מי מתנכר לעברית


גרנות משה, לשעבר מפקח במשרד החינוך, כותב בעיתון מקור ראשון, כחלק מביקורת לאסופה חדשה עורי שפת עבר, שערכה לאה צבעוני, שאני מתכחש לאהבתי לשפה העברית. עכשיו תסבירו לי איך זה, שספרי האחרון נקרא "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". לאלוהים הפתרונים.
המשך קריאת הפוסט "מי מתנכר לעברית"

יצירתי מגיעה לעולם הערבי, אירועים ספרותיים קרובים וגם סיכום שנה שמואלופית

11999973_715125858619567_719111197_nגמר חתימה טובה ועיד אלאד'חא סעיד
صومًا مقبولًا، وعيدًا سعيدًا ותודה רבה לכל העוקבים והעוקבות אחר הבלוג. ראשית יש לי בשורות טובות מאוד. Ragaa Rabia Aly Areef [בתמונה משמאל] חוקרת מאוניברסיטת אלכסנדריה במצרים כתבה עבודת תזה בעקבות היצירות שלי. מהרגע הראשון שכתבתי רציתי להגיע אל העולם הערבי, אותם עולם שנותקתי ממנו. והנה היצירות שלי לקחו אותי לעולם חדש ומופלא, שאותו אני מגלה בזכות האינטרנט.

***

הגעתי לביקור בישראל. אשתתף בשני אירועים ספרותיים:

12002107_957213417655871_1465717944916045808_n

28.9 אירוע הסגירה לאתר קפה גיברלטר Cafe Gibraltar​ ואקריא שיר בפאנל על הסידרה "נביאים"

11919548_690419277726503_3866523716833737092_n

8.10 אשתתף בדיון על "קיימות ספרותית, מחזור אשפה ומציאת יהלומים" ביוזמת הוצאת כהל הוצאה עברית

השנה הייתה בשבילי מרתקת עם כתיבת הטור "ישראלי בברלין", אך החלטתי לסיים את כתיבתו והעליתי את כל הטורים לאתר. בטור האחרון שכתבתי באודסה סיכמתי דרך של עשור ספרותי בשוליים הישראליים.

השנה גם נכתב דוקטורט נוסף של החוקרת אושרה אלפסי שעוסק בין השאר בחיבור בין השירה של ארז ביטון, משורר​, סמי שלום שיטרית​ ושירתי וגם הוא שימחני מאוד ולימד אותי דברים שלא ידעתי 
חזרתי לכתוב שירים, ושניים מתוכם התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

2015-09-14 07.22.32
צילום: רותם מקרית גת.

אני ממשיך לעבוד על הרומאן הבא שלי, ובדרך אני גם מבטיח לפרסם בשנה הקרובה ספר מאמרים שיכלול את כל המהלך הפרשני שערכתי בשנים האחרונות, באמצעות מאמרים על קולנוע, שירה, מוזיקה ועוד. הספר יתפרסם אך ורק במהדורה דיגיטלית. ואעדכן.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ יצא לאור בשנה שעברה וסיכם מהלך ספרותי של חמש שנים שבהם כתבתי 31 סיפורים קצרים. הספר זכה לביקורות טובות מאוד וגם כבר מתחיל להיכתב עליו מחקר ואני עדיין מחכה לבמאי/ת סרטי האימה שיסריט את הבעתה בסיפורים הללו.

הוצאת גרילה תרבות ממשיכה לזכות בהצלחות, פרסים וביקורות מצויינות. בקרוב ייצאו עוד ספרים בשמה ואני גאה שייסדתי אותה. תוכלו לקרוא למשל את הביקורת על הספר של אייל בן משה וגם את הכתבה הגדולה עם עדי קיסר במוסף הארץ – שספריהם ראו אור בהוצאה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה

גמר חתימה טובה ושוב תודה על המעקב

שבת שלום
מתי

 

 

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons
מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)%5D, via Wikimedia Commons
כייף לקרוא עבודת מחקר על השירה המזרחית שעושה חיבור בין שלושה דורות של כתיבה, מביטון, שיטרית ומגיעה גם לעבודה של בהר ושלי. הנה הסיכום של העבודה הנפלאה של הדוקטורט של אושרה אלפסי. ממליץ לקרוא את כולה לחשוב על הדרך אל ההווה של ערס פואטיקה וכדומה.

Ze'ev Galili [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
המשור ארז ביטון, זוכה פרס ישראל Ze'ev Galili [CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

עבודה זו התמקדה בקשר שבין המציאות הישראלית והמצב החברתי והפוליטי של הפרט המזרחי בתוכה, לבין התפתחות קולו של האני השירי המזרחי בספרות העברית. ייחודו של מחקר זה טמון בניסיון לתאר מהלך כרונולוגי של התפתחות השירה המזרחית, ובכלל זה מעבר לכתיבת שירת מחאה פוליטית, מתוך מגמה לחתור להבנת הסמלים הייחודיים של השירה העברית המזרחית ולזיהוי מגוון קולותיה. בכלל זה נבחנו כלים פיגורטיביים ועמדות אידיאולוגיות שהופיעו לראשונה בשירתו של ארז ביטון ועברו כחוט השני בשירתם של יוצרים מזרחים אחרים, יוצרים שביטאו ופיתחו, גוון, כלי או עמדה ותרמו לביסוסו של הקול המזרחי בשירה העברית כקול לגיטימי מפותח בעל שורשים ועתיד.

הקול המזרחי בספרות העברית, הוא נושא בעל חשיבות מכרעת להבנת התפתחות הזהות המזרחית בחברה הישראלית והדינמיקה התרבותית בישראל כמו שהיא משתקפת בשירה. הניסיון לבחון ולנתח תרבות אחת בכלים ובשיטות המשמשים תרבות אחרת, פוגע באותנטיות של התרבות הנחקרת ומעוות את מהימנות המחקר. עם זאת, ברור שקיימים כלים פואטיים משותפים לבחינת שירה בכלל, ושירה מזרחית בפרט, שכן היוצרים המזרחים אינם יוצרים בתוך חלל ריק, אלא חולקים גם הם "לא מודע קולקטיבי" כהגדרתו של יונג.

השירה המזרחית מתבססת על הגדרת האני המזרחי, הגדרה שביסודה היא הגדרת זהות אתנית. המשפחה מספקת את ההקשר המוקדם ביותר שבו מתפתחת זהות אתנית. הקהילה יכולה לחזק את ההקשר התרבותי שמספקת המשפחה או להחלישו. ספקי זהות אלה הם הבסיס לעיצוב זהותו של האני המזרחי בחברה הישראלית, והשירה היא כלי מובהק לייצוג קולו.

לפי בנט, הטקסט הספרותי מבטא את הקונפליקטים שקיימים במציאות חברתית מסוימת באמצעות עיצובם בתבניות לשוניות וספרותיות. באופן זה הטקסט הספרותי מיישב בין המתחים של הקיום החברתי. הטקסט הספרותי בפרט, והאמנות בכלל, אינם מספקים לקורא ידיעה מדעית או מחקרית, אלא מאפשרים לו לראות ולקלוט את המציאות ולהבינה ברמיזה. לכן מושג היסוד של האמנות אינו "ידיעה" כי אם "ראייה", "קליטה" ו"הרגשה" (Benet, 1979).

Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

היוצר סמי שלום שיטרית Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0], viaשWikimedia Commons

במובן זה המשורר ארז ביטון יכול להיחשב כאביה של השירה המזרחית העברית. רבים מהמשוררים שפרסמו את שירתם משנת 1976 ואילך מייחדים לו מקום של כבוד והשפעה מודעת על שירתם, וחלקם אף מציינים כי שירתו הייתה עבורם נקודת התייחסות פואטית ראשונית. ביטון לא היה המשורר המזרחי הראשון, אך היה הראשון מבין המשוררים המזרחים לבטא ולשקף רגשית, חוויתית ושירית מתוך טכניקה של דמיון מודרך ועירוב חושים את חווית הקליטה ונפתולי עיצוב הזהות של המזרחי בחברה הישראלית.

המשורר והסופר אלמוג בהר ואנוכי בערב שירה לפנתרים השחוריםהחדשים בירושלים. 2008
המשורר והסופר אלמוג בהר ואנוכי בערב שירה לפנתרים השחורים החדשים בירושלים. 2008

המשוררים בני הדור השני והשלישי המיוצגים במחקר זה באמצעות יצירתם של מתי שמואלוף ואלמוג בהר מבטאים גל חדש בשירה העברית המזרחית. גל זה הוא פיתוחו של הקול המונע על ידי ניכור וקיפוח המופיע בראשיתו אצל ארז ביטון בשירים כמו "רוח תזזית" ו"תיקון הריחות". בהמשך קול זה מתחדד לשירה פוליטית אצל סמי שלום שטרית בשירים באשדודית ובשירתם של המשוררים הצעירים יותר. בהר ושמואלוף, כמו ביטון ושלום-שטרית, הם פעילים חברתיים במסגרות שונות, ייסדו חלק מתנועות המחאה החדשות, עורכים כתבי עת ומפרסמים רשימות פובליציסטיות באתרי אינטרנט ובכתבי עת שונים. שירתם המזרחית היא שירת מחאה, המחוברת לדור המייסדים והרואה בארז ביטון אב רוחני.

ארז ביטון הגדיר את הצורך בשירה פוליטית מזרחית כחשיפה כואבת של האמת לאמיתה מצד אחד וכ"רצפט היחיד לריפוי" מן הצד האחר (ביטון, 1998). לעומתו סובר דרור משעני שיש אבסורד בעיסוק המזרחי האינטנסיבי בהיבט הפוליטי. לשיטתו, הנחת היסוד של חוקרים אשר מתייחסים לשנות השמונים כשנים שבהן מתגלה הקול המזרחי בספרות העברית היא, שיש קשר ישיר בין אירועים פוליטיים להתפתחות קולות ספרותיים (משעני, 2006). ביטון לא פוסל הנחה זו אך סבור שהזרעים להתפתחות שירה מזרחית נטעו הרבה לפני שנות ה-80 ואולי אף לפני אירועי ואדי סאליב.

משעני מתכוון לחוקרים כחבר המחדד את ההקשר הישראלי של הדברים בהגדירו את הספרות העברית כ"מסכת של כינון זהויות ישראליות, פעולה הכרוכה תמיד גם בסימון הזהויות שנדחות ומזוהות כ"לא-ישראליות". חבר מתאר את הקשר בין הספרות הישראלית לאירועים פוליטיים ולתהליכים חברתיים-תרבותיים. הוא מגדיר את הקשר כ"הדוק" ואת הספרות הישראלית ככלי לבניית הזהות הלאומית (חבר, 1999). במקרה של הקול המזרחי, הנחת היסוד של חוקרים אלה שהזכיר משעני, היא שלכתיבה המזרחית והופעתה המוגברת בשנות השמונים יש איזשהו נרטיב-על אופטימי המספר על התפוררות המרכז התרבותי ההגמוני, ומאפשר רב קוליות תרבותית. במבוא למחקר זה מכונה הדבר כמעבר מחברת כור ההיתוך לחברה רב תרבותית. מחקר זה ביקש להראות שבתחום השירה העברית לא נוכסו הקולות המזרחיים אל תוך מרחב קולות ההגמוניה האשכנזית. הפריצה אל תוך מרחב השירה העברית היא אפוא לא רק ביטוי של רב קוליות, אלא גם של יצירת הקרקע המאפשרת השמעתו של קול מזרחי אותנטי המחובר לשורשיו התרבותיים והמדבר על עצמו בלשונו שלו. כדברי פדיה: "תחת זאת צריכה לעלות קריאה לרב-קוליות חברתית ולגיטימציה לכל אופני ה"אני" בשירה. גם אם זה אכן היה נדרש לפני 30 שנה ויותר, מה שנדרש עכשיו הוא לא פחות מרב-קוליות בתוך השיר האחד. בתוך מעשה השיר. לא די בקבלה אוהדת של זיכרונות או רסיסי "אני" ממקום אחר. קבלת פנים נאה של מבקר ספרות למשורר, אשר ודאי היה זקוק לה לפני עשרים שנה ויותר, אין בה די לעכשוויותו ואנו רשאים לדרוש יותר מזה." (פדיה, 2006).  חוקרים אלה מראים כי ככל שהייתה הקרקע בשלה יותר, כלומר ככל שנוצרו יותר במות להשמעת הקול המזרחי,  ורבו מודלים מזרחים לחיקוי, כך התחדד והתגוון הקול המזרחי בשירה העברית וזכה להופעות רבות יותר.

הדור השלישי המזרחי

בחלוקה היסטורית-סוציולוגית[1] ניתן לזהות שלושה דורות של שׂיח על המזרחים בישראל: הדור הראשון מייצג את גישת המודרניזציה וכור ההיתוך. בשיח זה נכללים המחקרים שנערכו בארץ בשנות ה-50 וה-60 ועיסוקם המרכזי הוא מזרחים כחלק מהפרויקט הלאומי של בניית המדינה ויצירת כור ההיתוך.

הדור השני דוגל בגישה ביקורתית. בשיח זה אפשר למצוא מחקרים ותיאוריות שונות שהמשותף להם הוא הגדרת המזרחים כאחרים בחברה הישראלית. דור זה נתחם בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.

הדור השלישי מתאפיין בגישה פוסט-לאומית; הדיון בשאלה המזרחית נעשה טעון בקשיים חברתיים שאינם מקדמים את בניית הלאום ואת חיזוקו. לכן השיח נע מדיון ב"אחר" לדיון ב"בעיה המזרחית", או ב"שד העדתי".

בהתאמה לחלוקה זו אפשר לזהות בשירה העברית המזרחית שלושה דורות: דור המייסדים המיוצג באמצעות חלוץ השירה המזרחית בארץ, המשורר ארז ביטון; דור הביניים, שבא בעקבותיו, יסד במות להשמעת הקול המזרחי, ומייצגו הוא המשורר סמי שלום שטרית; ודור הבנים שנולד בארץ וכותב שירה מזרחית, אשר מיוצג על ידי מתי שמואלוף ואלמוג בהר, מתוך זיקה לשירתו של ביטון.

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה.

"שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה."

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה. את האפשרות הראשונה מציג ביטון, שכותב תחילה במודוסים שיריים מוכרים אך לאחר מכן משלב את השפה המרוקאית בשיריו באופן שמאפשר להתרפק על העבר בנוסטלגיה ולתור אחר זהות אותנטית. הטמעת הלשון הערבית בשפה העברית, מערערת על ההגמוניות של השפה העברית, מערבת בין תרבויות ומשמשת כביטוי לקול ייחודי. באמצעות שיטת הדמיון המודרך ועירוב החושים ביטון מחייה את העבר והמסורת. ניצני המחאה שמובעים בשירתו באמצעות פנייה עקיפה ומאופקת לנמענים הגמוניים מביעים חוויה סובייקטיבית של הדובר כפרט.

האפשרות השנייה לשירה שמייצגה הוא סמי שלום שטרית, מציעה פניה ישירה לנמענים הגמוניים. ניצני המחאה שהופיעו אצל ביטון מופיעים אצל שטרית ביתר שאת כשהמחאה מייצגת קבוצה ונמעניה מוגדרים. השימוש בשפה המרוקאית משמש את שטרית לא רק לחיפוש אותנתיות אלא גם ליצירת חיץ בין הדובר לנמעניו. אין תרגום לביטויים בגוף השיר, אין דרישה או הצעה לתיקון אלא רק התרסה וכעס. האני השירי מחפש את זהותו המזרחית ומקשרה לראשונה למוצאו הערבי. השירה בשביל שטרית היא מקום של התנגשות עם ההיסטוריה ועם הספרות.

כשם שמוצעות שלוש אפשרויות לשירה מציעים משוררים אלה גם שלוש דרכים להתבונן על מושג הזיכרון והעבר. אצל ביטון הזיכרון שאול מדור ההורים, הזיכרון פנטסטי ומסתמך ברובו על זיכרונותיה של אמו מכפר מולדתה. ביטון מתנתק מן המציאות הישראלית ומעניק מקום לעבר על חשבון ההווה, אך הוא עושה זאת מתוך התבוננות מפוכחת במושג הנוסטלגיה המערבת אירוניה מצד אחד ופיוס מצד אחר. ביטון מאדיר דמויות מזרחיות ומציגן כאנטי סטריאוטיפ וכך מנכיחם בזיכרון המזרחי והלאומי ויוצר זיכרון חלופי לזיכרון ההגמוני ותיקון נרטיבי לדה לגיטימציה של התרבות המזרחית.

אצל שטרית ושמואלוף הזיכרון קטוע כתוצאה מתיווך דור ההורים. שטרית מבקש ליצור קשר למקורות על ידי הטמעת זיכרון לא מודע קולקטיבי יהודי, זיכרון נוסטלגי לילדות שבארץ וניכוס מסורת ערבית לתוך הזיכרון הלאומי. אצל שמואלוף יש ניסיון להבין את דור ההורים באמצעות עיצוב מחודש של הזיכרון.

הזהות המזרחית כפי שהיא באה ידי ביטוי בשירים הנסקרים בעבודה זו היא זהות דינאמית תלויית הקשר מקום וזמן, היא מגיבה למציאות הישראלית ומתגוונת בעקבותיה. וכפי שמחקר זה מנסה להראות השיח על הזהות המזרחית אף הוא דינמי ונדמה שמתעדכן תדיר.

מחקר זה מתפרש על פני שלושה עשורים. ראשיתו בהופעתו לראשונה של קול ייחודי של "אני מזרחי ישראלי" בספרו של ארז ביטון מנחה מרוקאית מ-1976. פרסומו של ספר זה ובהמשך של ספר הנענע, ואופן התקבלות יצירת ביטון, ביססו את היסודות שאפשרו למשוררים ויוצרים מזרחים להשמיע את קולם. אין ספק, שגם הופעתה של עבודה זו נשענת על יסודות אלה שהיוו מסד להתפתחותה של התרבות המזרחית בחברה הישראלית.

 

[1] ראו: הפורום ללימודי חברה ותרבות במכון ון ליר,  בתוך שנהב, חבר ומוצפי-האלר, 2002, 27-15.

פורטונה לא גרה בקומה ה-23 (סיפור)

 

לסבתא שלי, יש חברה טובה בשם פורטונה. כל השנים אהבתי את השמות האלו, שסמי שלום שיטרית כתב עליהם ביופי : "והיו לנו שֵמות עם ריח חוּס לָאָרֶס:/ אלן, וְיֵה אָ-לָ-מֵזוֹ. וִיט/ז'קי, טְלַע אלְ-דַאר, דְעְ'יָה./ והיה בבר עם גוּפָה מְשֻלֶשֶת/ופטריק וז'וז'ו ודדה./ לבנות היו שמות פעמונים:/ בריז'יט, אליס, מישל/ז'ורז'ט ואנט.// והמורה רשמה לנו ביומן שמותינו עבריים:/ אילן, יעקב, אברהם,/ דוד ועליזה, זהבה וחנה./ כְּכְּכְּכְּ… יעני באה לַגִיד לנו./ ידענו./ אבל התעקשנו/ עוד קְסָת ניחוחַ חוּס לָאָרֶס…"

וידעתי שיום אחד אני אבוא ואשתמש בשם פורטונה, וכשכתבתי את הסיפור הראשון, שלא האמנתי שאיש יאהב (סיוט שחזר בתוך תודעתי), ושהעורכים שלי מאוד אהבו.

פורטונה, היא אלת המזל, והיא חברה של סבתי הבגדדית, ואני מתגעגע אליה.

קחו את הסיפור הראשון שלי "פורטונה לא גרה בקומה ה-23" http://e.walla.co.il/item/2801333

 

CC BY-SA 2.5
CC BY-SA 2.5


פורטונה לא גרה בקומה ה-23


חשבתי שאני הוזה את הופעת המהמר בחניה השוממת של המלון. רגע אחד החניון היה ריק מאדם ותנועה, ורגע שני הוא נעמד כמה מאות מטרים מול המלון האילתי, שעוצב כמו הפירמידה הכהה של לוקסור בלאס־וגאס. המהמר לא ביצע איזו תנועה קודמת שתוביל אותו לנקודה שבה הוא עמד. הוא לא רץ, זחל או ירד מטרמפ במכונית; הוא לא סגר בעדינות את דלת המונית העלומה; הוא לא דילג, קפץ או הלך באיטיות. בפשטות רבה הוא הביט, קפוא, אל נקודה מוזרה שהתמקמה מאחורי.

החום האילתי תיעתע בי והזכיר לי שאני לא יליד המקום. הטמפרטורות ממש הרתיחו את האספלט, והקווים שהפרידו בין חניה לחניה זיגזגו להם. התעתוע האקלימי נאחז בעיני ולא עזב. בטבעיות מסוכנת נתקע מבטי במהמר המוזר.

הכרתי את המהמרים האלו שיצאו מהקזינו בלי שקל בכיס. אולי בצדק, והמלון לא רצה מקרים אבודים, אובדניים ומזמיני צרות שכאלו, שילכלכו, יעני במקרה, את רחבת הלובי שלו. לכן לי ולכל המאבטחים היתה קרן קטנה של כסף, בשביל לסדר ת'עניינים (במקרה שעניין צץ לו ככה פתאום). האמת שאף פעם לא השתמשתי בה. אבל היתה לי היכולת להעניק ללוזרים גמורים כמוהו כמה ירוקים לחזור לביתם שבאיתקה.
המהמר הזה צעד על מגפיים איטלקיים בגודל בינוני בצבע חום שחוק ביותר. מכנסי הפסים שלו שייכו אותו לאיזה מועדון גולף של פנסיונרים אנגלים שגלו מארצם ומזמנם. על חזהו השעיר נחה לה חולצה לבנה מוכתמת, אולי כתמי יין אדום, או רוטב ספגטי. את כתפיו כיסה בלייזר כחול כהה ומקומט, קטן למידותיו. תהיתי מתי בפעם האחרונה הוא הביט בראי. פניו עטו את המבט המובס הזה: מצח מקומט להפליא, שיער מרוט, פנים צרובות חמה, שפתיים שחוקות ושבורות, אף שהתפצל בתחתיתו לשני חלקים ונראה כאילו עומד להתפוצץ, אוזניים עצומות כאוזניו של טרול מכוסות שערות וקשקשים לבנים ואפורים. כשהתקרבתי אליו גיליתי שרקע עיניו, שבטח היה פעם בהיר, כחול, עם אישונים קטנים וחומים, נשטף בדם. המהמר לא ספר אותי ולא זז ממקומו. לא יכולתי להוריד את עיני ממנו. נלחצתי קצת מחוסר יכולתי להבין אל מול מי אני עומד. הוא היה סוג של פסל אנושי דהוי ומרופט, שוודאי מתחנן לג'ובות מתיירים ונופשים בטיילת של אילת.

הוא היה מבושם במה שנראה בלתי אפשרי: ריח לימוני משכר וניחוח עופרת שהזכיר לי את מעיינות הספא של בית ההבראה "ארקדיה". דווקא כששאלתי לשמו, הוא שתק והחריש. בדרך כלל מהמרים מפסידנים שכמותו היו ממלמלים קטעי דברים קבועים, שרק קיבלו ניגוני צלילים משתנים כשבקעו מתוך שלל גרונות של לוזרים מקומיים, תיירים אבודים או פליטים מזדמנים.

שעות הצהריים היו ללא ספק השעות המנצחות במפרץ פעור הפה, שהתחלק בין שיני עקבה לבין שיני אילת. תיירים עשו כל שביכולתם להתעלם מההפסד הידוע מראש שלהם תחת אימפריית קרני השמש העוצמתיות. שתיתי מבקבוק המים המשומש, שישב בתוך הז'קט הצהוב המכוער שקיבלתי מחברת האבטחה. הרמתי את הכובע השחור, העברתי יד רטובה על שערי הארוך והידקתי את הקוקו בגומייה כחולה כהה. החזרתי את הכובע בצורה משוחררת, והמהמר לא זז אפילו מילימטר. חזרתי ושאלתי לשמו, אך הוא לא עזר לי בשִיט. מטיילים חזרו בזוגות ושלשות אל בית המלון. לא רציתי להזעיק מאבטח נוסף לעזרה, אך זו היתה ההזדמנות היומית שלי להראות שאבטחת המלון בשליטתי, וחלמתי להיות מתוגמל בבונוס על פעולה שכזאת.

לא יכולתי לעזור לו בלי שיזדהה. ניסיתי לשאול אותו מה שלומו, ומאיפה הוא מגיע, ועל מה הוא מסתכל. אך עיניו האדומות העייפות נראו מסוממות, מפוחדות, ופיו נדם. ברוך השם, לא נדף ממנו שום ריח של אלכוהול. שוב דרשתי שיזדהה בפני. והנחתי את ידי על האקדח. אצבעותי התמלאו בשמן מסריח שלא אהבתי. זיכרונות מצחינים חזרו אלי מעטיני צינור הגריז שדחפתי לכל הפְטמות של טנקי המרכבה. אף פעם לא הצלחתי להיפטר מהגריז באצבעותי, גם אחרי שעזבתי את הצבא. הוצאתי את אזיקוני הפלסטיק. מתחתי אותם בלהיטות מול עיניו, שפזלו קמעה ולא הפסיקו להביט מאחורי. בדקתי כמה פעמים את המקום שאליו הביט, אך לא הצלחתי להבין: לאן לעזאזל הוא הסתכל, ומה העניין שהוא מצא בנקודה ההיא. האזיקונים בצבע בז' בהיר התקרבו אל עבר ידיו, שפָּנו מטה.

"אסור לךָ לדבר איתי," הוא אמר באופן ברור, אסרטיבי, בהיר, כאילו אדם אחר לגמרי נולד ממנו. קולו היה שנוק וחנוק. מיתרי הגרון שלו נשמעו כמו של מעשן כבד. אך למרבה הפלא ציפורניו לא היו צהובות. "אסור לךָ לדבר איתי," הוא חזר בקצב הולך וגובר וללא הפסקה. קולו הסתלסל לתוך מערבולת מפותלת, מתארכת, מתאבכת ומשתוללת של טירוף מילולי: התקף אמוק שלא פגשתי.

אני לא זוכר באיזו נקודה הוא הפסיק ושתק, אבל המאבק היה קשה ומפחיד. מחיר הדממה הרקיע שחקים לאחר הצגת האֵימים שלו. מרוב שקט היה אפשר לשמוע אותנו נושמים בצורה שונה: אני בכבדות — שוקל להשתמש במשאף האסתמה הכחלחל שלי, והוא בקלילות — מחריש בכוח לא אנושי את חותם לבו וריאותיו. גופו, שהיה רך וקל להנעה, נענה לי. רק שפתיו התמלאו ריר לבן, לא נשלט. רוק שהצטבר כאזהרה דחופה בזוויות הפה. פחדתי שמא הוא חולה איידס, זאבת, או כלבת והשד יודע מה. כמה פעמים התרעתי בפני האחמ"ש שלי, שנזדקק לכפפות מנתחים כדי לשמור על כפות ידינו מזיהומים. כעסתי על עצמי שלא השקעתי סכום כסף קטן בכדי להגן על עצמי. אזקתי אותו בכוח. הבטתי סביב בכל השטח. לשמחתי, אף אחד לא הביט אלינו. אוטובוס של פנסיונרים ממועדון הבינגו המשותף של היישובים להבים ואל־עראקיב היה אמור להגיע, אך כנראה איחר.

התקדמנו לכיוון הכניסה של המלון, תיכננתי לערוך לו חקירה שגרתית בחדר שליד הלובי. כמעט על סף הכניסה, מצדו השמאלי של המלון, התפרץ המקרה שהפסיק את מסלולו של היום השישי. אולי איפשהו במקום אחר מישהו קידש ושיבחַ "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אבל אצלי המהמר לא הפסיק את מלאכתו אשר עשה, ובטח שלא בירך עליה.

"מצטער, אבל אני חייב להביא אותך לחקירה," אמרתי לו, ועל כל אות, הברה, ניקוד והטעמה שילמתי בהפעלת הבלנדר המסתחרר בגרונו המשתנק. במילים אחרות, הוא שוב החל להשתולל בטירופו הפראי ומלא העִוועים. לא ויתרתי וניסיתי להשתלט על המצב. חולצתו נקרעה, והוא הקיא על המפגש בין האספלט למדרכה, המשתפלת עד להתמזגות בקיר המערבי של המלון. נגעלתי מהמחשבה שהוא גם השתין במכנסיו. הוא הפליץ, ופחדתי שהוא אפילו חירבן. משמרת שגרתית שכזאת הפכה לזוועת עולמים, ורציתי לקבור אותנו. למזלי המצלמות בכניסה צילמו רק את המפגש הראשוני בינינו. גררתי אותו פנימה במהירות שיא. ושכחתי להזעיק מאבטח שיחליף אותי בגִזרה המערבית. הכנסתי אותו למלון מהדלת האחורית. הוא התעלף בידי. סטרתי לו במעלית השירות, שירדה לחדרון שלי בקומת המרתף, 4־. הוא הראה סימנים של התעוררות, אך לא תיקשר. נכנסנו לכוך הקטנטן. הורדתי את חולצתו שהכילה רק כרטיסייה של אגד. הכרטיסייה היתה מנוקבת כולה, אז זרקתי אותה לפח. מתוך מכנסיו בלט ארנק, עם עשרים אגורות ורבע דולר ותזכורת לגבי דבר דואר רשום, שחיכה לו בתחנת הדואר ברחוב יצחק 1 או 7, היה די קשה לקרוא את המספר, ובכל זאת זיהיתי גם את שמה של העיר טבריה. התאריך של דבר הדואר הרשום עבר וחלף כבר לפני כשנה וחצי. הנחתי שהוא החזיק בתזכורת לגבי הדואר הרשום רק בשל קרבה רגשית כלשהי לחפץ. בכיסיו הפנימיים היו בדלי סיגריות מנטול של "פאל־מאל". לא היו לו גרביים ורגליו לא הסריחו. המגפיים שלו היו מלאים בחול כשהפכתי אותם. עקרב צהבהב־כתמתם קפץ החוצה במהירות שיא וחלף החוצה תחת דלת הכניסה לכוך שלי. עזבתי את המהמר שכוב על הרצפה כדי לרסס את הכניסה באיזה K500. פתחתי את הארון הירוק מתחת לכיור ולא מצאתי שום חומר לרסס בו. עקרבים קטנטנים התפזרו על כל הרצפה. כנראה חשו שהמגפיים נעו, וברחו מתוכם החוצה. לא מעכתי אותם מרוב פחד מצמרר. הידקתי מגבת סביב הפתח של דלת הכניסה. הכנסתי את חליפתו ומגפיו לתוך שקית אשפה שחורה והידקתי את השרוך הירוק בפתחה. זהו שק הכביסה שלו, גיחכתי לעצמי.

המהמר לא בדיוק נרדם. נשאתי אותו כשחזהו בתוך ידי וזרקתי אותו למקלחת, למרות שלא היו לי מים חמים. הוא לא התעורר. בדקתי אם הוא בלע את לשונו בטעות. הוא נשם בכבדות ונרגעתי קצת. הוא היה מקועקע בווריאציות שונות של מדוזה: על כתפו השמאלית אפשר היה לראות את פניה בפה פעור, מביטה לצדו השמאלי, בצבע כתום על רקע שחור־ירקרק; על החזה הנשי שלו ישב קעקוע ורדרד שבו היא הביטה כלפי מעלה לצדו הימני. נחשי שערה הסתלסלו והתפשטו אל מעבר לשד הימני שלו; על גבו השתרע קעקוע ענק של איזה לוחם עם חרב שהחזיק את הראש הכרות שלה. הלוחם עטה על פרצופו מבט שלֵו. שֹערה הזכיר לי גפנים קטנטנות; על בטנו התחתונה התמקם לו קעקוע עם פניה בזהב ושערה בירוק. פיה הפעור בתדהמה חפף בדיוק רב את טבורו — בדיחה שסחטה ממני חיוך רגעי.

לא היתה לי ברירה, אלא לנגב אותו במגבת שלי, כי לא היו לי עוד מגבות נקיות. הוא התעורר וסימן לי להוריד את האזיקונים. הבאתי סכין יפנית וחתכתי אותם. הוא לקח ממני את המגבת והסתובבתי. נתתי לו מכנסי ג'ינס כחולים וחולצה לבנה. לבשתי מדי עבודה צהובים חדשים ששמרתי להזדמנויות חגיגיות. באי־נחת הוצאתי מארנקי שטר של מאה שקל.

המהמר לא בדק היכן מגפיו. הכול נעשה בשקט רב, כי כל מילה יכלה להחזיר אותנו לנקודת אפס. מזגתי לו קפה שחור עם הל בספל של התרמוס הכסוף. נכנסתי להשתין, וכשחזרתי הוא פשוט נעלם.

חיפשתי אותו בכל הקומה ובמעלית. עליתי למעלה ויצאתי החוצה. הקפתי את המלון, שאלתי מאבטחים אחרים, אך לא מצאתי אותו.
בערב בדקתי את הקַלטות השונות של מצלמות האבטחה. חיפשתי בהן את האירוע שהתרחש בכניסה, כשראיתי אותו לראשונה מפציע בחריגות שלו. לא מצאתי אפילו פְרֵיים אחד שלו. הבטתי בי, כנקודה מטושטשת של מדים צהובים ומשומשים לעייפה, מתקדם לאיזו נקודה אחרת ומדבר לאוויר. התוצאה היתה ברורה: הוא היה מחוץ לתמונה. הנחתי שהטכנולוגיות התקדמו, והוא יכול היה לחדור למצלמות האירוע ולמחוק את עצמו. אולי פגשתי בסוכן ביטחוני כלשהו. הדברים העסיקו אותי ולא ירדו ממוחי שקדח, ניקב וחפר. בדרך חזרה לחדרי פיקפקתי בכל מה שידעתי. ספקות החלו לכרסם בזיכרוני לגבי כל מה שקרה. פחדתי שאולי זה היה איזה פלשבק מאיזה טריפ שלקחתי בתיכון. ובכל זאת היו סימנים של מאבק על הידיים שלי. רצתי לחדר לבדוק אם המגפיים ובגדיו שוכבים בשק הכביסה המאולתר. חששותי התממשו, שק הכביסה המאולתר נעלם.

שאלתי את החדרן שסידר את החדרים אם הוא לקח את שק הכביסה מחדרי, אך הוא ענה שלא. לא ידעתי אם לדווח על המקרה ולהחזיר לעצמי מאה שקל ולהסתכן בכך שיבדקו את התלונה שלי, או להפסיד מאה שקל ולהשתיק את הסיפור. פחדתי שיפטרו אותי. חסכתי כל שקל עד לקבלת המענק הממשלתי שהובטח בגין עבודה מועדפת.

בלילה ראיתי אותו בזווית עיני יושב לבדו בשולחן חדר האוכל עם כוס קפה שחור מהסוג הפַארְשׁ של המלון. הוא לא זז אפילו מילימטר ממקומו. לקחתי עוגת שוקולד חמה והתיישבתי לצדו. האחמ"ש ראה אותנו והצטרף, מבלי שנזמינו. לא הצגתי את המהמר, זכרתי את הכלל הלא כתוב ולא רציתי להפר אותו. התפללתי שגם האחמ"ש ישתוק ויכבד את האכילה בדממה. והזמן הקצר התארך, התפשט ונמרח בכבדות והפך לבלתי אפשרי. וואלק, אני נשבע שבקושי נשמתי. חשבתי על המהמר. הוא היה בדרך ללא מוצא: כל זכייה אפשרית שלו לא היתה מצילה אותו מהפסד נוסף. אנשים מסוגו לא יודעים מתי לעצור. האחמ"ש הלך להביא לו קינוח, וכשחזר הוא הצחיק אותי, כהרגלו, בבדיחות קזינו עדתיות על המבטא של המהמר הטיפוסי, שלא יודע אנגלית. עשיתי את עצמי צוחק וחיכיתי שהסיוט ייגמר. בזווית העין הבחנתי במהמר שחייך אלי, חיוך קפוא כזה שלא זז לשום מקום, ללא התחלה, אמצע או סוף, ממש כאילו נתתי כסף לפסל האנושי ברחוב, והוא עכשיו עושה את עצמו שמח, במחווה שלא אהבתי. אולי הוא הבין את הלחץ שהייתי נתון בו. קיוויתי שהוא עדיין זוכר שנתתי לו בגדים וגם שמרתי על כבודו, והכי חשוב: לא הסגרתי אותו לאחמ"ש. הפניתי את כל חיוכי ותנועות ידי לאחמ"ש, שלרגע לא יתפרש למהמר שאני מדבר איתו. הסתכלתי על המהמר שהכניס את ידו למכנסיים שנתתי לו. הבגדים התמלאו כתמי בוץ לא מובנים. המהמר הוציא זִ'יטוֹן צהוב שחוק ונתן לי אותו. הסכום היה גבוה. התפלק לי הנהון קטן בראש, והלכתי כולי בפחד שהוא יתפרץ באיזה רגע ויסגיר את הקשר שלנו. ניגשתי לפדות את הז'יטון. הבחורה בקופה שאלה כיצד השגתי אותו. לא עניתי וביקשתי את הז'יטון בחזרה. שנינו ידענו שהקזינו אסר על עובדי בית המלון להתערבב עם המהמרים. הבטתי בה בחשדנות, והיא לא נתנה לי שום מבט מרגיע. צרות עמדו להגיע, מצחי התקמט, והרגשתי טיפות זיעה בכפות ידי. ירדתי לחדר להתקלח ולחשוב על הצעד הבא, אם יפטרו אותי.

בחצות הלילה העמידו אותי בעמדה המזרחית בתוך הכניסה של החניון. מנכ"ל המלון נכנס למלון בכניסה המזרחית דרך החניון והגיש אלי את תיקו. בדקתי אותו בדיוק לפי ההוראות שניתנו. המנכ"ל חקר אותי מאיפה קיבלתי את הז'יטון, וידעתי שהוא לא יאמין לאמת. כחצי שעה לאחר פגישתנו קיבלתי אס־אם־אס שאני מפוטר, ושאני מתבקש לעזוב את העבודה עד שני בבוקר. טעיתי.

למרות השעה המאוחרת התקשרתי לאחמ"ש והתחננתי לשימוע. הבטחתי להסביר הכול. היו לנו יחסים מעולים וניהלנו כמה שיחות נפש, וידעתי עליו דברים שאַפְחַד לא ידע. הפצרותי עזרו והאחמ"ש קרא לי לחדרו. סיפרתי לו על המהמר. אך לא היו ברשותי שום הוכחות לקיומו, חוץ מהשריטות על זרועותי שלא שיכנעו אותו בְּשִיט. האחמ"ש נשבע בכל היקר לו, שהוא לא ראה אף אדם שישב לצדי בשולחן חדר האוכל. ברגע שהשתוללתי, הוא נאטם. רציתי להרוג אותו. אבל פשוט יצאתי וקיללתי, בצורה שישמע וידע שהוא התמנייק אלי.

הייתי צריך עוד לפחות חודשיים כדי לסיים את העבודה הנדרשת, ולא ידעתי איך אמצא עבודה בתקופה כל כך יבשה בתיירים. ירדתי לחדרי והרגשתי זעם כלוא בתוך רחמים עצמיים. שלחתי מייל לאחראית על משאבי אנוש. להפתעתי, היא החזירה מייל מיידי פושר וכתבה שפיספסתי את מועד דמי ההבראה ושאני לא זכאי לפיצויים. היא הוסיפה שכדאי לי לגשת באותה הזדמנות לסניף של חברת כוח האדם ברחוב 2768 ולקחת את את המתנה לראש השנה — מחזיק מפתחות בצורת באטמן.

רציתי להתפוצץ על משהו או מישהו ושמחתי שאין עלי נשק. בסביבות ארבע באותו הלילה באתי לצאת מהמלון עם הטרולי הכחול כהה שלי, בתקווה להגיע לתחנה המרכזית של אילת ולקחת אוטובוס לתל־אביב שיוצא בחמש ושש דקות בבוקר. איך שהתקרבתי לעמדת האבטחה כדי להזדכות על מדי העבודה שלי, ראיתי את המהמר, בפנים טרודות, מקפצץ פנימה ברגליים יחפות. הוא לא הביט ימינה או שמאלה, ודילג בריצה קלה למעלית האמצעית של המלון. רצתי בחזרה אחרי המנמניאק לאותה המעלית. ביד אחת משכתי את הטרולי שלי וביד השנייה החזקתי בחבילת המדים. זרקתי את המזוודה פנימה לתוך חלל המעלית, ופאק, נשברה לי הידית של הטרולי. דלת המעלית נפתחה מחדש. זינקתי לצד המהמר, וכל מי שהיה בלובי הביט במחזה וקפא. פשוטו כמשמעו. כל מי שהיה בלובי התאבן. לא יכולתי להאמין למראה עיני. עד ששיפשפתי אותן, כבר נסגרה דלת המעלית. כבה האור. כפתור חדש הופיע וניצנץ בחשכה: קומה 23. הרגשתי שמשהו חסר לי, וראיתי שהמדים נפלו לי מהיד ונשארו מאחור על שטיח רצפת הלובי.

עמדנו בחושך. חשבתי על כל ההתרחשויות, ובמיוחד על העובדה שהתגלתה עוד קומה במלון. אבל לא הצלחתי לזרוק מתוך מחשבותי איזה עוגן, שייתן לי נקודת אחיזה בתסבוכת הזו. אולי הייתי אמור לצאת החוצה ולהביא בחזרה את מדי העבודה, כדי שלא יחייבו אותי עליהם. בין המחשבות שרדפו אחת את השנייה, ידי הימנית קבעה עובדות בשטח: היא התפתתה מעצמה ללחוץ על כפתור קומה 23. האור במעלית נדלק והיא טיפסה במהירות לקומה המבוקשת. המהמר רעד מקור, ואילו אני הזעתי מחום. ויכולתי לראות שהוא מוטרד מהעובדה שהצטרפתי אליו. הייתי די מופתע מהפעולה הפתאומית שידי הימנית כפתה עלי. פני המהמר הביטו למעלה, ישר אל תוך האור, שהתנפץ החוצה במסננת של בוהק המנורה השקועה בתקרת המעלית. כשהגענו למעלה, כבר הייתי די בטוח שהוא לא רצה שאבוא איתו. הרגשתי לא רצוי, אבל ניסחתי בתוכי סיבה ברורה והחלטית: הייתי חייב לברר מי הוא ומה הוא רוצה ממני. פינטזתי שאשיג ממנו פיצוי על הפיטורים שלי, למרות שזכרתי שכיסיו היו ריקים בפעם האחרונה שהפשטתי אותו. חולצתו הלבנה נצבעה בכתמים אדומים. ציפורניו גדלו בצורה דוחה, ורציתי לגזור לו אותן. הבטתי כמוהו למעלה בכדי לראות ולהבין מה הוא רואה שם. חשבתי ששמעתי בכי מצמרר של תינוק שנשכח בעגלה. שערות זרועותי הצטמררו לשמע היללות. רציתי להרים את גגון המעלית בכדי לחפש אותו. אבל אז האורות היבהבו בצורה מוזרה, וראיתי רק חלקים מפניו, והייתי חייב לעצום את עיני שסונוורו ולאטום את אוזני. עשיתי הכול כדי לא לשמוע את ההתייפחות של התינוק שסבל, זעק, צווח והשתולל בבכי.
מיד עם השינוי בהבהוב האורות במעלית, פתחתי את עיני, וראיתי שפני המהמר הופנו לרצפה כאילו הוא איבד משהו. רציתי להגיד משהו, אבל אזהרתו עדיין היתה תלויה באוויר בינינו. הקמט הזה בין עיניו וזווית מבטו כלפי מטה הזכירו לי בצורה מוזרה את אבי. כשהייתי ילד, אבי לקח אותי איתו מהבית בעפולה ליקנעם עילית. הוא עבד כסוכן מכירות סיטונאי של כלי כתיבה והיה צריך לגבות שם כמה צ'קים. הוא היה מבוגר מדי, רוב החנויות היגרו לקניונים והוא לא הצליח למכור הרבה, אבל איכשהו נשארו בערים שונות כמה חנויות זעירות שהיו חייבות לו סכומי כסף. הנסיעה לא היתה מוצלחת, והוא לא הצליח לגבות את החוב. היו אלו הימים האחרונים לפני שהמעסיק שלו פיטר אותו. גילו היה שישים ושבע. אני הייתי בן שבע־עשרה וחצי. בדרך חזרה למכונית, לקראת נסיעתנו הביתה, ראיתי שהוא לא מרגיש בנוח ומביט ללא הרף במדרכה. למרות שלא שאלתי, אבי הסביר לי, בגאווה נואשת, שהוא מסתכל על הרחוב, כי בעבר הוא מצא שטר של חמישים שקל דבוק לאספלט, ללא בעלים. ככל שהתבגרתי, התביישתי בנו ולא סיפרתי לאף אדם את הסיפור. הרמתי את מבטי כי הגענו לקומה 23 והדלת נפתחה ישר לתוך מסדרון צר שהתמשך לרוחב. מולנו היתה סוויטה שהדלת שלה פתוחה.

המהמר עמד. פניו התמלאו במרור, חמיצות וקדרות. הוא הביט קדימה, אבל לא זז. פניו התעוותו. הוא התאבן. הבכי המטריד של התינוק פסק. הבטתי קדימה לתוך הסוויטה המבולגנת שלא סודרה זה שנים. מי ששָכַן במקום התעלל בכל חפץ, רהיט וריפוד של החדר. הסוויטה נראתה כאילו להקות רוק עברו והוציאו את זעמן על כל העצמים: הטלוויזיה, הראי, החלון וכיוצא בזאת כל שאר הדברים שניתן היה לשבור ולנפץ. הבלגן הרגיע אותי, ונפלט לי מעין חיוך. רגלי השמאלית פסעה קדימה. התעוררה בי תשוקה לראות את המפרץ בפעם הראשונה מתוך המרפסת העליונה ביותר בפירמידת המלון. דגל עַקַבָּה נראה בבירור קפוא במקומו וסימן לכל הרוחצים כי הרוח לא העלתה אף גל קטנטן אל תוך חלל הפה הפעור של המפרץ. איך שרגלי הימנית פסעה בכדי לאזן את התקדמות רגלי השמאלית אל השטיח האפור המכוער שהתפשט לו מקיר לקיר במסדרון הצר, זעקה השתחררה מהמהמר שרץ היישר אל מרפסת הסוויטה וקפץ למטה. רצתי מיד אחריו, אבל לא הספקתי. שמעתי את עצמי שואג "לא, אל תקפוץ!" באופן מיותר וחסר כל משמעות.

החבטה שלו עלתה באוזני עם הצעקות והסערה שהגופה המרוסקת עוררה. מהר מאוד הגיעו אמבולנסים ומשטרות. לא רציתי להביט מעבר למרפסת ושיחשבו שיש לי נגיעה להתאבדותו. בהלה וחרדה עמוקה התפשטו בגופי ולא יכולתי לזוז. הטלפון שלי צילצל ושמעתי דפיקות. זכרתי שהדלת היתה בכלל פתוחה כשנכנסנו, ובכל זאת היא נסגרה. קירבתי את הנייד לאוזני ושמעתי בדיוק את פסקול השניות האחרונות: צעקתו המסויטת, ריצתו, זעקתי המיותרת. הרצועה נעה בלופ מפחיד. הטחתי את הסלולרי על הקיר והוא התנפץ ומסכו נשבר, ובכל זאת שמעתי בראשי הלוך ושוב את הלופ חוזר ונשנה. זרקתי את הנייד אל מעבר לחלון המרפסת, אך הוא חזר פנימה כמו בומרנג ופגע בראשי. התכופפתי מכאב. נזל לי דם. הלכתי לשירותים כדי לנקות את הפצע שדימם בראשי, הברזים היו שבורים וגם האסלה. קשרתי סביב מצחי חתיכת בד מחולצתי. התחשק לי להשתין ולשתות מים. לא התאפקתי. בתחילה השתנתי על ההריסות, ואחר כך מצאתי את עצמי מחרבן בישיבה דרווישית, כשברכי מכופפות וישבני קצת מורם מעל הריסות השירותים. כאב לי הראש והדפיקות על הדלת המשיכו בקצב די קבוע, והיה גם איזה קול, ששמעתי רק את הבאסים שלו. קמתי וניגבתי את עצמי בחלקים שקרעתי מהחולצה, ונותרתי רק עם מכנסיים. שנאתי את הכרס שגידלתי, בגלל הארוחות של המלון. היו לי כבר שערות לבנות בחזה, למרות שרק השתחררתי מהצבא.

רציתי לחזור כבר לעפולה, אבל אף אחד לא חיכה לי שם, ולא רציתי לשמוע ממשפחות הורי. לא ידעתי מה לעשות הלאה עם חיי, הצטערתי שהצבא נגמר כל כך מהר. איך שכולם חזרו לביתם ונשארתי להגן על הבסיס בגופי, דמיינתי שהמטבח הוא של הורי, והאפסנאות של אבי, והחדרים של הדודים והדודות שלי. הבסיס כולו הפך לתכשיט יקר של המשפחה שלי. דמיינתי את עצמי כבן מלך — רמטכ"ל, שנזרק לכפר של עניים. יומאחד פינטזתי שאגש לרמטכ"ל והוא יגיד לי: "אני אביך." הדפיקות התחזקו והכו בכוח על הדלת, ואליהן הצטרפו צעקות לא מובנות. כמעט ששכחתי את עצמי יושב על הקיר ומריח את הריחות של החרבון והשתינה שלי.

לא ידעתי מה לעשות. שתקתי וזחלתי לעבר דלת הכניסה. הבטתי בתוך העינית ומדדתי כל צעד וצעד. ראיתי את המהמר וקרקפתו המרוסקת, כשחצי מפניו מעוותות אחורה, עומד עצבני. לצדו עמדו שוטרים, ש"השם ישמור" — פרצופיהם היו מעוותים באופן שלא הכרתי בעבר — הם היו חסרי פנים. זחלתי למרפסת, הזזתי את הווילון קמעה ובדקתי את האפשרות של קפיצה לקומה השנייה. אבל הליקופטר חזר ועלה לאוויר, ולא רציתי להסתכן ביציאה החוצה. רקותי כאבו במקום שממנו דיממתי.

הטלוויזיה המנופצת לרסיסים נדלקה בדיוק כשהדפיקות על הדלת הפסיקו. הרמקול שלה עבד ושידר פעם אחר פעם את הכניסה של המשוגע הזה לחדר, שמעתי את צעקתו מלווה בזעקתי. לטלוויזיה לא היה תקע או כבל. הסתכלתי סביבי וחיפשתי מוצא. אטמתי את האוזניים ועצמתי את עיני וקיוויתי שהבוקר יעלה. מים מחדר האמבטיה החלו להציף את החדר. לא היתה דלת לאמבטיה, ולא זכרתי בכלל שהיתה שלולית כלשהי או צליל של ברז דולף. המים התגברו עד כדי זרם עצום של מים שהציף את הסוויטה. חלון זכוכית חשמלי שלם פרץ מתוך קיר המרפסת וסגר על הסוויטה. המים החלו לעלות על גופי. לקחתי את הטרולי שלי וזרקתי אותו על חלון המרפסת, אך זה לא נשבר ואפילו לא נסדק. אולי הוא היה חסין זעזועים.

חזרו הדפיקות והקולות המוזרים שלא הצלחתי להבין מה הם אומרים. ניסיתי לשבור את הדלת, ראבק, שייכנסו וייקחו אותי לאן שירצו. היא לא זזה, המים החלו להסתובב. מערבולת עצומה חגה בתוך הסלון, וכל החפצים הסתחררו סביבה. מצאתי את עצמי נאחז בארונית הטלוויזיה בכדי לא להיסחף אל מרכז המערבולת. היתה לי דרך יציאה אחת מכל הטירוף הזה, ההזייתי והלא הגיוני: הנעתי את רגלי מצד לצד בכדי לא להישאב. ובכוחותי האחרונים זרקתי את ארונית הטלוויזיה על חלון המרפסת. החלון נסדק, אך הוא עמד בלחץ של הטירוף האבסורדי שהסתובב ונערם מסביבי. כשהייתי קרוב לתקרה, זיהיתי את קולו של האחמ"ש שעמד מחוץ לדלת, אך לא הבנתי מה לעזאזל הוא אמר. בלעתי מים רבים שטעמם היה חמוץ ורע.

הרגשתי חסר אונים. נזכרתי כיצד אמי עזבה את הבית יום אחד, ולא חזרה. אבי ז"ל עשה כרגיל את הצגת ה"שיגעונות" עם הטלפון שלו. זאת משום שהוא היה צריך שאמי תזמין לו אחות. לא הבנתי למה ובשביל מה הוא שיגע את אמי, וואלק היה לו טלפון, והוא יכול היה להתקשר בעצמו, אבל תמיד הוא אמר שהוא לא שומע טוב, ושהמכשיר לא עובד, ושהוא לא זוכר איפה המספר שלה, התנהג כמו ילד מפגר שנותן תירוצים מיותרים למורה שלו, וממש חושב אותה למטומטמת. אמי, שהתנהגה כמו אחות סיעודית, מנעה מאבי ללכת לשירותים במשך ימים שלמים. לא ידעתי מתי אראה אותה שוב. היא לא היתה מהסוג שמשאיר אחריו עקבות. רק כשגיליתי שהיא רוקנה את חשבונותיו של אבי בכדי לממן את אורח חייה האוטיסטי, התחבאתי ממנה.

עם הזמן הערכתי יותר את יציאת אמי לדרך עצמאית, ופחות את אבי שהביא לי את הסעיף. גסיסתו ייסרה וגִיסֵסָה אותי. לא היה לנו כסף לשלוח את אבי לטיפול ניסיוני יקר בארצות הברית, שיכול היה להביא אולי לשינוי במצבו. כל בוקר הייתי מטפטף טיפה זעירה של רעל עכברים בקפה עם הל שהייתי קונה במכולת "אל־פוּלָה". אבל להפתעתי ה"טיפול" שלי דווקא הבריא אותו, והוא הפך רענן, חרוץ, מרוכז. הרופאים לא ידעו להסביר מה קרה לזיכרונו המתחדש. הם ביטלו את האחות מביטוח לאומי שעזרה לי פעם ביום לרחוץ, לנקות ולהאכיל אותו. ביום שבו הפסקתי לעזור לו למות, השטן הזה שנקרא לו אבי קרא לי למיטתו ודיבר אלי בצורה הכי מלוכלכת ומשפילה. הוא היה כל כך נבזי, שחבל לנסות בכלל להסביר מה הוא אמר ומה הוא חשב עלי, על אמא ועל החיים. באמת, בכל היקר לי, אפילו "אלוהים לא ישמור" את מה שהוא אמר לי באותו היום. הלוואי שיכולתי למחוק מהזיכרון אותו ואת דבריו שלא הפסיקו לשרוט לי במוח. הוא החזיק עלי פנקס מלא בחרא, וכך ברגע אחד הוא החליט לפתוח את כל תיבות הפנדורה המזוינות שלו. אין לי מושג איך זה שמצבו נסוג והוא חזר לדמנציה שלו שהפכה גם לתסמונת קללות, או מין טורֶט. לא הייתי צריך להפסיק את הטיפול המיוחד שלי, שדאג לטובת כולנו. ובכל זאת, מחַאֵסְמו מילה אחת טובה לא היה לו לקמצן הזה להגיד לבן שלו. ואם לומר את האמת, העיניים שלו היו מאשימות, הוא כנראה שם לב לרעל התרופתי שרקחתי והבין הכול, הרי יצאתי מרחם הזרע שלו, והוא הכיר אותי ואת חוסר היכולת שלי להתמודד עם הזדקנותו המכמירה ומעוררת הדחייה.

נלחמתי במערבולת, צעקתי לאחמ"ש, למהמר, לשוטרים, לאנשי האבטחה של המלון, למי שזה לא יהיה — שייכנסו — וייקחו אותי — והודיתי במה שיכולתי להודות — סיפרתי על אבי — ואמרתי שאני אשם — ושאני מוכן לשבת בבית סוהר — ראשי נחבט פעם אחר פעם בתקרה, והמשכתי לדמם מהראש. דלת הכניסה נפערה ונפתחה. כל המים שאיימו לבלוע אותי נשאבו למסדרון. לא חיכיתי רגע. רצתי קדימה על השטיח הבוצי המסריח והחלקתי על גבי. לא חיכיתי רגע נוסף. למרות הכאב, הרגשת הביזוי והרגל שהתקפלה ולא חזרה להתיישר, הורדתי וזרקתי את נעלי. ולא עניין אותי אם יהיו או לא יהיו אנשים שיעוטו עלי במסדרון הצר. פתחתי את דלת חדר המדרגות הכבדה בצבע כסף וירדתי למטה במהירות. לא זכרתי כמה מדרגות וקומות ביליתי בקפיצות, ניתורים ודילוגים גבוהים וקשים שהכאיבו לכפות הרגליים שלי. הסימון של כל קומה וקומה אבד. ולא היתה לי דרך להביט למעלה או למטה בכדי לראות את הגג או את הקרקעית של פיר הבניין. בכל קומה ניסיתי להיכנס פנימה, אך לא הצלחתי. כולן היו נעולות. לא הספקתי להגיע לתחתית, כששמעתי את המהמר חוזר על המשפט בטירופו הידוע, "אסור לך לדבר איתי." המילים הסתחררו והתגלגלו לתוך חדר המדרגות המתכתי המאובק והחשוך, עד שהתרסקו אל תוך מסילות אוזני. עליתי בחזרה למעלה והתנשמתי בכבדות. הגעתי מזיע, סוחב רגל אחר רגל ומשתנק. הדלת לחדר המדרגות נסגרה מאחורי כסורג של בית כלא, ולא יכולתי לצאת מהקומה. רציתי להיכנס לחדרים אחרים, אך לא היו כאלו. חזרתי לקומה 23 והמעלית נפתחה והמהמר עמד שם וחיכה לי. הוא הביט בי לתוך עיני וכיווץ את פניו בצורה די מכוערת, מעוותת וכואבת, וידעתי שזהו הרגע שלו לפני שיתחיל לרוץ אל מותו. הימרתי שהוא מחכה לסימן ממני, ולא זזתי. הוא עמד, בֶּטוֹן מוצק בתוך עווית מרה של קמטים ושיניים כתומות, עם חניכיים מדממות ועיניים כמעט עצומות. על רגליו מכנסיים מלאים כתמי בוץ, והרבה גלים קטנטנים של רעד שעברו בין רגליו וידיו. שנינו היינו יחפים. מכנסי הג'ינס השחורים שלי היו הרבה יותר בוציים. ושמחתי שלא היתה לי חולצה. אחרי כמה דקות מתוחות החלטתי לקחת סיכון: הזכרתי לו את כל מה שעשיתי למענו. פניו הפסיקו להתעוות. כשהוא בא לזעוק, ניסיתי לדחוף אותו ולהפילו על הרצפה, אבל נקרעה לי הרגל מאיזו זכוכית שנחה לה מתחת לערֵמות הבוץ, והייתי חייב לשלוף אותה. הוא רץ במהירות לא נתפסת ושוב קפץ למטה ושמעתי משטרות ואמבולנסים. דחפתי כמה שיותר רהיטים בין הסלון לבין המרפסת. וחשבתי מה לעשות. בזמן שבדקתי איך אוכל לקפוץ לקומה 22, פרצו המים מחדר האמבטיה ושטפו אותי ואת כל הלכלוך שנשאר מהמערבולת האחרונה לתוך בור הניקוז של המרפסת. חלון הזכוכית החשמלי של הדלת לא הצליח להיסגר. שמחתי שפיצחתי את השיטה וחשבתי כבר על חלק שני. רק שהמים עלו ועלו, ולא היתה לי ברירה אלא לקפוץ לקומה 22. ברגע האחרון, לפני שגל גדול דחף אותי למטה, הבטתי לראות מי פתח את הדלת, אך לא היה שם איש.

הרגשתי גל חום, שסימן כאב עצום שזינק אל מוחי. אם לא שברתי את רגלַי, אז נקעתי או סדקתי אותן. פשוט לא יכולתי לזוז. ובכל זאת סובבתי את צווארי אל חלון המרפסת בכדי לראות אם אוכל לפתוח אותו ולהיכנס לסוויטה של קומה 22. חלון המרפסת היה מכוסה וילון כהה, ואף אחד מדרי המקום לא שמע כנראה את נפילתי. דפקתי בכל הכוח וצעקתי, אבל שום עזרה לא הגיעה. בכיתי וצווחתי עד שאבד לי הקול.
שכבתי רועד ורטוב. ניגבתי את עיני כשהשמים התקדרו. וזה לא היה ליקוי שמש, פשוט חורף כבד שהתפשט וקפץ ראש למי המפרץ בשבת בבוקר. אני חולם, חזרתי ואמרתי לעצמי, ועלי לפתור את עקבות הסיוט. רק כך אמצא את הדרך החוצה. רגלי כאבה וניסיתי בכל דרך ליישר אותה, אבל לא הצלחתי. רעדתי מקור. המהמר היה מטבריה, שהיתה גם עיר הולדתו של אבי. הוא לא אסף את הדואר הרשום (מסניף הדואר) בחודש שבו נפטר אבי. הכרטיסייה המנוקבת סימנה שהוא כבר לא נסע לשום מקום. הקשר בין אבי לבין המהמר יכול היה להסביר את השתלשלות העניינים. אבל מהר מאוד ספקות רבים ביטלו את ההוכחה שאבי מנסה לנקום בי ולהרוג אותי, בצורת רגשי אשמה פשוטים שהתגמשו לידי התאבדות המהמר: אבי מעולם לא הימר, לא לבש חליפות ולא קיעקע את עצמו בפני מדוזה.

השמים התכסו עבים שחורים בבוקרו של יום בלתי אפשרי במפרץ. ברקים נשברו בחשמל מאיים ואותתו שסערה איומה עמדה להתפוצץ מעלי. גשם חזק ומיידי, ללא הקדמה של גשם קל, ניתך ושטף את המרפסת. דלת הסוויטה לא נפתחה. המרפסת של קומה 22 כלאה אותי בתוך אמבטיה קפואה של ברד וגשם מתמשך.
לא ידעתי מתי ואיך התעוררתי בעיניים סגורות, וקור עצום הרעיד את גופי בריקוד עצוב. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שטיח שלג ענק שהקיף את מרפסת קומה 22. קודקודה הכהה של הפירמידה נשאר למעלה וסימן את המבנה הגדול. קומה 23 וקומה 22 נשארו ממש מעל פני השטח המושלג. לא הצלחתי להבחין אם אני עדיין בצהרי שבת, או שקפצתי כבר לצהרי ראשון. השמים היו בהירים, רגלי היו כחדשות. אם הייתי מסומם, אז הסמים עבדו יתר על המידה; אם השתגעתי, אז הפסיכוזה היתה קשה; אם חלמתי, אז היה זה סיוט מעורר פלצות. מי היה מאמין שהפירמידה כולה קפאה וכוסתה שלג כבד. הקודקוד סימן את מה שהיה מתחתיו. בקושי נשמתי. רעדתי, והיה לי קשה לחשוב. הסתכלתי בחלון המוגף וילון אפור, וראיתי בהשתקפותי את פני המהמר במקום את פני. נתתי לעצמי כמה סטירות. אך הדברים לא השתנו. קפצתי החוצה והתחלתי לרוץ ולא חשבתי מה יקרה לי אם הקרח יישבר. ככל שהתקדמתי השתנה מזג האוויר, אבל לא הזעתי עד שהגעתי לאילת הרותחת. המגפיים החומים לא התאימו לריצות בוקר. מכנסי הפסים שלבשתי היו מלאים כתמי בוץ, והייתי חייב לפתוח כמה כפתורים בחולצה. אלוהים יודע מדוע התעקשתי ללבוש את החליפה הכחולה הכהה והמקומטת, שכבר בהחלט היתה קטנה עלי. הייתי חייב לעצור ולנוח. עצרתי מול פירמידת הקזינו הזאת. כל שרירַי קפאו. לא יכולתי להזיז את פני או את גופי. מרוב בהלה דפקתי הכי חזק מבפנים, אבל הגוף הזר כלא אותי בתוכו, ולא שמעו את קולי. מאבטח המלון נבהל מבואי. הוא נראה כמו הבן שלי וביקש לדעת את שמי. אני גד. שמי גד. צעקתי, זעקתי, השתוללתי מזעם, והוא לא שמע אותי אומר דבר — הגוף שכלא את גופי היה גם קול שהשתיק את קולי. הוא חקר אותי שוב לשלומי, שלח את ידו לאקדחו, ולא הצלחתי לומר מילה.

"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" מאת מתי שמואלוף יצא בהוצאת כנרת זמורה דביר

כיצד חובר השמאל המזרחי לשמאל הפלסטיני

1236144_10152788207103150_750955982561541993_n1-642x360היוצר והחוקר פרופ' סמי שלום שיטרית מאתגר במאמר נוקב את הפריחה והאוונגרד המזרחי ושואל היכן הם חוברים לשמאל הפלסטיני. היכן המזרחיות המתחדשת, אינה מנסה להתקבל ולהיקבר תחת לובן האשכנזיות, אותה קטגוריה שמתבדלת בתוקפנות מהערביות. אודי אלוני, בתגובה קצרה לדברי סמי שלום שיטרית ומראה כיצד יש מזרחים הבונים מייצג שווא של האשכנזיות כשמאל, למרות שהיא מתקיימת בעיקר בתוך מרחבי ימין הגמוניים

עובד אבוטבול ומאבק מחוסרי הדיור במבשרת ציון

(מאמר ישן שמתפרסם מחדש בכדי לרכז את כל החומרים שכתבתי בעבר באתרי)

קיבלתי משימה מתקוה לוי, עורכת המגזין הרדיקלי 'מצד שני' – לכתוב מאמר דעה בדבר המאבק המזרחי של מחוסרי הדיור במבשרת ציון. את עובד אבוטבול הכרתי כבר מסדרת הטלוויזיה 'רוח-קדים: כרוניקה מרוקאית', אותה ביים דויד בן שיטרית. בסידרה היה עובד אחד מהמרואיינים (בנוסף לד"ר סמי שלום שיטרית, אריה דרעי, פרופ' בן עמי וראובן אברג'יל) שתאר את הדיכוי המזרחי בישראל במדויק, דרך סיפור חייו האישי.

נסעתי לראיין את עובד אבוטבול, מנהיג המאבק ביישוב מבשרת ציון. הריאיון התחיל באנרגיות מתפרצות כשעובד סיפר לי איך ניהל את המאבק. בתחילה הוא לא היה מודע שבקבוצת הפעילים והפעילות יפרוץ המאבק על הדירות במבשרת ציון. אבל עם היווצרות המודעות לצדקת המאבק, השתנתו דרכו ודרך הקבוצה ללא חזור. עיקרון זה, של מאבק בלתי פוסק, סיפר עובד, הוא זה שליווה ומלווה אותו עד היום, בכל מאבקיו החברתיים/מזרחיים.

בשנים 1994-1995 החל המאבק שלו ושל שאר מחוסרי הדיור במבשרת ציון. מוקדם יותר היה האמן והפעיל החברתי מאיר ואזאנה זה שדאג לחבר את מחאת עובד אבוטבול ותושבי מבשרת ציון עם פעילים מזרחים שחיפשו פיתרון כולל לבעית הדיור הציבורי. פעילות זו הייתה השדה בו נבט, שנים מאוחר יותר, חוק הדיור הציבורי המפורסם של חברי "הקשת הדמוקרטית המזרחית".

המאבק במבשרת ציון, סיפר עובד, החל כשהמדינה החליטה לבטל פרוייקט ארצי של "בנה ביתך" והותירה את הדיירים המיועדים ללא יכולת כלכלית לקנות דירה. עובד סיפר שהם פנו לרשויות אך נתקלו באטימות. תחילת המאבק התאפיינה ביצירת קבוצה קיצונית בת ארבעים איש שייצגו ארבע מאות משפחות. הוא הקיף את עצמו במעגלי פעילים ופעילות, אך היה זה שהנהיג את הקבוצה. עובד ציין כי זהו עיקרון חשוב מאוד בפעילות מול ההגמוניה, שכן ללא יכולת קבלת החלטות מהירה עשוי היה המאבק כולו להתמוסס – לכן חשוב היה שהקבוצה נתנה בידיו את המנהיגות.

ב-1996 ערכו חברי הקבוצה במבשרת-ציון ישיבות עם כל מי שהסכים לשבת איתם: נציגי/ות המועצה המקומית, נציגי/ת רשויות המנהל, משרדי הממשלה השונים ושר התשתיות. הייאוש מהדיונים דחף אותם להחליט, אחרי פסח 1997, לפלוש למרכז הקליטה ולהעלות את המאבק שלב אחד קדימה. הם ידעו שמרכז הקליטה ריק בשל תוכניתם של בעלי הון מקומיים לבנות במקומו בנייני דירות שיאכלסו את בני המעמד הבינוני ומעלה. במשך שלושה חודשים ניסו לפנות אותם שלוש פעמים, אבל הם לא וויתרו. הידיעה על המאבק שלהם הגיעה לאוזניהן של משפחות נוספות ברחבי הארץ שפלשו גם הן לדירות ריקות, וכך גרמה הפעולה הקטנה במבשרת ציון לתגובת שרשרת.

להפתעתי, דחה עובד את ההצעות להפוך את המאבק לארצי והתרכז במלאכתו המקומית. ממאבקו הבנתי שהמאבק החברתי בישראל יתחיל רחוק מהמרכז, כשאנשים שאין להם מה להפסיד יחלו במאבק בלתי פוסק – שהרי ישראל של שנת 2004 ואילך היא מדינת פערים חברתיים-כלכליים-אתניים עצומים. עובד המשיך ותיאר איך הגיעו אליו ידיעות אודות פלישות לבתים ריקים בכל הארץ, ויכולתי לפתע להבין מדוע בפעם הרביעית שלחה המשטרה, כלי המשחית של הפוליטיקאים המפוחדים, את היס"מ, יחידות מיוחדות אחרות, מסוקים. במהלך ניסיונות הפינוי ניסו השלטונות להגיע עם המתבצרים להסדרים שונים, לפיהם הפרויקט יופשר במתכונת "בנה דירתך", עם אפשרות "בן ממשיך" והבטיחו שהפרויקט יהיה לזוגות הצעירים, שכמעט הסכימו, עד שגילו להם שההנחה על קניית הדירות תבוטל בספטמבר באותה השנה. לאחר הפינוי האלים החליטה השופטת אור שכמה מחברי הקבוצה יורחקו ולא יורשו ברדיוס הקטן מ -30 ק"מ מהיישוב עד לתום ההליכים. חברי הקבוצה, ועובד בראשם, ידעו שההליכים המישפטיים יכולים היו להימשך כשנה או יותר ועזבו את היישוב.

ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול
ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול

לשבור גבולות

מאבקו של עובד לא תם. למרות ההפסד המשפטי וממש כשההגמוניה חגגה את ניצחונה, הכה בעובד פרץ יצירתיות עיקשת והוא הגה רעיון חדש – הוא פרץ את גבולות הציונות המדומים, נס לעיר מקלט פלשתינאית, ואף שקל לחזור למרוקו, מולדתו. כך ביקשו חברי הקבוצה ממבשרת ציון מקלט מדיני מג'יבריל רג'וב, החזירו את תעודות הזהות הישראליות במעבר הגבול והלכו לפגוש את הנשיא ערפאת. עובד סיפר שהוא הזדהה מאוד עם הפלשתינאים, והוסיף כי "מה שיש היום לפלסטיני הממוצע, זה מה שהיה למזרחים לפני שנים. שהיום, ב-2004, המזרחים בישראל חזרו עשרים שנה אחורה בעקבות האינתיפאדה".

שיחתנו, שגלשה ליריחו, לקחה את עובד הרחק אל זיכרונות ילדותו, וזה עשה לי טוב. הרגשתי, סוף סוף, שאני מדבר עם מזרחי-ישראלי, עם אדם שאינו מפחד לבדוק כיצד ההיסטוריה האישית שלו נגעה בהיסטוריה הפלשתינאית. הוא סיפר לי שהוא זוכר עד עצם היום הזה את המעברות, את הדלות – הוא הבין איך הם, הפלשתינאים, חזרו עשרים שנה לאחור כי לא רצו להיות עבדים. הוא סיפר שהוא מכיר את הכפר "בידו", שתושבי מבשרת חיו איתם משנת 1967 בהרמוניה מסוימת. אפילו כשהתחילו גנבות הרכבים, אחרי האינתיפאדה האחרונה, הוא הבין את האחריות ישראלית לעניין, שהותירה את הפלשתינאים מחוסרי עבודה. הוא סיפר לנו כיצד, בילדותו, היה הולך לקנות ממתקים עם עשרה גרוש בכיס בבידו הפלשתינאית. איך הוא וחבורת ילדים היו קונים שקית מלאה בסוכריות. איך כל הדרך הוא היה חוזר ומביט בשקית העצומה הזו, שמח על שכניו הפלשתינאים.

עובד סיפר שהוא וחלק מחברי הקבוצה ביקשו גם להגר חזרה למרוקו. מלך מרוקו אמר להם שהם ילדיו, שהם יותר ממוזמנים לחזור למרוקו (גם היום יכול כל אזרח ישראלי שנולד במרוקו לקבל אזרחות מרוקאית), ואף שלח קונסול מיוחד לפגוש אותם. הקונסול הגיע ליריחו כדי לאסוף את פרטיהם, אבל אחד מהחברים לא היה ממוצא מרוקאי. עובד לא הסכים שרק חלק מחברי הקבוצה ייסעו. השמועות על מעבר הקבוצה ממבשרת ציון לרשות הפלשתינאית ולמרוקו גרם לסערה עצומה בישראל. מקסים לוי ז"ל והשר סויסה התערבו וניסו למצוא פתרונות. מקסים לוי ביטל את צו ההרחקה מהיישוב וחברי הקבוצה חזרו. עובד עדיין חושב שהם טעו שהם לא ניצלו את ההזדמנות המרוקנית

בדרכי חזרה מהפגישה עם עובד אבוטבול הבנתי שפגשתי במנהיג אמיתי. תהיתי ביני לבין עצמי היכן יפרוץ המאבק הבא. מתי יחברו העניים, היהודים והערבים, לחזית אחת במדינה אחת, פלשתינאית-ישראלית, באינתיפאדה מסוג חדש – אינתיפאדה חברתית.

התפרסם לראשונה ב -10.08.2004 בקדמה

וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם"

הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~ יש שיאמרו- קולולולולולולו
הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~
יש שיאמרו- קולולולולולולו

ד"ר קציעה עלון חושבת שיש שינוי מהותי בשנה האחרונה ביחס לשירה המזרחית. "בערב באוניברסיטת תל אביב שנערך לפני שנה", היא מספרת, "הכותרת היתה 'שירה מזרחית, האומנם?'. כלומר עצם הקיום של שירה מזרחית הועמד בספק. כמו ששואלים, העם הפלסטיני, האם הוא קיים? היום כבר ברור שזה קיים. השיח כבר סובב סביב המאפיינים, הגורמים, וכו'". הסיבות לשינוי רבות, היא אומרת. "תנאי הנראות השתנו מעיקרם. יש משוררים קודמים שסללו דרך, ישנם הספרים שלי ושל יוחאי אופנהיימר ('גולים: שירה מזרחית בישראל', א"א). חלק מהשינוי קרה בזכות המשוררים הצעירים האלה עצמם, שהתאגדו ולקחו על עצמם את התווית הזאת של הערס עם החיבור לשירה. אין ספק שהם קיבלו השראה מדברים קודמים, כמו תנועת 'גרילה תרבות', למשל" (קבוצה ששילבה בין קריאת שירה להפגנות מחאה).

עלון מציינת שני קטבים בתוך השירה המזרחית עצמה. האחד קיצוני, חריף, מיליטנטי, ואותו מייצגים בין היתר מואיז בן הראש, סמי שלום שטרית ומתי שמואלוף. הקוטב השני רך בהרבה ואותו מייצגים בין היתר משה אוחיון, חביבה פדיה, שמעון אדף ושבא סלהוב. "ערס פואטיקה מצטרפים לקוטב הראשון, הקיצוני", אומרת עלון. "המתח בין שני הקטבים האלה מעניין מאוד". לדעתה, התיוג של שירה כמזרחית אינו מוביל להתבדלות. "זה מורכב יותר", היא אומרת, "מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם". לכתבה המלאה