מדוע אין ספרות שנכתבת מעבר לים [מאמר]

Screenshot 2016-04-18 13.01.46

 

הנה מאמר שכתבתי כחלק מכתבה על 8 סופרים הכותבים מעבר לים, כותבים על חג החירות

אין כזה דבר "הספרות העברית שנכתבת מחו"ל." משום שההגדרה של מחוץ לארץ, לא מתייחסת באמת לאמנות בכלל ולספרות בפרט. הספרות נוצרת במרחב שהוא לא מדינה, ולא ארץ.  ההגדרה הזאת של ספרות שנכתבת מחוץ, או בתוך ארץ היא בעייתית. בתוך כך, עלינו להבין שהספרות העברית מלכתחילה שייכת לכל ארץ, שבה יש כותבים בעברית, או ישראלים שהחוויה העברית עיצבה את זכרונם, או אזרחי העולם שחיים את הספרות הישראלית בדרך כזאת או אחרת. לכן, תסלחו לי, אבל אשתמש במונח הספרות הדיאספורית, זאת שנכתבת לפעמים מתוך תודעת של גלות; לפעמים מתוך מרחב קטן בין חיי היהודיים לבין חיי התרבות המקומית הנכתבת בשפה המקומית.  

הספרות הדיאספורית מנתקת את העברית, היהדות והישראליות, מגבולות הלאומיות, מחדדת את המשקל של חשיפה לתרבויות חדשות והופכת משפה של רוב למיעוט. הסופר זוכה פרס ספיר, רובי נמדר הכותב בעברית בניו יורק, או הסופרת הישראלית שספרה הראשון זכה לבחירת עורכי "הניו יורק טיימס", איילת צברי, הכותבת באנגלית-קנדית על חוויותיה כפתח תקוואית, או האנו האונשטיין, גרמני, שעורך את "אביב" – כתב עת עברי-גרמני, יוסף סוויד שכותב טור בעברית, בכתב העת "שפיץ" בברלין, וכמובן סייד קשוע, פלסטיני-ישראלי שכותב בארה"ב בעברית – כולם שייכים לתרבות הדיאספורית הזו. אתה לא חייב להיות יהודי, עברי, או ישראלי, בכדי להצטרף לתרבות הדיאספורית. התודעה קובעת ולא המוצא.

לספרות הדיאספורית יש בהחלט שפה משלה, זאת משום שהיא נוצרת בתוך תרבות, ערכים ומושגים שונים לגמרי מהתרבות הישראלית, אך נשארת שייכת לה, כמו גם שייכת לתרבות המקומית. למשל החלק השלישי של ספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה ביתן, שייך בהחלט גם לתרבות הברלינאית ומהווה חלק בלתי ניתן להפרדה מהחברה הישראלית כמו כל הספרים של כל המהגרים בעיר, שהם חלק מהתרבות הברלינאית, למרות שלא נקראים בתוכה.

בשנה וחצי הראשונות לבואי לברלין, היה לי באופן ספרותי רצון לחגוג מצד אחד את החיים במטרופולין, ולכן הוצאתי ספר דיגיטלי של שירי פרידה מלאי רגש ושירי הגירה ראשוניים שנקרא "פרדה בברלין". מצד שני היה לי רצון לתעד את החיים החדשים, ולכן כתבתי את הטור "ישראלי בברלין". אבל היום אני לא חוגג את ההגירה.

ההמשכיות של התרבות הדיאספורית לפעמים תלויה בילדים, שלרוב לא ממשיכים לכתוב בעברית. אך ישנה תנועה בלתי פוסקת של תרבות ישראלית, והדיאספוריות רק מתעוררת ובודקת את גבולותיה.

הרומאן המלא הראשון שלי, שעליו אני עומל בשנים האחרונות, נכתב בבטן המטוס של כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ עם דרכון של הֶמְיַת לֵב, אל עבר כִּסּוּפִים. הוא משקף את נפש המסטיק שלי שנמתח בין גרמניה לבין ישראל, ומראה את הדרך בה שתי התרבויות לא ניתנות להפרדה פשוטה. לאחרונה קרה לי משהו מעניין, כשהייתי בין היוזמים של חאפלות פואטיות בעיר, ושמתי לב שהשירים שכתבתי בעברית, מופנים לקהל בעברית ולא לקהל המקומי. והחלטתי לכתוב שיר אחד באנגלית שישמש אותי לחאפלה הבאה. נראה איך זה יעבוד.

אני לא מתגעגע לאלו שעושים הפרדות. כמו סגירת פרס ספיר לאלו שחיים מחוץ לקולוניה. האם זה אותה הציונות שרוצה עם אחד, עם שפה אחת, בארץ אחת? האם אנחנו באמת נמצאים במקום אחד, בעידן של האינטרנט? האם אנחנו באמת יכולים לצמצם את הישראליות, לתוך גבולות פיזיים, בעידן הגלובלי? האם נרצה להשיל את כל הספרים שנכתבו בכל התקופות מחוץ לגבולות של ישראל? (אותה המדינה ללא גבולות ברורים מרגע הולדתה).

ספרות צריכה להימדד ביופי שלה, בכוח שלה לדמיין חיים חדשים ולא בדרכון של יוצריה. כך היה בעבר, וכך יהיה בעתיד.

מתי שמואלוף. נויקלן, ברלין, 2016. הדברים התפרסמו בגירסא מקוצרת בעיתון הארץ

 

image

image

image

צפו: השקת "הבית אשר נחרב" בברלין עם רובי נמדר והספריה העברית

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

שני סופרים מהוצאת כנרת זמורה דביר עם אותו עורך [פרופ' יגאל שוורץ], מאותה עיר בפרס [משהד], שחיים בין ישראל לבין ברלין וניו יורק, נפגשים לשיחה על ספרות, יהדות, ישראליות, מזרחיות, גלותיות, דיאספוריות, מילים, אותיות ושפה. צפו בתוצאה בסרטוני היוטיוב הנפלאים שהועלו על ידי רובי נמדר, עם ספרו "הבית אשר נחרב" זוכה פרס ספיר לשנת 2015!

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

משהו חדש מתרחש בספרות העברית

בשבוע הבא רובי נמדר, זוכה פרס ספיר מגיע לברלין ואנחה אירוע לספרו. לכן אני מפרסם גם את הביקורת שכתבתי בישראל היום וגם את הטור שפורסם בהארץ:

"הבית אשר נחרב" לחצו לביקורת שכתבתי בעיתון "ישראל היום"

הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר מראה שכל מה שכתבתי עד כה על הספרות הדיאספורית הופך הלכה למעשה

הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר מראה שכל מה שכתבתי עד כה על הספרות הדיאספורית הופך הלכה למעשה. אני חייב לומר שבזכות המאמר "ואנוכי בסוף מערב" של בתיה כסלו במגזין "The Tower", שהתפרסם בעברית בכתב העת המקוון "אלכסון", פתאום ראיתי את התמונה הכוללת, והיא כל כך עשירה ומרתקת.

פגשתי את נמדר בארה"ב. בדיוק חזרתי מקריאת שירי באוניברסיטת שיקגו ועשיתי מסע משיקגו, לוושינגטון ולניו יורק. ישבנו בקפה הונגרי ברחוב 110, שהזכיר לי את קפה "תמר" של ניו יורק, לא רחוק מאוניברסיטת קולומביה, ביחד עם חוקרת הספרות ד"ר שירלי סלע־לבבי. שירלי כתבה מאמר על הצד הדיאספורי ביצירתו (בבלוג "קורא בספרים"). הוא מתגורר כבר קרוב לעשור בניו יורק, וכבר הקים שם את משפחתו. הוא כותב בעברית, למרות שהדור הבא שלו כבר לא קורא ממש עברית (הוא מדבר בבית אנגלית). הוא כותב לישראל וחי בניו יורק. והוא הוכיח שאפשר לכתוב בעברית ועדיין לחיות באנגלית ולהיות רלוונטי לרפובליקה הספרותית בישראל.

הדיאספורה הישראלית הספרותית הולכת ומתרחבת. העברית נכתבת מכל כך הרבה מקומות וחוזרת לשכון בין עמים שונים ולספוג מתרבותם ולינוק ערכים ורעיונות רעננים. לא מעט מהכותבים כבר מתורגמים וחיים בקרב הספרות הבינלאומית. כותבים כמו אסף גברון שנמצא כרגע בחו"ל, אולה גרויסמן ולביא תידהר בלונדון, סייד קשוע בשיקגו, מאיה ערד בקליפורניה, אדמיאל קוסמן בברלין, גון בן ארי ורובי נמדר בניו יורק, ועוד.

הפרויקט הציוני, כידוע לכל, נבנה קודם כל מתוך הדמיון של היוצרים; הם אלו שפרשו את מפותיו, דמיונותיו ושיגיונותיו (ראו למשל איזו מפה עשירה של ארץ ישראל השלמה דמיין בשיריו אורי צבי גרינברג מהסהר הפורה לנילוס). הלאומיות היהודית היתה כל כך וולגרית ואקסלוסיבית, שהיא אף חתכה את הבית האחרון של "התקווה" בכדי לסדר אותו לתפיסתה:

"שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי

אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ

כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי

גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ"

"אחי בארצות הנדודים" — בגלות. ההמנון מבקש מהגולים לשמוע את הקול של החוזה (הרצל, שמת מיד לאחר פולמוס אוגנדה), אך לא בדיוק רוצים לחזור (שהרי גם מחבר "התקווה" היה מהגר). הגולים אינם מאבדים את היהדות שלהם, ובתוך כך את התקווה שלהם לקיים יהדות בתוך מילה עברית.

"שמעו" — כלומר, המשיכו בדיאלוג עם היישוב הארץ־ישראלי, אך לאו דווקא באגרסיביות של הצמדת היהודים לריבונות.

משהו חדש מתרחש בספרות העברית. חלקים שלמים שלה מתגוררים בדיאספוריות, כבדומה למקום שבתוכו התקיימה אלפי שנים. לעיתים, הספרות העברית נכתבת בשפות חדשות ומתורגמת לעברית, או ההפך. השאלה הגדולה היא האם נבין בזמן הווה את הכניסה החדשה של מרחבי גלות אינסופיים, שפות שונות ותרבויות מגוונות לתוך העברית של נמעניה? האם נצליח בברלין, בתל אביב, בניו יורק, ברמאללה, בלונדון, באום אל־פחם ובמקסיקו לקרוא מחדש את הספרות ככזאת שיכולה להכיל עברית חדשה לגמרי, ספרות שמתקיימת כמו בתוך תודעת בחורה שעושה צ'אט במסנג'ר, לומדת דף גמרא ועולה על טיסת איזי ג'ט לפוזנן בכדי לחתום על חוזה בלייבל מיוחד לסופרים יהודים בהוצאה לאור פולנית.

מי יעדכן את מערכת החינוך ואת האוניברסיטאות שהספרות העברית כבר לא שייכת רק לטריטוריה של ישראל. השינוי מתרחש מבפנים. ניר ברעם, למשל, כתב את "אנשים טובים" כשגיבוריו לגמרי באירופה. אך השינוי מתרחש גם מהצד השני, כשהספרות העברית מתגוררת בדיאספורה וכותבת על עצמה או על ישראל בלי להתחשב בגבולות 48'. זכיית נמדר שמה את הספרות הדיאספורית על המפה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

התמזל מזלי להנחות את ערב השקת ספר זוכה פרס ספיר, "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר שהגיע במיוחד מניו יורק. הערב נערך בברלין, בחסות הספריה העברית של מיכל זמיר. שוחחנו בין השאר על יהדות, גלות, ישראליות, יצירה, שפות, דיאספוריות, ספרות עברית וחיי סופרים. הנה הסרטונים שעלו ליוטיוב.

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק