הנה הדברים המתוקים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא.
מאהב של שתי יבשות | אושרה אלפסי
אפתח בציטוט מעבודת הדוקטוראט שלי על הקול המזרחי בשירה העברית עבודה בה לקח מתי חלק פעיל לא רק כנחקר וכמשורר שסימל עבורי את "האפשרות השלישית לשירה" אלא גם כחבר, מבקר, מפרגן ומעורר השראה.: "התהליך שעבר שמואלוף משקף את התמורות שעבר הקול המזרחי בשירה העברית בעשור האחרון. נדמה שהקול המזרחי נעשה חד יותר וברור יותר ככל שזהותו המזרחית של היוצר נעשית בהירה, וזיקתו אליה היא יסוד מכונן בכתיבתו. אפשר לומר שהקול המזרחי עובר תהליך של פוליטיזציה חברתית, המורכב מעיצוב זהות מתוך עיסוק בפעילות חברתית ופוליטית בתחום המזרחיות."
לאורך התהליך התעסקנו שוב ושוב עם הגדרות ועם הגדרות, והקשר בין דורנו לשירה, איך היטבת לומר מתי : "הָאִמָּא הוֹפֶכֶת לְסַבְתָּא, שֶהוֹפֶכֶת לִנְשָמָה, שֶהוֹפֶכֶת לִמְשוֹרֶרֶת, שֶהוֹפֶכֶת לְ/ כָל מַה שֶּלֹא נִתָּן אַף פַּעַם בַּשִירָה" השיר נולד כתינוק, המקשר בין הדורות, אך לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר מהופך, הילד חוזר אל שורשיו באמצעות אמו שהופכת לדור הקודם שהופך לנשמה, לרוח לשיר. בחיבור לעבר נגלה מקור היצירה, כזה שלא ניתן מעולם בשירה. כבר ב"מגמד הצלקות" ראינו ש: "אֶת שַׂק הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי לֹא בּוֹחֵר לִסְחֹב עַל גַּבִּי בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר,/ וּבִמְקוֹם זֶה הַזִּכְרוֹנוֹת רוֹכְבִים עָלַי…" ושוב נדדנו להגדרות ושוב הסחרור בין מה אני בוחר ומה בוחר אותי.
זה מצחיק מתי ואני בני אותו שנתון והוא לימד אותי כל כך הרבה ופתח לי דלתות למקומות ששינו את כיוון עבודתי חידדו אותו והעשירו אותה.
ובאמת שהיה ניסיון אמיתי לייצר אסטטיקה מזרחית, ובאמת בשלב מסויים שאלתי את עצמי:
"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשוֹת
בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה
מַדּוּעַ שֶנְהָב-שִטְרִית-שוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת
שִירַת הַמִזְרָחִיוּת הַפְּזוּרָה עַל
רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְבוּרָה
שֶכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"
ואכן, כל חלקיה של השירה הזו נוצצים הם, ואכן, אתה מתי ובזכותך גם רבים מאיתנו לא נגלגל
"אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַינו הַקְּרוּעָה
ולא נקפל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת
הַזְּמַן."
כפי שהאב עושה עם השטיח שלו בשירך. אנחנו במקום אחר "אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִפְחָה שֶל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק/ קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶל/ אֶפְשָרוּת שְלִישִית לְשִירָה" ואנחנו נמשיך לשאול לשאול בעברית מה עושות האיילות כשהן מדוכאות.
המשחק של מתי עם השפה תמיד מרגש אותי. הוא וירטואוז בלולינות המילים, הוא רב עם השםה, הוא כועס עליה, הוא עושה איתה אהבה ולפעמים מזיין אותה, יחסי האהבה שנאה שלו עם העברית מגדירה מחדש את המושג ריאליזציה של מטאפורה.
תמיד חשתי שהצלקות של התרבות האירופוצנטירית שנכנסו לדמנו כדור שני אכן גומדו במגמד הצלקות, אך הפכו לאות צורב על צווארנו, במהלך החיפוש בין שמואלוף לבין חזז , ושם כבר ניתן למצוא ניצנים לתשובה לשאלה למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים. מבחינתי היה זה ברור שהעומק הבא יהיה צלילה לתוך איבריה הפנימיים של השירה והעברית שהרי לא ניתן לחיות מחוצה לה ואכן איש יקר הפכת למאהב של שתי יבשות ולכאורה נפרדת מכל האותיות אך הן נותרו על פינו בתפילה.
בהצלחה מתי. אוהבת אותך.
ד"ר אושרה אלפסי היא מנהלת בית ספר, וחברה בוועדת ביטון
מתוך הייאוש צומחת שירה | עמיר סגל
בדרך כלל כשאני מדבר אני מכין נקודות ולא נאום מוכן מראש, כך נהגתי גם בהשקת הספר 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' של מתי שמואלוף, וכאן אני עושה ניסיון לשחזר את הדברים שאמרתי בערב ההשקה בקפה שפירא בתל אביב.
שלום לכולם וכולן, שמח להיות כאן הערב, ללוות את השקת ספר השירים החדש של מתי. לאחר ספר השירים הקודם, מתי אמר כי זה ספר השירים האחרון שלו. בביקורת שכתבתי אז על הספר כתבתי כי לא ייתכן שזה יהיה ספר השירים האחרון – ואני שמח לראות את הספר הנוכחי.
לפני איזה זמן שוחחתי עם מתי, על פרויקט עליו חשבתי מספר שנים – לכתוב על שירת המחאה בישראל [כאן, כאן, כאן וכאן]. ספרים ומאמרים שקראתי באותו הזמן הראו לי את הקושי, אבל בעיקר, היובש, שבלכתוב ספר אקדמי. אבל מתי אמר לי "פשוט תכתוב" האקדמיה תבוא אחריך – ונתן לי דוגמאות לעבודות שלו משך השנים, שאכן גררו את התודעה האקדמית, אך גם הציבורית, אחרי עשייתו.
בתוך הפרויקט הזה, שכמה מפרקיו כבר פורסמו בכמה במות, ראיתי מהלך בתוך השירה העברית של השנים האחרונות, שהשירה של מתי מייצגת היטב – כולל הספר הנוכחי. מחיפוש זהות אישי, אל מחאה והצגת אלטרנטיבה פוליטית ואפילו אפיסטמית לקיים ואל אכזבה שמגיעה בעת הזו להיות ייאוש. לא סתם מתי היה אחד הפעילים המרכזיים באקטיביזם של השירה בעשור וחצי האחרונים, ולכן יש משמעות פואטית, חברתית ותרבותית לספר הזה ובאופן סמלי משהו, גם לבחירות האישיות של מתי בחייו.
האווירה כאן נעימה, ולכן צר לי שאני הולך לדבר על הייאוש. אבל זה בדיוק מה שאעשה, כי זו תמה כל כך נוכחת בספר. הייאוש קיים בספרו של מתי בשירים מסוימים. יותר מכך ייאוש המתבטא בטון הכללי של הספר ועומד בניגוד למחאתיות המתפרצת של ספריו הקודמים. בין השאר הייאוש מתבטא בהרבה שירים שנכתבו בזמן עבר, על דברים שהיו וחבל שנעלמו, על דברים שהיו וחבל שהיו ובעיקר על הווה הנמצא בצלו של עבר שנגמר.
הייאוש הוא פוליטי ואישי ובמובן הזה הספר הזה תופס בצורה טובה מאד את רוח הזמן – רוח של ייאוש גדול. ייאוש שמתבטא בכך שהיום בישראל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין את תמונת העתיד. זו רוח הזמן בישראל, גם רוח הזמן בעולם בכלל, אבל בישראל יש לה מובן חד, ברור וממשי מאד. פוליטי כהוויה ופוליטי באופן מעשי. הייאוש הוא של ימין ושמאל, אבל גדול יותר בשמאל. הקושי לייצר תקווה שמעוגנת בתמונה שאפשר לדמיין של עתיד מועדף. אפילו וויכוח עמוק וסוער על העתיד ולא מתקיים. הנה, בדרך לכאן עברתי על הדברים שאומר כאן ושמעתי ברדיו על אבי גבאי, שכיו"ר מפלגת העבודה מכריז שלא יפנה התנחלויות.
את הייאוש הזה הצליח מתי לתאר דווקא מברלין. גם משום שהבחירה לעזוב את ישראל היא חלק ממציאות הייאוש. לא שלעזוב את ישראל הוא בהכרח תוצר של אכזבה מישראל – אבל במקרה של משורר ואקטיביסט שנאבק על הדרך שבה המדינה הזו והחברה הזו מתנהלת ונראית, קשה שלא לתת משמעות לבחירה לצאת מישראל וגם לכתוב על כך. העזיבה את ישראל, כמו הבחירה לכתוב שלל שירים בספר הזה בזמן עבר, היא סעיף של הייאוש – הוויתור הסמלי על המאבק לשינוי.
מלבד הייאוש הפוליטי ישנו סוג ייאוש נוסף, הייאוש האישי, הייאוש הקיומי מול החיים המתמשכים והגיל המתקדם. הייאוש שמגיע בסוף שנות השלושים של החיים ושנות הארבעים. ההבנה הקשה, האיומה שזה כל מה שזה, זה כל מה שיש. אלו החיים עצמם. זה עדין לא הייאוש שעל סף המוות, אבל זו כן ההבנה כי האפשרויות הולכות ונסגרות. כי יש אפשרויות שכבר נסגרו – שאת חלקן רצינו מאד. פתאום אנחנו רואים בצורה ברורה את הדברים שלא היו, ולא יהיו יותר. אפשר לראות זאת בצורה טובה בשיר "והיינו כלבי רוח" המספר על עבר של משוררים המצפים לדברים שחלקם לא התגשמו לבסוף. זה תיאור קולע של מבט אל העבר שהוא שנות העשרים או תחילת שנות השלושים הסוערות.
והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
הייאוש האישי קשור גם הוא לתמונת עתיד שכבר לא מתקיימת – אלא שהתמונה הזו שהייתה פעם גם מתבררת עם תהליך ההתבגרות כשגויה, לא מדויקת, לפעמים שקרית. ובתוך החיים המתמשכים ותהליך ההתבגרות, כולל חוסר השינה של ההורות – ייאוש הולך ומתגבר.
אחד השירים המוצלחים יותר בספר הוא השיר בעל הכותרת הארוכה: "הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני". השיר בעל מתחיל במילים:
"אֲשֵׁמִים הָיִינוּ
כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,
כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,
כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,
כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,
כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,
שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,
אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,
אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה"
בשיר הזה, בשורות האלו ובהמשכו, הכול מתואר בזמן עבר. אבל חשוב לשים לב כי בנוסף יש כאן לקיחת אחריות על חטאים קולקטיביים. מתי, כמו רבים אחרים, לא גר בווילות, לא "אכל ושתה את הרווחים" אבל המעבר הזה ממורד העומד מול ממסד או חברה מושחתת אל מי שלוקח על עצמו את חטאי החברה שהוא חלק ממנה (גם מברלין) הוא מעבר שמעיד על משורר שהתבגר, שבחר לקחת אחריות על המעשים שעושה החברה כולה. איזו הפנמה של הדואליות של היות בחברה החוטאת יחד עם ניסיון מרד, שנידון לכישלון, כפי שעולה בבירור מסופו של השיר. זו לקיחת אחריות שלא יכולה לשנות את מעשיה הרעים של החברה – אלו כבר התרחשו, אלו מתרחשים ולא משנה אם המשורר מורד מול החברה, לוקח אחריות על המעשים או אפילו אם היה בורח ממנה – החטאים ממשיכים.
את השיר הזה אפשר להשוות לשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" בו המשורר עומד מול החברה הישראלית ודורש ממנה שתהפוך מוסרית יותר. עד אז ההוא עומד במריו, במחדל כתיבת שירי האהבה – כאילו החובה שיש למשורר- לשורר את האהבה, דבר שהוא לא מוכן לעשות. לעומת זאת כאן ועכשיו המשורר, מתי, כבר לא מצפה – החטאים התקיימו ומתקיימים והמחאה כבר לא עובדת. בסוף השיר נכתב:
"וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה
וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט
וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,
כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב
כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ."
בעוד שירים זמן העבר נוכח ורק לעיתים הוא נוסטלגי – אבל תמיד מלא עצב. בשיר "חלב" שמואלוף מבכה את אבדן שכונות העיר חלב הנחרבת בימים אלו דווקא כמי שהוא צאצא לתושבי העיר; בשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה" שוב לוקח המשורר אחריות על מעדי החברה הישראלית שבגיוס לצבא הופכת את בניה לאטומים ואלימים – ושוב בזמן עבר; בשיר "לא היה מעולם" המבט אל העבר טוען כי הנוסטלגיה אל עבר יפה יותר היא שקר, לא הייתה מעולם; גם השיר "משבר" מתחיל במילים "אחרי התרסקות מדינות הלאום" ומשם זה לא הופך אופטימי יותר או נוסטלגי באיזו צורה.
הייתה לי תקווה לסיים בטון חיובי את הדיבור הזה על הייאוש, וכשעברתי על הספר קיוויתי שהשיר האחרון יהיה אופטימי ואוכל לסיים אתו. אבל השיר המסיים הוא "הנה הם באים", ממש לא שיר אופטימי. אגב, מעניין שהשורה "הנה הם באים" היא הפותחת את השיר "ימים של שקט" השמאלצי של ירדן בר-כוכבה ואבי גרייניק שמתחיל במילים: "הנה הם באים ימים של שקט / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה".
כך שאפילו חשבתי לסיים בפסקת התודות שנמצאת עמוד אחרי השיר האחרון, והיא באמת משמחת ואופטימית. כפי שלהיות כאן ולהחזיק את הספר הזה משמח. ורק עוד מילה קצרה לסיום – זה ספר קצר, תמציתי – כפי שראוי שספר שירה יהיה. וזה דבר חשוב לזכותו.
ולסיום, השיר "הנה הם באים":
"לא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל
לֹא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְלֹא יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
לֹא יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וְלֹא יְקָרֵב מְשִׁיחֵהּ
בֶּטַח לֹא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וְכַנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בְּחַיַּי
אוּלַי יְהֵא שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם
וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ.
לֹא יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְרוֹמֵם
וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְהַדֵּר וְלֹא יִתְעַלֶּה וְלֹא יִתְהַלָּל שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
לֹא בְּיָמֵינוּ."
תודה רבה.
עמיר סגל הינו משורר וסופר המתגורר בירושלים.
- הספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" יצא לאור בהוצאת פרדס. 2017 | עורך: אלון בר | עורכת סדרת שירה: לי ממן. | עיצוב עטיפה: שחר סריג.
- איך מילים הפכו לספר: העורך אלון בר על תהליך העריכה
- השיר "רחמים", במדור "באסטה" של אתר "העוקץ"
- שיר: דהרנו אל השקיעה, שיחה מקומית
- ראיון עם העיתונאי מיכאל מירו. פודקאסט.
- ראיון בתוכנית "מה כרוך" של מיה סלע ויובל אביבי, ערוץ כאן
- ראיון בתוכנית "ברית מילה" של שלומי חתוכה, ערוץ כאן
- אושרה אלפסי ועמיר סגל: דברים שנשאו בהשקה התל אביבית
- המשורר רוני סומק ממליץ על הספר בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס
- עמיר לב, אמירה הס ורוני סומק כותבים על הספר
- בגרמניה, נשוי ואב לילדה, מתי שמואלוף כבר לא על הבריקדות: ״זה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה״, גדי גולדברג, מגזין שפיץ
- דובר הגטו הישראלי בברלין, יותם ראובני, הארץ
- מבחר קלישאות וסילופים מהגטו ישראל, איריס חפץ אמסלם, העוקץ
- ניתוק ללא נתק, בכל סרלואי, מקור ראשון
- וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת, אביב שניר, אתר העוקץ
