נעים להכיר: ראיון על תהליך הכתיבה

פנו אלי באתר סלונט להתראיין על תהליך הכתיבה.

באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה?

התחלתי לכתוב בגיל 16 על מחברת צהובה, עם שוליים מקומטים, עם חיים מנגן לצדי בגיטרה אקוסטית שחוקה והנעורים העניקו לנו אופק עדין כמו פלסטלינה, ללא מחשבות על עבודה או הישרדות, רק תכנונים איך להוריד לאדמה ענני מחשבות. בינינו, אני עדיין מלא ספקות לגבי הכישרון כתיבה שלי. למרות שפרסמתי מעל שבעה ספרים ועוד כמה מתוכננים.

בילדותך, רצית להיות אמן, סופר?

בפסיכותרפיה אמרו לי שהמצאתי את דמות האמן בכדי להגן על הילד השביר, חסר השרירים והחוסן. נדמה לי שסיפרתי סיפורים כמו כל הילדים, רק שבמקרה שלי לא הפסקתי, המשכתי לחלום, כשהילדים הלכו לשחק במשחק אחר.

אתה מחובר לילדותך בכתיבתך?

לאחרונה יותר. במיוחד לאחר שנולדה בתי הראשונה. ואני מברך בשירה, כל זיכרון שנפתח לאורך, ומתפרש לרוחב, שמעניק איזה ממד נוסף להוויה המצומצמת של ההווה.

באיזה עיניים אתה רואה היום את שיריך/כתביך הראשונים?

הכתיבה היא נחש עצום שקשה להשתלט עליו. ככל שהזמן עובר, יש רצון להיות פשוט יותר, ולתת למילים להוביל את הקוראים לתוכן. אך בהתחלה היה רצון להשתמש בכמה שיותר אפקטים שידהימו, יכו ולעיתם אף יכאיבו לקורא.

האם אתה כותב במכה אחת?

לעיתים זה מתפרץ במכה אחת, לעיתים זה מתחבר לשירים אחרים. אבל במשך תקופה ארוכה עוד לפני העריכה וההגהות, אני עורך את המכות האלו, ומנסה לנקות את המילים המיותרות.

מיהו הגיבור שלך שמופיע בשירים/בסיפורים?

בסיפורים, לוקח לי הרבה זמן למצוא את הגיבור. אבל כשאני מוצא אותו הוא מוביל את הסיפור. לעיתים זאת דמות מהמאה החמישית לפני הספירה [למשל הסיפור שכתבתי על אשתו של סוקרטס בספר הסיפורים הראשון] לעיתים זה רוח רפאים, לעיתים, זאת אישה שהייתה חברה של הזמר הכי מפורסם בעיר. השמות של הגיבורות מעניקות לי את עולמן, כמו זרע שחופן בתוכו חורשה שלמה.

מאיזה מקום פורצת הכתיבה שלך?

אני מחפש את הקול הייחודי שלי. אבל לא פעם אני לוקח השראות ממבנים שכבר נבנו. למשל השיר “למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים” שעד היום לוקח אותי לאסופות חדשות, הוא בעצם עיבוד לשיר “למה אני לא כותב שירי אהבה אמריקאיים” של אמירי ברקה המנוח.

האם אתה מסוגל לא לכתוב?

כן. לעיתים בחופשות, או בתקופות אחרות, אני נותן לואקום למשוך חוויות פנימה, לפני שאני חוזר לכתוב. וגם עכשיו נוצר מצב, שאני כותב באנגלית וגרמנית לפרויקטים בינלאומיים ועוזב לרגע את הסצינה של השירה והספרות בעברית. וזה לוקח את כל זמני.

איזה ז’אנר מדבר אליך?

אני אוהב להתנסות. בהתחלה כתבתי, אחר כך עשיתי מוזיקה, תיאטרון, ציירתי, חזרתי לשירה, עברתי לפרוזה, והיום אני כותב תסכית לרדיו, רומאן…

איפה אתה כותב?

שירים בכל מקום. אבל אני מזל סרטן. אוהב להיות בבית. בשולחן הכתיבה שלי.

אפשר לקבל תיאור של סביבת העבודה שלך?

עכשיו בדיוק החלפתי שולחן כתיבה. המגירות שלו עדיין ריקות. מולי יש תמונות של אנשים יקרים שעזבו את העולם. פרפרים שנחנטו והושארו באחת הדירות שהתגוררתי בהן. פירמידה קטנה ושעון על ציור ילדים, שקיבלתי מהאמן שחר סריג. מנורת שולחן מאביקה, מדפסת אדומה שעובדת קשה לאחרונה, כי אני אוהב לקרוא מדפים מודפסים ופחות מהמחשב. והכי חשוב הרמקולים שנותנים פסקולים לסרטים שאני כותב.

מי השפיעו על כתיבתך? אישיותך?

אני חושב שההשפעות הכי גדולות לכתיבה הן הספרים שאהבתי לקרוא והניסיון שלי לכתוב בבלוז/ג’אז שלי. קראתי לאחרונה את “הבית ברחוב הקרפיונים”, של  משה גבריאל בן יעקב שמאוד מאוד אהבתי. והוא נתן לי רעיון לאיזה רומאן שאני עובד עליו עכשיו. אני חושב שהאישיות שלי היא תמונת מראה להוריי, שפיג’יי הארווי קשקשה במסקרה שלה על הזכוכית, רגע לפני שהיא שברה את הגיטרה בהדרן.

מה או מי גורם לך השראה?

אני מנסה ללכת אחרי היד, היא מרימה מהנייר הריק את מבני הענק, ואני מנסה כמו ילד לחבר את הנקודות שהיא מעניקה לי.

האם ואיך אתה מצליח לשמור על משמעת כתיבה?

חצי שבוע עבודה רגילה, חצי שבוע כתיבה. זה לא פשוט במערכת יחסים, או כאבא. אבל זאת הדרך שבה אני מתנועע כבר הרבה שנים. בתוך כך, כתיבה היא גם קריאה גם עריכה וגם הפקה של פרויקטים אמנותיים. איתן גרין פעם נכנס לשיעור הכתיבה הדרמטית באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי לתואר ראשון בתיאטרון, ואמר לנו, אתם מסתובבים בעיר ואומרים שאתם כותבים, אבל מי ממכם ויתר על התענוגות של החיים, בכדי להשקיע את כל כולו בכתיבה. המשפט הזה הולך איתי. צריך להיפרד מהנאות, בכדי לשקוע באמנות.

האם כתיבה בסביבה מרעישה אפשרית עבורך?

כן. העיקר שאני בתוך העלילה.

יש לך טקס שאתה עושה לפני כתיבה? אמונות טפלות?

כן. בודק את חשבונות הבנק. חחח

איזה מנהגים מגונים יש לך בכתיבה שהיית רוצה להיפטר מהם?

חוסר האפשרות לשתף אחרים. אני רוצה להיות מסוגל לשתף כמה שיותר אנשים בתהליך הכתיבה.

במה אתה עסוק עכשיו?

אני עסוק כרגע בתסכית שאני כותב לרדיו הגרמני. בנוסף בשנה הבאה תצא לאור אסופת שירים מכל הספרים וגם חדשים, שיתורגמו לגרמנית. ויש עוד פרויקטים סודיים שאני עובד עליהם, ושברגע הנכון אספר עליהם ברבים.

האם אתה דומה לדמויות שלך?

אני מקווה שלא. הדמויות שלי סובלות ועושות מעשים שלא אעיז לעשות.

עם איזה משורר היסטורי היית רוצה לדבר?

גבריאל בלחסן.

אתה זוכר שורה בעל פה מכל מה שכתבת? משהו?

הגיע הזמן לומר, הדיכוי לא הסתיים,

האדמה לא מזרח תיכונית….

מי שעושה תרבות בחיפה, הוא גיבור תרבות

המאמר המלא על ספרה של לילך ובר, עלה באתר "סלונט". הוספתי גם ראיון עימה בכדי לחדד נקודות. באהבת חיפה מחיפאי בלב לחיפאית בפועל.

הספר "בסדר אחר" של לילך בר [הוצאת פרדס, בעריכת מיטל ניסים, 2017] שובר סדרים בחברה בישראל. הגבולות הלאומיים, המיניים נשברים בזה אחר זה. הספר מתחיל בשיחה עם השכנה. השכנה – לא ברור אם היא יציבה או לא. אך מה שברור הוא תפקידה של השירה: לצאת החוצה לרחוב, לשבת ולייצר דיאלוג, גם עם הדמויות הכי תלושות. בשיר "אין על מה": "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט בִּקְצֵה הַסַּפְסָל / הִגּעְַתְּ לְכָאן בְּמִקְרֶה /  וְאַתְּ תַּמְתִּינִי עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתַי יֻפְנוּ אֵלַיִךְ / אַתְּ תְּסַפְּרִי לִי מַעֲשִׂיָּה עַל יַלְדָּה עִם חָלָל / בֵּין עֶצֶם הַבְּרִיחַ לְעֶצֶם הָאַגָּן / וַאֲנִי אֶחְלֹק אִתָּךְ אֶת הַסּוֹדוֹת הֲכִי פָּחוֹת חֲשׁוּבִים / כִּי הֵם מְמַלְּאִים יוֹתֵר זְמַן פִּטְפּוּט / וְאֵין שׁוּם קְדִימוּת / בּמֶַּרְחָב המְַּשֻׁתָּף שֶׁנִּמִתָּח / מִכָּאן וְעַד לָעֲננָיִם" [עמוד 5] ציטטתי רק חלק מהשיר, אך אפשר לשמוע בשיר הפותח [שלא מתמיין בתוך השערים] את הירידה של השירה לרחוב [לשכונת הדר?], בניגוד לנטייה ההגמונית לשים אותה במגדלי השן, של אוניברסיטת חיפה.

בסדר אחר. שובר סדרים

חשוב להבין את הטופוגרפיה של חיפה בכדי להבין את השירה פורצת הגבולות של ובר. הרחוב של מסדה בחיפה, היכן שנפגשתי לא פעם עם לילך ובר, הוא מרחב אלטרנטיבי, שאין לו קיום דומה בת"א. יש בו מפגש יהודי-ערבי, תרבות פלסטינית עצמאית, מרחב פמיניסטי וקהילה מאוד הדוקה, שכל החברות וחברים מכירים אחד את השני. המעמד הבינוני השבע שהלך לקניונים, לכרמל וזנח והפנה את הגב להדר, הפך אותה, למקום שולי, אך דווקא בתוך אתר השוליים הרחבים, מתקיימת השירה של לילך ובר. והיא האוונגרד, שהולך לפני המחנה ומגלה רעיונות נפלאים. ישנו קאדר רענן של שירה חיפאית וצפונית שעולה מתוך רחוב מסדה והקריות. בין השמות אזכיר את המשוררים והמשוררות: ג'וני ספקטור, לילא נאטור, הילה זאנה, סמיר זועבי, נועם לוי, גרא דוידי, כרמית רוזן, הסופר אבי מוטהדה, הפעילות נעמה לזימי, ליהי יונה, גילה אביאני , חוקרת השירה רביד רובנר. בעבר, באותו רחוב, היה גם קפה של הוצאת הספרים הפלסטינית "ראייה" [Raya] והעורך שלה, המשורר והמוציא לאור הפורה בשיר סלאס [Bashir Shalash], שחזר מברלין להוציא עשרות ספרים. באותו רחוב אפשר לפגוש את הכותב והעורך הישאם נפאע, כחלק מהעיתון החיפאי אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد), השחקן סאלח בכרי ועוד. כמה רחובות למטה בעיר התחתית ישנה הוצאת "פרדס" שהפכה לבין ההוצאות המובילות בתחום השירה בישראל. לא במקרה, לילך ובר עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" שמתקיים ויוצא רחוק מהזרקורים של המרכז השבע של השירה. אני מחזיק בגיליון השישי, מינואר 2015, שבו יש ניסויים פואטיים ממש מרתקים.

את הספר של ובר עורכת המשוררת מיטל ניסים. צריך להכיר את המנעד המאוד אינטימי של עריכה וכתיבה בין לילך ובר לבין המשוררת מיטל ניסים שעל ספרה "מורה. עובדת קבלן." כתבתי במאמר קודם  (ואת הספר ערכה לילך ובר, 2007). לילך בעבר סיפרה לי שהשיר, שמיטל ניסים כתבה עליה, גרם לה לשיתוק כתיבה. לכתוב ולערוך, הם כוחות אדירים של הנפש, והיכולת של שתיהן להיכנס אחת לתוך הפרדס של השנייה ולהישאר בחיים, הוא מעשה שדורש מחקר.

הזכות לתשוקה

אנחנו נכנסים לתוך שער הפואטי הראשון שנקרא "הזכות לתשוקה." בשיר "צפירה: "בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." [עמוד 9]. אין כזאת זכות לתשוקה בחיים שלנו. נדמה שהתשוקה קשה יותר לביטוי בעולם שנמכר לקפיטל, והופך לפרסומת לא מושגת. אולי בגלל זה האספלט שנקרש מתחת לסוליות ובלע את מידותיה הקטנות, הוא סימן לבדידות האורבנית של העיר, והתשוקה מנסה לפורר אותה, ביום הזיכרון, לפורר את הלאומי, המוסכם, הקונבנציונאלי. מדוע שיר כזה נקרא צפירה. מה יש בצפירה שמפריע ללילך ובר. ובכן, הצפירה היא עצירה של הזמן לסמן את הלאומני, הדריכה על האחר, אי קבלתו ואי הקשבה לנרטיב המקביל להקמת המדינה. בצפירה, כמו רבים ורבות, ובר עושה אהבה. האהבה היא הסימן שבו עוצרים את הקיים, ולא המוות. זאת שירת הלל להנאה המינית, התשוקתית, הבי-סקסואלית, בלי אפשרויות לזיהוי מיני, פעם עם אישה, פעם עם גבר. נדמה כי השירה מגיעה למקום הזה, אחרי שהרוק כבר כתב את השיר הזה, אך ההוספה של הפוליטי היא הערך המוסף. בשיר של ענבל פרלומטר, "אם זה נגמר זה חבל," [מתוך "הקלטות אחרונות", 1998] היא גם מתעתעת באפשרויות המיניות שלנו לקיטלוג, ובמקום זה אנו נותרים לאהוב גם בנים וגם בנות כמו גם בשיר "Girls And Boys" של להקת בלייר משנת 1994 שגם שם "הבנים עושים בנות, שעושות בנים, כמו שבנים עושים" בתרגום חופשי. הרוח של הניינטיז נמזגת לתוך פוסט שנות האלפיים, בתוך הטופוגרפיה של חיפה.

אז שוברים את הצפירה, ועושות עושים אהבה, מאחורי הבניין, במטבח, ואם רצינו לדעת מה החזון המסתתר מאחורי יום הזיכרון לתשוקה של לילך ובר, אנו מעבירים דף, ומקבלים את השיר "בין ביירות לאל קודס": "אֲנִי רוֹצָה לְקוֹדֵד אוֹתָךְ / מִמִילִים שֶׁאַתְּ מְבִינָה / כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי אִשָּׁה שֶׁאֵינִי מַכִּירָה / מִגְּבוּלוֹת עַצְמִי הַמְּצֻמְצָמִים / לֹא אֶרֶץ קְטַנָּה מֻקֶּפֶת אוֹיְבִים / בְּלִי צָבָא קָטָן וְחָכָם / נֵצֵא לְרוֹד טְרִיפּ / אֶל בֵּירוּת, רָמָאלְלָה, עַמָּאן / לֹא אֶפְצֶה פֶּה / כְּשֶׁנַהָג הַמּוֹנִית יִשְׁאַל מִן וֵין / תֹּאמְרִי פָלַסְטִין וַאֲנִי אֲהַנְהֵן / הַמַּסָּע הוּא לַהֲפֹךְ כָּל לֹא לְכֵן. /" [עמוד 10]. הקידוד הוא האמצעי הראשון שמראה לנו, שאנו כבר לא במציאות אלא בתוך מציאות מקודדת של מתכנתי מחשב. ובכל זאת, אנחנו נוסעים באהבת אישה לעצמה, לאחרת, לגוף שני, בגוף שני, שיוצאת מתוך הקידוד ועדיין כלואה בו, אבל רוצה בתקווה להפוך לאחרת; לצאת מהתסריט שכול ישראלי, ופלסטיני, ומזרח תיכוני, מכיר מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית. העצמי של לילך ובר הוא מפת ארץ ישראל, והיא רוצה להפוך אותו למפה חדשה, משוחררת מפטריכאליות, לצאת לרוד טריפ למזרח תיכון, פלסטיני, להפוך כל 'לא' ל'כן'. כמובן שאפשר לשמוע את רוחות הסיקסטיז, כמו שלנון שר, שהתשובה שלנו צריכה להיות 'כן', בשירו "משחקי מוח". לנון כותב, "Yes is the answer and you know that for sure / Yes is surrender you got to let it go" מתוך האלבום עם אותו שם [1973]. באמצע המסע מתברר שהגוף הישראלי, יהודי, עברי של לילך ובר, עובר שינוי: או שהיא עם פלסטינית, או שהיא פלסטינית בעצמה. אגב מצחיק שכאן לילך ובר עושה שימוש במילים 'רוד טריפ', כשבשיר אחר היא יוצאת נגד השימוש בלעז, מתוך כנעניות מזרח תיכוניות, עבריות, חיפאיות שכזאת. כנראה שאין דרך לברוח מלדבר בשפה האנגלית. השיר האופטימי הזה, הוא בעצם מעבר לתוך מחשב, לתוך קוד, ואולי בתוך כך, היא לועגת לבלתי אפשרויות שלו. ואולי בגלל זה הוא אפשרי רק בחלום של שלום, כלוא בתוכנת מחשב.

בשיר "רצועת חיפא" הופכת את חיפה לחיפא, עם א' בסוף, ורצועת עזה, בעצם משתנה לרצועת חיפה. "הֲלֹא אִם הָיוּ מַפְצִיצִים אוֹתָךְ / כְּמוֹ שֶׁמַּפְצִיצִים אֶת עַזָּה / לוּ בִּמְקוֹם רְצוּעַת עַזָּה / הָיְתָה רְצוּעַת חַיְפַא / בִּצְפוֹנָהּ אִלְבָּצָּה לְצַד אִל זִּיבּ מַחֲנֵה פְּלִיטִים אִלְחְ'דֵֿירָה / וּבִדְרוֹמָהּ טַנְטוּרָה /  אָז הָיִיתִי קוֹרֵאת לָךְ חַיְפַא חַבִּיבְּתִּי /  אָז לִבִּי הָיָה כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ." סימון הטריטוריה של ובר, הוא הפיכת המפרץ מטנטורה, שהיה היכן שהוקמה מדינת אכזיב, לחדרה, היכן ששכנה אלח'דירה. כך אנו מקבלים אהבה, רק אם שם האויב היה מונח על שמה של חיפה. מצחיק כי חיפה כשלעצמה הייתה עיר פלסטינית גאה, מודרנית ועצמאית לפני מלחמת 48, כך שנמתח קו בין 48, לימינו. המצור על עזה, הוא המצור על חיפה. הגטואיזציה של עזה, היא הגטואיזציה של עזה. הלב של המשוררת היה שייך לעיר, רק אם היו מפציצים את חיפה. כמובן שזאת מחשבה בלתי אפשרית, אך בתוך השירה מצבים כאלו מתקיימים, בכדי להגיד, האהבה יכולה להתקיים רק כשהאויבת המופצצת הופכת לידידה מופצצת. רק כשמתבטל ההבדל בין אויב לידיד. רק כשהתנאים משתווים החמלה פורחת.

בשיר "מרצפות" [עמ' 13] התופת מתרחבת. אם עד כה שברנו גבולות מיניים, מגדריים, מזרח תיכוניים, חיפאיים, עכשיו הגענו לגבולות מעמדיים. המרצפות עליהן אנו עומדות, הן אלו שמזכירות לנו, שקיים תחתן סיפור של דיכוי מעמדי. הרעב הזה הוא חלק מרצפת ביתינו, והולך בתוך המחשבה לתוך ההווה והעתיד. נקרא את השיר "מרצפות": "מִי הִנִּיחַ אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה / מִי יִצֵּר אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה /  כָּךְ שֶׁיַּחְזִיקוּ מַעֲמָד עֶשְׂרוֹת שָׁנִים /  בָּהֶן תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הִדַּרְדְּרוּ /  בַּמִּדְרוֹן בּוֹ מִתְגּוֹלְלִים / עוֹבְדִים לֹא מְאֻגָּדִים / בֵּין הַכַּפְתּוֹרִים בְּקֻפְסַת פַּח / לְצַד אֹסֶף מַחְזִיקֵי מַפְתְּחוֹת / מֻנָּח פִּנְקַס חַבְרַת הַהִסְתַּדְּרוּת שֶׁל סָבָתִי / וְעִם כָּל נְשִימָה / הַפֶּנְסְיָה הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / וּמִי בִּכְלָל מְדַבֶּרֶת עַל תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים" .

המבט למרצפות, לתחתית, לאדמה, לסוף, הוא גם המבט לתנאי העבודה, להיעדר זכויות עובדים [האם זכויות הן חלק מהזכות לתשוקה?] ולפתע המבט אל העבר מוליד מבט אל כפתורים בקופסת פח, אוסף מחזיקי מפתחות מן העבר, שמזכיר את הפריווילגיה, פנקס חברת ההסתדרות של סבתה של ובר. במציאות הישראלית היו כאלו שהיה להם את פנקס הסתדרות ואלו שלא היה להם. שווים ושווים פחות. אך בו בזמן התקיימה חברה מאוגדת, שהופרטה בימינו, והרי בה עוסק גם הספר של מיטל ניסים, "מורה. עובדת קבלן." ובר משווה את עצמה לסבתה, שהפנסיה מתרחקת ממנה. המעמד הבינוני האשכנזי שפעם היה פריווילגי, מגלה את עצמו לפתע כסוג קרוב למפתן המעמד הנמוך המוחלש. בתוך כך, חשוב לציין את הפוליטיזציה שערכה תנועת גרילה תרבות לשירה ונתנה פה לדיבור על הפוליטי והחברתי בתוך השירה, בניגוד לשתיקה של שנות השמונים והתשעים בנושאים כלכליים כאלו.

שיר הנושא של השער הזה, "הזכות לתשוקה", גם מכיל בתוכו את הכותרת של הספר "סדר אחר" רק בלי הב' שהופכת אותנו לקוראים שירה בסדר אחר. השיר הפרוזאי מגלה בתוכו תובנה נסתרת, "…אֵיכְשֶׁהוּ גַּם פַּעַם אַחַת וּשְׁלוֹשָׁה כִּמְעַטִּים מַסְפִּיקִים כְּדֵי לְהָפִיק אֶת כָּל הָאֵימָה שֶׁאֲנָשִׁים מֻכָּרִים מְזַמְּנִים./ כְּמוֹ שֶׁתַּיָּרִים חַיָּבִים לִהְיוֹת נֶחְמָדִים כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַחַטְטָנוּת שֶׁלָּהֶם בַּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים…" (עמוד 14). לפתע אנו מבינים מה עומד בפני לילך ובר. היא מפחדת מיחסים זמניים, שלא באמת משרישים את עצמם לאדמה. החיים האלו שלכאורה קלים על פני האדמה, הם כבדים. החטטנות בחיי המשוררת, מצד השירה, החטטנות בחיי המדינה, בחיי השכנה, הכול נהיה קל, וחולף, והיא לא מרגישה אחיזה בתוכה. זה לא רק העבודה או הפוליטיקה, זה הניהול של האהבה. איך מגיעים לזכות בתשוקה, שיש בה עומק, אבל אין בה גבולות מגדריים. זאת שאלה שדור שלם שואל.  אנו למדים שכל התשוקות הפוליטיות מסתירות מתחתן מבנה של אימה, שנוצר במפגש הזה מול השכנה, מול העצמי, מול האחר, האחרת, מתוך אי יכולת להרגיש בתוכו משמעות עמוקה. האם זה מבנה בורגני של מחשבה שרוצה התמסדות, למרות הרדיקליות? האם אפשר להעמיד אותם במבנים, ולומר שהמבנה הבורגני הוא מתחת לפוליטי? ואולי בתוך כך, כדאי לעצור את קריאת השירים, ולתת לכם להמשיך לקפוץ לקסם של הספר הזה.

נעים להכיר, לילך ובר | מראיין: מתי שמואלוף 

היי לילך, איפה אני תופס אותך עכשיו בכתיבת התשובות לראיון?

היי מתי, אני מאד שמחה על השיחה הזאת. אני יושבת עכשיו בדירה שלי בחיפה. אני גרה בדירה של סבתא נלי, שהייתה האדם הכי קרוב אלי.

מזל טוב על הספר. מדוע רק עכשיו הוא יוצא לאור, אני מכיר את שירתך כבר זמן רב. 

תודה רבה 🙂

לקח לי זמן להתייחס ברצינות לשירה שלי. תמיד הרגשתי שהפרויקט שלי הוא בפרוזה. בלימודי כתיבה יוצרת לקחתי סדנת שירה אצל מאיר ויזלטיר ושם אחרי הרבה שנים שהפניתי עורף לשירה, הצלחתי למצוא בזה טעם. חבר אמר לי אז שהפרוזה שלי פיוטית והשירה שלי פרוזאית ומשהו באמירה הזו עזר לי לא להיכנע לדיכוטומיה הזו ולמצוא את הסיפור שלי.

חוץ מהמהמורה הז׳אנרית גם לקח לי זמן להבין מה התדר שאני פועלת בו ואני חושבת שקיבצתי את השירים שנתנו לי הכי הרבה בתקווה שהם יבואו טוב ולו לעוד מישהי.

באחד הראיונות כתבת שהתאהבת ממש במיטל ניסים, העורכת של הספר, ומשוררת בפני עצמה. התוכלי לספר על תהליך ההתאהבות ובתוך זה גם על תהליך העבודה על הספר?

הפגישה עם מיטל נסים שינתה את האופן בו תפשתי שירה. אחרי החיבור הילדי והאינטואיטיבי הרבה שנים לא הצלחתי למצוא עניין בקריאת שירה. מיטל הקריאה לי שירה, שלה ושל אחרות, על הדשא באוניברסיטת חיפה שם נפגשנו ודרך הקול שלה והעבודה המשותפת על "אלת המסטיק" חשבנו ביחד הרבה על מה זו שירה ומה ראוי לפרסם ואיך ליצור אירועי שירה עם עוצמה ואיכות טרספורמטיבית.

החסד הזה של שיחה מתמשכת על שירה חולל איזה ליבידו פואטי שעזר לי למצוא משמעות ויופי באמנות הזו ובתנודות התרבותיות שהיא מזהה הרבה לפני אמנויות אחרות. מיטל ואני כרתנו ברית שאני אערוך את הספר הראשון שלה והיא תערוך את הספר הראשון שלי. זה פרויקט שלקח זמן. עברו חמש שנים בין הספרים וחגגנו עכשיו עשר שנים להיכרות בינינו. תענוג גדול לעקוב מקרוב אחרי מיטל שהשכילה להיות קול מרכזי בשירה בת הזמן מבלי לעזוב את הקריות. כמעט כל יום שורה משיר שלה מלווה אותי ברגע שדורש שאר-רוח.

את גם עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" בהוצאת "הכרמלית הדוכסית", איך עריכת כתב העת השפיעה על הספר? 

בגיליונות הראשונים של "אלת המסטיק" פרסמתי פרוזה ובהמשך עברתי לפרסם שירה. קו פרשת המים הפואטי שלי היה ״החורף של השריפה״, שהוא השיר הכי קרוב לליבי בספר. שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של הארץ וזכיתי להתעלמות, אז החלטתי שזו שירה.

"אלת המסטיק" עזרה לי להבין מה קורה למילים בדפוס. את הכוח שבחיבור בין שירה לדימוי, את המחשבה על מה מונח ליד מה ואת הרצון לייצר חוויה בקריאה רצופה מכריכה לכריכה.

אני חושבת שבשבילי "אלת המסטיק" היא הדרך להכיר בכך שחיפה היא מרחב שמאפשר מחשבה אחרת על תרבות. מצד אחד הפריפריאליות ומצד שני הלוקאל פטריוטיות. כאן אם את לא עושה משהו אז אין אותו. במובנים רבים מי שעושה תרבות בחיפה הוא גיבור תרבות.

בקריאה של הספר מצאתי את הנופים של חיפה מאוגדים בתוכו. יש לך מעין מהלך של אהבה למקום שלך, שהוא רחוק מתל אביב. האם זאת החלטה מודעת להניח את חיפה בתוך השיר? או יותר נכון את רחוב מסדה וסביבותיו?

אני חושבת שהיכרות מייצרת אהבה. גדלתי על הכרמל ועברתי להדר לגור בדירה של סבתא שלי. חשבתי שהגעתי למדבר ולקח לי זמן לגלות את העירוניות של חיפה והוקסמתי מאד וזה העסיק אותי. דווקא יצירה בעיר שהיא פחות ממופה מהפרספקטיבה ההגמונית אפשר לנסח שפה גלוקאלית שלא מנסה להידמות אבל כן שואבת כל מיני השפעות ומשהו ברחוב נכנס פנימה. אני מרגישה שזה במידה רבה מה שעורר את הליבידו הפואטי שלי. לחיות סיפור שאני לא מכירה מהספרות.

מסדה זה מרחב מאד פוליטי. פעם אהבתי להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שסומנתי כיהודייה.  וזה גרם לי לחשוב מחדש על העיר ועל הטראומה של הנכבה שחיפה עדיין לא התאוששה ממנה. לחשוב שחצי מתושבי העיר הוגלו רק לפני שבעים שנים. לדבר על חיפה כעל מקום מנומנם זה להתעסק בסימפטומים ולהפנות עורף לנרטיב של המקום הזה.

הייתם חדד הפליא לאייר לעטיפת הספר מגדל נביאים מרחף. כשראיתי את זה מיד חשבתי שזה סוג של פתרון תרבותי. שאפשר לתת למגדל הנביאים לרחף ולארמון חורי, שעל חורבותיו נבנה המרכז המסחרי הכושל, להתקיים ולו בזיכרון.

הרגשתי שאת משחקת מאוד עם הזהות המינית בשירים ומורדת באפשרות של זהות יציבה ואחידה. היחס שלך לתשוקה אחר ממה שקראתי בספרים אחרים.

"בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." 

האם זה חלק ממרד שלך?

אני מתייחסת למין ולמיניות מאד ברצינות. אני חושבת שזהות מינית היא לא יציבה ואחידה כי זהות בכלל זה דבר דינמי. יותר ממה שאני מתעניינת במיניות אני עסוקה בליבידו. בכוח החיים שלא מוכן לקבל שום דבר נתון. איזו התפתחות מתמדת. לקחת כל פעם קצת יותר אחריות על מה שקורה סביבי. במובן הזה אולי קצת התרחקתי מהשירים ואולי בגלל זה הצלחתי להוציא את הספר רק עכשיו.

שאלה שאני תמיד שואל את עצמי, ולכן גם אותך, איך הוריך קיבלו את הספר?

ההורים שלי קיבלו את הספר בהרבה שמחה והתרגשות. הם חברים טובים והתמיכה שלהם בתהליך נתנה לי הרבה כוח. קשה לומר שהתמודדנו באיזשהו אופן עם התכנים אבל לפעמים אני מרגישה שזה האתוס המשפחתי שלנו – הדחקה.

ובכלל איך את מוצאת את ההתקבלות של הספר עד כה?

הכי התרגשתי מחברות שמצאו את עצמן בשירים. כמה חברות אפילו הלחינו שירים מהספר. עכשיו התוכנית היא להוציא אלבום של ״בסדר אחר״. במובנים רבים אני מרגישה יותר קרובה לליריקס מאשר לשירה ויש למילים יחד עם מוזיקה עוצמה כל כך גדולה ברמת החוויה.

עכשיו אחרי שהספר יצא, מה התוכניות הפואטיות שלך? האם את נושמת?

אני לא כל כך נושמת ועדיין לא ממש החלטתי מה הלאה. אני נורא רוצה לערוך שירה ואני חושבת שלמדתי המון על מה זה אומר ספר ומה כדאי שהוא יהיה ונורא בא לי להפיק ספרים. אני כותבת פואמת אבל וחושבת ברצינות על מה אני יכולה לעשות בפרוזה. מותר לבחורה לחלום.

 

זְכֹר אֶת אֲשֶׁר עָשְׂתָה לְךָ הַשִּׁכְחָה/עַל שְׂפַת סִפְרוּת הַיָּם הַתִּיכוֹן

שני שירים חדשים באתר סלונט.

זְכֹר אֶת אֲשֶׁר עָשְׂתָה לְךָ הַשִּׁכְחָה

כָּל רֶגַע מֵאִתָּנוּ חָקוּק בַּשִּׁכְחָה

רֶגַע מְדַמִּים זִכָּרוֹן,

רֶגַע בּוֹדִים תְּחוּשָׁה.

הַחֲלוֹמוֹת מִתְכַּתְּשִׁים עַל הָאֱמֶת

הַסִּיּוּטִים מְשַׂרְטְטִים אֶת הַשִּׁירָה

בִּמְצוּלוֹת הָאוֹר מְדַבְּרִים בַּחֲשֵׁכָה.

עַל שְׂפַת סִפְרוּת הַיָּם הַתִּיכוֹן

כְּמוֹ דַּיָּג בְּחוֹפֵי הַזְּמַן, אֲנִי מַשְׁלִיךְ חַכָּה עִם פִּתְיוֹן סְפָרִים

לָדוּג שִׁיר מִתּוֹךְ אוֹקְיָנוֹס שֶׁל אוֹתִיּוֹת

עַתִּיקוֹת

וְהַלֹּא־נוֹדַעַת מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי בְּחוּטֶיהָ, בְּגַלֶּיהָ,

בְּקַשְׂקַשִּׂים מַבְרִיקִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ, בְּרֵיחָהּ הַמּוֹשֵׁךְ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה,

מְחַיֶּכֶת עַל מַאֲמַצִּי לִלְכֹּד אוֹתָהּ, מַמְלִיחָה אֶת רְצוֹנִי

וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתִי אֶל מְצוּלוֹתֶיהָ

וְאִם תִּרְאוּ לִוְיָתַן פֶּחָם נָדִיר

מִתְאַבֵּד עַל הַחוֹף בְּעַצְבוּת שֶׁאֵין לָהּ קֵץ

דְּעוּ שֶׁאֲנִי כְּמוֹ פְּנִינָה מַבְהִיקָה

בְּתוֹךְ צֶדֶף מַכְסִיף מִגַּעְגּוּעַ

לְמִלִּים.

מדרש לשבא סלהוב | מדרש לאלון בר

 

עם הסופרת, המסאית והמשוררת שבא סלהוב בהשקת ספרי האחרון. קפה שפירא.

מדרש תורת החיתוכים לשבא סלהוב

צִיּוֹן, בְּרֵאשִׁית מִכְתָּבִי אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ, אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה
הַכֹּל בְּסֵדֶר? וּמַה שָׁלוֹם אַסִּירָיִךְ? פָּלֶשְׂתִּינַיךְ, יְהוּדַיִךְ
תַּגִּידִי, אֵיך הַיְלָדִים? וּמַה שָׁלוֹם מַחְרִיבַיִךְ, צִיּוֹן?
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי
לִשְׁלוֹמִי?
אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה
כָּל-כָּך טוֹב
יַד יָמִין שֶׁלִּי מִתְיַבֶּשֶׁת, הַעֶצֶב דָּלוּק
אֶל תִשְׁאֲלִי

שבא סלהוב, תורת החיתוכים, 2011

השיר של שבא סלהוב, עומד על קצה האירוניה, שבין מבט פוסט קטסטרופאלי בדיבור עם ציון, לבין האיום האפוקליפטי שהכתיבה מתאיינת. אנו מביטים על גודש של איומים, איומים שציון תוחרב מתוכה ומבחוצה לה, והאיום שבו המשוררת לא תכתוב וכך נתרוקן מהשירה. הפוליטי והאמנותי הם קוים מקבילים המושפעים מהמציאות החברתית. האירוניה היא השמן של המנוע הזה. במידה ולא הייתה אירוניה, זה היה הופך לשירה של מכונת ירייה גם החוצה אל קינת ציון וגם פנימה אל קינת המשוררת. ההומור מוריד את הפאתוס של כתיבה תנ"כית בימינו אל תוך הבקשה לדיאלוג. הרצון של המשוררת שציון תדבר איתה, הוא תשוקה מגדרית, מטריאלית למסירת – לא רק מהישן לחדש – אלא גם מהחדש לישן. המשוררת דורשת בדיאלוג דרך יציאה מהמצב.

 

אלון בר.

מדרש תרגום חופשי מאת אלון בר

תרגום חופשי | אלון בר

אִמָּא, תְּתַרְגְּמִי לָהּ אֶת מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר
– "אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ"
אִמָּא תַּגִּידִי לָהּ אֶת זֶה עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
אָח יָא אִמָּא כַּמָּה שֶׁהַהוֹמוֹ
מִתְגַּלְגֵּל לָךְ יָפֶה בֵּין הַשְּׂפָתַיִם
תַּגִּידִי לָהּ עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
תַּגִּידִי לָהּ אִמָּא, שׁוּב, עַד שֶׁאֶתְרַגֵּל
עַד שֶׁאֹהַב אֶת שְׁמִי לִשְׁמֹעַ מִתְנַגֵּן
וְלֹא רַק בֵּין עֵינַיִךְ,
עוֹד, אִמָּא

מתוך ספרו החדש של אלון בר, ״כל יום דבר נופל״ (בהוצאת הליקון ואפיק)

השיר של אלון בר, מציג בפנינו את הקוויריות המזרחית. הזהות המינית מתחברת למרכיב הערבי בזהות הדורות החדשים של צאצאי היהודי-הערבים, שהיגרו לישראל. אלון בר מבקש מאימו, שתגיד לסבתו בערבית, שהוא הומו. והבקשה הזאת היא דרישה כפולה להכרה, להמשך המסורת של סבתו ואימו. המשורר משתמש בשפה של אימו, בכדי לתקשר עם סבתו, שהיא השריד של החיים היהודים-ערבים במדינות ערב. אט אט בשיר, אנו מגלים שהמשורר עצמו, מבקש לשמוע את הדברים בכדי שיתרגל אליהם. הוא רוצה בעצם לשנות את העבר של המשפחה שיכירו בזהות המינית שלו, מבלי לעזוב את השפה הערבית. ובו בזמן הוא מבקש לקחת את העבר לתוך הזהות המינית שלו וללכת הלאה אל העתיד.

המדרשים התפרסמו לראשונה באתר סלונט

"וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עִם הַמִּזְוָדָה, וְהַסְּפָרִים בְּיָדִי…"

ציור: מאיר פיצחזדה
ציור: מאיר פיצחזדה

המשך קריאת הפוסט ""וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עִם הַמִּזְוָדָה, וְהַסְּפָרִים בְּיָדִי…""

"הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

מתי שמואלוף, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", עריכה: אלון בר, פרדס שירה, 2017

הקריאה בספר שיריו החדש והמוצלח של מתי שמואלוף הזכירה לי בהיפוך את הסיסמה שהיתה נפוצה בארץ ישראל המנדטורית עוד הרבה לפני קום המדינה: "עברי – דבר עברית!". באותן השנים, כאשר העליות תכפו ובאו גלים-גלים, העולים דיברו ב'מאמע לושען' שלהם והיה צריך להטיף להם לדבר עברית וממש לאכוף עליהם את לימוד השפה. המשך קריאת הפוסט ""הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים""