שמעתי אותי ברדיו.
ראיתי אותי בטלויזיה.
קראתי עלי בעיתון.
אני קיים!… (מיכה שיטרית)
פייסבוק הגיע לעולם ושינה את כללי המשחק. והחלטתי להתמסר אליהם. עברתי על כל שירי הספר השני "שירה בין חזז לבין שמואלוף" ובקרוב גם אחל לעבור על כל שירי "אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". השבוע היה אחד המשמחים בחיי. גם יוצא ספר שירה חדש "פרידה בברלין" בהוצאת בוקסילה (יעלה 7 ש"ח בלבד!!!!). גם ממשיך לעבוד על ספר הסיפורים שהולך ומתקדם.
התראיינתי לכתבה על גישות שונות לדברי לפיד על הגירה מישראל בהקשר לאומי-יהודי. האנו הונשטיין, יוצר, אינטלקטואל ואוצר ראיין את טל אורן, עורכת מגזין שפיץ (לישראלים בברלין) , נימרוד פלאש המתנגד להגירה אך ביקורתי. ואנוכי עבדכן המרגיש שיהדות היא עסק קוסמופוליטי ומי שיכולות שייצאו וייכנסו בכל עת ללבה מלאת התשוקה של המהגרות מהלב ולתוכו.
***
רועי החסן המוכשר (שירים מצויינים וחדשים פורסמו היום ב"הארץ"), שעושה מהפכות בשירה, כותב גם טור שבועי ב-MYNET ואירח שיר שלי "פינו את התקווה" בטור נוקב על הדיכוי המזרחי וכך הוא כותב:
מרכז אדוה הוא מכון בלתי תלוי לחקר החברה בישראל, הדגש הוא על ה"בלתי תלוי", ומיד גם אסביר למה. השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" דו"ח מצב חברתי של מכון אדוה שהצביע על פערי שכר עצומים של 32% בין אשכנזים למזרחים. ובכן, הנתונים הללו לא מחדשים יותר מדי, דו"ח כזה מתפרסם פעם בשנה ובעשר השנים האחרונות הנתונים כמעט זהים.
לדעתי הדבר החשוב ביותר בפרסום דו"ח כזה פעם אחר פעם, אף יותר מחשיפת הפערים, הוא העובדה שמכון בלתי תלוי, קרי לא ממסדי ולא בעל אינטרסים, בודק את הממצאים על פי חתך אתני.
גם מכוני מחקר ממוסדים מנפיקים דו"חות מסוג אלה מדי שנה, אך אינם בודקים את הממצאים על פי חתך אתני. דרכו של הממסד לטשטש ולהראות שאין דיכוי אתני בישראל היא לשים את כל אזרחי המדינה תחת הקטגוריה המערפלת של "ישראלים".
***
ביום שישי התפרסמה ביקורת של אלי הירש על "ערס פואטיקה" ומה יש לומר, השירה המזרחית מגיעה למרכז הדיון התרבותי בישראל. הלוואי שגם ילמדו אותה כמו שמדברים עליה. שמח שיכולתי לתת במה לקבוצה המוכשרת בהוצאת גרילה תרבת שהוציאה כבר שתי אסופות לקבוצה.
***
על הסרט בלי פחד: תשובה למורן "מוריס" שריר
(טור שנשלח לפרסום ב"הארץ" ומקווה שייראה אור)
"הסרט "בלי פחד", שמתעד את מסע הבחירות של "ארץ חדשה" מנקודת מבטם של שני המנהיגים, נראה ומתנהג כמו עוד אחד מסרטוני התעמולה של המפלגה" כך פותח מוריס מבקר הטלוויזיה של הארץ את דבריו על הסרט החדש של רונן עמר ורובי אלמליח. קשה להבין מהדברים של מוריס מהי ביקורת טלוויזיונית. אבל להרגיש דווקא ההפך את הפחד של מוריס מהשינוי המתואר בו. כאשר אדם מתוך האליטה עוזב אותה בכדי לשנות את הסטטוס קוו בישראל. חשוב להזכיר את הפריבלגיה של להיות ציני בניגוד לניסיון להיות ביקורתי. ההבדל בין השניים, ובכן הציניות מחזק את השמרנות ואילו הביקורתיות מחזקת את שבירת הסדר הציבורי. מוריס בצד של הציניות אם לא הבנתם.
הטענה של מוריס ש"הסרט נראה כמו הסרטונים של המפלגה" לא מספק גם הוא בכדי להבין את הסרט. זהו סרט חברתי מעולה. שלא חוסך את הביקורת שלו על המנגנון המפלגתי של יניב ובלייר שאינו דמוקרטי. הוא מראה כיצד פרשו מהמפלגה דווקא אלו שבאו מהפריפריה כמו ג'קי אדרי ותמיר חג'ג' (ואיך כמעט פרשה לינדה ששון). הסרט מראה את הקושי לייצר מבנה לא היררכי בדרך לשינוי חברתי ויותר מכל הוא מראה את גבולות הגבריות הישראלית בדרכה לשינוי חברתי.
למרות מה שמוריס אמר, זהו אינו סרט תעמולה. ההפך הוא הנכון, הוא מסמך שמאפשר לנו ללמוד איך לייצר מהלכים לשינוי חברתי ולהישאר דמוקרטיים, רב תרבותיים ורב גיאוגרפים ופמניסטיים. אם הוא היה סרט תעמולה, אז לא היינו רואים את הגיבורים כל כך חשופים, וביקורתיים כלפי עצמם.
מעניין לחשוב על הסרטים האחרים של רונן עמר, ועל הדרך שעבר פוליטית, חברתית וקולנוענית מהדרום (מהסרט למשל "פיצה משפחתית" שהראת את המקום של תרבות הסמים הצעירה מול התרבות הפוליטית המסואבת) עד לריצה העיקשת אחרי מנהיגי המפלגה (בתל אביב) וזניחה של הציניות. זאת אינה דרך מובנת מאליה, אבל אפשר היה לראות את ההזדהות שלו עם השניים, אך בו בזמן להרגיש את הביקורת על המהלך.
לעומת רבים שמזלזלים באלדד יניב ובחזרה בשאלה שלו, אני מאמין למהלך, אך גם מזדהה עם הביקורת של אשתו בסרט. שמראה לנו את הקושי לייצר אפיסטמולוגיה שונה. איך מייצרים תודעה חדשה בדרך לשינוי מהכובע של בעל הכוח לכובע שמאתגר את בעל הכוח. איך מייצרים תודעה חדשה מבלי לשעתק את הכוחניות של אותה הדרך? אנו זקוקים כמובן לעוד אנשים כמו אלדד יניב שיסגירו את הסודות של האליטה (לא בכדי סנאודון מועמד לפרס נובל).
החבירה של אליטה אמנותית צעירה של רני בלייר לזאת של הכוח שהסתובב במסדרונות הכנסת ביחד עם המצאת הרשת והיוטיוב הביאו לדרך חדשה בה אנו מבינים את הפוליטי. זה לא קרה במקרה, יצרני התרבות עוברים את אותו הדיכוי שעובדים במפעלי ים המלח או בפריפריה. האימפריה של ההון מדכאת הן את שוליה אך גם את עבדיה במרכז.
לא בכדי הסרטונים של ארץ חדשה היו כה מוצלחים (וכאן חשוב להזכיר את הפרק הראשון של "מראה שחורה"). הזילזול של מוריס בז'אנר רק מראה שהוא לא מבין את האמנות החדשה שמתחילה קודם כל ביוטיוב (Hּּ+ – הסידרה הדיגטלית – בידקו) >>> Hּ+ >>>
מראה שחורה
לפני מספר ימים התבשרנו שאתר וואלה! חדשות היה צריך לצנזר את אלדד יניב בעקבות הניסיון של אהוד ברדק (בכוונה עם הד') להשתיק אותו.מילים אחרונות, השילוב במפלגה של הפעיל החברתי ברק סגל, הניסיון להביא את דפני, כל אלו מראים את ההמשכיות של המחאה לתוך מסמך אמנותי, שמתחקה אחר הדרך להבקיע את החומה הבלתי אפשרית של הון ושלטון.
אז איך יוצרים שינוי חברתי מבלי לחזור על הטעויות של הון שלטון ואיך יוצרים גבריות חדשה מבלי לשעתק את את זאת שאנו נלחמים נגדה? הסרט מנסה להעלות את השאלות הללו ומעמיד אותן מולנו לבדיקה.
סצינת הפתיחה מראה לנו מלכתחילה את הפאן. את הרגע של הכייף. כאן יש את הנוכחות של האמנות. אי אפשר לשנות מבלי לעשות כייף. את הדברים האלו למדתי מדורון צברי שבא להרצות לנו כחלק ממאבק המשוררים. והמתח בין הלחץ של אלדד יניב לבין הרגישות הרכה של בלייר, הייה מתח של סולני להקה, להשאיר את המוזיקה גם כשאין חברת תקליטים. בכיתי עם רני בלייר על קברו של אביו, בכיתי עם אלדד שהלך הלוך ושוב באוהל של רוטשילד כשידע שהפסיד. אבל בכיתי גם על עצמי, שהלכתי רחוק מישראל, וגם אני לא יכולתי לעמוד בהפסד האחרון שלנו בבחירות. ואיזה מרחק יש בין ה"אחי" של בלייר ואלדד לבין "האחי" של לפיד ובנט. יפה עשה רונן עמר שלקח את המצלמה שלו עם בלייר ויניב ויפה שגם ביקר אותם וחשף את פגמיהם. הסרט הוא חובה במיוחד לדור הצעיר שירצה להבין איפה אנחנו, ההורים שלו, נכשלנו. ודווקא מתוך הכישלון אולי יצמח דור חדש שיצמיח מנגנונים דמוקרטיים שיכריעו יותר בקלות את ההון שלטון הרקוב הזה שמשתין עלינו ללא פחד.
- גילוי נאות: אני הנחיתי את אחד הדיונים של המפלגה בקפה קלמנטיין ואני חבר טוב של רני בלייר ופונדמנטליסט המקריב את חייו לשינוי המיוחל במזרח התיכון.
על הסרט "ללא פחד" מאת עדי תשרי
בעיני יש פה אדם שהבין שהוא עשה עוול ולקח את מסע הכפרה שלו רחוק מדיי. בלייר אוהב אותו, אחרים רוצים שינוי. אבל משהו במנהיגות שלו לא נכון. הוא חסר חמלה, אולי בגלל זה היה טוב כ״כ בהון שלטון שלו. זה נראה כאילו הוא כבר פוליטקאי, לא הייתי בוחרת בו. כוונותיו טובות אבל לדעתי זה לגמרי לא מספיק.
יש משהו באישיות שלו שלא נותן לאחרים לנשום, למה הוא נכנס ככה בחברי המפלגה שלו? מזו החרדה הזו מכך שיעזבו אותו? הוא נהג איתם בתוקפנות כאילו הם החיילים שלו לא בני אדם שהקריבו למענו. אני לא חושבת שהוא מתאים להנהיג מפלגה או מדינה. בניגוד לבלייר. הוא אדם טוב, הקריב הרבה, אולי. אבל אני חושבת שההקרבה שלו הגיעה מכך שלא יכל לחיות עם עצמו. לאשתו התפלק אלדד הוא שיכור של כוח. אולי ככה הוא הפסיד בבחירות, עד אז הוא היה על גל של אהדה . וגם כלפיה הוא היה מאוד חסר סבלנות. אנשים שהולכים עם האמוק שלהם עד הסוף וולא מסתכלים לצדדים זה כמו סוס שדוהר למטרה וסוסים הם אציליים אבל לא הייתי הולכת אחריהם. אני מבינה את המהומות שארץ חדשה עוררה, ואני גם זוכרת את ההד שזה עשה. האם ההד היה חיובי? או פשוט ייצר חדשות? האם הם ייצרו שינוי?
אני חושבת שמה שהיה חסר זה בעיקר גמישות. ארץ חדשה נכנסו כמו ברק ורעם והיה משהו באגרסיביות שלהם שהזכיר פגע וברח. זה גם גרם למפלגה להיראות כמו ארגון מחתרת. בסרט אלדד גם מזכיר את הפנתרים השחורים. בכל מה שקשור למבנה הסרט עצמו זה סרט על דמות, פחות על סיפור. הסרט משרטט את דמותו של אלדד ונדמה שהיוצרים של הסרט נזהרו לא לבקר את הגיבור שלהם. הדעות של המתנגדים לאלדד הוצגו בשטחיות ולא ניתן היה לזהות אנטגוניזם חזק מספיק וחבל, הדרמה שהתחוללה סביב קיום המפלגה הייתה חזקה לא פחות מהקונפליקטים הפנימיים של אלדד שקיבלו את הבמה העיקרית.
עדי תשרי
*
Rowland S Howard – Shivers
I've been contemplating suicide,
But it really doesn't suit my style,
So I think I'll just act bored instead
And contain the blood I would've shed
She makes me feel so ill at ease
My heart is really on it's knees
But I keep a poker face so well
That even mother couldn't tell
But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a permanent shiver down my
Spine
I keep her photograph against my heart
For in my life she plays a starring part
All alcohol and cigarettes
There is no room for cheap regrets
But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a permanent shiver down my
Spine
She makes me feel so ill at ease
My heart is really on it's knees
But I keep a poker face so well
That even mother couldn't tell
But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a perennial shiver down my
Spiii-yi-yiiii-yi-yiiii-yi-yiyiyi-ine
*
*
**
שבת נכונה!!! נתראה בקרוב
נ.ב. עומד להקליט את "האסון מתחיל בארוחת עסקים" ל-ICAST – ויש עוד פרוייקטים על האש כמו לכתוב בתשלום טור מברלין באחד מפלטפורמות הבלוגים החדשים והיפים (כתבתי כבר שניים, אבל עדיין לא ראו אור. אם יידחו, אז תקבלו אותם ישירות למייל), שיפתיעו את אלו שנרדמו בזמן הפוסט החופר (:
