האזינו: המשורר המוערך רוני סומק ממליץ הספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

screenshot_20171215_165100

האזינו למשורר המוערך עד מאוד, רוני סומק, שממליץ על ספרי החדש "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס "עונג שישי" בתחנת גלצ

 

עוד על הספר:

הזמנה להשקת ספר השירה השישי שלי, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

אני מאוד מתרגש להזמין אתכם/ן להשקת ספר השירה השישי שלי, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים." בתאריך ה-16.10 בשעה 20:00 בקפה שפירא, רחוב רלב"ג 15. החאפלה המוזיקלית של גונן וגלעד תלווה את השירים שנכתבו כולם מחוץ לישראל.

צילום: מיכה שמחון

משתתפים לפי סדר א'-ב':

  • ד"ר אושרה אלפסי
  • אלון בר, עורך הספר
  • גונן ויזל
  • גלעד רוט
  • עמיר סגל

 

עוד על הספר:

עברית מחוץ לאיבריה המתוקים

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר השירה השישי שלי עכשיו במכירה מוקדמת, באתר הוצאת פרדס.

עורך: אלון בר | עורכת סדרת שירה: לי ממן. | עיצוב עטיפה: שחר סריג.

על הספר:

השקה ברלינאית – נערכה ב-29.11.17 בקפה "קפטיש" עם המשורר הגרמני מקס צ'ולק, העיתונאי והעורך האנו האנושטיין והפסיכואנליטיקאית איריס חפץ אמסלם ולירן לוי. לאירוע הפייסבוק. בסרטון תוכלו לראות קולות נבחרים מתוך ההשקה, רגע שבו הפסיכואנליטיקאית איריס חפץ אמסלם מדברת על השבר ששולח אותי לכתוב את השיר "בצד האחר של השירה", המשורר היהודי מקס צ'ולק קורא מהשיר "חלב" ולבסוף לירן לוי שהלחין שלושה מהשירים של הספר, מבצע.

השקה תל אביבית – השקת הספר נערכה ב-16.10, יום שני, בקפה שפירא, רחוב רלב"ג 15, תל אביב, בשעה 20:00 בהשתתפות: ד"ר אושרה אלפסי, עמיר סגל, אלון בר וגונן ויזל וגלעד רוט בחאפלה מוזיקאלית. לאירוע הפייסבוקאושרה אלפסי ועמיר סגל: דברים שנשאו בהשקה. אלבום נפלא של יאיר בן חיים מהאירוע.

השקה חיפאית – ההשקה נערכה  בתאריך ה-20.10 בבר/קפה "הטיפול", בשעה 12:00. אירוע פייסבוק. השתתפו: אבי מוטהדה, – סופר;  ג'והני ספקטור – משורר;  גליה אביאני – פעילה פוליטית; ליהי יונה – משפטנית ופעילה חברתית; לילא נאטור – פעילה חברתית; לילך ובר – משוררת ועורכת "אלת מסטיק"; נועם לוי – משורר; נעמה לזימי – הפעילה החברתית; מיטל ניסים – משוררת ורביד רובנר – חוקרת שירה.

 

חאלב של מטה

bombed_out_vehicles_aleppo-1

חאלב של מטה

חאלב של מטה, אני מתתיהו בן שפרה, בן מבנותייך, נכד ליהודייך, מקונן על מחיקת שכונות שירייך

חאלב, איך ויתרו על הצלתך ספריותייך?

חאלב, זה לא זיקוק שהדליק את שמי האביב הערבי, אלו הם כוכבי השמים שנוצצים בלילה.

חאלב, אמרי לי מי זה השטן הזה שזורק חביות נפץ על ראשי תושביו, חושב שכך יכתבו את שמו באהבה?

חאלב, התשמעי למקוננת העיראקית שבתוכי, כאן רחוק באירופה, היכן שהגיעו רבבות ממפתחות שערייך?

חאלב, שירים עשירים עוד יפרחו בגינותייך; חופשיים נהלך בינות החולות הנודדים ברומנים של המזרח התיכון; דיונות אותיות החירות מקועקעות בידינו, מילות תפילה אדומה יתפשטו בעינינו

חאלב, ספרי שירה קרועים מתעופפים ברוח; ילדיך נכנעו למשא הבטון שמחץ את זיכרונם

חאלב, אנו הקוראים את שירך נלחמנו באלו שלא יודעים דבר על ריקוד כתב היד של ילדה, הרושמת שיר אהבה לְאִמָּהּ

חאלב, בנותייך, הן היהודיות החדשות, גולות בין ספריות העולם. באזניות שלהן אפשר לשמוע את נֶחָמַת רחם הָעוּד.

חאלב, אנחנו לא ניאבק בנשק זקור אל על – עד הניצחון. לא. אנו נניח את תקוותינו בשעוות הרוך העדין של כניעת פסגות הררי המילים, לשלג הנופל בשקט, ונמס באביב למים המתוקים של מעיינות אהבה נובעת

חאלב, ספרי לנו שוב כיצד נצמיח שכונות של אותיות מאמינים ואתאיסטים בתוך מקדשייך הפזורים על גבי גוף נשמתך, הקשובה פנימה אל פעמוני החירות.

חאלב, כמו ילד קשוב לסיפורי סבתו, אשוב עוד לשבת על ברכייך.

 

שיר מתוך הספר השירה השישי ההולך וקורם עור ומילים. בקרוב הדסטארט. אעדכן. השיר התפרסם לראשונה באתר "שיחה מקומית".

הדפסה מחודשת של ספרי השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הודפס מחדש לאור כניסתו למערכת החינוך, בתחום הספרות בשאלת ההגירה. הזדמנות חדשה לגלות את הקסם, בהוצאת נהר ספרים.

המשורר רוני סומק ייעץ לספר, והסופר והמוציא לאור ראובן מירן ערך אותו. ניקדה והתקינה אותו שושי מירן. היוצרת דנה לוי צילמה אותי לעטיפה. הספר ראה בתמיכת קרן רבינוביץ לאמנויות בתל אביב וגם קיבלתי מענק עידוד מאח"י. הספר כינס את שירי 2007-2010 שהיו שנות סוערות בחיי. גם הקמתי את "גרילה תרבות" ביחד עם רועי צ'יקי ארד וגם פעלתי רבות להפוך את תחום השירה לתחום פוליטי, חברתי ומזרחי. השיא של השנים הללו הגיע בשנת 2011 עם התפרצות המחאה החברתית.

על העבודה האמנותית הופקדה המשוררת והמסאית שבא סלהוב, שסייעה לי לעבוד על שירי הספר. אלמוג בהר סייע בתרגום השיר הנושא "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" לערבית. מאז נדדתי עם השירים מהספר למקומות שלא חלמתי. השיר "חברות מסוג חדש" הולחן על ידי נועה שמר ולהקת "היפה והחיה".

קראתי את השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" בבמות רבות בישראל, אך גם בברלין, בבאזל בפסטיבל שירה בינלאומי והוא תורגם לשפות נוספות. המבקר והמשורר אילן ברקוביץ פתח את האנתולוגיה החדשה והמקוונת בתרבות וספרות + במילים הללו: "בשירו החשוב ביותר "חברוּת מסוג חדש", המופיע בפתח ספר-שיריו השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", מתאר המשורר ולוחם הגרילה מתי שמואלוף מערכת יחסים עדינה בינו לבין חבר אשר שולח לו אס-אמ-אסים, שבהם הוא מאיים להתאבד."

הספר גם הוקלט והפך לספר קולי בICAST ותוכלו לשמוע איך הצלילים יוצאים מפי.

הופעתי בטלוויזיה בתוכנית הטלביזיה של מירי חנוך ואסף הראל

שלושה משירי הספר הוקראו ברשת א'

 

הקראתי את שיר הנושא בפסטיבל שירה בינלאומי, לצד עדי קיסר, מקס צ'ולק ואחרים בעיר באזל, שבשוויץ

הספר מוצא כרגע בחנויות במחירי מבצע:

להזמנת הספרנהר ספרים ת.ד. 162 בנימינה 30550 טל' 6288724 04 nahar@bezeqint.net

 

הנה שני שירים מתוכו:

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

 

השיר "חברות חדשה" הולחן בידי "היפה והחיה":

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

 

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

הנה ההשקה שעשיתי עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין:

"בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה": על השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי הסוהר" לאלמוג בהר

אלמוג בהר צילום תמר עבאדי 2015
אלמוג בהר צילום תמר עבאדי 2015

* / אלמוג בהר
————————-
בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ
בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.
וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים
מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן
מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים
פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים
מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת
קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת
סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.

וְהַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים בַּיָּמִים
וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ
צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים
וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת
גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז
וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה
גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.

וְהַתִּינוֹקוֹת מְנַסִּים לְהָעִיר אֲהוּבָתִי בַּלֵּילוֹת
לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה
מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן
מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר
מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה
עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.

וְהִיא עוֹד אֵינָהּ מִתְעוֹרֶרֶת
גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא
מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ
אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ
עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בַּלֵּילוֹת
עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.

וַאֲנִי לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר אַחֲרֵיהֶם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ
לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב
לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב
בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.
————-
מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

 

זהו השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר, בהוצאת אינדיבוק, 2016. אני אוהב לפתוח ספרי שירה ולקרוא את השיר הראשון, כי הוא מהווה מעין סמל לשירים שיבואו לאחר מכן. אפשר לקרוא דרכם את תעודת הזהות, והחותמת הפואטית של המשורר.

הריון למרות העקרות החברתית

השיר מכניס אותנו ישירות לתוך זמן היריון. החיים מתארגנים סביב ההיריון, התקווה, ההולדה והאהבה של המשורר לבת זוגתו. השיר מתחיל באישי, בתוך המרחב של מבט בן הזוג על בת הזוג.

"בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה

בבית החרושת של הרחם."

השיר נפתח בשעת לילה, שעת אהבה, שעת מבט, שעת גדילה של תינוקות, בתוך בית חרושת של רחם [בכל שיר אחר, הדרך המוצעת על ידי הביטוי, 'בית חרושת של הרחם' היה הופך לביקורתי ואירוני, כך המשפט הראשון לא מאפשר לנו קריאה כזאת]. אפשר לקרוא את השיר ברובד הפואטי של השירים שנולדים בתוך הרחם. כמו לומר, בלילות כתיבתי מגדלת שירים בבטנה, בבית החרושת של [רחם] השירה. כך אלמוג, מתחיל בנקודה של הפוריות, שיש בה גם זוגיות, וגם הולדה. מקום שיש בו עתיד. דווקא בימינו, ולמרות הכותרת החתרנית של הספר, ואולי בגללה, אלמוג מציעה שיש באמתחתו שירים לאסירי בתי-הסוהר, את התקווה הזאת הוא יעניק להם. לקרוא שירים על זוגיות, הולדה, על תקווה שבה החברה האנושית מתפתחת. שירים על התפתחות של אושר, שמתרחש בתוך בית, כלומר, יש אפשרות גם למעמד בינוני שיש לו ברחב משלו, חדר משלו – קורת גג. לקרוא על הטוב, השפע הזה ולדמיין את עצמנו כחלק בתוכו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתוך בתי הסוהר. האלטרנטיבה של אלמוג לחיים שלנו, הם סוג של נגיעה באופק של הולדה, שבה למרות היעדר הבית, היעדר הזוגיות, היעדר הפוריות, היעדר הבית, היעדר החברה – נוכל לדמיין משהו קטן וטוב.

מתכונים מבראשית

ובימים היא מתקנת איברים

מפרידה אצבעות מקרום הדג שדבק בהן

משילה זנבות קדמוניים

נדמה שהאישה היא האלוהים, היא גם מתקנת איברים, היא גם מפרידה אצבעות, של התינוק, שהוא סוג של דג ברחם, ויש לו קרום של דג, והיא גם משילה זנבות קדמוניים. האישה היא מעבר לגבולות הזמן, הידע שלה הוא קדמוני, ובהווה, והדגש הוא בימים היא עובדת. בלילות הם גדלים. החלוקה מאוד ברורה. הזמן שלנו הוא זמן מיתי. האהובה הופכת ליצור קדמון ופוסט מודרני כאחד, שיש לה ידע שמגיע מתחילת האנושות ועד היום. מאותם הזמנים שבו האישה יכלה לברוא עולמות, דרך היצירה, כוח של הפרדת איברים, הפרדת אצבעות מקרום הדג, השלת זנבות קדמוניים. זאת אישה שהיא חצי אלה, חצי בת אישה. היא בעל כוחות מאגיים, או שהפעולה של גידול ילדים, הופכת יותר ויותר חידתית, גדולה מהחיים בעיני המשורר, שמביט ולא מבין מאיפה היא יודעת את הידע העתיק, והוא נותר קפוא להביט בה.

"פוקחת עיניים מאחורי עפעפיים עקשניים

מלמדת ללבבות סודות על קצב פעימות

קוצצת ציפורניים ראשונות

סורקת שערות ראשונות

ומבחינה זכרים מנקבות."

לאישה בשיר הזה יש כוח להביא חיים, ללמד, לקצוץ ציפורנים, לסרוק שיערות, להבין בין זכר ונקבה – ובעיקר נשמע כאן קולו של הגבר, שעומד בצד, שהוא לא מצליח לעשות מה שהאישה עושה ביום, ולא מצליח להיות קשור למה שקורה בבטנה בלילה. הוא רק יכול להביט ולהביא לנו את הרעיונות, שבאים מהמעקב היומיומי אחריה. הילד שמצוי בשלב ראשון, הוא עדיין חלקו נקבה וחלקו זכר, כמו במעשה בריאה שבוראים אותנו כסוג של אנדרוגינוס, אך לאישה יש יכולת להבחין בין המגדרים. היא מתקינה סדר בעולם של המשורר, והוא מתפלא על כך. שימו לב לשורת הפעלים: פוקחת, מלמדת, קוצצת, סורקת ומבחינה. האישה היא בעלת הכוח, הפעולה, כשהכול ראשון, זעיר, כשהעובר רק משתחרר מהאוקיינוס של הרחם, כשהוא סוג של דג, היא יכולה כבר להפוך אותו לבן אישה, לפקוח את עיניו, ללמד את לבבו, לקצוץ את ציפורניו, לסרוק את שיערו. והשורה האחרונה, של הבחנה בין גבר לאישה, מראה לנו כיצד המשורר עומד בפחד אל מול הפעולות הפשוטות האלו, שהופכות למסתוריות, ואף כמעט שלא מצליח להבחין ברגעים הראשונים אם זהו זכר או נקבה.

 

אפשרויות של נסיעה בזמן: בנייה מחדש של זיכרון, מיניות חדשה ורפלקסיביות

"והתינוקות ישנים בימים

ובלילות הם ערים בבטנה

צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים

וזה שהיה זרע אחד וביצית אחת

גדלו כבר כגרגר האורז

וזאת שהייתה כשעועית הלבנה

גדלה כקליפת האפונה הירוקה."

הזמן שלאחר הלידה מתהפך, הילדים עדיין נמצאים בזמן רחם. הם ישנים בימים, וערים בלילה בבטנה. הם עדיין יכולים ברגע שלאחר הלידה, לחזור לשנייה ולהיכנס לרחם. וכאן לרגע נדמה, שהמבט של המשורר בבת זוגתו: א. בנייה מחדש של ילדות – הוא גם הופך לסוג של תינוק, ובונה את ילדותו, מתוך מבט בגדילת בנו, ב. מיניות – הוא חוזר דרך המבט בבנו, אל תוך ביטנה כסוג של מטפורה על מעשה אהבה. דרך המבט בגדילת הילד, בחיק בטן זוגתו, הוא חוזר הן למעשה האהבה "ערים בביטנה"; ג. רפלקסיות של הזיכרון –  הזיכרון מתחיל לבחון את הדרך בה הוא פועל, הוא שם לב, דרך התינוקות, כיצד נבנה הזיכרון, כשהתינוקות "צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים" – כשהמשורר הופך להיות "לוח חלק" – טבולה ראסה, שעליה הוא לומד מחדש דרך נקודת ראשית, בצמיחת הזיכרון, שהוא דבר נפרד, מהמציאות עצמה.

הזרע והביצית, גדלים והמשורר מפתח סוג חדש של משקלים בכדי לתפוס את הגודל שלהם, הזכר והנקבה הפכו לגרגר אורז, והנקבה שהייתה כשעועית לבנה, גדלה כקליפת האפונה הירוקה. כמובן אפשר לשמוע את ההומור, ואת הרפרנס לסיפור על ג'ק והאפונים. ההקבלה בין מעשה בריאה אנושית לטבע, הוא סוג של מחשבה פגאנית. הוא מחזיר את מה שהופרד בין הטבע לתרבות, בחזרה אל המשכיות שמגיעה מעולם מונחים של מזון: אורז, שעועית לבנה, אפונה ירוקה. מה שמחזיר אותנו למטפורה של הקריאה הפרשנית של הבית הזה: 1. אנו בונים את ילדותינו מחדש בהווה בוגר, באמצעות מבט במזון שהוא גם חומר גדילה, וגם סוג של מטפורה לזיכרון. 2. אנו בונים את ילדותינו בהווה הבוגר, באמצעות המבט במיניות. 3. אנו בונים את ילדותינו, באמצעות ניסיון להבין כיצד זיכרון פועל – כשהוא לוקח מדדים מתחום אחר, בכדי לזכור התפתחות אנושית.

המדדים של גרגר אורז, וקליפת שעועית מראים שוב ושוב, את חוסר היכולת של המשורר להבין את ילדותו, את הילדות של ילדיו, את הדרך בה זוגתו מבינה את הילדות שלה, את גדילת ילדיה. הוא מנסה בצורה בלתי אפשרית, אגדית, פנטסטית להניח מונחים של גדילה. גרגר אורז, שוב מראה לנו שזה זמן מיתי, שיכול להיות גם פרה מודרני, אך גם יכול להיות מובן כאגדה, בכל הזמנים. הגדילה לא יכולה להיות מונחת בתוך משקל של קילוגרם, אלא דווקא במונח שבתוכו נקף הזמן, שכל המונחים הרפואיים הופכים לסוג של מטפורה מצחיקה. הצחוק כמובן מסתיר את האימה: "איך אני אמור לטפל בדבר כזה קטן, כמו גרגר אורז," הצחוק גם מסתיר את הפליאה : "איך את, בת זוגתי, יכולה לטפל בגרגר של אורז.".

המשורר, המוזה והקוראים – התינוקות של מעשה הכתיבה

 

"והתינוקות מנסים להעיר אהובתי בלילות

לוחשים לה מילים בשפות ששכחה

מלטפים לה דפנות של בטן

מושכים חבלי טבור

מכים על קירות שלייה

על מחילות רחם."

כעת עולה סוג של תחרות בין המשורר לבין התינוקות שלו, סוג של קינאה קטנה. התינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות. היא לא אהובתם. היא אהובתו של המשורר. עכשיו, הרי תמיד כשנולדים תינוקות, הם מתעוררים בלילה לקבל את חלב אימם. אך כאן יש ניסיון של תינוקות, להעיר את אהובתו, המשורר ער ברגע זה. הוא משתתף בהבנה שהם חוזרים לשפות ששכחה. שוב אנו חוזרים לקריאה שזהו אינו רק שיר על מבט של גדילה, אלא גם שיר על כתיבה, ששירה לוקחת אותנו לשפות ששכחנו. בהתחלה הם מלטפים לה את דפנות הבטן, שוב בהקשר שניתן ברגעים הראשונים של הולדה, לחזור בחזרה לתוך הרחם, מעין הבנה שבנקודות הלימנליות האלו הגבולות עדיין לא נקבעו. התינוקות מושכים חבלי טבור, מכיר על קירות השלייה ומחילות הרחם. זה גם מאוד מיני, אבל זה גם ספרותי, וגם סוג של תחרות שנוצרת על תשומת הלב של אהובת המשורר. אם ביום הם ישנים, בלילה הם מתעוררים ועומדים בינו לבינה. אם בבית הקודם ראינו את הפעלים הרבים של בת זוגתו של המשורר. כאן התינוקות הם הפועלים: מנסים להעיר, לוחשים, מכים, מלטפים ומושכים. הם הופכים פעילים כמוה, ושימו לב, שהמשורר נותר ללא פעלים, אלא רק סוג של דובר שתפקידו לדווח, אם כי אני מצליחים דרך המבטים הללו, לכתוב את הביוגרפיה האישית שלו, למרות הפאסיביות. האהובה של המשורר ישנה ונדמה שכל הדרכים של התינוקות לא מצליחים להעיר אותה, וגם המשורר שמביט בתהליך לא עושה דבר. התינוקות הופכים לסוג של ציידי תשומת לב, בלילה, כמו חתולים הם זזים ומחפשים את האם הגדולה, שהשינה שלה, חזקה מהחיים שלה. התנומה שהיא סוג של מוות, משאירה את הגוף פתוח להכנס ולצאת מתוך הרחם, אך הנפש קבורה בשינה. התינוקות יכולים לנוע, אך היא לא וגם המשורר לא באמת נע. הוא מביט בדרך בה הם זזים על הגוף שלה, וכמעט אפשר לראות את התחרות, הקינאה על תשומת הלב. כי גם הוא פאסיבי, גם הוא ישן, גם הוא שם, אבל עליו הם לא מטפסים, ולא נותנים לו שפות ששכח. וכאן כל הקריאה המטא פואטית, מטא-ספרותית, הופכת לאיזה מחשבה שהקוראים, שהם התינוקות שנולדים ממעשה היצירה, יכולים להכנס לרחם מעשה האהבה של המשורר עם המוזה, אך המשורר עצמו נותר קפוא להביט בכך.

"והיא אינה מתעוררת

גרגר ארז תופח בבטנה והיא

מאריכה שנתה

אומרת ללבה

עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות

עתה לישון, לישון."

בת הזוג של המשורר, לא מתעוררת. היא בסוג של מת-חי. היא ישנה כמו מתה, אבל בתוך בטנה גרגר אורז תופח. היא לא מפחדת להאריך בשנתה, למרות הניסיונות של התינוקות להעיר אותה. היא אומרת ללבה, ולא למשורר, שגם ככה היא עוד תאריך ימים להתעורר אחריהם בלילות, ועכשיו היא צריכה לישון. מעניין שהפעולות של בת הזוג, מכוונת כלפי התינוקות ועצמה, ולא כלפי המשורר. היא אומרת ללבה, ולא אומרת למשורר. המשורר שהוא ער, אבל אין לו גרגר אורז שתופח בתוך ביטנו, הוא לא מאריך בשנתו, כי הוא נשאר ער לדווח עלינו, הוא מביט בה, כסוג של אישה שתפסה את הנצח. היא יודעת שתאריך שנים, בכדי להתעורר אחרי יצור הלילה, ועכשיו היא אומרת לעצמה, ואולי להם, ואולי למשורר, "עתה לישון, לישון". אך גם כשהיא רוצה לישון, היא פועלת, אל מול הפאסיביות של המשורר: אינה מתעורר, תופח בבטנה, מאריכה, אומרת, מתעוררת אחריהם. כל הפעלים האלו מראים לנו את הדרך בה היא גדלה, ואת הדרך בה המשורר נותר פאסיבי, ללא פעלים, ואולי עם פחד, כיצד היא נותנת לתינוקות, שהם סוג של יצורי הלילה לפעול, בזמן שהיא ישנה, האם יכול לקרות להם משהו, כי היא ישנה. והיא בעלת תפיסת זמן לטווח ארוך, אומרת לו, שהכול בסדר, הם ישרדו את הלילה. ואולי המשורר נותר כלוא בפחד הזה אל מול הלילה. במובן המטא פואטי, זה כמובן מעין זה גם מעין השלמה, שלא צריך להיות טוטאלי בכתיבה, צריך להביט למרחק על היצירה, לתת לה זמן לגדול.

"ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה

להצמיד אוזן לתחתיות בטנה

לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון שלה."

האישה של המשורר שמשולה למלאכת הכתיבה מבקשת לישון, בכדי להוליד. למות בכדי לחיות, שהרי שינה היא סוג של מוות קטן. אין מדע שהוא יותר מודע לעצמו, ממדע השירה. המשורר מתעורר בכדי לראות את כל הדרמה, ומספר לנו שהוא היה ער בכל המעשה של הכתיבה:

"והתינוקות ישנים בימים, ובלילות הם ערים בבטנה…

[…]

…והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי…

[…]

…והיא אינה מתעוררת"

כל הדרמה מתגלה בפנינו, כזאת שנכתבת מתוך המשורר הער, שרואה את התינוקות שישנים בלילות ובלילות רואה את התינוקות ערים בבטנה. התינוקות מנסים להעיר אותה. אבל היא לא מתעוררת, ומבקשת לישון. רק כך הם יגדלו, והוא לא ניגש או כן ניגש אליהם, אל השירים הנולדים בביטנה. המשורר מצמיד אוזן לתחתיות הבטן, ומנסה לשמוע את הילדים, שהם רחוקים אך קרובים. הם נמצאים בתוך ביטנה. הם מנסה לזהות לב, ועוד לב. לא תמיד ידוע היכן הלב של השירים. ובבדיקה שלו החוצה, לתוך ביטנה של בת זוגתו, של המוזה, הוא גם בודק כיצד הוא ליבו מתרחב בהיריון שלה. כלומר כיצד הוא גם הופך לילד, כיצד הוא גם הופך לשיר. באופן די מוזר היציאה החוצה להביט בבת זוגתו, היא גם כניסה פנימה שלו, להפוך אותו לסוג של ילד, דרך המבט בהיריון.

בואו נעשה סדר לפרשנויות שיש לנו לגבי הסוף של השיר:

  • היריון – המשורר מתעורר, נכנס לתוך מודעות עצמית, ומנסה להשתמש בכלים שלמד מבת זוגתו. מנסה ללמוד על הילדים, איפה נמצא ליבם, ובתוך כך, הוא מרגיש התרחבות בליבו, עם ההיריון שלה.
  • כתיבה – אם ממשילים את בת הזוג של המשורר למוזה. אפשר לזהות, כיצד הוא מתעורר בלילה, באפילה, כמו ילד שנמצא בתוך רחם, הכתיבה מחפשת לב, הכתיבה היא מעשה דיאלוגי, והמילים מתרחבות, בתוך המודעות לאחר, שנמצא בהולדה, אולי דרך קריאה [לזהות לב], אולי דרך המבט בבת הזוג, במוזה, וההתרחבות שלה, להוליד ילדים, המבט בשירים, הלב של המשורר מתרחב.
  • יחסי מגדר – האישה היא בעלת הידע בשיר הזה, הבן זוג הוא זה ש: מנסה, שמזהה, מתרחב, אבל רק לפעמים. בת הזוג היא בעלת כל המקצועות, והוא רק בלילה אחד או שנים, נכנס לפעולה עם הפעלים שלמד ממנה, וגם בצמצום, שימו לב בתחילת השיר כמה ידע יש לבת הזוג, ושימו לב בסופו כמה ידע יש למשורר, הוא יכול לזהות, לנסות, ובזכות הפעולה הפשוטה הזאת ליבו מתרחב.

שתי השורות האחרונות, של השיר מגלות לנו את תהליך הזיהוי שמתרחש בתודעת המשורר, ומעמידים אותנו אל מול הפרמיס שלו. המשורר מזהה לב של ילד-שיר אחד, ומזהה עוד לב של ילד-שיר אחר, וגם מזהה את ליבו מתרחב עם ההיריון שלה.

"לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון שלה."

כל המטרה של המשורר, הוא ללמוד מלאכות מהאישה, וגם אם הוא לא מצליח ללמוד את כל המלאכות שהיא יודעת, עדיין נשארת בידו, המלאכה הבסיסית של זיהוי לב, ובתוך כך מתוך המבט בה, הוא מקבל מבט בליבו, הוא למד כיצד נראו ליבו, כילד, כמבוגר, כבן זוג, באפילה. לא בכדי התהליך נעשה בחשיכה, בלילה, כי אנחנו לא מכירים את ליבנו ברוב הזמן, אבל הלב, מזוהה ומתרחב, מתוך זוגיות, מתוך כתיבה, מתוך מבט בבת הזוג.

צפו: מקריא את "עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית" בברלין בקליפ חדש של "חדרים – פרוזה, ושירה עברית חופשית"

נדמה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהחלטתי לא לכתוב בפייסבוק, טוויטר ובאתר. ובכל זאת אני עוצר רגע את תענית הרשת בכדי לשתף קליפ שצילם העורך יאיר בן חיים בפינת "דבר אל השיר" באתר "חדרים – פרוזה ושירה עברית". הוא בחר בשיר "ערב שירה אשדודית, במרחב של סמי שלום שיטרית" [הספר כולו ניתן להורדה]. הקלטנו דרך סקייפ, והמצלמה שלו. מקווה שתאהבו את התוצאה. חוזר לשולחן הכתיבה.