אביבית לוזון מקריאה מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

ראיון שנערך איתי לכבוד שבוע הספר. מדובר ברדיו "קול נתניה"​ עם אביבית לוזון והוא נסוב סביב ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". אהבתי את הדרך בה אביבית קראה את השירים. תשמעו את הילדה המתוקה שלי ברקע, ובחוץ התחיל לרדת מבול. ועם קריאת השירים הלב נפתח 💞 בעל הבית השתגע, והספר שלי מוצע בחצי מחיר באתר פרדס הוצאה לאור.

  • צפו בהקראה שלי בחאפלה הפואטית מספר 15

 

"אפשר ללכת לחנות של מילים" [שיר]

"הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

מתי שמואלוף, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", עריכה: אלון בר, פרדס שירה, 2017

הקריאה בספר שיריו החדש והמוצלח של מתי שמואלוף הזכירה לי בהיפוך את הסיסמה שהיתה נפוצה בארץ ישראל המנדטורית עוד הרבה לפני קום המדינה: "עברי – דבר עברית!". באותן השנים, כאשר העליות תכפו ובאו גלים-גלים, העולים דיברו ב'מאמע לושען' שלהם והיה צריך להטיף להם לדבר עברית וממש לאכוף עליהם את לימוד השפה. המשך קריאת הפוסט ""הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים""

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

מתי שמואלוף לא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם כך שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" הוא ספרו היותר בשל של שמואלוף, מלא באהבה רכה. ייתכן שהקור והזרות מרככים, ייתכן שהגיל וההורות שנתגשמה. הביקורת התפרסמה לראשונה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת"

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

 

אחד המשפטים הראשונים שפותחים את הביקורת שכתב יותם ראובני על ספר השירה של מתי שמואלוף, ״עברית מחוץ לאבריה המתוקים״ הוא: היהודים רצו לחיות בגטו. כן, ממש ככה, שחור על גבי לבן בעיתון לאנשים חושבים ועורכים מנומנמים.על המסד השקרי הזה נבנית כל הביקורת שלו ולכן חשוב להתייחס לאמת ולא להשתתף בהכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה.
יהודים איטלקים הם אחת הקהילות הקדומות ביותר בפזורה. הם הגיעו לאיטליה יחד עם החיילים המנצחים שחזרו מהפרובינציה הפלסטינית לרומא, והורשו להתיישב ולגור שם ליד נהר הטיבר, סבלו מהצפותיו החוזרות ונשנות ושרדו מאות שנים, עד שהותר להם להתגורר באיזור הגטו ברומא. המילה גטו, כמו שאפילו אוזן של מבקרים אשכנזים עוינים לשירה של מזרחים יכולים לשמוע עם קצת מאמץ, מגיעה מאיטלקית. מונציה, ליתר דיוק, גם שם נכלאו היהודים בגטו והורשו לגור רק שם. הם לא רצו את זה, כמו שראובני מדמיין, ומי שאל אותם בכלל. כך גם בפירנצה. יהודים יכלו להשתתף בתקופת הרנסנס בחיים הציבוריים, כיוון שהנוצרים נזקקו לשירותיהם כמלווים בריבית עם פריחת המסחר בתקופת הפריחה הפלורנטינית למשל.
מוסיף המבקר בבורותו ומסביר לנו גם למה ״היהודים רצו לחיות בגטו״. יודעים למה ילדים? ״כך הם יכלו להסתיר מעיני הגויים החשדנים את הפולחן הדתי שלהם ולהיות יחד צבא ה׳״. בחיי, שככה הוא כתב. מילה במילה. לו לא היה מגיע במצב חשדני לספר שאותו הוא מבקר, היה יכול להסתקרן מספיק כדי לפתוח עוד כמה ספרים קודם (אפשר לנהוג בנדיבות גם כלפי אינטלקטואלים שאמורים להיות בעלי ידע בסיסי כלשהו) ואז היה למד, שלא רק שהיהודים לא ניסו להסתיר כלום, אלא שהם נאלצו לשמש מושא ללעג בפני הנוצרים על יהדותם ועל היותם אחרים ומסומנים בטלאי צהוב: לא היתה שום הסתרה מצידם, כי הם נכלאו שם על ידי קבוצת הרוב, הוכרחו לחזור לגטו עם שקיעת החמה, שימשו בתור ליצנים בקרנבלים נוצריים בתהלוכות יום ראשון, לקול מצהלות המבקרים הנהנים לרגום.
סנטה מריה דלה פייטה
סנטה מריה דלה פייטה

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

רבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

 

עוד על הספר:

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

רוני סומק, אמירה הס ועמיר לב כותבים בעקבות "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

בזמנו חשבתי להוציא את הספר החדש, דרך הדסטארט. אבל דברים בסוף הסתדרו מעצמם. יחד עם זאת שלחתי את הספר לכמה יוצרים שאני מעריך ולקבל את רשמיהם מהספר: המשוררת אמירה הס, המשורר רוני סומק והיוצר עמיר לב.

נתחיל כמובן עם זוכה הטרי של פרס אריק איינשטין, המשורר רוני סומק:

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, תופס את השפה בצווארה ומכריח אותה לדבר בשפה שאין בה מלים מצוחצחות.
"העברית", כתבה יונה וולך, "היא אשה מתרחצת". מתי בשיריו מגיש לאותה אשה מגבת שנארגה מחוטי תיל.
השירים בספר החזק הזה מהשפלת העיניים מול העיר חאלב שגופה נוקב בכדורי המלחמה בסוריה ועד בדיקה מחודשת של מפלס הגעגועים של מי שכותב שירים בדיו ברלינאית על נייר ישראלי כל כך.
אני מחכה מאד להריח את ריח הדפוס של הספר הזה.

המשוררת אמירה הס על הספר:

זהו ספר מרגש של משורר שהמילה היא הבית שלו, ואתה הוא הנודד בעולם שבו הוא נבנה, ושהוא יסוד לקיומו. הוא מגיע עד גרמניה, הארץ שחיסלה את עמו בכבשנים, וזו הופכת לארצו. הנפש חוזרת לחיות בתוך ניכר, להשיב את האבדה, והאבדה היא אוסף אותיות שמקיימות את הנפש, המחפשת להיאחז בארצי. שם בגרמניה המילים עושות דין וחשבון לגורל היהודי שנותר ״ בלי רגליים, ידיים, / בלי פה." [ללא כותרת, כחלק מהמחזור "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים"].

הוא המהגר אל ארץ ההרגה לדבר בשפה גרמנית שאינה שפתו. ושואל שאלות מבלי לקבל תשובה, כי מה שבוער בקרבו בבטנו הוא ״ ספר תורה בוער ולא אוכל לי״. בארץ גרמניה יש לו שאלה שחוזרת על עצמה והוא נותן לעצמו את התשובה התהומית. ״איש בין יודן.. ובתוכי ספר התורה בוער״ [מתוך השיר "איש שרייבה היבראיש"]. והבערה הזו מכלה את היהודי עד שהוא נשרף בכבשנים, ואין זה משנה אם הוא בא מן המזרח. תחילה היה בארץ ההגירה ישראל, שצריכה הייתה לשמש לו מולדת, אבל הייתה לו לאם חורגת. גרמניה במעשיה הצליחה גם לעשות בתוך ארצו סלקציה בין יהודי ליהודי.

בשיר "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים", עובר בתוך הקורא מצב של קסם. הוא צופה בתקווה וברגע ההבראות של המהגר המחפש את עצמו. המהגר עזב את ארצו כי נעזב ממנה, מגיע אל הדבש והתקווה שהיא עצמו ומוצאו, וכל זאת בתוך הניכר של גרמניה, והוא הולך והולך ומקבל צורה של דמות בתוך השלג ומגפיה שחורים. איזו סמליות, אדם בתוך השלג הלבן נועל מגפים המזכירים את מגפי הקלגסים. הוא צומח בתוך השלג איזו דמות הזויה. כל המהגרים באו לרדות דבש במקום הזה שהשמיד וכבש כל חלקה של אנושיות. עד מה עצומה התקווה. אדם מחפש תיקון בתוך ארץ שהעלתה את חייו בכבשן הזמן. ואין לו מקום אחר חוץ מהמילים שכובשות אותו ואת הקורא.

בקצור, אני לא מבקרת ספרותית, אני משוררת שנכבשה במילות הספר הזה של מתי שמואלוף. כל ההיסטוריה של היהודי הנודד גלומה בו. יש בו שירים רב גוניים בנושאים שונים, אבל עיקר התרשמותי היא חוט הנשמה המיוסר שעובר היהודי המהגר אל תוך ההגירות ומחפש תשובה. זהו ספר חזק שהותיר בי רושם ורטט בגוף ומעורר בי שאלות, שאין להן תשובה. רק ריבון העולם יודע את סוד תהייתנו.

היוצר עמיר לב

אני קורא שוב את השירים בספר השירה החדש שלו "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". קראתי מהתחלה לסוף (איך שמתי התכוון שניקרא). אחר כך קראתי מהסוף להתחלה, שזה סיפור אחר. ואז חזרתי אל כמה מהשירים שרציתי לקרוא שוב. השירים חזקים, מתי קרוב לעצמו וככה גם אני מרגיש כשאני בשירים. מרגיש גולה כמוהו, בלי לחיות בברלין. חושב על הרגעים של חברי ושלי, שילוו אותנו עד הסוף, כמו הקינה של ניק קייב, שמתי שמע ונצרב. אני יודע שמוסיקה נשמעת אחרת, כשהיא יוצאת מטייפ דאבל קסאט, שעומד על שולחן בקריות. אחר כך אני מצלם לי כמה שירים, שיהיו איתי בטלפון. מה עוד בן אדם יכול לבקש, אני חושב לעצמי, לקרוא שירים ולשכוח לשנייה את הכול, או להיזכר במה ששכחת. ספר מקסים מתי.

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר השירה השישי שלי עכשיו במכירה מוקדמת, באתר הוצאת פרדס.

 

עוד על הספר: