דרד סקוט נגד סנדפורד [תוכנית רדיו]

image

פועלות ונאמנים.
להלן שידור ליל האתמול. להאזנה רצופה וצרופה. והלאה האדנות!

הנה הדברים שכתב ערן סבאג ביום האירוע:

הלילה לפני 159 שנים. פסיקה משפטית אחת של בית המשפט העליון אשר חילקה האומה לשניים והכשירה הבאות לקראת מלחמת הדמים הגדולה בתולדות היבשת האמריקנית. כך נדמה כי ערב ביטולה של העבדות בארה"ב היה גם הערב העלוב ביותר בתולדותיה.
לא היתה זו פסיקה מהוללה אשר נעלה על ראש שמחתנו הסולידארית כי אם כתם אפל ותהום מלאת-בושה ושחיתות מוסרית לאין קץ המגיעה מן הכס המשפטי הגבוה ביותר, מהיכל הצדק העליון של העולם החדש. בקצרה, הסיפור הולך כך – עבד שחור וקטן קומה, אב לשתי בנות ואישה אוהבת תובע את חירותו מאדונו, יען למעשה היה עבד על אדמות שבהן נאסרה אז העבדות מכוח טילטולו כרכוש ברחבי היבשת. בסופו של דבר, אחרי 11 שנות דיונים ועינויי-דין מודיעים שופטי בית המשפט העליון למר דרד סקוט שלא רק שאין לו זכות לבקש מהם את חירותו, אלא שכאדם שחור אין הוא כלל אזרח. למעשה אין הוא בן-אדם בכלל אלא רכוש. הוא, אשתו הארייט ושתי בנותיו. רכוש.
נטול קול וכל זכות. "פעם עבד – תמיד עבד" קבעו שבעת השופטים אל מול התנגדות סימבולית של שניים. וזה ב1857. וזה בית המשפט העליון. ולא די בכך הרי שבפסיקה זו קבע נשיא בית המשפט הגבוה ביותר בערכאות הצדק של ארץ החופשיים והאמיצים, כי ההחלטה הקודמת למניעת עבדות בטריטוריות האמריקניות החדשות נוגדת את החוקה. הרי התיקון החמישי אוסר על המדינה לשלוח ידהּ ברכוש אזרחיה הטובים ואילו העבד, לפני הכל, הוא הוא רכושו.
לא ייאמן.
האומה כאמור נחלקה. למרבה האירוניה, היו שהבינו דווקא את הערך החיובי בהחלטה המבישה ביותר בתולדות הצדק האמריקני. פרדריק דאגלס למשל, טען כי אחרי פסק הדין 'סקוט נגד סנפורד' ברור היה לעין-כּל כי ימי העבדות ספורים. וכי רק אירוע טראומטי ואפוקליפטי – כמו מלחמת הכּל בכּל – יביא לה קץ.
ובכן אם נרצה, אזי למעלה מ630 אלף אמריקנים שילמו בחייהם על הפסיקה הזאת. על המשך עלילות דרד סקוט ומשפט הימים ב22:00 בגל"צ.
שידור ישיר בהשתתפות חברנו לחִקרי תרבות-הנגד והתקומה – מתתיהו שמואלוף.
התפּקדוּ נא והפיצו!

בתמונה: דרד והארייט. סקוט. עבדים.

האזינו: וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז – האינטלקטואל השחור הגדול של המאה העשרים

ב23 לפברואר בשעת בין ערביים של שנת 1868 במדינת בוסטון אשר באמריקה הצפונית נולד אדם חופשי להורים שהיו בעלי האדמה עליה חיו. למרות שצבעו היה שחור. לא משנה כמה אינטלקטואל היה, כמה חופשי ובעל מחשבות חלוציות – הוא היה שחור.

שמו של האיש, וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז (Du Bois).

הוא יגדל להיות לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על מבקשי החירות והשיוויון במאה ה20. דו בויז חי שנים רבות מאוד. הוא נולד שלוש שנים לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומת כמה חודשים אחרי שהרוסים שיגרו את הקוסמונאוטית הראשונה לחלל.

דו בויז היה למכונני המאבק הגדול שנמשך עד ימינו. על אף היותו שחור-חופשי, שלא טעם טעמה של עבדות, הוא ראה וחש היטב במציאותם של החיים "מעבר למסך". חיים של דיכוי, השפלה, שיעבוד וקפיטליזם המממן ומנציח הרעות החולות. דו בויז היה אחד השחורים הראשונים שהציעו תקווה חדשה לצאצאי העבדים מזה 300 שנה. אבל לא רק להם אלא לכל אדם.

בסופו של דבר הוא עשה את הלא ייאמן ובגיל מופלג ביותר עזב את אמריקה וחזר הביתה.

לאולפן הגיעו הרבה טקסטים, ניגונים ומתתיהו שמואלוף היקר שדיבר על תורות השחרור בהשפעת דו בויז ומתנגדיו.

עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה
כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי
הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

יוטיוב סטייל: כל הגבולות נפרצו

Gangnam Style  By {e u g e n e} cc: flickr
Gangnam Style By {e u g e n e} cc: flickr

לפני מאות שנים אירופה החשיבה עצמה למרכז העולם. האירופאים ציירו את המפות והעמידו את היבשת במרכז העולם. בעקבות גילוי אמריקה נאלצה אירופה לשנות את המפות שלה ואת תודעתה. בשנה האחרונה לימד אותנו הלהיט "גנגנאם סטייל" של הרפאר סיי מדרום קוריאה – שהפך לקליפ הנצפה ביותר ביוטיוב, עם יותר ממיליארד צפיות – שיעור חדש בכל הנוגע לקואורדינטות של התרבות הפופולרית בעידן גלובלי שכזה.  הכלים שפותחו ברשתות החברתיות כגון יוטיוב, פייסבוק וטוויטר, מאפשרים גם לעולם חוץ-מערבי להגיע לקהלים מערביים. בדרך זאת זהות המערב משתנה, ואנו רואים סוג חדש ביחסים בין צפון ודרום, מערב ומזרח. היוטיוב שוב הוכיח את האלמנט הדמוקרטי שבו. הוא איפשר לקליפ בשפה זרה, עם נגיעות באנגלית, להפוך לתופעה הבולטת בשנת 2012. המשך קריאת הפוסט "יוטיוב סטייל: כל הגבולות נפרצו"

נט טרנר: הלוחם הגדול נגד העבדות

הקשיבו לתוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג" שאירח אותי בנושא "נט טרנר"

באלבום השני "לנצח" (forever) של להקת ווה טאנג קלאן [Wu – Tang Clan ] הוזכר המאבק העיקש של נט טרנר. רק שהעבדות אצל הקלאן קיבלה אופי מנטאלי ולא פיזי כמו בימי טרנר.  היה זה בשיר "העיר" שסימפל את הרצועה של סטיבי וורנר (living the city). וכך הם כתבו:

"כמו נט טרנר, אני איצור ספקטקל, אמות בהתנגדות, אבל אקח איתי ארבעים שטנים"

"Like Nat Turner create a spectacle / I may die in the scuffle but I'm takin forty devils".

כך בחרתי לפתוח את הדברים על נט טרנר. הוא חי מעבר לזמן. תודעת השחורים בשנות השישים התכתבה עם המעשה שלו מאתיים שנה אחרי – כנראה שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהתודעה האמריקאית.

המשך קריאת הפוסט "נט טרנר: הלוחם הגדול נגד העבדות"

שיעור בדמוקרטיה

 

Tahrir Square during the "Day of Egypt's Love"
Tahrir Square during the "Day of Egypt's Love"

 

עַבְדוּת בְּרָאס אֶל שָׂטָן – בְּאַדְּמַת סִינַי 2003 / מתי שמואלוף

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מצרים…." – סֵפֶר דְּבָרִים פֶּרֶק כד', פָּסוּק כב'.

 

 

לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ ממצרים

אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְּׁעוֹת הָעֲבוֹדָה

שֶׁל אִיסְמָעִיל בֵּן הַ-13.

 

מתוך "שירה בין שמואלוף ובין חזז" (הוצאת ירון גולן וקרן תרבות חיפה, 2006).

המשך קריאת הפוסט "שיעור בדמוקרטיה"