ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים ת.ד. 162   בנימינה   30550   טל'  6288724 04 nahar@bezeqint.net / הספר בסטימצקי, בצומת ספרים  ישנה גם המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

 

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

הביקורת המלאה בספרים "הארץ" – אסקפיזם בברלין: השינוי הרדיקלי של מתי שמואלוף | מקלחת של חושך

2015-01-31 12.56.10 ב"מקלחת של חושך" מתגלה הבדל עצום בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שכינה את עצמו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה

>> לחצו כאן לרשימותיו של מתי שמואלוף באתר "הארץ"

אל קריאת ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף הגעתי בציפייה המובנת מאליה שהוא יהיה המשך טבעי של הכתיבה המסאית והפואטית שלו, המתאפיינת בסימני גרילה ומחאה תרבותית וחברתית. חיכתה לי הפתעה. ההבדל בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שהוא כינה את עצמו באחד משיריו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה הוא עצום, ואולי יש כאן עוד מקרה מוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם להשתמש בפרפראזה מז'אנר סיפורי האימה החביב עליו. מכל מקום, בפרוזה שלו, שמואלוף, המשורר הפוליטי, מתרחק מאמירה פוליטית או חברתית.

צריך אולי לשאול את שמואלוף עצמו, יוצר רדיקלי, מדוע בחר בשינוי כה רדיקלי בתוכני היצירה שלו — תכנים שבעצם זיכו אותו בהכרה ספרותית. האם מאס במחאה ורצה לרענן את נושאי הכתיבה שלו? זכותו כמובן של כל יוצר להתחדש ולחדש, אבל נשאלת השאלה אם השינוי הזה אכן מיטיב עם שמואלוף. התשובה במקרה הזה היא, לטעמי, מעורבת.

2015-02-06 14.37.31 

לכל אורך הספר מצאתי בדוחק לא יותר משתיים או שלוש אמירות שאפשר למצוא בהן הד לכתיבת המחאה המוקדמת יותר של שמואלוף. באחד מסיפוריו מודע הגיבור לעוני הצפוי לו בברלין אם יבזבז 2,000 יורו על השתלת שן, ואומר: "אני אלחם בכדי להישאר רחוק מישראל במשך זמן נוסף, גם אם זה אומר לחיות בעוני גדול" (עמ' 289). ובסיפור אחר, "לבן זונה", מטיח הגיבור בפרצופה של החברה האשכנזית המפונקת והשבעה: "לא במקרה כל הסיפור של הזנות עולה בהקשר של המזרחיות. כי הזונות, לפני שעברו להיות ממוצא אחר, היו ממוצא צפון־אפריקאי. הסיפור המזרחי טמון בתוך הסיפור של הזנות, אנחנו היינו הזונות של האשכנזים, ואנחנו הבני זונות של האשכנזים" (עמ' 363).

חבל ששמואלוף לא כתב יותר סיפורים הקשורים לנושאים שהיו קרובים ללבו מאז ומעולם. אבל ב"מקלחת של חושך", המציאות הקונקרטית כנראה מעניינת אותו פחות, והספר מוקדש ברובו לסוג של אסקפיזם, שלא מאפשר למעשה לקורא להימלט. 31 סיפורים נכללו באסופה, בשלוש חטיבות: האחת מוקדשת לישראל, השנייה אקלקטית והשלישית עניינה ברלין. בסיפוריו יוצר שמואלוף שעטנז בין סיפורי אימה בנוסח אדגר אלן פו וכתיבה מתפרעת ובעלת כוח בנוסח יורם קניוק: נחשול של מלים, המתאפיין בכישרון פואטי ואסוציאטיבי ומציף את תודעת הקוראים.

הגם שהאסופה מציעה ריבוי קולות, ניכר לעין שמדובר למעשה באותו קול דון קישוטי המנסה הפעם להתנגח בעצמו יותר מאשר בממסד. בין גיבורי הסיפורים יש לא מעט קווי דמיון: סופר שחי בין ישראל לברלין; רווק שקשור יותר לאמו ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם אביו; מרבה לשתות בירה ומשקאות חריפים אחרים; פה ושם מעשן סמים; מרבה לקיים יחסי מין או לדבר על מין (באחד הסיפורים הגיבור מדביק את בת הזוג שלו באיידס), וחי בעימות עם אחת הנשים בחייו ("ברור לשנינו שאין פה אהבה, ויש פה רק חום, כמו ההסקה שאתה פותח בלילה", עמ' 270), או עם האקסית המיתולוגית שלו; היהודי המזרחי יוצא לחפש זהות חדשה דווקא בארץ אשכנז, ברלין, ושם הוא מגלה את קשייו עם עצמו ועם הסביבה. "לעולם לא אהיה גרמני", אומר אחד הגיבורים, "אבל מדוע בכלל אני חושב להיות גרמני. הרי מלכתחילה לא עזבתי את ישראל בכדי להפוך למישהו אחר" (עמ' 269). הדמיון לקניוק הוא לא רק בסגנון אלא גם בתמות ההגירה והעיסוק בברלין, כמו בספריו של קניוק "היורד למעלה" ו"הברלינאי האחרון".

דווקא לאור פסטיבל ברלין שהתקיים בתקשורת סביב המילקי ועלויות המחיה הזולות שם, מעניין לקרוא את עדותו הישירה של שמואלוף, מי שבעצמו חי למחצה בברלין: "מקלל את ההגירה ואת הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בכדי להתקדם לאנשהו. אומר לברלין, אם לא תכניסי אותי לתוכך, אז אני אחזור לתל אביב ולא אכנס לקרבייך" (עמ' 288).

עטיפת הספרלא מעט רגעי מסתורין 

הסיפורים מצועפים באווירה הזויה וקדורנית ובלא מעט רגעי מסתורין ואימה גותית. מתקיימים בהם יחסי גומלין בין דמויות בדויות בעלות כפל פנים: זכר־נקבה או דמות אמיתית־בדויה — מה שמעניק לספר צביון סוריאליסטי. שמואלוף יוצר תחושה שהגיבור הוא אמיתי אך מצרף אליו דמות בדיונית שנייה, או מחליף את מינו במהלך הסיפור בלי להזדקק לניתוח לשינוי מין. למשל בסיפור "ענה־לי", שבו גבר מזרח־תיכוני ואשה מזרח־אסיאתית, שהקמטים על פניהם מספרים את אכזבותיהם, שוכבים במיטה ומחליפים זהות מינית. "היא חיבקה אותי. הוא חיבק אותי. אני חיבקתי אותה, ואותו" (עמ' 285).

כתיבת הפרוזה של שמואלוף כמעט שלא מזכירה פרוזה עברית אחרת שנכתבת בימינו. אם ניכרות בה השפעות הרי הן בעיקר מהספרות האירופית והגרמנית. זו באה לעתים לידי ביטוי בדיאלוגים הגסים במכוון. לרוב הם נשמעים אמינים, אם כי בכמה מקרים הם מצלצלים קצת מאולצים ומוטב היה לעדנם, במיוחד כשהם מושמים בפיות גיבורים שלא בהכרח מדברים כך.

סגנונו של שמואלוף הוא ללא ספק עשיר, אבל לעתים זה עושר השמור לבעליו לרעה; צבר הסיפורים עלול ליצור אצל הקורא מועקה. האסופה גם לא אחידה ברמתה. מוטב היה לנפות לפחות כמה מהחלשים שבסיפורי הקובץ, וגם לקצץ פה ושם בנטיעות של אלה שנכללים בו. אסופה דקה יותר היתה רק מדגישה את ייחודו של שמואלוף בנוף הכתיבה הישראלי של ימינו ומטשטשת כמה ממגרעותיו.

ירון אביטוב, ספרים, הארץ, 25.2.2015

האזינו: מקלחת של חושך ברשת א'

eladwolfgabai-book-launch
בתמונה משמאל לימין: תמר ביאליק, עורכת הספר ואנוכי. צילם: רון קורדונסקי.

טוב, אז הייתה השקה נפלאה ועוד מעט אני אעלה את כל התמונות והסרטונים שערכתי מתוכה. באו יותר משמונים איש ותולעת ספרים הייתה מלאה. אנשים באו מכל הערים. והשתתפו פרופ' חביבה פדיה שנתנה הרצאה מעולה. ד"ר קציעה עלון שנתנה גם היא זווית מיוחדת בו היא חיברה בין המאמר שכתבתי לספר המאמרים על ארז ביטון לבין קריאה בתוך סיפוריי. ערן סבאג שיעשע אותנו בסטנד תוכחה על עזיבתי את ישראל והמשוררת עדי קיסר קראה קטע מהספר וחיקתה את הופעתי בערב השקה של ספרה החדש "שחור על שחור". תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ נתנו את הזווית של עריכת הספר והמפגש עם סיפוריי.

*

הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות" עימי על הספר החדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים." היא הראשונה שקראה ואהבה ולכן שמורה לך זכות ראשונים. ואי אפשר לתאר כמה היא שימחה אותי. שבוע טוב.

עוד על הספר

אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו

זאב לזאב אדם

הרומאן "טוטם הזאב" של גיאנג רונג, התפרסם לראשונה בשם בדוי ורק אחרי מספר שנים התגלה שמו האמיתי של המחבר. לפרקים הספר משמש כאוטוביוגרפיה של המחבר. רונג הופך בעלילה לצ'ן ג'ן סטודנט-מתנדב מבייגינג' שנוסע, ביחד עם ארבעת חברי התיכון שלו, בשנות השישים לגור ביורט (אוהל כיפתי) ולעבוד ביישוב נוודים נידח בערבות של מונגוליה. במקום הוא פוגש בזקן שהוא המורה הרוחני שלו ומלמד אותו על זאבי הערבות. צ'ן ג'ן מספר לנו על השינוי בין המקום ממנו הוא והמקום אליו הלך: "… הוא קרא ואסף ספרים על תושבי הערבות, ולמד שהם מעריצים את טוטם הזאב. אלא שרק עכשיו התחיל להבין מדוע התייחסו כך לזאב. אב קדמון אכזר, שהיה בעל חיים נתעב בעיני הסינים ובעיני כל האנשים שעיבדו את האדמה" (עמוד 24).

החלק הראשון של הרומאן מאניש ומאליל את הזאבים ככאלו שפיתחו תורת מלחמה שהשפיעה על ג'ינג'ס חאן ובעקבות כך התפשטה בעולם: "הזדמנויות נקרות רק בדרכם של הסבלנים, אנשים וחיות גם יחד, ורק הם מנצלים את ההזדמנוות האלה, איך לדעתך הצליח ג'ינג'יס ח'אן להביס את הצבאות הגדולים של שושלת ג'ין עם פרשים מעטים כל כך ואת כל האומות שנפלו שדודות לרגליו? אין די בהפגנת כוחם של הזאבים… ללא סבלנות לא תהיה זאב. לא תהיה צייד, לא תהיה ג'ינג'יס חאן." (עמוד 31).

העלילה עוברת מסיפור חניכה והופכת לפוליטית בעליל. הדבר מתרחש כשהופר האיזון בטבע וגנבו לזאבים את מזון החורף שלהם: הצבאים. האשמים בתעלול היו זרים מחוות במנצ'וריה, ש"איתרו את נקודות התורפה של המונגולים מן הערבה – משקה חריף. הם גרמו לרועה סנג'אי להשתכר ולמדו מפיו על מקומם של הצבאים" (עמ' 71).

רעבונם של הזאבים המרומים גרם למחיר כבד עבור בני האדם. הזאבים תקפו את חיות המשק שלהם. הממסד הפוליטי מיד החזיר את המסורת השנתית של גנבת גורי זאבים, שהיתה נהוגה בעבר. נציג הצבא התערב במיוחד והעניק פרסים לגנבים. פרוותיהם של גורי הזאבים היו שווים מחיר יקר ערך, כי הם היו רכות ונוצצות, נדירות ויקרות ושימשו להכנה של מעילי נשים אריסטוקרטיות ושוחד לפקידי הממשל.

הזאבים אצל רונג אינם אלא מטפורה רחבה ליחסים בין דוריים באסיה, למתח בין סין ומונגוליה, למתח הפנימי בין יושבי הערים לנוודים. רונג מאליל את הזאבים, כסוג של השגחה קדושה פגאנית, שפועלת יד ביד עם האלוהות המקומית ("טנגרי"). אי אפשר לדמיין את הזאבים כטורפים, והוא מעניק להם איכות מיתית נדירה. אך הספר אינו ניו אייג'י למרות ההתפשטות של הפאגניזם השטוח במערב.

הרומאן מייצר מטפורה ספרותית בפני עצמה, ואינו משמש אותנו כספר היסטוריה. הוא מעניק לנו תענוג, גם בהשתתפות ביצירת הזאבים כחלק מהסדר המיתי של ההשגחה העליונה, וגם בפירוק של המטפורה בחזרה ליחסי הכוח המאפיינים את המאבקים של החלק השני של המאה העשרים.

מתארח באופסייד סטוריס של שחקן חיזוק ומספר איך הפך מאוהד מכבי חיפה לאוהד של הקבוצה הצהובה מירושלים, מה דעתו על נבדל פאסיבי והאם שמאלני יכול לאהוד את בית"ר.

בשחקן חיזוק מוצג שאלון עם 12 שאלות קבועות לאמנים/מוסיקאים/סופרים ישראלים על האהדה לקבוצת הכדורגל שלהם.

הגלויות עם הברקוד לסמארטפונים יצאו ממכבש הדפוס בכדי שתוכלו להגיע במהירות שיא לכתב העת ולהעניק אותן במתנה לכל עבר. העיצוב המטריף, ההפקה וההדפסה - על כתפי בית היוצר של אבי בוחבוט ( http://www.avibohbot.net/ )
הגלויות עם הברקוד לסמארטפונים יצאו ממכבש הדפוס בכדי שתוכלו להגיע במהירות שיא לכתב העת ולהעניק אותן במתנה לכל עבר. העיצוב המטריף, ההפקה וההדפסה – על כתפי בית היוצר של אבי בוחבוט ( http://www.avibohbot.net/ )
תודה לבית העם, לקהל הנפלא שמילא את הגג ביום הכי חם על פני האדמות בלי רוח קטנטונת, אך בזכותו ובזכות היוצרים והיוצרות היה ערב מרגש ביותר. כנסו לאלבום הפייסבוק שלנו. בקרוב נודיע על ההשקה הירושלמית בקפה של אברם.

אירוע שלישי ואחרון בסדרת האירועים המקדימים לתערוכה "עיר שדה" במסגרת "אוהבים אמנות" 2012 שבו ישתתפו אמני גרילה תרבות. 

עיר שדה 03  |  יום שני, 6 באוגוסט 2012, החל מהשעה 19:00

פעילה, מרכז עמיעד, שוק הפשפשים ביפו

 

בירוקרטיה, אנרכיזם וסיור ביפו 2030

       אירוע שלישי ואחרון בסדרת האירועים המקדימים לתערוכה "עיר שדה" במסגרת "אוהבים אמנות" 2012

 

לאתר התערוכה

לאירוע בפייסבוק

בלשי הפרא: הפאזל הגדול בעולם

"בלשי הפרא" הוא יצירת מופת שמאגדת אינספור דמויות, מצבים וחוויות לכדי תמונת חיים שלמה. רוברטו בולניו שוב מתברר כסופר הכי לא צפוי שיש.

 

המשך קריאת הפוסט "בלשי הפרא: הפאזל הגדול בעולם"