תמיד דופקים את המתופף: מסקנות מאיחוד גנס אנד רוזס

כמה מסקנות אחרי איחוד גנז אנד רוזס:

1. משמינים כשמתנקים מסמים ואלכוהול
2. כסף קונה את כולם חוץ מאיזי סטראדלין
3. המתופפים תמיד נדפקים. מאט סורום וסטיבן אדלר נותרו מחוץ לעיסקת המיליונים.
4. הפעם סלאש עושה שימוש בשיער הארוך שלו, בכדי להתעלם מאקסל רוז.

 

 

After Guns'N'Roses reunion:

1. You getting fat after cleaning from drugs and alcohol

2. Money can't buy Izzi Stradlin

3. The drummers are always fucked (Sorry Matt Sorum Steven Adler)

4. This time Slash clearly using his long hair to avoid Axl Rose

המראה השחורה של בוקי נאה

בוקי נאה במועדון הדאנג'ן, 2010

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה שמציג את "הנערות העובדות" של דרום תל אביב. עיתונאי הפלילים המפורסם מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר במדינה, אך לא עושה דבר מלבד להציג לנו מציאות ללא פיתרון – בדיוק כמו בסדרת המופת הבריטית

בפרק השני של העונה השנייה של הסדרה המצויינת "מראה שחורה" אנו עדים לעולם מסוייט שבו ויקטוריה, אישה שחורה, הופכת לחיה נרדפת בתוך ספארי של צופים עם אייפון. לצופים אסור לעזור לה. ובכל סיבוב של ביקור הצופים, נמחק לה הזיכרון. אנו מגלים שזהו העונש שלה, לחיות בתוך מסע בלתי אפשרי בעולם מסוייט שבו רודפים אותה, לצד העובדה שאף אחד לא עוזר לה.

הפרק, שנקרא "דב לבן", הופך את התענוג של ביקור בעולם לא מוסרי לאדישות טכנולוגית גיהנומית שלא ברא השטן. אף אחד לא מעיז לספר לה שזאת רק הצגה. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית להימצאותה בתוך הספארי האנושי הזה. הסידרה הבריטית, אינה מגיעה בהפתעה לעולם של המאה עשרים ואחת. העולם שלנו הגיע לשיא של אדישות כלפי ציבורים שלמים. אנשים יעדיפו לתעד, מאשר להושיט יד ולעזור. העולם כולו מבויים, והאדם כבר אינו זוכר את העבר שלו ברוב הזמן, כמו ב"מופע של טרומן". האכזריות היא המשחק שמשחרר לאנשים את השטוזה, בדיוק כמו הלהיט של בני הנוער היום "משחקי הרעב" שבו אתה צריך להרוג בכדי לשרוד.

לא במקרה לפרק הספציפי הזה נבחרה אישה שחורה. הפרופיל המגדרי והגזעי שלה מצביע על הקושי הרב שחוות נשים שחורות בעולם זכרי ולבן. אך אל תלכו רחוק מדי לבריטניה שמזמן כבר החליטה להתמודד באומץ עם המגוון הרב גזעי של האוכלוסיה שלה, ואובדן ההגמוניה הלבנה. הפרק הספציפי הזה מלמד אותנו שבקלות מאוד אפשר להפוך סבל לתענוג רווחי. המרחק בין עוצמות הכאב הכי גדולות, לבין עוצמות הכייף הכי מענג, הוא כהרף עין, מצמוץ, תיק שנכפה עלינו על ידי מאכערים חסרי רגש ואנושיות.

קריאה נוספת: גברת מג'ונדרת || מה רע בסיורים של בוקי נאה באזורי זנות? האם הסיורים באזורי זנות מעוררים מודעות למצב הזונות או משפילים אותן? ומה עומד מאחורי התמיכה במיסוד הזנות? • וגם: מיתוס השוויון, שרוב הציבור הישראלי עדיין לא התפכח ממנו, משפיע על מעמד הנשים בארץ עד היום | צפי סער

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה ב"חצר האחורית של דרום תל אביב". המחאה הזאת מספרת לנו את הסיפור של "מראה שחורה" רק בתוך ההקשר הישראלי. הפעילות הפמיניסטיות החליטו לפתוח בקמפיין המכוון אל קהל הסיורים של נאה ובמהלכו הן יחלקו חומרי הסברה שיביאו את האמת מאחורי תעשיית הזנות והסחר בנשים.
צפו: קדימון מתוך "דב לבן" של מראה שחורה
ההפך מגאולה
בוקי נאה לא מתערב בסבל אלא רק הופך אותו לשואו. הוא לא מסביר כיצד החשפניות חשופות לאלימות בלתי פוסקת; או את המצוקות שהובילו את  הנשים לעבוד בזנות ואת המחיר הכבד; לא במקרה לא מעט מהן חיות בהתמכרות לא פוסקת לסמים, שתיה והרס עצמי. אל תהיו תמימים, זה מה שאני מבקש ממכם. בוקי נאה גוזר קופון על חיי הסבל של נשים רבות. הוא אינו מסביר לציבור הישראלי מדוע התרחבה תופעת הזנות, החשפנות ואת המחיר האינסופי, של חיי הנשים האלו. האם הוא בכלל מסוגל לספר את הסיפור של האישה העובדת בזנות? לדעתי הוא אינו יכול.
בוקי נאה מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר, אלו שהממסד הישראלי מפנה להן את הגב. הוא משתמש בסלבריטאיות שלו בכדי להיטפל אליהן ולהציגן בפני מעמדות גבוהים יותר. הן חשופות ברחוב, חסרות הגנה מאלימות. הנשים שהוא מציג, בכדי להציג את שרשרת המזון האכזרית של הגבר הישראלי, לעיתים משתפות פעולה. אך אין כאן משא ומתן של שווים ושוות. הוא מנצל את חולשתן, בכדי להאכיל את הרעב של המשועממים והשבעים. במקום להביא מזור, רפואה והצלה, הוא עובר והולך הלאה והנשים נשארו באותו בור, כלואות וחסרות מוביליות חברתית ויוקרה.
מראה שחורה
מראה שחורה | cc: ויקיפדיה
הפרק של "מראה שחורה" לא הביא גאולה, בדיוק ההפך. ויקטוריה, גיבורת הפרק, לא יכולה לצאת מהמעגל. היא נסחרת כסחורה, כחפץ, ועוברת מצופה לצופה הן בטלוויזיה שמסריטה את מסלול הבריחה הבלתי אפשרי שלה והן בידי הצופים המתעדים אותה בכל רגע ולא מסייעים לה. היא למעשה איזה חיה נדירה ("דב לבן") שלא קיימת אצל האוכלוסיות השבעות והמשעממות והאטומות ביותר. סדרת הטלוויזיה הבריטית מבקשת מאיתנו להתעורר, כי במציאות אין פתרון. רק בתרבות אפשר להביט בסיוט ולהתעורר. הפעילות הפמיניסטיות שמעוררות אותנו לחשוב, הן הצדיקות, המלאכיות, הפרץ של אור בתוך התודעה המעוותת של הגבר. רק הן יוכלו להוביל אותנו לחברה צודקת יותר, כי הן לא מקבלות את המשוואה שהזונות יהיו למטה, והסקרנים שהולכים אחרי בוקי נאה ידרכו עליהן.

מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה

סקס, סמים ושמאל ישראלי

מדוע אין סקס, סמים ורוקנר'ול אמיתי או מה קרה  לשמאל הישראלי בשנות האלפיים

המשך קריאת הפוסט "סקס, סמים ושמאל ישראלי"