למה אני שונא בתי ספר לשפה גרמנית בברלין

אני שונא את בתי הספר לשפה. שתבינו, שבשבילי לחזור לבית הספר הוא סיוט. אני בן ארבעים שתים, ורוב התלמידים הם צעירים שבֵעים אירופאיים שלהם זאת חוויה של טקס התגברות: הם מסיימים את התיכון בשטוקלהום ובאים להשכיר דירה בעיר הזולה באירופה. מדינת הרווחה הסקנדינבית היא קלף מנצח כאן. יש את אלו כמובן, כמוני, שבאים מאזורים של קונפליקט, מלחמה, ביזה של בעלי הון ואיתם יש לי דיאלוג אחר. למשל כשלמדתי מיד כשהגעתי לברלין בנויקלן בבית ספר לשפה (Volksschule), מיד הכרתי את חבר טורקי, עומאר, שהיה שולח לי סמסים שיכורים באמצע הלילה, ומזמין אותי לשתות איתו, וכל הזמן צועק "כפרה", עד שכל הבר מתרגל וחוזר אחריו על המילה; ג'אן, החבר שלי מטזיקיסטאן שדיבר פרסית עם המשוררת הפרסית עדי תישרי, דרך הווטאסאפ שלי; אולגה שהגיעה ממולדובה, והייתי מת על הדרך בה היא ביטאה את שמי עם דגש על המ. שכך יצא שבמקום "מתי" היא אמרה "מוּתי"; מריה ממיורקה, שהיינו מדברים שעות על זוגיות של אחרי שנות השלושים. רק כאן גיליתי שהקורס הישראלי של מכון גתה לא היה בדיוק עזר, לכן חזרתי על הקורס הראשון של A1. והיה כייף, החבורה מיד התארגנה ביחד ומצאנו את עצמנו מבלים ביחד, הולכים לקריוקי ומקבלים האפי האוור, ומשתכרים במהירות, עד שהאני הקוריאנית מתוודה שהיא בודדה וקשה לה מאוד. כך התחממנו בחורף הראשון שלנו באשכנז. אך בקורס השני כבר איבדתי עניין, רציתי לכתוב ולא היה לי זמן לכל שיעורי הבית האלו. ושנה שלמה, כמעט שלא למדתי בצורה מסודרת.