבֶת בְּהֶרְמָן פְּלָאטְז

אוּבָּאן, אוּ- זִיבֵּן, תַּחֲנָה אַחַת

גֶּשֶׁם לֹא פּוֹסֵק

וְאַהֲבָה עֵירֹמָה, מִתְקָרֶבֶת בַּזָּרוֹת

לַהִתְגַּלּוּת

כִּי

גָּלִינוּ

וְנֶאֱמַר שִׁירָה

וְנַכְשִׁיר דֶּרֶךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם

כְּשֶׁיֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים

לְמַעֲנֵךְ

[מתוך ספר שירה שישי בכתובים]

לבלוג של מתי

לדף הפייסבוק

סיפור לזכר קורבנות השואה

קטע מסיפור שכתבתי בברלין, ופורסם בספר הסיפורים הראשון שלי מקלחת של חושך וסיפורים נוספים. מוקדש לכל קורבנות השואה, יהודים ולא יהודים. אני מודע לכך ששום אנדרטה, או מילה, יכולה להכיל את עוצמת הכאב הזה, ובכל זאת אנחנו זוכרים, כותבים ומאמינים שאפשר לחיות עם הטראומה הבלתי נתפסת הזאת.
Stamp_of_Israel_-_Heroes_and_Martyrs_0.12IL
 
בכוחותי האחרונים אני מגיע לבר של השטן, אבל הוא סגור, המקום נראה נטוש. אני מנסה להקיף את הבניין ולחפש את הכניסה אליו, אך אין עוד כניסה, ובכניסה הראשית קרשים בוציים מכוסים בשלג. כתוב משהו בשפה זרה, שעדיין לא למדתי. לא היה לי חשק ללכת לבית הספר ולהפוך לתלמיד. לעמוד מול מורה, לשנן מילים חדשות ברמה של ילד קטן בבית ספר. אני בהחלט בחלום. זה לא יכול להיות מציאות. אני מסתכל סביבי. כי אני הולך לאיבוד מהבוקר ועד הערב בעיר החדשה. וזה הרחוב וזה המספר. בהתקף של עצבנות אני מנסה להגיע לחלון ומוצא מקל ומתחיל לגרד את הקליפה מעל החלון של הבר, ואכן אור זורח יוצא מתוך המקום. מישהו עובד עלי. בטח יש איזו מצלמה, ואולי גרוע יותר, מצלמת רשת שעובדת עלי. אבל לך תדע איך נראות המצלמות האלו כשהן כל כך קטנות, ואתה יכול להסתיר אותן בתוך גרגיר אבק. אני מביט לתוך הבר ורואה את עצמי יוצא מהשירותים ומתקשר הביתה לבדוק את ההסקה. אבל באותו זמן אני מביט בבחור שמביט בי, והוא מדבר איתי בטלפון בזמן שהשטן מלגלג, והוא באמת עם ראסטות, והוא זה ממש גרסה מוקדמת שלי, לפני כעשור. הם ישבו ביחד. ואולי בעצם באיזה טריק טכנולוגי השטן סידר שאני אתקשר לטלפון. אוי אלוהים. הוא היה כל הזמן לידי. אבל איך אני יכול לראות אירועים שכבר קרו. איך זה יכול להיות. אני שותה את השוט של האוזו. רגע, אולי הוא שם לי משהו במשקה. אולי אם־די־אם־איי, אולי אל־אס־די, אולי משהו מעורב כמו ספידבול, אללה יסתור. מה עשיתי לעצמי כשבטחתי בשטן. אבל הוא אף פעם לא בגד בי. תמיד היה נאמן ועזר לי בכל מה שרציתי. אני מותש. לא מסוגל כבר לעמוד, והכי גרוע — המים הקרים איכשהו חדרו לגוף שלי. אני קפוא מקור. ורוצה מקלחת חמה, או אולי אמבטיה כזאת שמפרקת את כל החלקים. הגוף מתעייף כשאני נופל. אני לא מתיישב, אני מרגיש מכה גדולה בראש. רואה את השלג נופל עלי מלמעלה, ואין מראה יותר יפה מזה. פתיתי שלג כאלו שמתרסקים לי על הפנים. אחד אחרי השני. כל החיים חלמתי על השלג הזה. השלג מכסה אותי לגמרי, ואני שומע את החבר'ה הקבועים של הבר כשהם דורכים עלי בכניסה לבר. אף אחד לא שם לב שאני מתחת לשלג, נושם ומקשיב. הפסקתי כבר להילחם במצב שלי. לפעמים אני מרגיש את הגוף שלי כמו שורשים, מתפרש עוד ועוד בהיקף של הבר של השטן. משום מה החורף הזה לא נגמר. כי לפעמים אני חושב מה יקרה כשיבוא הקיץ. ואני אוכל לרוץ חופשי ולהשתולל ברחובות. ואני נשבע שאני לא אלך לשום בר, ואני לא אשתה, ובטח שלא אעזוב את המקום שבו נולדתי. אבל בחייאת ראבק, מי יכול שלא לעזוב את המקום שבו הוא נולד. אני מתקיים מהמים הבוציים של השלג שנכנסים לי לפה ומשורשי ג'ינג'ר שגדל מתחת לאדמה, וכל פעם שאני קוטף ממנו, הוא ממשיך לגדול. אני מרגיש כמו איזה רבי עקיבא, אבל אין לי דברי חוכמה כמוהו לספר, חוץ ממה שכבר סיפרתי, וחוכמה גדולה לא תמצאו בהם. הייתי צריך להקשיב לשטן, למען האמת, אבל לא יכולתי להאמין לו. פשוט לא יכולתי. ועכשיו אני לא מצליח להשלים עם זה. שזה היה אצלי בידיים. ופיספסתי את זה בגדול. רק איך זה שאין פה קיץ בעיר הזו. איך העיר הגדולה הזאתי פתאום עברה לקוטב הצפוני או קרוב אליו. אם הייתי יודע מלכתחילה, לא הייתי נוסע אליה.

בטרור של זהויות עם שולר [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אני ושולר יושבים בבר מואר באור זהוב בקרויצברג. הבר מלא צעירים. על הקיר גבוה מימין לנו, ציור מעוות של נערה עם דובי, שאולי מרמז לאליס בארץ הפלאות. אני מזמין פרנו, שיזכיר לי בבלנד החום שלו את הערק. שולר מזמין לימונדה, כי תכף הוא הולך לכנס של העבודה. הכרתי את שולר כשהלכתי לקנות מעיל לחורף, ולא סמכתי על המוכר בחנות. שאלתי את שולר, שגם הגיע לקנות מעיל, אם הוא בטוח שהמעיל יחזיק אותי בשעות הקפואות של מינוס עשרים וחמש מעלות, והוא הבטיח שכן. התברר לי ששולר עצמו חיפש במשך שבועות אחרי מעיל, אך לא ידע מה לקנות. זאת אחרי שבאמצע החורף האחרון הוא נשבע לעצמו שלא יקמץ עוד בקניית מעיל. בחורף האחרון הוא השתמש בטכניקת לבוש של קליפות בצל. ונמאס לו מכל השכבות. הוא קנה מעיל בצבע צבאי שהגעיל אותי, ואני קניתי את אותו מעיל בצבע חמים יותר. אחר כך הלכנו לקפה ובירה, והיה יום נפלא. זה המעיל הכי יקר שקניתי בחיי. כבר בפגישה חשבתי ששולר מתחיל איתי, כי הוא גיי. אבל איך מזהים גיי? הרי זה לגמרי לא אני, להיות כל כך מזהה אחרים, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה לזהות את עצמי. זאת הרי הדעה הליברלית. ואין מה להסתיר שכך חשבתי, והייתי בעייתי, בדיוק כמו שאלו האחרים שבעייתיים כלפַּי. העובדה שהיה נחמד כגבר, מסורק, מגולח, עם שיער בלונדיני מעוצב וחיוך מפליא, ההבנה שלו במעילים — הכול התחבר לי.
שולר לא הפסיק לחזר אחרַי אחרֵי הפגישה הזאתי. ואני, שפוחד מחברים חדשים, לא באמת נעניתי. מה שהפך אותי לבחור עסוק בעיניו. אבל בכל זאת שמחתי לראותו. בחור בלונדיני, יפהפה, עם גלח בצדדים, מעיל אפור (עדיין לא עברנו ממעילי סתיו לחורף), סוודר בהיר, מכנסיים עוד יותר בהירים ונעליים עוד יותר בהירות. עיניים צרות וחיוך שחושף שיניים לבנות ואף קטנטון כבוטן.
"על מה אתה כותב עכשיו?" שאל אותי שולר.
"אני כותב ממואר על הסיפורים שמתגלגלים אלי בברלין. זה מעין זיכרונות שלי מהחודשיים האחרונים."
"אין לי הרבה סיפורים מעניינים, אבל יש לי אחד שאולי יתאים לך."
"לך על זה," אני אומר, ושם לב שבחורה עם שיער שחור על הבר מחייכת אלי. אחר כך התברר לי שהיא אנגלייה, שבאה במיוחד למסיבת יומולדת של חברים בברלין.
"כשהייתי בן עשרים ואחת הייתי משועמם מהחיים בברלין והחלטתי לנסוע למקום אקזוטי, אז קניתי כרטיס ליפן. גרתי בטוקיו בתוך הוסטל של גאיג'ין, שזה זר ביפנית, עם עוד שני בחורים. הם היו טיפוסים. אני אומר לך. האחד היה אמריקאי, חבר בבונים החופשיים, שידע להתחיל עם כל בחורה מערבית שהוא רצה. הייתי די מופתע כשהוא הראה לי את הטכניקה שלו, אבל אט־אט הבנתי שהבנאדם רציני. ועוד בחור אוסטרלי שהראה לי תמונות איך פעם היה לו שיער אדום וזקן, והיום הוא היה לגמרי שונה, עם שיער שחור ובלי זקן ובייבי פייס. אחרי כמה זמן נסעתי לקיוטו לטיול קצר והתקשרתי לשאול את החבר האמריקאי מה קורה. הוא אמר לי שדברים מוזרים קרו עם הבחור האוסטרלי. שאלתי מה בדיוק, והוא אמר לי שהוא השאיר את הדברים שלו ונעלם. אמרתי, בטח נסע לטיול, כמוני. האמריקאי ביטל את דברי והוסיף שהגיעו חוקרים אמריקאים ויפנים לחפש אחריו. כשחזרתי, לאמריקאי היה מידע נוסף שהאיר את כל הפרשה בצורה מפחידה ביותר. מתברר שבאותו זמן היה פיגוע בשגרירות האמריקאית ביפן. הבחור האמריקאי השתמש בקשרים שלו בבונים החופשיים, שכללו גם סוכני סי־איי־אֵי. אחד מהם גילה לו שהבחור האוסטרלי נחשד במעורבות בפיגוע. מתברר שחייתי לצד טרוריסט ושתיתי איתו בירות, וזאת הסיבה שהוא החליף זהויות."
"אז הוא בטח בך," אמרתי לשולר, מנסה למצוא את הצד הטוב בסיפור, "הרי הוא הראה לך את כל התמונות שלו."
"כן, ואני חשבתי שזה סתם כי שתינו בירות ביחד, ואנשים אוהבים להראות לך תמונות כשהם שיכורים."
שולר המשיך לדבר, ואני חשבתי אם הוא יודע מה דעתי על טרור וטרוריסטים, ומה היה קורה אם הוא היה קורא את השיר "מחבל בשירה" שכתבתי במיוחד לקטלוג של האמנית אניסה אשכר.
2016-04-04 20.08.03
אני חושב מה היה קורה לו הייתי מספר לשולר על אהבתי לטרור, ללחימה על החופש, לניצחון של הגוף למען אחרים, אך לא באמצעי אלימות כי אם בטרור סימבולי של כתיבה, יצירה, דמיון וחזון, של התמוטטות גופֵי מחשבה בתוך תרבות ההתנגדות, וההתנגדות בתרבות, יעני כל מה שעשינו בשנים האחרונות לפני עזיבתי לברלין. אבל הוא היה כל כך מבוהל מהסיפור שסיפר לי. ודווקא בגלל הזרות בינינו יכולתי לא להיות לרגע השחור, הזר והערבי המחבל שאני כל כך אוהב ומתמרד בשיר נגד האמריקאים.
אני מנסה להעביר נושא בשיחה ולשאול מדוע חבר שלו לא בא איתו לשתות איתי, כי ראיתי בפייסבוק שהוא נשוי לבחור, וציפיתי שבחור יפה כמוהו יהיה גיי. אבל הוא מבין את הרמז וצוחק ואומר לי שהוא לא גיי וזה רק בדיחה. ואני נופל חזק ומספר לו על היחסים שהיו לי עם גברים. והוא נבהל קצת אבל בולע את הגלולה המרה, ואני לפתע מבין כמה דפוק הייתי. כי כל פעם שהוא דיבר איתי על נשים, חשבתי לעצמי שהוא פשוט מדבר על גברים ומתחפש לסטרייט. ועכשיו אני מבין שהוא דיבר ברצינות, ואילו רק אני הייתי כלוא במחשבה שהוא הומו. אז אני חושב שהוא הומו, והוא חושב שאני פוחד כמוהו ממחבלים, ושנינו דפוקים באותה המידה.

"שלדים בברלין" [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אוקיי, אנחנו מתחילים היום שער שלישי ואחרון של הספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים שנקרא "כה רחוק, כה קרוב". הסיפורים בתוכו, כולם נכתבו בברלין. נתחיל בקטע מתוך "שלדים בברלין". הוא כתוב כמעט כמו אוטוביוגרפיה. בנוי מקטעים קטנים כאלו שמספרים פסיפס רחב.

שלדים בברלין [סיפור]

 

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים התפרסם לראשונה בהוצאת כנרת זמורה דביר, 2014

 

 

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה [סיפור]

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין־גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו.