צפו: למה אנל'א כותב שירי אהבה ישראליים – פרויקט סופרים מקריאים

ברי סחרוף ראש הממשלה של האהבה שלנו

ספר המשך ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" המשך קריאת הפוסט "ברי סחרוף ראש הממשלה של האהבה שלנו"

ענבי זעם ותצלומי "האדם הנשכח" – על ג'ון סטיינבק ודורותיאה לאנג / יערה גיל-גלזר

תמונה זו אם נודדת, היא ודאי התמונה הידועה ביותר שצילמה לאנג. היא אמורה לתאר קוטפי אפונה מרוששים בקליפורניה, ומתרכזת באם לשבעה ילדים, בת 32, בקליפורניה, במרץ 1936. האישה בתמונה היא פלורנס אוונס תומפסון, חקלאית, שגרה באופן זמני במחנה הפועלים החקלאיים עד שידידה וילדיה יגיעו ויסייעו לה לתקן את מכוניתה
תמונה זו, "אם נודדת", היא הידועה ביותר שצילמה לאנג. היא מציגה קוטפי אפונה מרוששים בקליפורניה, ומתרכזת באם לשבעה ילדים, בת 32, בקליפורניה, במרץ 1936.

בחירתה של מעצבת כריכת המהדורה המחודשת של הספר ענבי זעם מאת ג'ון סטיינבק ("ידיעות ספרים" בתרגום גרשון גירון),עדה רוטנברג, לחבר את כותרתו עם תצלום מאת הצלמת דורותיאה לאנג, מספקת הזדמנות לספר על השפעתה של לאנג על סטיינבק. הקשר בין עבודתה הצילומית לבין עבודתו הספרותית מוזכר ונדון בשנים האחרונות, בין היתר בביוגרפיות של לאנג ובמחקרים העוסקים בצלומיה, מאת מילטון מלצר (1999), אן ויסטון ספירן (2009) ולינדה גורדון (2010) ומוקדם יותר בספרה של קרול שלוס

(1987): In Visible Light: Phtotography and the America Writer 1840-1940.

לחצו כאן לקובץ ה-PDF: ענבי זעם ותצלומי "האדם הנשכח" – על ג'ון סטיינבק ודורותיאה לאנג / יערה גיל-גלזר

למה לסופר עמוס עוז לא מגיע פרס נובל לספרות?

 

עמוס עוז | cc: ויקיפדיה
עמוס עוז | cc: ויקיפדיה

בתוך השמחה וההישג שסופר ישראלי מגיע למספר המצומצם של סופרים מוכשרים בעולם עולה גם התהיה מה הקשר בין זכייה אפשרית של עמוס לבין שאלות מוסריות. בתוך שאלות אלו בחירת ועדת פרס הנובל בסופר כעמוס עוז מתבררת כבעייתית. זאת משום שלספרות ישנה אחריות חברתית, ציבורית ואתית לייצג אוכלוסיות בצורה לא סטריאוטיפית ולהכיר במלוא תרבותם.

למרות שעמוס עוז וספרותו מצטיירים כספרות הומנית, רגישה ואיכותית, בהקשבה ביקורתית אליה מתגלים קולות אחרים. זכייה פוטנציאלית של עמוס עוז כחלק מהבעיה החברתית ולא רק כחלק מהדרך לפתרונה. הספרות של עמוז עוז מייצגת את התגלמות הגזענות הצבועה של האליטות האשכנזיות בישראל הידועה כחלק מהשמאל "הליברלי" ו"הציוני". עמוס עוז מעולם לא הסתיר את סלידתו והתנשאותו מעל הציבורים המזרחים, הדתיים, המתנחלים, מצביעי הימין אלו שעליהם הצביע כעומדים כמכשול לתהליך השלום המיוחל בין הישראלים לפלסטינים (שלא לדבר על הפלסטינים עצמם שלא יכולים אף פעם למצוא את עצמם בתוך הנרטיב הלאומי הנוקשה שלו). אותו קו תפר בין האליטות לבין ההמונים למשל מופיע בספרו עטור השבחים: "סיפור על אהבה וחושך" שעליו זכה בפרס גתה הידוע:

"אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחַלַבִּי  שאכלס את כל שאר חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון. בחלק הקדמי דיברו דיבורים לאומיים-מהפכניים רווי תאוות-תהילה-וניצחון, ציטטו את ניטשה ואת מנצוני […] ואילו מאחורי שלוש-ארבע השורות של אנשי "המעגל הפנימי" געש והמה ים רחב של מאמינים נלהבים: מלאי דבקות ואמונה הצטופפו שם בעלי מלאכה וירקנים ופועלים, בהם חובשי כיפות […] יהודים קשי יום בבגדי עוני, רוטטים מרוב צדק, חמי-לב וחמי מזג, נוחים להשתלהב ונוחים להריע בקול" (עמודים 476-477).

קיראו: לך לעזאזל עמוס עוז מאת צבי בן דור

העוז של פאמוק והקופסא השחורה של עוז צבי בן דור

החלוקה הבינארית הזו לעשיר-עני, מאופק-חם מזג, אשכנזי-מזרחי, חילוני-דתי, משכיל-מפגר לא רק מופיעה בספר עטור השבחים "סיפור על אהבה וחושך", אלא גם בספרים אחרים ומאפיינת את ציור הדמויות (הקולוניאלי) הלוקה של עוז. קשה לקבל את הדיכוטומיה שמחלקת את העולם לשחור ולבן. ספרותו של עמוס עוז מצטיירת כספרות הגמונית שלא קשובה לרוב הציבור בישראל. זו לא ספרות שבאה מן השוליים, ולא כזו שכותבת מתוך רעב מטפורי ומחדשת את המרכז של התרבות. כך למשל נבחרה לפרס נובל (1993) הסופרת השחורה טוני מוריסון שאתגרה את ההנחות הלבנות שעמדו בבסיסה של החברה האמריקאית. עמוס עוז גם כסופר וגם כדמות ציבורית שבוחרת לייצג את תנועת העבודה, הקיבוצים והאליטות מחזק בספריו הנחות שמרניות שמתייגות אוכלוסיות שלמות ואשר בתוכה אין הן יכולות להכיר את דמותן.

האם ישראל מייצרת ספרות שמרנית אשר מחזקת את הסיפר הלאומי שלה. מדוע דווקא ספרות לאומית שכזו מקבלת הכרה עולמית למרות הדחייה שלה את הנרטיבים המתחרים בשדה התרבותי וההיסטורי. האם ניתן לדרוש מספרות דרישה אתית, סוציאליסטית, רב-תרבותית של שאלות של חלוקה, ייצוג והכרה.  תהינה התשובות אשר תהינה, חשוב להשמיע את הקול הביקורתי ביחס לספרות של עוז, משום שספרות היא מעשה ציבורי ויש לה השפעה עצומה על הדרך בה אנו מכירים את תרבותנו. על ועדת הפרס לחשוב לא רק על היוקרה והסטטוס בדמות הפרסים שקיבל סופר כזה או משנהו, אלא גם על הדרך בה הוא מייצג אוכלוסיות ולברר עד תום את משימתו הספרותית האתית.

הדעה התפרסמה בגירסא מקוצרת בתאריך ה-4.10.2009 בתרבות NRG

לא פרץ, לא קונה: ראיון עם ח"כ שלי יחימוביץ' כפי שפורסם בעיתון "אנשים" בשנת 2006

לא פרץ, לא קונה

צילום איילת וייס
צילום איילת וייס

שלי יחימוביץ' חולה על עמיר פרץ ["מנהיג מלידה"] ורק בגלל הצטרפה ל"העבודה" · היא תוקפת את אהוד אולמרט ["נגוע בשחיתות"] · מודה ש"העבודה" היא מפלגת מיינסטרים · היא לא נגד בעלי הון שרואים בחברה שפויה אינטרס של כולם · היא מאמינה בעיתונות הגונה, אבל לא בעיתונות אובייקטיבית · וחושבת ש"ארץ נהדרת", היא חבורה של יאפים אשכנזים ופחדנים · שלי 2006 המשך קריאת הפוסט "לא פרץ, לא קונה: ראיון עם ח"כ שלי יחימוביץ' כפי שפורסם בעיתון "אנשים" בשנת 2006"