לשלוח מכתבים לעתיד: על הספר "ארבע" לשחר סריג

הספר 'ארבע' של היוצר שחר סריג מכיל ציורים ומכתבים (הוצאה עצמית, בתמיכת מפעל הפיס). בספר יש גם טקסטים של רוני סומק , יאיר גרבוז וד"ר טלי גרגיר. בספר שחר שולח מכתבים לחבריו (ביניהם גם אני). אך המושא של המכתבים הוא שיטוט בקו הגבול שבין האסטתי לחברתי. סריג שולח מכתבים לבתו סופיה לפני שנולדה ולאחריה. הרעיון מטריף. לקחת את העתיד ולהפגיש אותו עם ההווה והעבר שלנו.

"לסופיה (2012) 1. מחר יש את סקירת המערכות הראשונה את (כרגע זה "את" בהסתברות של כשמונים אחוז לפי הרפואה) בגודל של תפוז לפי ספר בנושא אשר ניתן לי היום במשרד של העיתון …." עמוד 18.

סריג מתחייב לכנות, מספר לבתו על מחשבותיו, ובעיקר הוא מדבר אליה בעין שווה. כאילו הייתה חבר, שנחת מכוכב אחר ולא יודע מהו הצייגייסט.

הציורים משלימים את עוצמות הרגש. הם מפליגים למקומות שמילים לא ישוטו. הם ידווחו על אלימות מבחוץ (מיניות של פרידה) או אלימות מבפנים (כשסריג ימצא את עצמו מביט בשני נרקומנים שהלכו לאיבוד באיכילוב היכן שהתאשפז).

סריג מלמד אותנו מהו היופי דרך הצצה בתודעה שלו. כבר כתבתי בעבר בהשתאות על השפה הבהירה שלו 
היום הייתי שמח לו יכולתי לקפוץ לתודעת אבי המת ולשמוע את המכתבים שהוא כתב לי. גם אם הוא עבר דברים קשים בחייו, הייתי רוצה לשמוע את הקול שבו דיבר עם חבריו.

הספר הוא גם הצצה לאמנות של מכתבים שנדמה שנעלמה מהעולם בצורתה הפיזית. זאת אמנות שסריג משכלל עד תום. שולח להווה מכתבים לעתיד ויוצר עבר יפה יותר.

 

חג שמח. 

מתי

ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

נא לעלות על הטיסה עם קובי אור

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

kkk1

לעלות על הטיסה של קובי אור

מתי שמואלוף כותב על ספר חדש שמאגד ביקורות מוזיקה של עיתונאי הרוק קובי אור ומראיין את יוצריו, העורך יוסף למפל והמעצב אבי בוחבוט

יש לי הרבה ספרי קריאה ליד המיטה, אך אחד מהם מיוחד מכל השאר – "הטיסה" של קובי אור. החלטתי לכתוב עליו ולראיין את יוצריו. בתקווה שתרבות השוליים הישראלית תקבל את המרכזיות המגיעה לה. ובלי ספק בכדי להצהיר על יהלום הפרברים המלוטש והנוצץ הזה, שהתגלגל לידי במקרה.

הספרון הוא בגודל כף היד שלי. על העטיפה בצד אחד דף בוהק ועבה עם שם הספר בעברית וערבית. הספר כולו מתורגם לערבית על ידי אסעד זועבי. מתחת מוטו "אני יצאתי, אתם עוד בבוץ." קובי אור, שלבלוג שלו, הקרמטוריום, התמכרתי בשנים האחרונות, עיתונאי רוק, להקות, מוזיקה קלאסית ותובנות על חיי ולא בכדי רק קובי אור מקבל את האפשרות שאראה אותו ראשון בפיד שלי. האסתטיקה של קובי אור אוהבת להסיר העטיפה של המתנה ולגלות שקופסת הממתקים, שפו הדוב קנה לנו, ריקה לחלוטין.

להוצאה קוראים "תחנת נייר" מערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי, צחי אבינועם, אבי בוחבוט ודנה גז. הספר, כך נכתב בדף המידע בסופו, "נאסף והודפס באירואסיה והסביבה בכוונה תחילה". המונח "אירואסיה" מזכיר לי מיד את אורוול וכל החזון הדיסאוטופי שלו, על הגושים העולמיים שנלחמים זה בזה. בניגוד לכל הספרים שיוצאים בהוצאות גדולות כקטנות, הספר הזה מתנהג כמו פנזין ונכתב באותיות קטנות ש"מותר לשכפל, להעתיק, לצלם…" אין פה זכויות יוצרים, אין פה מלחמות משפטיות. המידע כולו הופך שיתופי כשהוא מודפס. זאת חשיבה אחרת שנמצאת באותיות הקטנות של הספר. אך זאת מהפכה גדולה.

הספר יצא לאור בשנת 2016 בעריכת יוסף למפל [גילוי נאות: אני מכיר את יוסף למפל משיטוט ברחובות, הכרתיו באחד מערבי הערס פואטיקה, כשישבנו בדרום תל אביב, והייתי לאחד מהיוצרים שהשתתפו בפסטיבל הפנזינים שערך בדרום תל אביב]. את הספר ערך גרפית, אבי בוחבוט. [גילוי נאות: אבי בוחבוט עיצב את רוב כתבי העת והספרים של הוצאת גרילה תרבות וגם עיצב את ספרי "פרידה בברלין"].

 

10525687_817775834933318_2121441748499173019_n

אור תלוי על צלב

בעטיפה האחורית, אפשר לראות את קובי אור, כשהוא מניח את ידיו לצדדים, במין צלב, בצימר הישן. מול מיקרופון הוא עומד, כמין ישו שכזה. ולא בכדי כנראה נבחרה העטיפה הזאת לגב האחורי, כי קובי אור צולב רבים בכתביו, ואת עצמו ואת גיבוריו, אין לו רחמים על העולם, שלא מרחם עליו בחזרה. ידיו לא מצליחות להגיע לגבולות הדף האחורי, אך הן מסמנות את המוטיב המרכזי. אנו ניתן מיקרופון לקובי אור, והוא יסתגר בצימר שלו, בלי קהל או עם קהל, הוא ילעג לכל מה שנתפס כסמכותני, הגמוני ויפתח את השפה המיוחדת שלו, לבקוע דרך, גם בלי העיתונים וההוצאות הגדולות. קובי אור לא מגלומן, הוא אינו מקים דת חדשה, הוא אינו יוצא לאור בכדי להאיר את המוארים. קובי אור לא מחפש גן עדן, הוא מחפש דווקא את החשיכה. הוא אוהב את החצי חשיכה שמונחת מתחת לרגליו בתצלום העטיפה האחורית. הדפס קטן של תמונה שלו מופיע על הטישירט שלו. כי הוא כל הזמן בודק את עצמו דרך המוזיקה שהוא שומע. הוא משווה, מבקר, לועג את מחשבותיו בכדי להבין את העולם סביבו. היופי בחוץ, חייב לעבור בכיעור בפנים. לכן אני רואה את הניסיון של קובי אור להתעופף כמו מלאך בצימר, כשרגליו תקועות בנעלי ספורט עייפות, מכנסי טרנינג שאיתן אני נוהג לישון, וחולצת הטישירט שהוא בטח הכין לעצמו באיזה חנות בדרום תל אביב. זה ניסיון שלא יצלח. שום קונקורד לא ייקח אותו ללאנג' שלו. אבל בעולם מקביל, קובי אור הופך למבקר המוזיקה של אחד העיתונים שיש להם לפחות מאה אלף מנויים שמשלמים כסף, בכדי לקבל עיתון ביד. והוא נוסע בבגדים שלו ואנשים מריעים לו, שהוא מתלבש כמו קוביין שכזה, וגם מההשוואה הזאת אני אצטרך להתנער בקרוב. כי חס וחלילה שאני אהפוך לקומיסר פולני שמנסה לכתוב על קובי אור ואזכה ללעג שיקפיא את ניסיונותיי הבלתי רציונאליים לתאר את עבודתו. נחזור לתמונה. מאחורי קובי אור, מפה של תל אביב, כיסאות שאף אחד לא יושב עליהם, ארונות חתומים, כיסא של הופעה עם ראש צהוב, עוד כמה תמונות שקשה לראות את תוכנן, כבלים של כלי מוזיקה. מגברים. ואין אף אחד מול קובי. ובכל זאת מישהו מצלם את התמונה [כל התמונות והרישומים הם של קובי אור]. אולי קובי אור אילף את המצלמה שלו לצלם את התמונה. ומי שמכיר את קובי אור יודע שהוא לוקח את המצלמה בתוך הפאוץ' המיתולוגי שלו לכל מקום. בתוך הספר עצמו יש תמונות אמיתיות [!] של קובי אור.

איזה חלום, שתמונה אמיתית שלך, כזאת שבאמת הגיעה מעשורים אחרים, שהיו מצלמות והיו מפתחים תמונות ולא אוגרים ומוחקים גיג'ות של תמונות. ניסיתי כבר הרבה פעמים להבין על איזה ספרים הוא צילם את הצעצוע של גופי, כשהוא עומד על הכוורות האלו של ספריו. נגיע לכך. מתחת לרגליו של קובי אור, מזרון מלוכלך, ששום זמר, מבקר רוק או פרשן טלביזיה היה רוצה להצטלם עליו. אולי זאת כרית בצבע בז'. ובתחתית התמונה החושך הופך לחשיכה, לאפילה, למקום שאין לו שם. מי שמכיר את הכתיבה של קובי אור, יודע שהוא מכיר כל פרט בתמונה, והוא לא רוצה לעזוב את המפה של תל אביב בכדי לחיות בעיר שבו כתבו וחיו גיבוריו. קובי הוא חית עיר תל אביבית, דרומתלאביבית, אמיתית. הוא לא רוצה חשיכה אחרת, והדרך בה הוא טס היא עם המילים שלו. בתמונה אני מרגיש שקובי אור אומר, זה המקום שלי, אני מושיט את הידיים שלי, מעל מפת תל אביב, מתחתיי האמפליפריים, ואני לא מוכן להתלבש בכדי לייצר ביוגרפיה של פלסטיק. אני נטוע בתוך נעלי הספורט המטונפות, אני הטרנינג האפור, אני החולצה שעשיתי לעצמי ואי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אני הכיסאות הריקים, אני הבמה המלאה בחומרים שנשכחו בזמן וחזרו לחיים בגלל הצילום של מצלמה אמיתית ולא זאת שמצלמת ולא מפתחת לתמונות. אני מלאך מקומי, לא בינלאומי, לא מסחרי, לא משחק את המשחק שלכם. אני חי בתוך הצימר הזה שכבר נכחד וזכרונו הולך רק עם מי שהגיע לדלתותיו וראה את מופעיו. אתם מבינים הספר הזה עוד לפני שנפתח אותו, כבר מהודר בחזיתו, במוטו של בוץ, וקרטון בוהק. ומאחוריו אנו מקבלים מלאך אמיתי, מיוסר, רומנטי, מצחיק, של היסטורית המועדונים הדרום תל אביבית, שהיא גם מאבקו של היחיד ללבוש את הטרנינג, מעל מגברים שיוצרים חשיכה או חשיכה שנוצרת מגברים. קובי אור רוצה לצמוח כמו לוטוס מתוך הבוץ, בכדי להירקב בשמחה בתוך הבוץ, ולהיגמל מהמשחק המטופש הזה ביצירת לוטוס, שמתוכו נולד הסיפור של בודהא מהפרברים. אתם מבינים, אתן קולטות משהו עד כה.

 

kkk2
צילום: אבי בוחבוט

"לאבד את הכיוון, או להתגייס למשטרה"

הדף הראשון של הספר נותן לנו עוד מוטו, כמו כלב נחייה שמקבל עיוור, בכדי להיות מוזן מהעיוורון הזה, עוד רגע של קסם מוחשך שכזה, שייתן לנו שכחה טוטלית, שבתוכה נהלך בחיינו, כמשרתי האפילה, כי מה שווה לדעת את כל מה שאנו יודעים. כמה אחוז יש בחלב. מה זה משנה בעצם אם רצחו פעם מלך באנגליה ואז החזירו בכל את המלוכה. לשכוח ה כ ו ל.

קובי אור דורש מאיתנו: "בכתיבה על מוזיקה צריך לאבד את הכיוון, לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה" [טד מיקו, עיתונאי רוק במלודי מייקר]. אני מראש מודיע שלא אדבר על הטקסטים עצמם. כי הם דורשים את הקריאה שלכם/ן. אני אדבר על הספר והנגיעה שלו בו, ולא אתן לכם אפילו רגע הצצה בטקסטים עצמם. אלו הם היהלומים עצמם. רוצים לראות. לכו למוזיאון. רוצים להישאר בכורסה ולגעת בקובי אור, אז תגלגלו לאתר שלו. אבל הספרון הייחודי הזה יישאר ייחודי.

לאף אחד מכם אין את התמונה שאני קיבלתי בתוכו. זה מה שייחודי בו. הוא הצצה אמיתית לתוך החיים של קובי אור, שהוא בהחלט הממציא הבלתי נתפס של המושג עיתונאי רוק. אצלו יש רוק ויש עיתונאים לרוק. גדלתי בפלסטינא. לא היה לנו רולינג סטונס מגזין. וגם הרולינג סטון מגזין שלעצמו לא ידע שהוא יהפוך למגזין הרולינג סטון, כשהוא הוקם בסן פרנסיסקו בשנת 1967. אני מכור גם למגזין הרולינג סטון, כי בתוכו החדשות שמחות יותר. וכשראיתי את הסרט "כמעט מפורסמים," אני זה היה הילד הקטן הזה שראיין את הלהקה הגדולה. כי בתוכי יש מראיין תמים, ששוכב באמבטיה ומראיין את מיק ג'אגר מבלי לפחד, לשאול אותו באמת, מדוע הוא לא הפסיק את ההופעה, כמו פוחלץ, מקרטני והוא, אשכרה פולחצי רוק, שעוד בחיים הפכו אותם למומיות, וחנטו את גופם.

איבדתי את הכיוון מספיק, ולא התגייסתי מעולם למשטרה. אבל זה קובי אור. הוא אוהב את הציטוטים האלו שהם עמוקים מאוד וגם קלים מאוד. הם מזכירים לנו את האטמוספרה של קובי, שכולה מלאה בעיתונאי רוק, וילד חולם ביניהם, והוא יתום, יתמותו מתמלאת בספרים, במוזיקה, בכתיבה על מוזיקה, ואלו הם הוריו, שנושמים בתוכו ומדברים עם הילד, בשפה שרק עיתונאי רוק מכירים. קובי אור, מתפלל, אוכל, מחרבן, מהמר, מקלל בשפה של עיתונאי רוק, שאיבדו כיוון בכדי להיות בבית עם ההורים האלו שהלכו רחוק. זה ספר שקובי אור אישר להוציא לאור, ולא היה שותף לכל ההחלטות היצירתיות של העורך, המעצב והמערכת, וההוצאה והזמן והמקום וכל מה שקשור לחיבור בין אותיות וניירות. ותאמינו לי, ואלוהים והשטן יודעים שאני אומר את האמת, זה ממכר. החומר של קובי אור ממכר. אתה מתחיל בטורים, אתה ממשיך בסרטוני היוטיוב. אתה חופר באינטרנט בכל מה שאתה מוצא. בכדי יום אחד לפגוש את קובי אור במציאות, הולך עם שקית ניילון, כמו שמעון אדף, בפשטות, ומוציא מתוכו, דף קטן מקופל, וניגש אליך, אחרי שהקראת איזה שיר בצימר, לקהל צמא לאזוטריה, שכמוך, אתה אזוטרי, והאוויר שלך אזוטרי וחברתך וחבריה יודעים שנולדת אזוטרי, ממדינת אזוטריה.

טוב אנחנו בעידן של המולטיטסקינג. הספקתי לגלגל משהו, להעביר אלבום בבנדקמפ של שלום גד, לקרוא סיפור של יהודה שהרבני, לענות להודעות בפייס וחזרתי לספרון הזה שמרטיט את ריטוטי הרטט שאיבדנו במעבר לעידן החדש. אנשים כמו קובי אור, העידן החדש מנסה להכחיד. אין ולא תהיה לו עבודה קבועה בעיתון. הוא יהרוג יותר מדי משרדי יחצ שלא יסבלו את השחיטה של עובדיהם. שהרי היום הכתיבה על מוזיקה שייכת לתעשייה המושלמת של המוות. אם בשנות השבעים היה חופש בכתיבה על מוזיקה, הרי בעידן שלנו המוזיקה, כמו גם השירה, הפכו לתוכניות טלביזיה ממוסחרות שלקחו את כל החופש וכלאו אותו בריאליטי. ובכל זאת קובי אור הוא הנזיר הזן שפועל מתחת לראדאר, הוא לא צריך חליפה, הוא צריך מזרק ישן חסר שימוש, קונדום קרוע, תקליט של מוזיקה קלאסית שנזרק, זכרונות מכתבי רוק שנכתבו באתרים שמתו כמו גיאוסיטיז. לא פעם יצאתי למסע אחרי קובי אור והגעתי לארכיונים אינטרנטיים שבהם יש את הכתבים של כתבי הרוק שהוא אוהב, נשמרים בתוך אתרים בלי טראפיק, שרק המוח הקודח של קובי אור מחזיקים אותם בחיים.

כתבתי הרבה ביקורות ספרים, ויש נוסחה שכזאת בכתיבה על ספר. מתחילים בקצת הקשר, מי זה הכותב, מאיפה בא, ומה כבר קראנו, מה הכתיבה עושה, ולא עושה, קצת קשר לדברים שקורים היום ובסוף משפט מסיים שיסגור את כל הטיעונים שהיו באמצע, ויפתח אולי הרהור לבאות. אבל אין כזה דבר ביקורת ספרים, מבלי לכתוב על הספר עצמו. אני לא רוצה לכתוב על הטורים שלו. כי אותם צריך לקרוא כמה פעמים, ולחזור לקרוא בהם, ולחשוב מה עושה אותם לכל כך יפים, מצחיקים בשירה שכזאת.

בואו נפגוש את התמונה הראשונה שהודבקה לדף מספר שבע. יש שני אנשים בתמונה, אחד עושה מוזיקה במכשיר לא ברור. השני ספק רוקד מאחוריו, ספק עומד בצורה מפותלת, לא זכרית, לא טסטוסטרון, לא אגו, משהו שיכול להתקיים רק בצימר. הפעם יש פה אור בצימר. מתחת ומעל. ואפשר להרגיש את קובי אור שמצלם את התמונה, כי הוא עומד מאוד קרוב אליהם ומצלם אותם. הוא קרוב למוסיקה של הצימר. הוא קרוב לצימר. הוא קרוב לתרבות של רחוב הגדוד העברי. אחד מהרחובות שזקוקים ולא זקוקים לחוקר דוקטורט שיכתוב על הבלתי אפשרי. מצד אחד האלבי, הרדיקלי, המזרחי בתודעה ובגוף. מצד שני היה בו את הצימר, שהיה מעוז של תרבות נגד אחרת לגמרי, אולי אשכנזית קצת, אולי ניסיונית, וביניהם, נשים, גברים, נשים-גברים, גברים-נשים שעובדים בזנות. טרנסג'נדרים. וכמה שירה נכתבה בין שני הקטבים האלו ומתוך המבט באלימות של עבודה ברחוב. הבורגנות לא מביטה לאלימות שהיא מייצרת בדחק ובכפייה, על העובדים ברחוב. אבל בתל אביב ברחוב אחד יש את כל ההיסטוריה הציונית ומפלתה. הגדוד העברי, שהפך למעוז אקטביזם מיוחד, בינארי, בן שני קטבים, ובתוך מגרש חניה אחד של השפלות לא פוסקות של עובדותיו ועובדיו. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של הטיפוסים העצובים שעולים מתחנה מרכזית ישנה וחדשה, למעלה, בקיבוץ נדבות, במכירת גופם, בהזרקות לתוך המוח של האהובה שלך בגן החשמל. ראיתי את כל זה ולא מספיק לתאר את העצב. שום מילה לא תתפוס את ההקשר ותכניס אותו לאותיות המרובעות האלו. וקובי אור לא מנסה לקפוץ לאלבי ולכתוב את השירים שלהם, כמו לו ריד [בהיפוך אותיות הוא ורד לי]. קובי אור כן כותב על מגרש החנייה הכי עצוב בתל אביב כמו ורד לי, רק בצורה אחרת, כי לורד לי אין את המלאכים האלו שקוראים להם עיתונאי הרוק, שמגנים על הגוף של קובי אור מהבטה לצללים.

בכל ביקורת ספרותית צריכה להיות פעם אחת שאתה מבקר את הכותב. שאלו אותי פעם למה קובי אור לא כותב על המוזיקה המזרחית. ועניתי בפשטות, קובי אור כותב על היקום שלו. הוא נאמן ליקום הזה, והוא נמצא במרחק נגיעה ממנו. נכון שלפעמים הוא לא מצליח לעשות את המעבר שעשה נזיר הזן, בן שלו, ב"הארץ" בסדרת כתבות שבה הכתיר את האינדי המזרחי או כשהוא נפרד ממאיר בנאי ז"ל במילים מרגשות, שהרגשת את הפואטיות שלו נמסה בתוך רוח הקינה המזרחית. ובכל זאת יש מרחק קטן בין האלבי לצימר, אך קובי אור לעיתים רחוקות מביט לשם. ובכל זאת, הגיבורים של דרום תל אביב במחזות חנון לוין נשארים בתוך העליבות הפולנית [מזרח אירופית] הדרום תל אביב, ואלו מעולם לא הפכו ל"בורגנים" של אסף ציפור.

יש משהו מדויק לעמוד כל כך קרוב לזוג המוסיקאים האלו בצימר, מוקפים באור שיוצא מהמוזיקה שלא אדע את שמה. אבל קובי אור עומד קרוב מאוד אליהם, עד כי אין אף אחד בינו לביניהם. אולי הוא הצופה היחיד ואולי הוא דורש מאיתנו את החסידות הזאת, להיות קרובים לאלו שאנו כותבים וקוראים עליהם, ואולי לא. ובמבט נוסף, אני רואה שיש עוד אדם מאחורי המוזיקאי המרכז והוא שולח יד לאיזה מכשיר. נוצרת האשליה שלאיש במרכז יש ארבע ידיים כמו אל הודי. זה הכוח של קובי לתפוס התגלות שכזאת. אך גם לכלול ברגע כזה את הרצפה של האבנים, מרצפות פשוטות כמו אלו שבתוכן גדלנו בשיכון. רק מתוך הכרה בהן אפשר לצאת החוצה. ויש רישומים שנותנים לי להרגיש את המחשבות של קובי אור.

לפני שנחזור מהמסע אל תודעת קובי אור ונלך לראיין את היוצרים של "הטיסה".  אני מצטער שלא אכתוב על הרישומים הנפלאים, על הצילום של הגרפיטי, אני מצטער על הכול.

בואו נביט ביחד בצילום שקיבלתי בתוך הספר מיוצריו. איזו מתנה זאת לקבל אפשרות להיות במקום כל כך אינטימי עם קובי אור. רציתי לכתוב גאון. אני נזכר שאסור לכתוב מילים מוחלטות. צריך תמיד לאוורר את החדר מהריחות, אחרת הוא מסריח. גאון היא מילה סגורה בתוך חדר. ולפעמים היא גם מילה פתוחה. תתארו לכם, שהייתן מקבלות את הספר של אוסקר ויילד עם התמונה האהובה עליו, או הדרך בה בולאנו ראה את מדבר סונוארה, את התמונה של בוקובסקי עם קארבר בערב שירה. יותר מדי תמונות יש לנו בטלפון ואין בהן כלום. אבל תנו לי תמונה אחת להביט בה בזמן שאני קורא ואני נמס לתוכה. ואם יש תמונה שהספר הקטן הזה נתן לי במתנה, כברכה וקללה, זאת התמונה של ספרים בבית של קובי אור. יותר נכון, עמוד 49. פסל צעצוע של גופי, החמוד עומד מעל הספרים באנגלית, בעברית, ותצלומים ספק של אורלי קסטל בלום והמרגל היהודי-ערבי של אלי כהן. מי צריך הקשר. הנה ההקשר. תרבות גבוהה ונמוכה. הכתיבה של קובי אור מתחילה בקריאה, אך גם באגירה של פרטים, ולעג להם, בחזרה לילד שהעמיד את הספרים כמו מגדלים של טירה ועליהם הניח את המלך גופי. זה תיאור טוב לקריאה בטקסטים של קובי אור. יש בהם ערימות של ספרים, יש בהם ילדותיות, טעם אישי, חברתי, יש בהם אירוניה לא פוסקת, ולעיתים האזכורים חשובים לנו, ולעיתים רק להאזין למגע של הצעצוע בערימות האלו שמטפסות לשמיים בכדי לתת מקום של כבוד לגופי. אמרתי לכם כבר – אחרי אלף מילה ויותר – שקובי אור הוא עיתונאי רוק והוריו הם להקה. הוא מטפס עם הספרים, וצעצועיו הנשכחים של השטן וולט דיסני, בכדי לרדת תהומות ולחצות את נהר השכחה ולפגוש לפחות פעם אחת הוריו.

10454235_701785056543518_703195822094367610_o
יוסף למפל. צילום: דף הפייסבוק שלו

ראיון עם יוסף למפל עורך הספר

ברור שאני מבין מדוע קובי אור. אבל בכל זאת תן לנו הצצה לתהליך היצירה. איך דווקא ב-2016 מסיימים ספר של יצירותיו? מתי התחלתם? תן לי לפחות הצצה לתהליך היצירה.
בשנת 2010 אדם ססלר ואני הגשנו תכנית רדיו מסעירה בנושא אקולוגיה ברדיו "כל השלום". למרות הנושא המרכזי, נהגנו להתקשר לקובי אור בכל תכנית ולתפוס אותו ב"באצ'ו" או משוטט ברחבי תל אביב, מחצר אחורית זו או אחרת היה מקריא לנו טקסט מזעזע ומטלטל ואנחנו הפכנו מכורים לסנאף והיינו מצלצלים שוב שבוע אחר שבוע. פעם ישבנו באולפן עם הזמר איתן אולמן וקובי הקריא סיפור על סחר בנשים משו מזעזע ברמות, ישבנו שותקים בשידור מספר דקות אחרי שסיים, פשוט לא יכולנו לדבר.

באותה תקופה אדם אני חשבנו על להוציא חמור בפורמט של ההוצאה שלנו שנקראה אז "ערוץ הנייר." בשנת 2013 נפגשנו דנה גז, צחי אבינועם קובי ואני באוזן, קובי הביא כמה עותקים מהחומר. ישבנו על קפה ליד, וקובי אור הדגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים והוא חזר על המנטרה הזו בכל שלוש השנים שלקח לספר להתהוות. בכל פעם ששאלתי אותו אם מה שאנחנו עושים בסדר מבחינתו, תמיד אמר שכל מה שאנחנו עושים הוא מצוין והוא סומך עלינו.

אני גם במערכת של כתבי עת, ולא תמיד ברור לי מה התפקיד שלי (: אז מה עשו חברי המערכת?
את הטקסטים היה צריך לקרוא ולהקליד וכולנו לקחנו חלק בזה, ענת וצחי כתבו טקסטים על קובי שבגלגול מוקדם יותר של הספר היו אמורים להיות חלק מהספר, אך בסוף החלטנו להוציא ספר של קובי ולא על קובי. דנה גז שעיצבה את הספרים האחרונים של ״תחנת נייר״ העבירה את הפרויקט לאבי בוחבוט, מעריץ ותיק של קובי אור, שעיצב את הספר.

מה קובי אור אמר לך כשביקשת את רשותו?
העבודה עם קובי היא מדהימה כל ההתנהלות שלו היא חיובית וצנועה. כל מה ששאלתי, או ביקשתי, קיבלתי תמיד את התשובה, "מה שאתה צריך אני סומך עליכם."

יוסי היית פעיל חברתי, וגם יוצר של פסטיבל הפנזינים בדרום תל אביב. איך הוצאת הספר קשורה לפסטיבל הפנזינים?
כשג'קי לוי ואני התחלנו את פסטיבל הפנזינים בתל אביב פניתי לקובי, אם הוא מכיר פנזינאים שאנחנו לא מכירים, קיבלתי הרצאה מעולה על ההיסטוריה של הפנזינים הישראלים: "נייר" [פנזין של מוטי שהרבני], "סוס" [פנזין של צ'יקי], ו״אבק״ [פנזין של דנה קסלר], ואפילו  ״בול דוג״ שהוציא לא עלינו ח"כ יהיר לפיד. אף אחד מהפנזינים לא הגיע לפסטיבל. אבל קובי הקריא מיצירותיו בפסטיבל הראשון ומאז היינו מתייעצים אתו ולפעמים מנסים לנצל אותו כגורו הפסטיבל. קובי אהב את השונה גם בשוליים, שמח שהגיע לפסטיבל בחורה מנוער גבעות עם פנזין "בשם גזרת הכתוב". הוא הסכים בפסטיבל הרביעי להצטרף אלינו מתחילת בניית הרעיון וכמובן שדחף למקומות שהוא אוהב – לכיוון השערורייתי המזעזע, הציע שנזמין קבוצה של "לימונובים" ועוד איזו קבוצה פשיסטית שאני לא זוכר, התוצאה הייתה הפסטיבל שהשתתפתם בו עם "גרילה תרבות".

למה מותר לתת אישור לשכפל את הדברים, אתה לא רוצה זכויות יוצרים ותמלוגים?
זכויות יוצרים? מבחינתי מי שילך ויקח את מה שאני רוצה לשתף עם העולם ומשתף שוב, זה סבבה לגמרי.

למה להכניס תצלומים מקוריים, רישומים, גרפיטי, לצד הטקסטים. הרי הטקסטים עומדים בפני עצמם. שאלה שמבקשת ממך להתעלם מכל מה שכתבתי על הספר הנפלא זה.
בנושא העיצוב אני חושב שספר צריך ערך נוסף היום בעידן הדיגיטלי שבו האינפורמציה עצמה נמצאת ברשת. אני גם מאמין שנגיעה אישית בספר מביאה את הטקסט אל ליבו של הקורא. וכך היצירה פחות נשכחת כמן הטקסטים שיורדים במורד הפיד.

איך הדברים קשורים להוצאת הספרים "תחנת נייר"? כמה ספרים הוצאת? כמה עומדים לצאת?
עד עכשיו הוצאנו בתחנת נייר ששה ספרים. עוד הוצאות יצאו במסגרת פסטיבל הפנזינים. הספרים הם דו-לשוניים, בערבית ועברית, האחרון ספר שירה של צחי אבינועם שיצא בעברית וגרמנית שהושק לאחרונה. אנחנו עובדים על ספר העוסק במפגש של אידאולוגיה אנרכיסטית עם פוליטיקת זהויות ולאומנות בשלבים הראשונים של התנועה הציונית. בנוסף, אנחנו עובדים על ספר ילדים בערבית־עברית־גרמנית, שעוסק בעכברים שחיים בחנות ספרים בירושלים. ויש כמה ברמת הרעיון…

איפה ניתן להשיג את הספרים?
הספרים נמצאים בחנויות הספרים העצמאיות: "אחים גרין", "תולעת ספרים", "הנסיך הקטן" ו"סיפור פשוט". ב-27 לינואר הספרים יהיו מונחים על הדוכן ביריד ספרי האמנות של "ארטפורט". תוכלו גם להשיג אותי במייל ולהזמין את הספרים: yosilampel@gmail.com

1011010_10151864953461782_1699395392_n
אבי בוחבוט. צילום: יעל מאירי

ראיון עם אבי בוחבוט, עורך גרפי של הספר

אבי, איך היה תהליך העבודה עם יוסי?
בתור אספן פנזינים בדימוס וקורא של קובי אור מאז נעוריי, התרגשתי מהאפשרות לעבוד על הפנזין. בגלל שיוסי ואני מעריצות מושבעות של קובי, היה קל וכיף להתחבר יחד לעבודה על ״הטיסה״. להעלות רעיונות משותפים, להתרגש מטקסטים, לבחור תמונות ולחשוב על צורות הגשה לפנזין. תהליך העבודה משום מה התארך מאוד, אבל אני שמח שהתוצאה מצליחה לשמור על הרוח הנונשלנטית של הטקסטים של קובי, שמתבטאת יפה במוטו של טד מיקו שמצוטט בפתיחת הספר ״בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה״.

ספר קצת על עיצוב הספר.
ביוני 2016 פרסם קובי בבלוג שלו את הפוסט הסתום: ״הטיסה: אני יצאתי, אתם עוד בבוץ. קובי אור 1948-2016״, ועורר סערה-זוטא בסצינה ודאגות כנות לשלומו. הלך הרוח הקיצוני של הפוסט מאפיין את הכתיבה של אור, שבניגוד לעיתונאי המוסיקה הממסדיים (ה״שרון מולדאביים״ לדבריו) הולכת על הקצה, ומשלבת ביקורת עצמית חריפה, אובדנות, חשיפה אישית בוטה, ומעל הכל התמסרות טוטלית למוסיקה ולכתיבה עליה.
שמו של הפנזין מצטט את הפוסט האובדני של אור, שהתגלה כמתיחה. כוונתנו המקורית הייתה להדפיס את הכריכה על נייר עם טקסטורה דמוית שיש, שלי הזכירה מצבות. בסוף ירדנו מכל הסיפור בגלל עלויות הנייר המופרעות, ובחרנו בתצלום הצלוב של קובי לכריכה האחורית.
הדפסה של כמות מצומצמת של עותקים בהוצאה עצמית, מאפשרת תעלולי הפקה נחמדים, שהדפסה תעשייתית לא תמיד מאפשרת. אחרי שקיבלנו את העותקים המודפסים מבית הדפוס, הדבקנו בין עמודי הפנזין תצלומי צבע אקראיים משגרת חייו של אור, בעיקר מביתו וממועדון הצימר. מדובר ממש באורגינלים שהדפסנו מתוך הפילם שמסר לנו קובי. לכל פנזין צירפנו צילומים אחרים, חלק מהם עזר לנו קובי בעצמו להדביק.

מה הקשר בין העיצוב לטקסטים של קובי?
העיצוב שלנו עוזר להנגיש את הטקסטים של קובי, שבמקור התפרסמו בפנזין ״חמור״ שנכתב ממש בכתב ידו. תמללנו ועימדנו את כתב היד המקורי בפונט ידידותי לקריאה, עברית לצד ערבית. בגלל שהיה חשוב לנו לשמר את רוח כתב היד האישי של קובי, הוספנו לפנזין רישומים וציטוטים ויזואלים מ״חמור״ המקורי. כך יוצא שהפנזין הזערורי (56 עמודים של A6) מכיל תצלומים, רישומים והערות בכתב יד.

אני משתפך. אני יודע. אבל התמונות האמיתיות והעטיפה האחורית, הן חוויות טובות, שלא קרו לי כבר הרבה זמן. הפעם האחרונה שהתרגשתי מכניסה לעולם הגרפי של היוצר, היה בספר של בלחסן ז"ל. האם קיבלת השראה מיצירות אחרות בקולאז' הזה, האם זה מגיע מתוך עולם הפנזינים של יוסי? מה המקום שלך כעורך גרפי ביצירת הקולאז' הזה?
כתיבה על מוסיקה, כמו עיצוב גרפי, היא לרוב לא ״הדבר עצמו״ אלא תוצר לואי שנותן ל״דבר עצמו״ תוקף חזותי או ביקורתי. נקודת המוצא של הטקסטים של קובי אור היא יצירה מוסיקלית של אדם אחר. ההשראה שלי הייתה הכתיבה של קובי, שבגדולתה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מנקודת המוצא אליה היא מתייחסת. אני מקווה שבעיצוב הפנזין הצלחנו להתרחק מספיק מקובי, ליצור אובייקט עם זהות מסעירה משל עצמו.

kkk3 kkk4 kkk5

תודה לרותם מקרית גת על ההערות של העריכה, עם זאת אין או בשום אופן אחראי על שגיאות נוספות, שאולי נמצאות בטקסט (:
***

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

קיראו עוד:

מעשה בפנזין ופלאפל, אורין מוריס, הארץ
***

***

***

***

***

"פוחד מהם. למרות שבא לי לחנוק אותם. לתפוס את הגרון שלהם ולסובב את המפרקת, כמו שהורגים תרנגולת בכפרות" [סיפור]

CC0 Public Domain

שדרות ירושלים 85, ואין אף אחד בחנות הנרגילות, הפיקוסים כולם מצוחצחים כמו היו עכשיו בארמון המלוכה הצרפתי, מגולחים כמו הסמלים בקלפים, אחד תלתן, אחד קוץ בתחת, אחד מעוין. אלוהים, מי יכול היה לדמיין כאלו צורות עם העץ המכוער הזה. הילדים שמים לב שאני לא שם לב אליהם ומתקדמים אלי. ומתחילים בריקוד הזה, שאני יודע שלא אצא ממנו בקלות.

ראבק, עוד לא שתיתי קפה. אני מתחיל לשאול את השאלה שהייתי צריך לשאול מלכתחילה. איפה אמא שלהם. ולמה הם מסתובבים בלי בית ספר אחרַי מהבוקר. הרי אין לנו הסדרי ראייה, אחרי שלא הסכמתי לשלם מזונות. אז לא יכול להיות שהיא השאירה אותם אצלי. הם מתחילים לזרוק אחד על השני יתדות, ואני באמצע. שוב עולה על פניהם המבט הקר הזה, עם העיניים הקהות. הם לא באמת מביטים אחד בשני או בי. הם פשוט עסוקים במשחק היתדות. ומאיפה הרעיון הזה של לזרוק את החפצים החדים האלו. מעולם לא ראיתי כאלו יתדות חדות. הברכיים שלי כואבות. כאב מתפשט בחזה ובגב, אני מתקפל ומוצא את עצמי בשדֵרה שבין הכבישים שוכב.

הפעם אין לי מה לדאוג מהלכלוך. אני רק דואג מהשיגעון שאחז בהם, עם המשחק המסוכן. אבל מתנחם בעובדה שאם הם היו רוצים לפגוע בי, הם היו פוגעים, בינתיים זאת רק הצגה של איוּם. אני מקבל את הכללים שלהם, ושוכב, ומקפל את ידי על חזי, למרות שהגב נאנק בכאבים והברך מודלקת לגמרי. הם מתקרבים במשחק מעלי. אך לא מביטים בי. הם רוצים משהו ואני לא יודע מה. הם מתקרבים, וכל יתד שנזרקת מתקרבת אלי. ומקפצת מעלי. אני מפחד. פחד מוות. מזמן לא פחדתי ככה. לא הולך להשתפך על זיכרון ילדות. זה לא אני. אין לי זיכרונות. מעולם לא הלכתי לפגישת מחזור. מעולם לא חזרתי אחורה בזמן. רק רץ קדימה מלא אמונה שמשהו בכתיבה הזאת משתלם. למרות שאני לא מצליח לכתוב מילה אחת בכל הזמן הזה מאז שעברתי ליפו, בגלל המחירים הגבוהים של הד יור. הסיפור הרגיל שכולם מכירים בכרך של המטרופולין הגדול. והנה הילדים דורכים עלי, ואני לא מגיב. פוחד מהם. למרות שבא לי לחנוק אותם. לתפוס את הגרון שלהם ולסובב את המפרקת, כמו שהורגים תרנגולת בכפרות. פשוט לשלוק אותם. אבל הם בשר מבשרי, ואני אתן להם להרוג אותי, ולא אהרוג אותם. איך טעיתי, ששכבתי איתה.

הערב: הצטרפו למקלחת של חושך בסיפור פשוט

היום זה היום! בואו לחגוג את הרך הנולד, במשקל של 408 עמודים, הצטרפו לברית המילה!

בערב ישתתפו עורכי הספר: פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק היקרים עד מאוד. כמו כן ידברו: פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר וערן סבאג. האירוע ייערך בשבע בערב בחנות הנפלאה של סיפור פשוט ברחוב שבזי 36 בנווה צדק. הזדמנות לחגוג איתי בישראל את אחד מרגעיי הגדולים בחיי!
בואו!!!

 

miklahat shel hoshec-hazmana

לידת הקונספט – שיעור מס׳ 2 – פרידה בברלין

לידת הקונספט - דיעור מס 2 - פרידה בברלין

שיעור מס׳ 2 – לידת הקונספט – פרידה בברלין >>>> http://bit.ly/1kvKJD0
אין דבר יותר חשוב בספר שירה מהקונספט. ברגע שיש לך אותו, ניצחת על המערכה. כי הוא יקבע לך את כל התשובות לשאלות המתעוררות בעריכה, בעיצוב, בהתקבלות ובדרך בה תתפוס את עצמך באמצעות דימוי הפואטי שנטבע.
בספר השירה הראשון רק רציתי להשתייך לשירה ולא ידעתי מהו הקונספט. כל המרכיבים היו מונחים להכנת העוגה, אבל היה חסר הדמיון למתכו,ן והמתכון לדמיון. בספר השני היה לי קונספט: שירה שתיכתב בחיק האוטביוגרפיה שלי. זה הספר ששינה את חיי. הוא פתח לי את דלתות השירה ונכנס להיסטוריה המזרחית כ״אפשרות שלישית לשירה״ (שורה שניתנה ככותרת לספר המתודולוגיה של השירה המזרחית בישראל מאת ד״ר קציעה עלון).
עורך הספר הנוכחי, יובל גלעד הצליח לסחוט את מגבת הספונג׳ה של המילים. מצד אחד פרידה, ומהצד השני ברלין. החיבור הבלתי מדובר בין אהבה לבין הגירה. כשהלב אוהב הוא מהגר. כשאתה מהגר לאהבה. הקונספט קבע את השירים שנכנסו; את הסדר שלהם; העטיפה; הדיגיטליות; המחיר של 7 ₪ בלבד כאות מופת לחיי האוהבים המהגרים המרוששים; ההתקבלות ואיך אני רואה כרגע את חיי. בזכותו קיבלתי חיים חדשים של מילה בים הכאוטי של האותיות.
הישארו מעודכנים בפרקים הבאים של המדריך להוצאת ספר השירה. הספר ״פרידה בברלין״ רק בחנות של בוקסילה. 7 שח בלבד. >>>> http://bit.ly/1kvKJD0

פמיניזם, מעמד ושינוי חברתי בסרט "משחקי הרעב" (2012)

הסרט "משחקי הרעב" שיצא לאקרנים במרץ 2012 מלמד אותנו שיעור על התודעה בתוכה נמצא הדור הצעיר בישראל ובעולם. הסרט "משחקי הרעב" שנעשה בהשקעה של 78,000,000$ והגיע להכנסות של 398,549,683$  (!). הסרט הוא עיבוד לסדרת הספרים של סוזן קולינס שגם הם הצליחו והגיעו למכירות של מעל 26 מיליון עותקים ברחבי העולם. הספר תורגם לעברית בשלושה כרכים.

הכרתי את הספר לראשונה כשראיתי תלמידים מחוננים מחזיקים בו כבאוצר. השאלתי אותו וקראתיו בהנאה רבה. הדבר היחיד שצרם לי היה שהספר נקטע בסופו. זאת בכדי להשאיר את התשוקה של הילדים לקרוא את הכרכים הבאים. הספר וגם והסרט מראים לנו עולם אפוקליפטי שמתרחש בעתיד, במקום בו עמדה אמריקה. בעולם זה שולט משטר רודני אשר יושב במרכז המדינה בעיר הקפיטול. המשטר בנוי מ-12 מחוזות כפופים. 'משחקי הרעב' הוא אותו אירוע טלוויזיוני המתרחש פעם בשנה, שבו בוחר הקפיטול נער ונערה מכל מחוז, ושולח אותם להילחם למוות זה בזה. המשחקים נועדו להראות באופן סמלי וממשי  לדור הצעיר, שהוא זה שולט בעתידם וכל התנגדות תוביל למוות.

דווקא בשבוע הספר האחרון אנחנו נחשפים יותר ויותר למאבקי כוח בין רשתות הספרים לבין הסופרים. משחקי הרעב מלמד את הילדים שהעולם שאליו הם יתחנכו יהיה אלים ביותר, והם יצרכו להילחם על חייהם. המשחק הזה שהוא על החיים ועל המוות, בימינו אנו שומעים על כוכב ריאליטי כזה או אחר שלא הצליח למצוא את מקומו בחברה והתאבד. משחקי הרעב אינו רחוק מפרשת "האח הגדול", אותו משחק שהעניק כדורים פסיכיאטריים (על ידי הפסיכיאטר של ההפקה ובידיעתה) – כדורים שרק סייעו להעצים את המניפולציות שנעשו על המתמודדים, בכדי לכוון את התנהגותם על פי שאיפות התוכנית.

העולם במשחקי הרעב מהונדס לגמרי בידי טכנולוגיה השולטת בכל מרכיבי הטבע. היער הגדול שאליו נזרקים המשתתפים דומה מאוד לאותה חוויה מלאכותית, שהופיע בסרט "המופע של טרומן" (1998). גיבורת הסרט במשחקי הרעב נלחמת בקבוצה המכונה "קרייריסטים" שמקבלת עליה את כללי המשחק וטובחת באחרים. היא אחת מול רבים, אך מצליחה גם לנצח אותם.

משחקי הרעב רוצה להראות לנו את האלימות של חיינו הבוגרים ושל העולם שאליו יתבגרו ילדינו. אך בסרט יש מסר משחרר מאוד. שיתוף פעולה בין מספר דמויות בספר מביא להישרדות בעולם אלים שכזה. הגיבורה מצליחה גם לאתגר את חוקי המשחק עצמו. זהו מסר מאוד חברתי שמראה לנו שאפשר לא רק לשרוד בעולם אלים וברברי. מותר לנו לשנות את חוקי המשחק עצמם. ברגע האחרון בסרט, הגיבורה ובן זוגה מבינים שרק אחד מהם יוכל לשרוד את המשחק ולכן מחליטים להתאבד. מפיקי המשחק מודיעים להם שהם המנצחים, ועוצרים את כוונת ההתאבדות. אמנם זהו מסר לא פשוט, שרק בגופינו נוכל לשנות את חוקי המשחק. אך יחד עם זאת עם המסר הזה ילדינו הולכים הלאה לתוך העולם החדש שעומד בפניהם. משחק הרעב אינו רק סרט וספר מצליחים. משחקי הרעב הוא משל לעולם עתידני אלים ומשחרר כאחד.