המחאה עוד תחזור והפעם לא נהיה נחמדים: ראיון עם יוסי יונה

פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון, מראשי ועדת ספיבק-יונה שיעצה לראשי המחאה החברתית, מאמין שכעת התנאים בשלים לחזרת המחאה. לדבריו, אחד הפרמטרים המרכזיים לשיפור המצב החברתי-כלכלי בישראל הוא השקעה נרחבת בפריפריה בכלל ובדרום בפרט, אגב איחוד כוחות של ראשי הרשויות. הראיון איתו, שעלה לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום, עולה כאן בגרסה המלאה שלו, כולל שיר חדש של יוסי יונה וכן שאלות שהופנו אליו על ידי גולשים.

 

פרופ' יוסי יונה, צילום: רוני כנעני

את יוסי יונה , פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון, הכרתי כשהצטרפתי בתחילת שנות האלפיים לקשת הדמוקרטית המזרחית שהוא אחד ממקימיה. שמעתי אותו מדבר במשרדי הקשת ברחוב מאפו. הוא דיבר בפסקאות. ניגשתי אליו ואמרתי: "ב'ואנה בנאדם, אתה מדבר במאמרים". מאז מצאנו את עצמנו לא פעם עומדים על אותה במה. אני מקריא שירה והוא מרצה. לא אשכח איך חזרנו מירושלים באחת הפעמים ושמענו בדרך אום כולתום ופיירוז ובכל שיר יוסי הסביר לי בדיוק מה הן אומרות. עיניו נצצו וכך גם נשמתי, כי ידעתי שאני עומד ליד אדם שלא נכנע למערכת שניסתה למחוק חלק ממורשתו התרבותית.

בקיץ האחרון עלה פרופ' יונה לכותרות כשעמד בראש ועדת ספיבק-יונה, הוועדה שקמה מטעם מובילי המחאה החברתית כתגובת נגד להמלצות ועדת טרכטנברג. לכן, אך טבעי לפתוח את הריאיון אתו בשאלה המתבקשת לגבי עתיד המחאה החברתית.

"אני לא רוצה להתנבא לגבי העתיד, אבל התנאים בשלים יותר מבעבר. בעבר התנאים היו בשלים והמחאה לא פרצה, אבל הנה – המחאה פרצה. אנחנו, פעילים חברתיים שמקדמים את הנושאים האלה במשך שנים, ידענו שהתנאים בשלים ותהינו מדוע הציבור לא יוצא לרחובות. מה פשר הסיבולת והספיגה של הציבור? למה הוא לא מוחה נגד הגזירות של ממשלות ישראל? והנה הציבור יצא לרחובות והפתיע את כולנו. עכשיו, בנוגע לעתיד – לא זו בלבד שהתנאים והנסיבות בשלים, אלא שכעת, שנה לאחר פריצת המחאה, יש כעס אצור של ציבור רחב שיודע שהממשלה הונתה אותו. היא הקימה ועדה שכל תפקידה היה להוליך אותו שולל. הממשלה של נתניהו מגלה אטימות והיעדר אכפתיות לתביעות של המוחים".

כיצד זה בא לביטוי, ההתעלמות הזאת?

"הבשורה של ועדת טרכטנברג הייתה העלאת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות והורדה של המיסוי העקיף, שפוגע באופן קשה בנמוכות. ולא עברה חצי שנה ואנו רואים שהחלק השני של ההבטחה הוקפא. הממשלה קיבלה דו"ח מפורט מאוד שהסביר כיצד להילחם בריכוזיות. ואילו כיום אנו רואים יוזמות של הפרטה שמנוגדות לוועדת הריכוזיות. ראו למשל את היוזמות להפריט את רכבת ישראל והנמלים. כל הפעולות הללו נעשות מבלי להפנים את ההמלצות של ועדת הריכוזיות, שאומרות שיש לחשוב פעמיים לפני שמפריטים. שהרי אם אתה מפריט את הנכסים הציבוריים במציאות הקיימת הם יועברו שוב לאותן ידיים מעטות של אילי ההון ושועי הארץ. ובשל ההתעלמות מההמלצות אנו רואים את יוקר המחיה עולה ואין פתרונות משמעותיים למשבר הדיור".

המחאה טלטלה את המערכת הפוליטית. היא תביא לשינויים שעוד לא ראינו את סופם. מפלגת קדימה חטפה מכה קשה ומפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' התחזקה והעמידה את את עצמה כאלטרנטיבה. האם העבודה באמת על מסלול חדש?

"מפלגת העבודה יכולה לעלות על מסלול חדש. העבודה בוודאי מקבלת רוח גבית מהמחאה. אמנם היא לא התייחסה במישרין למחאה. אבל יש הלימה רבה בין הרטוריקה של ראשי המפלגה לבין מה שקרה. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים הייתה שותפה מלאה לאג'נדה הנאו-ליברלית, וכן הממשלה בראשותו של שמעון פרס ב-1985, או של בייגה שוחט כשר אוצר, והמשיך בוודאי במופע הברוטלי ביותר שקם למפלגת העבודה ברוח הניאו-ליברלית, ואני מתכוון לממשלת אהוד ברק. כרגע הרוח הסוציאל-דמוקרטית מאתגרת את מפלגת העבודה עצמה. אין זה מספיק שיו"ר המפלגה תחזיק בעמדות אלו. השאלה המעניינת היא כיצד יחימוביץ יכולה לערוך רביזיה תוך מפלגתית? איך ישתקפו עמדותיה בקרב בכירי המפלגה, שחלקם שותפים להשקפת העולם הניאו-ליברלית? אנחנו יודעים שיחימוביץ' מחויבת מאוד. אבל מפלגה זה לא אדם אחד. וגם לא קשה לשער שעדיין יש אנשים בעבודה שהם חלק מהמשטר הישן, שהם בשר מבשרו של הסדר הניאו ליברלי. החשש שלי מפני שחזור פתטי של הניסיון של אהוד ברק לעצב את מצעה של מפלגת העבודה ברוח של "הדרך השלישית", שאינה אלא ניאו-ליברליזם המנסה להסוות את עצמו, ולהגדיר עצמו "סוציאל-דמוקרטיה מעודכנת'".

קדימה והעבודה ורוב המפלגות לא התייחסו ברצינות למחאת האוהלים. האם אנו חסרים אופוזיציה שתתמוך בתהליכים שגועשים מלמטה?

"היה חשש במפלגות שיגידו ששלי יחימוביץ' ואחרים עושים שימוש ציני במחאה. במקרה של קדימה ובעיקר ציפי ליבני, היעדר תמיכה מצידה משקף כנות אידאולוגית, שכן היא נושאת בגאון את הדגל הנאו-ליברלי, לפחות זה הקורא להפרטה של כל דבר שזז. ליבני הייתה יו"ר של החברות הממשלתיות והמנדט שלה היה להפריט אותן. כך שאפשר להגיד ל"זכותה" של ליבני שהיא נהגה ביושרה כאשר היא לא תמכה במחאה, משום שהיא אינה תומכת בה באופן עקרוני. עם זאת, אחלוק איתך סוד: היה ניסיון מצדה לפגוש אותנו בחשאי ואנחנו סירבנו, אביה ספיבק ואנוכי, כי קיבלנו מנדט שהגדרנו כ"משרת אמון" של פעילי המחאה – פעלנו בשירותם ובצל האמון שהם נתנו בנו. והעמדה שלנו הייתה, כמו שלהם, שלא נפגשים עם פוליטיקאים. ולכן כשהיו ניסיונות של פוליטיקאים בכירים לפגוש אותנו סירבנו באופן חד-משמעי. גם כאשר נערכה פגישה בינינו לבין ברק אחרי כמה חודשים, זה היה מפגש ציבורי. וגם אז ברק ביקש לפגוש את אביה ספיבק ואותי ביחידות . סירבנו. אמרנו נבוא רק עם נציגי המוחים".

איך מייצרים פוליטית את השינוי המבני שדיברתם עליו, כגון ביטול חוק ההסדרים, פתיחת התקציב הדו-שנתי והגדלת חלקה של הממשלה בהוצאה כחלק התוצר? כיצד מגדילים את ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים ומרחיבים את מקורות המימון על ידי מדיניות מס שעולה בקנה אחד עם מדיניות הרווחה?

"כאן צריך שיתוף פעולה בין המוחים, הציבור הרחב, התקשורת והפוליטיקה המפלגתית. למחאה היו שני מומנטים: האחד של אקטיביזם והשני של דמוקרטיה מתדיינת. אקטיביזם היא פעולה שאומרת אני באה ומוחה נגד הסדר הקיים בפעולות כגון הפגנות, סקווטינג, שיבוש, חסימת כבישים מתוך רצון למתוח את הגבולות של הסדר הציבורי עד הקצה. הצד האחר היה דמוקרטיה מתדיינת – אתה יושב ומקיים מעגלי שיח, מתדיין ומגבש, בינך לבין עצמך או מול השלטון –הסכמה על נושאים עקרוניים. כלומר הציבור והשלטון משתפים פעולה בניסוח המדיניות המועדפת עליהם בתחומי פעולה שונים. לו היה החלק השני – דמוקרטיה מתדיינת אמתית – היא הייתה צריכה להשתקף בוועדת טרטכנברג מול ציבור המוחים. אבל הדיון לא התנהל בכנות. והמוחים יודעים שהדיון שקיימה ועדת טרטכגנרג לא היה כן. אם קבעת את המנדט והיעדים הסופיים של "הדמוקטריה המתדיינת ", אתה מגביל את הדיון ואת תוצאותיו. לכן ציבור המוחים הבין בשלבים הראשונים שאין פה דמוקרטיה מתדיינת ואין רצון אמתי לתת ביטוי לאינטרס הציבורי הרחב. ולכן נוצר משבר אמון בין ציבור המוחים לוועדת טרכטנברג. על רקע זה התחזק החיבור בין צוות המומחים לבין ציבור המוחים. ביקשנו לנסח את תביעות המחאה ולהביאה בפני הציבור הרחב ופני נציגי השלטון. אמרנו: אלה הן תביעות הציבור. על תביעות אלו יש לקיים דיון; לא על המלצות שנעשו לפי בקשתה של הממשלה. למעשה קיימנו דמוקרטיה מתדיינת שסיפקה את המבע הפרוגרמתי של פעולה האקטיביסטית של המוחים .

איך המחאה תועיל לדרום?

"אני לא יודע כיצד לתת מענה מדויק לשאלה הזו, אבל אני אנסה לתת לה מענה כולל. אמנם המחאה התחילה כקובלנה של מעמד הביניים, תושבי המרכז – אלו שראו את עצמם מרומים בשיטה הקיימת. הם מתארים את עצמם כחרוצים, משלמי מסים, משרתים במילואים – אך עדיין אין ביכולתם לגמור את החודש או לממן רכישת דירה. כך זה התחיל. אך אט-אט, המחאה הרחיבה את היריעה הערכית שלה והחלה לדבר על מדינת רווחה וצדק חברתי. שינוי זה היה במידה מסוימת בסיועינו. כאשר באנו לכתוב את דוחות המומחים, לדוגמה, דאגנו שבכל אחד מהדוחות שעוסק בהקצאה של משאבים לשיקומו של המגזר הציבורי תינתן עדיפות לפריפריה החברתית של ישראל. הספר כולל העדפה מתקנת לפריפריה באשר היא – אם היא פריפריה חברתית או גאוגרפית, אם היא כוללת יהודים או ערבים".

יש שוני במאבקים החברתיים בדרום לבין אלו שנעשים בצפון או באזורים אחרים?

"המחאה באזורי הפריפריה החברתית היא בדרך כלל מחאה של אזרחים השייכים לשכבות המוחלשות יותר של החברה הישראלית. אזרחים שהמצוקה שלהם גדולה יותר. אך הנה פרדוקס: ככל שמצבם הכלכלי של המוחים רע יותר, כך מאבקם זוכה ללגיטימציה ציבורית פחותה יותר. קל להפיל עליהם סטיגמות עבשות של עצלות, חוסר יוזמה, נרפות או אי-התאמה תרבותית לחברה טכנולוגית מתקדמת ועוד דעות קדומות שחלקן מפלרטט עם יסודות גזעניים.

מה הבעיות העיקריות שמחזיקות את הפריפריה במצב הנחשל שלה?

"היעדרו של חינוך איכותי המעניק יתרון יחסי בשוק העבודה, תשתיות תעסוקה ותרבות ושוק עבודה שעולה בקנה אחד עם מדינת מפותחת, מדינה שיכולה לנצל את יתרונה היחסי בעולם הגלובלי". .

למה קשה למשוך אוכלוסייה חזקה לדרום, או לחזק את האוכלוסייה הדרומית?

"אחת ההמלצות המרכזיות בדוח המומחים שעוסק בתחבורה ובתכנון דנה בעניין זה. אחת הביקורות המרכזיות נגד התכנון המרחבי בישראל היא שהוא משליך את יהבו על אמצעים לפילוס הדרכים של הפריפריה אל למרכז. ואנחנו סבורים שזאת טעות, כי פתרון כזה מנציח את המעמד הפריפריאלי של האזורים המרוחקים. במקום זאת אנו ממליצים ליצור בנגב ובגליל מרכזים אורבניים אוטרקיים, המאופיינים במרכזי תעסוקה ובהכשרה מקצועית, ומרכזי תרבות שאינם נסמכים על המרכז לשם קיומם.

האם העלייה של ראשי עיר דרומיים מקומיים כמו ביטון ודנילביץ ומאיר כהן מבשרת את תחילתו של שינוי?

"מדובר בהחלט באנשים משכמם ומעלה, רהוטים ומעשיים – והאינטרס של הערים שלהם עומד מול עיניהם והם יודעים בדיוק מה נדרש כדי לקדמן. השלב הבא היא פעילות משותפת שלהם כדי ליצור מוקד כוח ולהשפיע על מוקדי קבלת החלטות במשרדי הממשלה ובגופים או מוסדות ציבוריים אחרים האחראים על התכנון הלאומי ועל הקצאת המשאבים לשם כך.

הקשת הדמוקרטית מזרחית היתה הראשונה להעלות את נושא חלוקת הקרקעות הלא צודקת בארץ והתוצאה הנלווית לכך: שמועצות אזוריות מקבלות המון ארנונה ממפעלים ומחנות צה"ל, שמתחלקות על מעט תושבים בקיבוצים ובמושבים, ואילו עיירות הפיתוח נשארות עם הכנסות מועטות, למרות האוכלוסייה הגדולה. למה הנושא הזה לא נפתר, אף שהליכוד בשלטון ושיש לו אינטרס לחזק את עיירות הפיתוח?

"היית שותף לפעולות שלנו בתחום הזה. אתה יודע שקיים לובי חקלאי של ההתיישבות העובדת ושל המושבים שחוצה גבולות מפלגתיים ולמולו קיים רפיון משווע של ראשי עיירות הפיתוח. אנו רואים את תחילתו של שינוי בעניין. בעוד עיירות הפיתוח מתחילות להבין את ערכו של מאבק משותף, קיימת מודעת בקרב ההתיישבות העובדת שיש צורך בצעדים לשינוי המצב. אפשר לומר שהיום קיימים תנאים לפשרה היסטורית בנושא הזה שבמסגרתה יוכלו תושבי הקיבוצים והמושבים להבטיח את עתידם הכלכלי ועיירות הפיתוח יוכלו להגדיל במידה ניכרת את עתודות האדמה שברשותן ואת המיזמים המניבים הכנסה הנמצאים על הקרקעות החקלאיות".

למה משרד הפנים של ש"ס לא מקדם את זה ?

"משרדי ממשלה רגישים ללחץ לוביסטי וסקטוריאלי. הם לא נמצאים שם לקדם עניין ציבורי. למי שיש יותר כוח פוליטי יכול להניע אותם לפעול לטובתו. המסקנה היא להתאחד".

דיברת על העדפה מתקנת לפריפריה. יש בה ישובים עשירים ועניים. במה תעזור גם למועצה אזורית תמר וגם לדימונה?

הערה הזאת מחייבת להבין שהמושג פריפריה הוא למעשה מושג מאוד חמקמק. וזאת משום שמצד אחד אנחנו יודעים שפריפריה אינה רק גאוגרפית; היא קיימת במרכז. עם זאת, בפריפריה הגאוגרפית קיימים גם יישובים המאופיינים כיישובי מרכז מבחינה חברתית וכלכלית. כך לדוגמה עומר; כך לדוגמה כפר ורדים; וכך לדוגמה המועצה האזורית תמר. ולכן בבואנו להקצות משאבים באופן המעדיף את הפריפריה,עלינו לשים לב לחמקמקות של המושג "פריפריה".

שאלת הבדואים מטרידה מאוד את תושבי הדרום. מצד אחד, יש לחץ גדול מהציבור היהודי להתמודד עם תופעות של פשיעה ותפיסת קרקעות אצל הבדואים. מצד שני, הבדואים מרגישים שכופים עליהם תכניות מדינה ומסרבים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות. חוות בודדים שקמו באופן לא חוקי מולבנות ואילו היישובים הלא מוכרים עומדים כך מקום המדינה. כיצד אתה רואה את הנושא?

"במציאות שבה אין תשתיות חברתיות, חינוכיות תעסוקתיות ברמה נאותה לציבור הבדואי, אין להתפלא שמתקיימת פעילות פלילית שפוגעת גם ביישובים היהודים. אני אומר את זה בכובע של סוציולוג; אני מבין את הרקע שעליו צומחות פעילות זו אך בוודאי שאיני מצדיק אותה. היהודים אינם מזהים את ההקשר הרחב שהחברה הבדואית פועלת בו ומפתחים עוינות וטינה עמוקה כלפיה. לכן צריך להיות אינטרס יהודי בשיפור תנאיהם של הבדואים. שיפור זה יקדם גם האינטרס היהודי באזור".

כיצד בכלל הפכת לפעיל חברתי, הרי למדת בחו"ל ? 

 

צילום: רוני כנעני

"בשנת 76' סיימתי את תואר ראשון בפילוסופיה, היסטוריה כללית ותולדות האמנות באוניברסיטת חיפה. ב-79' התחלתי את לימודי התואר השני והדוקטורט – תוכנית משולבת – מסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. הלימודים נמשכו עד שנת 87'. שמונה שנים חייתי בארצות הברית בלימודים".

איזה חוויות עיצבו את תפיסת עולמך?

"שתי חוויות עיצבו את תפיסת עולמי. האחת היא מערכת החינוך ועיוותיה. אלו השתקפו במקרה שלי בבית הספר המקצועי, שהגעתי אליו על בסיס שיקולים מופרכים ותמוהים. ההפניה הזאת בעצם הותירה בי מצד אחד תחושה עמוקה של קנאה בבעלי מקצוע, בבעלי מיומנויות טכניות. אני נעדר מיומנויות אלו באופן די מביך. מצד שני, חוויה זו הותירה בי תחושה ברורה שנעשה אתי אי-צדק, וזאת עקב אי-ההתאמה הבולטת שלי למקום. הייתי איש המקצוע הגרוע ביותר שבית הספר המקצועי בו למדתי הוציא משעריו. אין פלא שנכשלתי במבחני המקצוע של משרד החינוך/עבודה. סיימתי את בית הספר המקצועי ללא תעודת מקצוע. אני לא מבין כיצד המורים לא ראו שאני כישלון מהדהד, שאיני מתאים למסגרת המקצועית. אני חושב שאלו הם מקורות המחויבות שלי לצדק חברתי ולעיקרון של שוויון הזדמנויות, בחברה בכלל ובחינוך בפרט. מכל מקום, הכישלון בבית הספר המקצועי "אילץ" אותי לחפש את מקומי במסגרות חינוך עיוניות.

והשנייה?

"מלחמת יום הכיפורים. היא עיצבה את דעותיי הפוליטיות-מדיניות. לפני המלחמה הודרכתי על ידי תפיסות די מצ'ואסטיות שנגועות בנימות של שובינזם לאומי. התפכחתי אחרי מלחמת יום הכיפורים. שירתתי כטנקיסט בקרבות התעלה. הטנקים שלחמתי בהם נפגעו כמה פעמים מירי מצרי. איבדתי חברים. לאחר המלחמה סבלתי תקופה מסוימת מקלאוסטרופוביה. זכורה לי אפיזודה מביכה בהקשר הזה. כמה חודשים לאחר שסיימתי את השירות הצבאי נסעתי באוטובוס מחיפה לקרית אתא, שם גדלתי. בשעה שנסע, נחבט האוטובוס קלות ממשאית שנסעה אחריו. ישבתי במושב האחורי. אני זוכר את עצמי מזנק ורץ-רץ לכיוון הנהג. כך עשיתי כאשר נפגע הטנק שלחמתי בו. הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא לצאת מהצריח לפני שהטנק יתחיל לבעור. למעשה, עד היום אני פוחד ממקומות סגורים – מעליות אטומות ומרתפים ללא חלונות. כשאני נכנס לשירותים בקומות מרתף, אני מתקשה להיפטר מהנוהג לוודא שאי אפשר לנעול את הדלת מבחוץ.
עם סיום המלחמה התוודעתי לאבסורד העמוק הטמון בה. עד לסיומה הכמיהה הייתה להביס ולהרוג את "האויב המצרי" האבסטרקטי, וממש יום למחרת, לאחר הפסקת האש, אתה נפגש עם חיילים מצריים, אתה מתוודע אליהם כאנשים רגילים. למען האמת הייתה לי חוויה די מצמררת לפני כן, במהלך המלחמה. אחד התפקידים של גדוד הטנקים ששירתי בו היה לסייע לכוחות צנחנים בטיהור מבצרים מבוצרים. אנחנו נתנו להם סיוע ירי. אני זוכר שתפסנו כמה שבויים. ביקשתי מאחד החיילים המצריים שיקריא קריקטורות שהיו במבצרים ושלגלגו על מנהיגי ישראל. אז לא ידעתי לקרוא ערבית. וביקשתי מהחיל המצרי השבוי, מתוך סקרנות ילדותית גרידא, לתרגם את הכתוב. האיש היה כל כך מבוהל והתחיל לבכות. הוא שלף ארנק עם תמונה של אשתו ובתו הקטנה והחל מתחנן על חייו, וזאת מתוך אמונה שאני הולך לפגוע בו, להרוג אותו. הדבר הזה טילטל אותי. הוא היה בן 35 בערך. מבחינתי הוא היה איש מבוגר, איש מבוגר שרועד מפחד ובוכה כילד. זו הייתה חוויה מטלטלת. הוא חשב שאני איזה חוקר צבאי, איש מודיעין שעורך לו חקירה".

מה מקומנו במזרח התיכון?

"לדעתי הסיכוי היחיד להמשך של קיומינו כאן במזרח התיכון כמדינה המבקשת לקיים את תרבותה היהודית/העברית ולפתח אותה היא באמצעות פילוס דרכים וקשרים למרחב שבו היא חיה ופועלת. ההימור של ישראל על זיקה אקסלוסיבית עם האינטרסים של המערב ועם ייצוגיו התרבותיים הוא סיכון אסטרטגי. הימור זה משמעו גירוש עצמי סימבולי מממזרח התיכון. שוב, זהו איום אסטרגי על קיומה של ישראל– יותר מהאיום האיראני".

אתה עברת לפרוזה ותרגום שירים מערבית בדיוק אחרי שכתבת על רב-תרבותיות, מזרחיות, גזע ופוסט-קולוניאליזם. איך זה קרה?

"חברינו המשותף הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו התריס נגד העוסקים ברב-תרבותיות על כך שהם מנהלים דיון מטא-תיאורטי בנושא. כלומר הם מדברים על רב-תרבותיות, הוא אומר, אבל לא ממשים אותה בפועל. האשמה זאת לא הייתה לחלוטין מבוססת, כי תמיד שקדתי ליצור עבור עצמי תלכיד תרבותי שיונק בו בזמן ממקורות תרבותיים שונים: חילוניות מול מסורת, מערביות מול מזרחיות. בכל אופן, בשלב מסוים רציתי, בצניעות, גם לעשות מעשה, אקט תרבותי שאינו מטא-תיאורטי. אמנם גם כתיבה פילוסופית וסוציולוגית היא אקט תרבותי כשלעצמו, אך עדיין רציתי לבצע אקט תרבותי, הלכה למעשה, אקט הנוגע באמנויות השונות, כמו תרגום של שירה ערבית לעברית, שיתוף פעולה עם יוצרים כמו דודו טסה, יאיר דלאל, בכתיבה לקטלוגים שעוסקים באמנות, וגם בניסיון ראשוני לכתוב סיפורת שבמקרה הספציפי הזה מעניקה לי את האפשרות לקיים דיאלוג עם תכנים תרבותיים המשקפים את המגוון הרחב של מקורות ההשראה של הזהות התרבותית המורכבת ורבת הפנים שלנו".

האם יש איזה רגע של התבחנות מהשדה האקדמי ומעבר לשדה אחר, שיש בו חופש יותר גדול להיות יצירתי וכד?

"בהחלט. אתה יודע שיש, משום שגם אתה נע ונד בין הטריטוריות השונות, בין מחוזות העשייה השונים, בין כתיבה אקדמית לבין פרוזה ושירה, בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה פובליציסטית. המעבר מכתיבה אקדמית ליצירה הוא מעבר שטומן בחובו חוויה של חופש. חוויה המאפשרת מבע אישי יותר, אינטימי יותר, יצירתי יותר. ועם זאת יש צד שני למטבע. לעיתים המעבר רציף, לעיתים התחומים מתערבבים, מתמזגים. אנחנו רואים לדוגמא תחומים באקדמיה שמעודדים את החוקרים למצב את עצמם מבחינת הביוגרפיה האישית שלהם. יצא לי לקרוא מחקרים אקדמיים מסוג זה, בעיקר בשדה האנתרופולוגי, שהרשימו אותי מאוד, שבהם הכותבות – כן, אלו בעיקר נשים – אינן מדווחות בריחוק על מושאי המחקר שלהן, אלא מדווחות מתוך מעורבות אישית ורגשית במושאי מחקרן, מעורבות שנותנת מקום לרקע האישי שלהן, לעמדות שלהן, לתחושות שלהן ביחס לנושא המחקר שלהן. במחקרים מסוג זה יש יסוד פרוזאי מובהק. מבחינתי כתיבת פרוזה היה פשוט לקחת את המהלך הזה צעד אחד קדימה, אבל צעד משמעותי".

בשנים האחרונות אתה מתרגם שירה ערבית לעברית. איך זה התחיל? מה אתה עושה עכשיו? האם נראה קובץ בקרוב?

בדרך כלל אנשים מדברים על מורשת בית אבא. אני מדבר על מורשת בית אימא. אימי חובקת ואוצרת בזיכרונה מלאי בלתי נדלה של שירה עממית עיראקית. ואנחנו, ילדיה, גדלנו, אם נרצה או לא, על ברכיה של השירה הזאת, אולי על צליליה. לימים, כאשר הקשבתי לשירים הללו, שבזמנו לא הקשבתי ולא הבנתי את מילותיהם, עלה בי הצורך להתעמק בהם כחלק מהמפנה הרב-תרבותי שעברתי, חלק מהמפנה שביקש להעשיר את המנעד התרבותי שלי. בשנים האחרונות עלה בי הצורך לעשות חסד עם השירים הללו ולתרגמם לעברית – עם מלוא הכבוד. כלומר, קראתי תרגומים לשירים הללו, שהיו לדעתי די ירודים, וחשבתי, בענווה, שאפשר לעשות עבודה טובה יותר. האם יהיה לזה המשך? תלוי אם המחאה תתחדש, קיימת אפשרות שהיא תחטוף ותסחף אותי שוב לתוכה ואז לא יהיה לי פנאי לפרויקט הזה והוא בטח יידחה, למרות שחלקו הגדול מוכן".

***
ביקשתי מחבריי וחברותיי כמה שאלות
הסופר דודו בוסי שואל: לאיזה הישגים הביאה המחאה? האם אתה חושב שהיא תתעורר גם הקיץ? ואם כן, גם השנה היא תהיה חגיגית, או שצריך לדעתו להקשיח אותה?

אי אפשר לצפות מה יהיו מופעיהם של גלי המחאה המתחדשים, וזאת אם הם אכן יתחדשו. אני חש, עם זאת, שקיים כעס עצור ותסכול רב בקרב הציבור, וזאת משום שעד כה הממשלה לא נענתה לתביעותיהם של המוחים, אלא להפך, היא מאמצת ביתר שאת מדיניות שהוציאה מאות אלפים אל הרחובות במחאה. התנהלות זו של ממשלת ישראל יכולה להביא בקלות להתלקחות.

‎אמן ה"ספוקן וורד" רותם מלנקי שואל:‏ הרבה אנשים שמתנגדים למחאה אומרים שיונה וספיבק נחשבים עופות מוזרים בתחומם ולכן אין לשמוע בעצתם. היש הוכחה ניצחת לכך שזו עלילת שווא?

תפקידו של האינטלקטואל הוא להצביע על האופק הערכי שיש לשאוף אליו. עם זאת, אנחנו ביקשנו לגבות אופק זה ואולי גם לתחום אותו בפרוגרמות העומדות במבחן ההיתכנות. דווקא סייג זה שקיבלנו על עצמנו, להיות פרקטיים, הוא זה שמעורר ביקורת מנקודת מבטם של אינטלקטואלים פריבילגיים, כלומר אינטלקטואלים שאינם מעורבים ישירות במחאה. הם תובעים למתוח את האופק האידאי והערכי של המחאה; הם מבקשים שהמחאה תתפרס ותכלול את כלל הנושאים העומדים על הפרק של החברה הישראלית ותעניק להם את הביטוי הצודק ביותר. אני בהחלט חושב שזו עמדה ראויה, אך עדיין צריך לפלס דרך בין המצוי לראוי, ולא לשכוח לעולם את הראוי ולנסות תמיד להתקרב אליו עוד ועוד. תפקידם של אינטלקטואלים לא מעורבים ישירות חשוב – התפקיד שלהם הוא להגדיר את הראוי לבקר בשמו את הפוליטיקה המעשית.

החוקרת איריס זריני מספרת שהיא שמעה אותך מקריא משיריך בהשקת הספר של החוקרת ד"ר קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה" שדן בשירה המזרחית. היא שואלת: כמה זמן אתה כותב שירה? ומדוע רק לאחרונה פרסמת משיריך?

אני כותב לסירוגין מעל לעשור. חלק מהשירים עוסקים בשאלות של המקום שלי מול המשפחה, למול הזהות הקולקטיבית שלי ואותם קל לי יותר להוציא החוצה. הם אישיים אך עדיין לא אינטימיים. סוג אחר של שירה הוא אינטימי יותר ועוסק בנושאים שבינו לבינה, ונכתבו בדרך כלל ברגעים של משבר– בעת שאנו מלחכים עפר. עד כה לא העזתי לפרסמם. אך הראיון הזה הוא הזדמנות לעשות צעד… הנה:

רַחֲשִׁים | יוסי יונה

וַאֲנִי חָשַׁבְתִי לְתֻמִּי,
שֶאַת חוֹשֶׁשֶׁת לִפְצּוֹת אֶת פִּיךְ,
נֶאֱחֶזֶת פֹּה וְשַׁם,
בְּמוֹצָא פִּי,
מְעֲרְטֶלֶת צְפוֹנוֹת נַפְשֵׁך,
בִּמְשׂוֹרַה,
חוֹרֶגֶת מִשְׁתִיקַתֵך קִמְעָה,
נִזְהֶרֶת…
וְאָז בָּאוּ הָמִילִים,
שֶנִקְלֵעוּ בְּחַרוּזִים,
שֶׁל אֲחֵרִים,
נוֹשְׂאוֹת מִנְחַה,
מִי יִדַע מִמִי וּלְמִי.
והן מִתְדַפְּקוֹת חֶרֶשׁ
עַל דַּלְתִּי,
אֲפוּפוֹת חֲשָׁשׁוֹת וּסְיָגִים.
וְהַמִּילִים רוֹחְשׁוֹת רַחֲשִׁים,
שֶׁמִקִרְבֵּך אֵלַי נִישַׂאִים,
וּכְאַבְנֵי אֵשׁ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה מִתְחַכְּכוֹת,
וְנִיצוֹצוֹת בְּדִמְיוֹנִי מְתִיזוֹת.

 

איריס זריני שואלת: איך זה שאתה מלמד באוניברסיטת בן-גוריון אבל בכל שנותיה במוסד היא לא ראתה אותך נוכח בפעילות חברתית כלשהי בבאר שבע?

מעולם לא סירבתי להשתתף בפעילות חברתית הנערכת בקמפוס או מחוצה לו. את השאלה הזאת יש להפנות בעיקר למארגנים ולא אליי. עם זאת, לאחרונה נעניתי להזמנות רבות ובהזדמנות זאת את מוזמנת לאתגר אותי.

האם אתה גר בת"א ועושה את הנסיעות?

כן, ברכבי וברכבת ישראל לחלופין.

רעי חגי שואל: איך נוצר הקשר שלך עם דודו טסה כשסייעת לתרגום השיר של דאוד וסאלח אלכוויתי?

טסה פשוט יצר קשר. אני לא יודע מי השיא לו עצה ליצור עמי קשר אך הוא יצר קשר וביקש את עזרתי בתרגום השיר. נעניתי בחדווה.

דינה דיין שואלת: מה אתה חושב לגבי חלוקה צודקת יותר של קרקעות בנגב?

החלוקה המחודשת של הקרקעות, שבעיקר מגדילה את עתודות הקרקע בידיהן של עיירות הפיתוח, היא צעד מחויב של צדק חלוקתי. היא תאפשר לישובים הללו להתפתח הן מבחינה אורבנית והן מבחינת תעשייתית ,וכך תהפוך אותם לעצמאיים יותר מבחינה כלכלית. המצב הקיים בהחלט מעוות ויש לתקנו. על כך כתבתי רבות.

 

התפרסם לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr
In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בארת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). המשך קריאת הפוסט ""אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי"

זאת תהיה המלחמה האחרונה

cc: flicker by DonkeyHoteyבמידה והכרזת המדינה הפלסטינית לא תקבר בוטו אמריקאי, נתניהו יפתח במלחמה בספטמבר הקרוב. cc: flicker by DonkeyHotey

אובמה, יש עוד דרכים לשלום המשך קריאת הפוסט "זאת תהיה המלחמה האחרונה"

זרעי מערכת הבחירות נישאים ברוח

אף ממשלה בישראל, מאז רצח רבין, לא הצליחה לסיים קדנציה מלאה. אבל לחלק מראשי הממשלה ניתנה הזדמנות נוספת, ובנימין נתניהו הוא דוגמא מצויינת לאדם שלמד מטעויותיו. הוא העניק לישראל ביתנו, העבודה וש"ס מקום והצליח לעשות מה שציפי ליבני ומפלגת קדימה לא ידעו – להרכיב ממשלה קיצונית, אך יציבה. ועכשיו, נראה שהבחירות כבר מעבר לפינה. הסימנים, כמו זרעים, כבר נישאים ברוח. המשך קריאת הפוסט "זרעי מערכת הבחירות נישאים ברוח"

מדברים איגוד בקול יזרעאל

הקשיבו לתוכנית הרדיו של קול יזרעאל שדנה ביחסי עבודה, זכויות עובדים ואשר במהלכה דיברתי עם איתן מורג ודנה שלף על גרילה תרבות וגם הקראתי שיר מתוך האירוע הראשון שלנו עם מלצריות קופי טו גו.

מדוע אני חושב להצביע "בל"ד" ו"עבודה"

פרץ, רודף אחרי, רגשות האשמה המזרחיים, החברתיים, ה"שלי יחימוביצ'ים" שלי והרצון לתקן את ההווה. אני אומר לעצמי, אולי בכל זאת תצביע ל"עבודה", כדי שמישהו ידבר על הבסיס הכלכלי שלנו ושמישהו ידאג לאי-צדק המשווע ולפערים האדירים. אני אומר לעצמי, אולי פרץ במערכת בחירות הבאה יהיה יותר רדיקלי ואם הוא ישרוד השפה שלו תשתנה עוד יותר. והוא גם ידאג לשנות את המפלגה ולהשתלט על ברוורמן וברק החותרים תחתיו. אני מאמין באנשי ה"עבודה", אני מכיר לא מעט מהם והם עובדים יפה. נכון, פרץ עשה לא מעט טעויות ב"עבודה". אבל אני מאמין שטעויות הם מעשה אנוש. והגזענות שהופנתה לפרץ לא יכולה להשכח. למרות שמתוך האקטיביזם שלי הכרתי את שורשי הגזענות הזו עוד בעבר. אכנס לקלפי ואחליט האם לתמוך במפלגת ה"עבודה" בהווה, במעמד, בחברה ובסוג של קולקטיב יהודי מתון, ביחד עם זרעי רדיקליזם עתידי, או להצביע במפלגת "בל"ד" בסוג של חזון אזורי, לאומי פלסטיני, שישמיע את קול המדוכא ביותר בחברה בישראל …

ליברליזם בשני הצדדים

ליבי עם עמיר פרץ, ורגליי נטועות בתוך חזונו של עזמי בשארה. המעמד, החברה, המלחמה בסטריאוטיפים הם סוג של מאבקים חשובים. עזמי בשארה (כמו פרץ ליהודים) מסמל את האינטלקטואל שמכיר את העולם הערבי סביבנו ומתקשר עימו. עמיר פרץ נשבע ללחום בעד מדינת רווחה, ביחד עם שלי יחימוביץ ועשרת האשכנזים בעשירייה הראשונה של "העבודה". והוא קצת זנח את השיח הלאומי של הפלסטיני בישראל ובשטחים, הוא קצת זנח את השיח המזרחי ולא הכיר בדרישות הקשת הדמוקרטית המזרחית למבנה רב תרבותי והכרה במזרחיות כקטגוריה, שמאתגרת את השיח הליברלי בישראל. עזמי בשארה נלחם בעד זכויות קולקטיביות של הציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים,  הוא הגיע למאבקים היומיומיים ונלחם בעד שינוי הגישה. שני המנהיגים הללו ליברלים בהשקפותיהם לגבי החברה. שניהם אינם מכירים במזרחים, במזרחיות ורואים את ישראל כמדינה של כל אזרחיה (כמובן, בשארה מאמין בדו-לאומיות).

אני מאמין בחברה שתעקוף את הרעיון הלאומי ותמצא פרוגרמות אחרות לפעולה בתוכו. אך נדמה כי אי אפשר לקפוץ מעבר לרעיון הלאומי, כשישראל לא הכירה עדיין בלאום הפלסטיני. רק הכרה בלאום הפלסטיני תאפשר ייצור של מערכת תרבותית אחרת!

פוליטיקה מזרח תיכונית

איני דובר ערבית, עיראקית או איראנית. אבל אני יודע לקרוא את המאמרים של עזמי בשארה בעיתונים ערביים, באתרי אינטרנט שמאליים, ובעיתונות הארצית. לדעתי הוא קורא את המפה הפוליטית בצורה נכונה. גם הנאום של פרץ בבחירות היה מצויין ואין עוד נואם טוב כמוהו שמודע לזכויות המוחלשים כמו פרץ ושהוכיח בעבודתו בהסתדרות את המנהיגות העצומה הנדרש לכך. בשארה, כמו הציבור השהוא מייצג, מחובר לעולם הערבי. ואנחנו, מה לעשות, במזרח התיכון, מוקפים במדינות ערביות. כמו שעמיר פרץ נסע למלך מרוקו, אנו בעתיד צריכים לראות שיתוף פעולה עם המדינות הערביות באזור. איננו זקוקים למדינה שכמהה להיות באירופה ורגליה במזרח התיכון. המזרחיות שלי היא געגוע לעולם שאבד ושמחקו לי אותו, אבל היא כינון זהות חדשה שבו יהיה מקום לעולם, לשפה ולטריטוריה הערבית מתוך עקרונות דמוקרטיים המכירים בשונות אתנית ודתית. סוג של זהות עתידית שתאפשר לאנשים להיות דו-לאומיים ומעבר לכך.

להצביע לעמיר פרץ זה סוג של הצבעה לרעיון מעמדי וחברתי חשוב, אבל גם פרץ וגם בשארה ורעיונותיהם יצטרכו למצוא מקום משותף בחברה בישראל וכך הרעיונות שהם מייצגים (המעמדי והדו-לאומי). מצד אחד, אני מחזיק אצבעות למנהיגות של פרץ שתוכיח לפרס הימני (שדפק כבר 5 מערכות בחירות ל"עבודה") ולשאר העוזבים מישראל "הוותיקה" שהם טעו. ואני גם מצפה לראות את פרץ באמת דואג לחלשים כלכלית וחברתית בישראל ומסדר מחדש את מפלגת העבודה. מצד שני, אני לא רוצה לחכות עוד שנים אינספור עד שיכירו בציבור הפלסטיני בישראל ובמזרח התיכון. אני רוצה מנהיג, כמו בשארה, שיוכל לתרום לשיח ולהילחם בגזענות הפושה בחברה מתוך ערביותו.

מערכת בחירות גזענית

החברה בישראל נוטה ימינה ונשענת על מערכת בחירות די גזענית (אנטי ערבית, אנטי מזרחית ואנטי דתית). לא צריך להיות מומחה לסיקור בחירות כדי לראות את הסיסמא של האיחוד הלאומי, ש"הדמוגרפיה תרעיל אותנו" ולהבין שהמדינה הציונית טעתה בדרכה. חופש הביטוי כאן אפשר לעשות דה לגיטימציה לציבור שלם. לצערי, נתחים גדולים מהבורגנות הישראלית נוטה להצביע לליברמן ושאר המפלגות הימניות. מאידך, אני לא מצפה מ"קדימה" להיות קשובה לבעיות של הפלסטינים, או המזרחים בישראל וקל וחומר לעם הפלסטיני בשטחים הכבושים. במרחב גזעני שכזה, שבו מקומך במדינה נקבע לפי המוצא שלך, דרוש סוג אחר של הסתכלות חברתית. ובתוך כך,פרץ, שמתיימר להחליף את בן גוריון, שמתעטף בפוליטיקאים אקס גנרלים, שאומר שהוא "ינצח" את הטרור, מבין את הקשר בין האידיאולוגיה לבין הגזענות בחברה – אך לא יכול להמנע מלחזור על פרקטיקות של השמאל "האשכנזי". אני מבין את הלחצים שעובדים/עוברים עליו, לכן אני לא תוקף אותו על ניסיונותיו להגיע לקונצזוס רחב ככל האפשר. צריך לזכור כי הגזענות האנטי ערביתשסופג בשארה נמצאת כבר בתוככי החברה הציונית ששללה את הקטגוריה הערבית והעמידה אותה אל מול היהודי. גם הגזענות האנטי מזרחי – הוכחשה בחברה בישראל. למרות שהיא משפיעה על הדרך בה המשאבים בישראל מחולקים בכל רגע. הנה פיסקה מהמאמר – "מי יטהר את המרוקאי" דברי העיתונאי אמנון לוי על הגזענות האנטי – מזרחית :

והבוז הזה לפרץ המזרחי, איננו רק פוליטי. הוא הרבה יותר עמוק. קחו למשל את מה שעושה "ארץ נהדרת" לו בפרט ולמזרחי בכלל. תחת המטריה המגוננת של סאטירה, הפכה התוכנית את משה קצב לתוכי טיפש, את עוזי כהן – לבבון, את סילבן שלום – לבובת סמרטוטים אילמת, את רוחמה אברהם – לאנאלפביתית, ואת עמיר פרץ – לטמבל מוחלט, איש שאתה משפשף את העיניים ולא מאמין איך הגיע למעמדו. אידיוט שלא יודע אפילו להפעיל את המגאפון שלו, ועל אנגלית אין בכלל על מה לדבר.

בואו נחשוב על זה רגע. עמיר פרץ הוא פוליטיקאי ותיק ומוכר, שניהל בהצלחה מערכות גדולות. אפשר להגיד עליו הרבה דברים רעים, אבל מאיפה הביאו כותבי "ארץ נהדרת" את התזה שהוא טיפש? על סמך מה? על פרץ כתבו בעבר שהוא מסוכן חברתית, דיקטטור, מגלומן, כוחני, אבל איש לא חשב אותו לטיפש. מדוע החליטו יוצרי התוכנית להציג אותו דווקא ככזה? סאטירה? בסדר, מאה אחוז, אבל למה דווקא בדמות האידיוט? הרי יכלו לצחוק עליו באלף דרכים אחרות. ובכלל, סאטירה – כמו קריקטורה טובה – מקצינה תכונה קיימת, לא ממציאה תכונות יש מאין.

מיהו לאומן?

אני יודע כי עזמי בשארה נתפס בחברה כלאומן. לפי מילון אבן שושן (2004) "לאומן" הוא לאומי, קנאי וקיצוני, שוביניסטי, חדור רגש של גאוה לאומית מופרזת, הרואה את עצמו נבחר ומעלה מכל העמים האחרים ורוחש שנאה או בוז כלפי עמים אחרים. אני מודע לצורה בה החברה תופסת את התבטאותיו, כפי שנכתב בויקיפדיה:

עזמי בשארה ידוע כאחד מן הח"כים הערבים הקיצוניים והאנטי-ישראליים ביותר שידעה כנסת ישראל. הוא הביע תמיכה בסוריה, חיזבאללה ואף בטרור הפלסטיני כנגד ישראל. לא אחת הוא קרא לעולם הערבי להמשיך לשמור על הסכסוך עם היהודים ולהילחם כנגד ישראל. [1] בשארה מרבה להרצות במדינות ערב ולהתבטא בגנות ישראל והדמוקרטיה. בהרצאה ב-16 בדצמבר 2005 במצרים אמר: "אין אנו מעוניינים בדמוקרטיה שלכם, תנו לנו את פלסטין". [2] במהלך שנת 2000 נשא שורה של נאומים מתסיסים, בהם הוא מביע תמיכה בנקיטת פעולות אלימות כנגד ישראל. במהלך ביקורו באזכרה לחאפז אל-אסד, הוא נאם ביחד עם מזכ"ל החיזבאללה וקרא להם להמשיך ב"מוקאואמה" (פירושה בערבית: "התנגדות כוחנית") כנגד ישראל. נאומים אלו הביא לכך שועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותו לכנסת ה-16 אולם לאחר מכן אישר בית המשפט העליון את התמודדות.

עזמי באשרה היה בין מוזהרי ועדת אור שמצאה אותו אשם במרבית הסעיפים אולם בשל היותו בעל תפקיד נבחר לא ניתנו נגדו המלצות אישיות. במהלך חברותו בכנסת יצא לביקורים בסוריה ובלבנון, חרף האיסור לבקר בארץ אויב. בשל כך הוסרה חסינותו בשנת 2001והוגש כנגדו כתב אישום. עם זאת מי שמכיר את נקודת המבט של המדוכאים בתוך מדינה אולטרא-לאומנית כמו בישראל, מבין שיש הבדל גדול בין הגנה-עצמית לבין התקפה. לצערינו, הציבור הפלסטיני בישראל נמצא תחת התקפה. זאת לאחר שנדרסה לאומיותו ונלקחו אדמותיו וההיסטוריה שלו "הושכחה". במציאות יומיומיות של הריסת בתים, קיפוח ואפליה אינסופית, מאסר של המנהיגות הפוליטית הפלסטינית (ראו למשל את "הביקור" ח"כ מהימין בשכונות ערביות באין הגנה משטרתית לציבור הפלסטיני, או את תוכניות הטרנספר לאוכלוסיה הבדואית בדרום ועוד), אתם לא מצפים שהם לא יגנו על עצמם. לא נמאס לנו לראות את התושבים הפלסטינים מקבלים מקום של אזרחים סוג ג'. ברגע שקם מנהיג תקיף שלא מוותר על הזכות להגנה עצמית. ברגע שקם מנהיג שאומר את האמת בפרצוף, הוא נשמע קיצוני. אבל מדוע ישראל השתלטה על חלקים מפלסטין, סיני, לבנון, השטחים הכבושים, חלקים מירדן והגולן ? האם זו לא נשמעת לכם מדינה קיצונית. האם לא יכולנו למצוא פתרון של חיים עם הציבור הפלסטיני בישראל? מדוע ישראל לא באמת העמידה וקיימה את המלצות ועדת אור? האם ישראל מבקשת להמשיך מדיניות של נטע זר במזרח התיכון, או שמא היא מבקשת דיאלוג והכרה בעם הפלסטיני ומדינות הסובבות אותה.

ישראל כבשה את דרום לבנון, שדדה את האדמות, הרגה וכלאה אזרחים לבנוניים, והשליטה משטר סמי צבאי. ההתנגדות של האזרחים לדיכוי הצבאי היה טבעי. משום שאי אפשר לאפשר שלטון של צה"ל על אוכלוסיה אזרחית גם הוא השתמש בצד"ל. אנשים ראויים לממשל טבעי שלהם שיגן על זכויותיהם.

לגבי הגדרת מדינות סוריה, לבנון, עיראק ואיראן כמדינות אוייב היא הגדרה שגויה, המחייבת חשיבה מחודשת. עלינו לסיים את הסכסוך עם הפלסטיני ולחתור לאזור גיאופוליטי אחד במזרח התיכון. משום שהעולם כולו הופך לגושים כאלו אשר מגנים על הסחורות שלהם בעזרת מכסים ומייצרים כוח כלכלי רב אל מול האוכלוסיות "האחרות". לדעתי לא לעד, תשרוד הברית עם ארה"ב ויום אחד נצטרך להצטרף לשותפות עם מדינות האזור על מנת לייצר כוח כלכלי פוליטי מקומי. לשמחתי כבר היום אנו רואים שיתוף פעולה בין ירדן ומצרים לבין ישראל.

מי שמכיר את דעותיו של בשארה יודע כי הוא לא אנטי-דמוקרטי בשום אופן, אבל הוא כמו הרבה ממתנגדי פרוייקט "המודרנה" בחלקים הצרים של המחשבה האירופית, רואה את הולדת הדמוקרטיה ביחד עם הולדת הקולוניאליזם, העבדות, הטיהור האתני, הנישול מהזכויות האנושיות הבסיסיות של רוב אוכלוסיות העולם וכמובן הולדת הלאומיות והעמדת ה"לבנות" כערך עליון.

ניתן לייסד משטר דמוקרטי שיתבסס על זכויות, אך ניתן גם להשתמש ברטוריקה של משטר דמוקרטי ובעת ובעונה אחת לייסד משטר מקיוואליסטי, שבו בשל הפחד ההובסיאני מהג'ונגל האנושי, מעמידים מערכת בינארית של מחשבה, שתנוע ללא הפסק בין אוייב לבין חבר. את האוייב נוכל להרוג על ידי משטרי חרום ואת החבר נצ'פר בהטבות (את האוייב אנו גם נמציא כל הזמן לשם כינון ואישור זהותנו). הדמוקרטיה יכולה בשקט להניח את זכויות האזרחים שלה, כמו שעשתה בישראל המדינה כלפי אזרחים פלסטינים שנותרו במעצר מינהלי (מומלץ לקרוא את המאמר האחרון של שולמית אלוני בגליון של "מצד שני האחרון") או בארה"ב שפתחה את כלא גואטנמו בקובה ועוד בתי כלא חשוכים במזרח אירופה. כרגע, ישראל זונחת את שיח הזכויות, למען כפיה חד צדדית של דעותיה על הציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים. ניסיון זה גורם להחלשת החברה והקצנתה.

פרץ ובשארה: שני חלקים של השלם

שיתוף פעולה בין פרץ ובשארה יוכל להתחיל חזון אחר חייבים להבין שגם הצבור הפלסטיני כמו חלקים גדולים בציבור היהודי, לא מוכן עדיין לעבור ולעזוב את הרעיון הלאומי ולעבור לרעיון פוסט לאומי שבו רק לחם ושכר מינימום מעניינים אותו. מאידך מדינת רווחה היא בסיס לדיון דמוקרטי. היום במדינה שבה מעל מיליון וחצי אזרחים עניים אנו יכולים להיות עדים למהומות וגזענות בין עדתיות מהסוג הגרוע (אולי גם הפשיסטי) ביותר.

עדיין לא ראינו ב"עבודה", בבל"ד או בחד"ש בש"ס ייצוג פמיניסטי. ולכן אנו נחכה למפלגה שתאחד את כל המאבקים:

עדיין לא ראינו את המנהיג/ה שיהיו כמו משיח/ה שתהיה לה גם תודעה גלובאלית וגם מקומית. שיידעו לחבר בין מהגרי עבודה, הסחר בנשים, לבין שאר המאבקים בישראל שקשורים באנשים שמועברים כמו סחורה ממקום למקום, לבין הייחודיות של המאבקים באזור המזרח תיכוני, כמו המאבק המזרחי ועוד. כרגע המחשבה הציונית המצומצמת שולטת ולא מאפשרת לייצר רב-תרבותיות רדיקלית, או כל שיתוף אמיתי של אוכלוסיות מוחלשות בסדר יום שלה. החוק בכנסת לא מאפשר למפלגות שלא מכירות במדינה היהודית-דמוקרטית להיבחר. בתוך כך,  נחכה שייפתח חלון הזדמנויות למחשבה אחרת, שבה תהיה תזוזה מהרעיון הלאומי והניאו-ליברלי – לקראת חברה משוחררת המכירה בתרבויות השונות בתוכה וגם דואגת להקשיב לקול ה"אחר".

על בל"ד:

לא פרץ, לא קונה: ראיון עם ח"כ שלי יחימוביץ' כפי שפורסם בעיתון "אנשים" בשנת 2006

לא פרץ, לא קונה

צילום איילת וייס
צילום איילת וייס

שלי יחימוביץ' חולה על עמיר פרץ ["מנהיג מלידה"] ורק בגלל הצטרפה ל"העבודה" · היא תוקפת את אהוד אולמרט ["נגוע בשחיתות"] · מודה ש"העבודה" היא מפלגת מיינסטרים · היא לא נגד בעלי הון שרואים בחברה שפויה אינטרס של כולם · היא מאמינה בעיתונות הגונה, אבל לא בעיתונות אובייקטיבית · וחושבת ש"ארץ נהדרת", היא חבורה של יאפים אשכנזים ופחדנים · שלי 2006 המשך קריאת הפוסט "לא פרץ, לא קונה: ראיון עם ח"כ שלי יחימוביץ' כפי שפורסם בעיתון "אנשים" בשנת 2006"