כואב לנסוע, כואב יותר להישאר – טור חדש בבלוג במאקו, מסביר על ההגירה

6_March_2008_007

"עוזב, כי אין לי כוחות יותר"

אולי אני עייף. גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? החיים בישראל הולכים ונהיים קשים, אז אני עוזב לתקופה לא מוגבלת

כן, אני נוסע. אני לא יורד מהארץ. כי זאת לא ארץ קודש ואי אפשר להעלות אליה או לרדת אליה. בטח לא למדינת הלאום שהתמקמה פה ב-48 ומכנה את עצמה קדושה. אני עוזב לתקופה לא מוגבלת.

פעלתי משנת 2004 ועד היום במגוון של פעולות מחאה בכדי לשנות את דמותה של החברה האזרחית בתוך מדינת ישראל הכובשת והמפקירה את אזרחיה לעוני וחוסר כבוד. הייתי מעורב בהקמת סלון מזל בחיפה. הקמתי ביחד עם רועי צ'יקי ארד את גרילה תרבות וערכנו ביחד עשרות פעולות אמנותיות להשמיע את קול הסולידריות בחברה הישראלית.

אבל רגע לפני כניסת 2014 אני חש מיצוי. אין לי כוחות יותר. אני לא יכול לצאת להפגנה כמו שעשיתי בעבר. אני לא מצליח להחזיק את המגפון ולצעוק, ולזעוק את נשמתי. אולי נגמרו לי הכוחות כי יש כוח מוגבל לצאת להפגנה. ואולי אני עייף גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? כל בנאדם נורמאלי יבקש לחיות במקום אחר, שבו הוא לא יצטרך לקחת את עתיד המדינה על גבו ויוכל להעניק טיפה של נורמליות לנשמתו.

כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

אינני מגלומן, שחושב ששינוי דרכו, הוא שינוי חייה של המדינה. אך אני מספיק מודע לכך, שהגלות שלי, כמו של אחרים, היא סוג של קריאה לישראל להתעורר ולחשוב על ילדיה העוזבים אותה. האם החלילן מהמלין ייתן לילדים שהוא לקח להודו, לדרום אמריקה, לברלין, לגלויות שונות ומשונות לדבר עם הוריהם. ואם הם ידברו האם הם יעזו לדבר על מה שאסור לדבר?! אני בא מהעיר חיפה, איפה ילדיה ואיפה נעוריה, העיר חרבה ללא צעיריה שעוזבים אותה. ומה בדבר ישראל האחרת, האם היא לא מהגרת לתל אביב? ישראל ארץ אוכלת יושביה. אבל זאת קודם כל מדיניות כלכלית וחברתית שדואגת לעשיריה ולא לעניה.

החיים בישראל הולכים ונהיים קשים, מהחרם הבינלאומי, והיוקרה המדרדרת עד למחירי הפרטים הכי קטנים של החיים. מחיר החלב שעולה. מחיר הלחם שעולה. הדירה שמחיריה מאמירים לשחקים. הטילים שנופלים על ראשינו והמנהיגים חסרי האחריות שמתעמרים בחיינו. הם מבזבזים לנו עשור, אחרי עשור. הם לוקחים את הנעורים שלנו והופכים אותנו למקומטים, ומיואשים יותר. התרבות חוגגת, הקולות מתקיפים מכל הכיוונים. אביב גדג' והבילויים, אבל את קולותיהם אפשר גם לשמוע ממרחק. ולא צריך להיות בתוך הגטו הצבאי הזה שסוגר על עצמו בחומה ומותיר את עושרו בידי מעטים.

כואב לי לנסוע, כואב לי להישאר, אז בחרתי בתקופה בלתי מוגבלת של יציאה מכאן. ויש לי סימפטיה לאנשים שמשנים בישראל ואין לי נאמנות למנהיגי המשטר שבגדו בתקוות המתחלפות של דור אחר דור. המחאה שייצרנו כבר נשמעת, אבל עד שתחלחל לתוך בגדי המנהיגות הישראלית, נצטרך כנראה להחליף דור שלם במדבר. אבל אסור להפסיק לדמיין את הארץ המובטחת, שבה ערבים ויהודים יחיו בשוויון בין הים לבין הירדן.

הטור החדש התפרסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

לא למלחמה עם איראן, כן למלחמה בעוני

לא למלחמה עם איראן (הפגנה יומית מתחת לבית של שר המלחמה אהוד ברדק, שאול המלך פינת איבן גבירול בשמונה בערב)
לא למלחמה עם איראן (הפגנה יומית מתחת לבית של שר המלחמה אהוד ברדק, שאול המלך פינת איבן גבירול בשמונה בערב)


ישראל 2012. החדשות מבשרות שהמלחמה עם איראן מתקרבת לפתחינו. בו בזמן אנו לומדים כי עליית מחירי הלחם פגעה כל במשפחות קשות יום. ובתגובה, ארגוני חסד החלו במבצע איסוף מצות (שנותרו מפסח) וחלוקתן. הגזירות הכלכליות, רק יגדילו את הניכור, הפערים והאלימות ברחובות. אסון הכרמל כבר הראה את המצב החשוף של העורף הישראלי. רוה"מ ממשיך להעניק הטבות מרחיקות לכת לתאגידים, החברות הגדולות, ולמספר המועט של המשפחות המנהלות אותן. ואילו רוב הציבור נמצא במלחמת הישרדות בהיעדר שיוויון הזדמנויות. הציבור נלחם נגד העוני, אך הממשלה לא מחשיבה את העוני כאוייב הראשי של החברה הישראלית.


הגזרות הקשות לא מאפשרות למשפחות רבות לנהל אורח חיים רגיל, אך הממשלה לא מנהלת משא ומתן כלכלי וחברתי עם בוחריה ואזרחיה. הממשלה דואגת קודם כל לדירוג האשראי שלה. רוה"מ נתניהו מוטרד מההודעה לעיתונות של סוכנות הדירוג של פיץ'. אלו טענו כי הקיצוצים, הגזירות, והגדלת ההכנסות לא יספיקו בכדי לעמוד ביעד הגירעון של 2% מהתמ"ג ב-2012 ו-3% אחוז בשנה הבאה. האזרחים פחות חשובים מחברות דירוג האשראי.


במשרד האוצר מודיעים לנו כי חבילת הגזירות הכלכליות יגדילו את הכנסות המדינה מהמיסים בהיקף של כ-15 מיליארד דולר. כאמור המטרה הראשית של הגזירות הוא לצמצם את הגירעון בתקציב 2012-2013 ולהתמודד עם השלכות המשבר העולמי על המשק הישראלי. אבל המלחמה בגירעון ואי הרחבת התקציבים הכלכליים משמעה קודם כל פגיעה במעמד הנמוך. רשת הביטחון החברתית של האוכלוסיות המוחלשות נפגעה בעשור (2001-2012) של קיצוצים במטריה הסוציאלית. לא במקרה בשבוע שעבר אניטה רוזנבאום (45) החלה לצעוד מקרית הממשלה בת"א אל ביתו של רוה"מ נתניהו בי-ם. היא מוחה על שלילת תשלומי מזונות לחד הוריות עובדות. "החוק חייב להשתנות. כמי שעובדות 7 ימים בשבוע, המדינה רוצחת אותנו יום יום", הסבירו החד הוריות שהצטרפו לצעדה ולמאבקה. המאבק של משה סילמן ז"ל ודומיו יכולים לספק לנו דוגמאות נוספות למצוקה הרחוקה מעיני הפוליטיקאים. בנוסף, הפגיעה במעמד הביניים תהיה קשה. זאת היות ורוה"מ ושר האוצר מתנגדים להעלאת מס החברות (25% היום) ולביטול פטורים רחבים מאוד במסים (כ-40 מיליארד שקל ב-2013), שהיו יכולים להקל במידה רבה את הפגיעה הנ"ל.


העלאת המע"מ גם היא פוגעת במעמד הביניים והנמוך. מצד אחד הממשלה מעלה את הכנסותיה בצעד זה, מצד שני היא מגדילה את הפערים. ואפשר היה בהחלט להימנע מכך. אחד הפתרונות המוצעים היא הפעלת מע"מ דיפרנציאלי שעשוי היה לצמצם את האי-שוויון. גם העלאת המס על סיגריות ובירה תכביד ביותר על המעמד הנמוך שכן הוא זה שצורך את הניקוטין ואלכוהול בכדי להקל על התסכול החברתי.


ראש הממשלה השוות את ישראל למצב המדינות המצויות במשבר עולמי והסביר בכך את יעדי הגירעון, הצמיחה והאבטלה. אך ישראל אינה דומה למצב המדינות במערב. ההפך הוא הנכון. במדדי ה-OECD ישראל נמצאת בתחתית הרשימה. מדדי האבטלה הרשמיים אינם דומים למדד האבטלה בפועל. הוצאות הביטחון האדירות בישראל, אינן דומות להוצאות הביטחון במערב. ישנה אליטה שמרוויחה מהמלחמות. ואילו הציבור ברובו נשאר עני מזכויות חברתיות והזכות לתרבות.


הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום ובוואלה חדשות

יום הבינלאומי למאבק בעוני: העניים החדשים

Levinsky park, south Tel Aviv, Israel, 4.2.2011
גן לוינסקי בדרום תל אביב, אוכלוסיות הזקוקות לעזרה וחיות בעוני. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס. Levinsky park, south Tel Aviv, Israel, 4.2.2011

יום העוני: העניים החדשים

מי הם העניים בישראל של השנה החדשה (2012)? ובכן התשובה די פשוטה: הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת מאיתנו. דעה מיוחדת לכבוד היום הבינלאומי למאבק בעוני

היום מציינים בישראל בישיבה מיוחדת בכנסת, בראשות היו"ר ראובן ריבלין, את "היום הבינלאומי למאבק בעוני". לרוב זהו המועד של הצגת הבעיות של האחרים למיניהם. כולנו חיים את הסטריאוטיפים המקשרים את העוני ואת הבעיות שהוא גורר איתו עם קבוצות מסוימות באוכלוסייה. כך שיוצא שהאשמה נעוצה באופי המנטלי של הקבוצות – ולא בשיטה. אין מפלט מן הסטריאוטיפים: הערבים לא משלמים מיסים, המזרחים לא מתאמצים למצוא עבודה, החרדים עצלנים ורק רוצים ללמוד תורה, האתיופים לא מחונכים והרוסים מתמכרים בקלות לשתייה. קשה שלא לשמוע את ההאשמה שהעניים אשמים בעוניים ולא השיטה. קשה לחברה הישראלית להביט באופן שבו מצוקת העוני גוררת מצוקות אחרות. קל יותר להצביע על האדם ועל שיוכו, ולא על המבנה החברתי שדירדר אותו.

מי הם העניים בישראל של השנה החדשה (2012)? ובכן התשובה די פשוטה: הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת מאיתנו. אף על פי שבמשך שנים זיהינו את העניים בעיקר עם קבוצות מסוימות מאוד באוכלוסייה, ובהן נשים, ערבים, מזרחים, חרדים ולאחר מכן גם רוסים ואתיופים, חל לאחרונה מהפך, משום שהעוני מחלחל גם לאותם פלחים באוכלוסייה שמעולם לא היו מזוהים עימו.

אלו חדשות רעות. העוני מתפזר ולא עוצר. השיטה הכלכלית הנוכחית ריכוזית, נטולת רגולציה ופיקוח ומשאירה את רובנו מאחור. התרסקותו של המעמד הבינוני מתרחשת מדי יום. חברות דירוג האשראי וההון דורשות יצירת שוק עבודה גמיש, שיהיה נוח ליזמים ולתאגידים. וכך שוק העבודה הופך למכשול בשביל האזרחים שהוחלשו.

נכון, המתאם בין העוני ובין מוצא אתני ומגדר עדיין גבוה, אבל מה שהיה פעם תופעה שולית, בעיקר בקרב קשישים ובודדים, תופס תאוצה: יותר ויותר גברים אשכנזים חווים חוסר ביטחון כלכלי, שלא לומר עוני. גם פסיכולוגית מחלחלת התפיסה שכמעט כל אחד יכול מחר להיות עני.

לפי מכון אדווה, נכון לשנת 2010 שיעור העוני בקרב משפחות במגזר הערבי קרוב לפי ארבעה מבמגזר היהודי; בשנת 2011 היה שיעור דורשי העבודה בדימונה גבוה ביותר מפי עשרה מברמת השרון; ועד כה בשנת 2012 רוב הפונים למרכז רבנים למען זכויות האדם בחדרה הם נשים מזרחיות, עולות וערביות, שלא מצליחות להיכנס לשוק העבודה כבר שנים. ככלל שיעור העוני בישראל הגיע לכ-20 אחוזים. שיעור זה גבוה במקצת משיעור העוני במקסיקו והוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD. 40 אחוזים מהישראלים משתכרים פחות מחצי מהשכר הממוצע. נתונים אלו מצטרפים למגמה מקבילה של התרוששות המעמד הבינוני והיחלשותו. אנשים חיים על ירושות ועל נכסים מהעבר. נכון, כרגע הם עדיין חיים באופן די סביר. עם זאת העתיד של קבוצת אוכלוסייה זאת נשחק בקצב מהיר. זהו מדרון חלקלק ביותר וחסר רחמים.

היום הבינלאומי למאבק בעוני חייב להזכיר לנו שהעוני פוגע בכולם, באופן ישיר ועקיף, בשל הבעיות החברתיות הנלוות שהוא מעורר. ואולי דווקא בשנה החדשה מחאת הקיץ של 2011 תיתן השראה לאחווה חוצת מגזרים ואוכלוסיות, ויחד נשנה את השיטה שהופכת את האזרחים לעניים. המלחמה בעוני הולכת ומתבררת כמלחמה הקשה מכל.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום וב"וואלה"

*

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

מריחואנה הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני
יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו כלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי שביפו

קלנדסטינו שבא מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו מקוקז בטירת כרמל

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם אך הרוס

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"-  בשולי הערים הגדולות..

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) כלפי החברה האירופית הגזענית.

על מגש של כסף: ארבעה משוררים יקשטו את שטרות הכסף החדשים

הרוויחה. רחל המשוררת. cc: wikipedia

שתי משוררות ושני משוררים הולכים להכנס לארנק שלכם על בסיס קבוע ממש בקרוב. אז מי אמר שמשוררים לא עושים כאן כסף? המשך קריאת הפוסט "על מגש של כסף: ארבעה משוררים יקשטו את שטרות הכסף החדשים"

פרק מתוך הספר: "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות"

Flicker: by net_efekt

נשים החיות בעוני, נשים עניות

נעמה נגר

וטל תמיר, שדולת הנשים בישראל[1]

2.4.1 מבוא

בעת כתיבת פרק זה התחוור לנו עד כמה רחוקה הדרך עד הטמעתה של חשיבה מגדרית הן במחקר ובלימוד האקדמי והן בתכנון ויישום של מדיניות ציבורית בתחומי הכלכלה והתעסוקה. לימודי "מגדר" התפתחו באופן מסורתי ממדעי הרוח (תרבות, פילוסופיה) ונראה כי שילובם בעשורים האחרונים בלימודי החברה – סוציולוגיה, מדע המדינה, יחסים בינלאומיים ועוד – פסח על המחלקות לכלכלה. "מגדר" ו"מעמד" נתפסים, עדיין, כשתי קטגוריות מחקריות נפרדות. במצב זה יכולתנו לבצע ניתוח נאמן למציאות לוקה בחסר, שכן מגדר הוא, בין השאר, תופעה כלכלית וזהות שמשתמע ממנה מצב כלכלי.[2] בפרק זה נתמקד בהשפעה של המגדר על ההסתברות לחיים בעוני.

אמנם עוני אינו תופעה מגדרית בעיקרה, שכן הסיכויים לחיים בעוני בישראל מושפעים בראש ובראשונה ממידת הדתיות וממוצא אתני, אך הסיכויים מושפעים גם ממאפיינים מגדריים. רוב משקי הבית החד-הוריים מנוהלים על ידי נשים, ושליש מהם שרויים בעוני. מלבד זאת גם אם העוני אינו מגדרי במובהק, הרי המגדר הוא מעמדי ובכל אחת מהאוכלוסיות בישראל סיכוייהן של נשים להימצא בעוני גדולים יותר (לוח 1), והאפשרויות העומדות לפניהן ליציאה ממנו מוגבלות יותר.

לוח 1: שיעור העניים והעניות – נשים וגברים – באוכלוסייה בכלל[3]

2005/6

2004

אחוזים

סה"כ

19.8

19.4

נשים

20.6

20.2

גברים

19.0

18.6

מספרים מוחלטים

סה"כ

944,300

901,900

נשים

507,500

484,800

גברים

436,800

417,100

מתוך סקר הכנסות לשנת 2005/06 של הלמ"ס, עיבוד: מינהל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי, פברואר 2007

מטבלה זו עולה כי יותר מחמישית מכלל הנשים מוגדרות עניות, ובסך הכול יותר מחצי מיליון נשים מעל גיל 15 חיות בעוני. בין 2004 ל-2005/6 התווספו יותר מ-20,000 נשים למעגל העוני, וכמובן גם גברים – מעט פחות מ-20,000. הפער בין שיעורי העוני בקרב נשים לשיעורי העוני בקרב גברים עמד בשנת 2005 על 1.16 ל-1 לעומת יחס אוכלוסייה של רק 1.02 ל-1.

מבנה הפרק ומסקנותיו מתבססים על שלושה יסודות שביחד מרכיבים, לדעתנו, חשיבה שהמגדר מוטמע בה.[4] היסוד הראשון הוא איסוף נתונים ופילוח על פי מגדר. על שני אלה נשענות עבודת המחקר, החקיקה, קביעת המדיניות והוצאתה לפועל. ללא מחקר אמפירי הכולל אפיון מגדרי ומטמיע כלים איכותניים המותאמים לחקר המגדר בכלכלה, אי-אפשר לעמוד על היקף השפעתה של מדיניות כלכלית מסוימת על נשים. בהקשר זה אנו עוסקות גם בהגדרת העוני, שכן הגדרת הבעיה בישראל היא פשטנית, ולכן אינה מאפשרת לטפל במכלול הסוגיות הכרוכות בה.

היסוד השני הוא מדיניות כלכלית כוללת, מותאמת מגדר. תחת כותרת זו נכללת מדיניות שאינה קשורה ב"מגדר" או ב"נשים" בדעת הציבור הרחב ובקרב קובעי המדיניות, אולם יש לה השפעות מגדריות מובחנות. אם מדובר בהשקעה בתשתיות פיזיות, בחינוך או בבריאות ציבוריים ואם מדובר במדיניות מיסוי או תשלומי העברה – לכלל נושאים אלה השפעות שונות על נשים ועל גברים בגלל חלוקת העבודה (עבודה בשכר או ללא שכר) המגדרית במשפחה, במשק ובחברה, וכמובן שיש להם השפעה שונה על נשים מחברות שונות.

היסוד השלישי והאחרון קשור במישרין במדיניות ובתוכניות ממוקדות שנבנו במיוחד עבור נשים לצורך הכשרה, עידוד תעסוקה ויזמות, סיוע כספי ו/או "יציאה מעוני" בכלל. נבדוק באיזו מידה כלי מדיניות אלה אכן מאתרים את מקורם של החסמים בפני יציאה מעוני ומצליחים לטפל בהם, ואם כלים אלה אכן מסייעים לצמצומו של הפער המגדרי.

2.4.2 הגדרות ונתונים

2.4.2.1 איסוף נתונים – המגדר שקוף

בישראל קשה עד בלתי אפשרי להציג תמונת מצב מדויקת באשר לנשים העניות, למרות מיקומן המרכזי של הנשים במפת העוני בישראל. היעדרם הבולט של נתונים סטטיסטיים עדכניים ושוטפים בנוגע למגדר ועוני מלמד שהנושא אינו על סדר היום הציבורי. הסטטיסטיקה הזאת אינה בנמצא במוסדות הרשמיים (דוח ההכנסות של ביטוח לאומי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועוד). ארגונים רבים לשינוי חברתי עושים עבודה מאומצת ומבורכת בשטח כדי לשנות את המצב ויש להם הישגים לא מבוטלים. אולם כתיבה תאורטית המלווה בנתונים סטטיסטיים מלאים באשר לממדי העוני ופילוחו בקרב אוכלוסיית הנשים בישראל אינה יכולה ואינה אמורה להסתמך על פרסומיהם בלבד, וממילא הם אינם מבצעים מחקרים כמותיים בעצמם, אלא מקבלים נתונים מספריים מן המוכן. ראוי היה שהמוסד לביטוח לאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יאפשרו לציבור גישה רחבה לנתונים אלה. היעדר גישה שכזו מצביע על מידת ההתעניינות בנושא ועל מידת המחשבה שהושקעה בו.[5]

תופעת העוני בישראל מתקיימת הרחק מאור הזרקורים, ויש להניח שגם העיסוק התקשורתי הדל בנושא תורם להיעדרו של מסד נתונים שוטפים ומלאים. באשר לנתונים איכותניים, הרי אלה כמעט אינם נאספים ומרוכזים באופן מסודר, אלא מקבלים מעת לעת כיסוי תקשורתי, לרוב בעל גוון צהבהב. נדגיש שדווקא כאשר מדובר בקטגוריה חברתית מורכבת כמו מגדר, יש צורך באיסוף נתונים איכותני, שילמד אותנו על עומק ההשפעות של מדיניות נתונה.[6] את הנתונים שיובאו להלן ליקטנו, לצערנו הרב, באופן אקלקטי, שכן הם פזורים טיפין-טיפין במחלקות שונות באקדמיה, בעבודותיהן של עמותות הפועלות ב"שטח" ועוד. העשייה הנדרשת בנושא עדיין רבה, ועל השירות הממשלתי, המגזר הציבורי והאקדמיה לתת כתף במלאכה.

כדי לתת פנים לנתונים היבשים בחרנו לשבץ בפרק, ובניגוד לספר כולו, גם נקודת מבט אישית: נטלי ברוך תספר את סיפורן של הנשים השקופות, העניות, מנקודת מבט כהה.

2.4.2.2 עוני – עניין של הגדרה?

נפתח את הדיון בסוגיית הנשים העניות בהגדרת העוני במדינת ישראל. אי-השוויון במדינות שונות נמדד באמצעים מגוונים, כגון אי-שוויון בהכנסה, אי-שוויון בצריכה ואי-שוויון ברכוש. המדד המקובל בעולם לכימותו של האי-שוויון הוא מדד ג'יני. מדד ג'יני נע בין 0 ל-1 (שוויון מלא יסומן באפס, אי-שוויון מוחלט יסומן ב-1), אולם מבוטא בדרך כלל כמכפלה. מכאן שהעוני בישראל נמדד במונחים יחסיים למדינות אחרות בעולם כולו. השוואת מדד ג'יני בין 1999 (1.1) למדד ג'יני בשנת 2005/06 (7.8) מלמדת על התרחבות אדירה בפערים החברתיים בישראל (אחדות, 2007: 14). המוסד לביטוח לאומי אחראי בישראל על מדידת היקפי העוני. שיטת המדידה היא אחת: קו העוני מוגדר כ"רמת ההכנסה של משפחה בעלת גודל מסוים, השווה למחצית ההכנסה החציונית הפנויה". מי שהכנסתם/ן נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית נחשבים עניים.[7] לשם המחשה, קו העוני הממוצע לשנת 2005/6, כפי שפורסם בינואר 2007,  עומד על 5,781 ש"ח לחודש למשפחה בת חמש נפשות, 4,085 ש"ח לחודש למשפחה בת שלוש נפשות ו-7,322 ש"ח למשפחה בת שבע נפשות (אחדות, כהן ואנדבלד, ינואר 2007).

הגדרת העוני במונחים יחסיים מחדדת את אלמנט האי-שוויון בחברה: אשה תיחשב לענייה יותר ככל שתתרחק מההכנסה הממוצעת בסביבתה. ארגון "לתת" מציג מדי שנה את דוח העוני האלטרנטיבי. בשנת 2006 התמקד הדוח בהצעת דרך אלטרנטיבית למדידת העוני, המבוססת על חמישה פרמטרים שהם בבחינת סל זכויות בסיסיות המאפשרות קיום בכבוד: תעסוקה, חינוך, דיור, בריאות ומזון (זיו, 2006).

דו"ח ביטוח לאומי על אודות ממדי העוני והפערים בהכנסות מגלה כי בשנים 2005-2006 נרשמה יציבות בממדי העוני בקרב משפחות (לראשונה מאז 1988 נבלם הגידול בשיעור העוני בקרב ילדים). 35.2% מהילדים והילדות בישראל היום הינם עניים. שיעור העוני בקרב משפחות גדולות הוסיף לעלות מ-58.1% ל-58.8%. העלייה ברמת החיים הכללית נמשכת; כל העשירונים, מלבד העשירון התחתון, נהנו משיעור עלייה דומה בהכנסה הפנויה לנפש (אחדות, כהן ואנדבלד, 2007). שיעורי שכר מינימום שנקבעו מ-1 באפריל 2006 הינם כדלקמן: שכר חודשי: 3,456.83 ש"ח; שכר מינימום יומי לעובד/ת 6 ימים בשבוע: 138.26 ש"ח; שכר מינימום יומי לעובד/ת 5 ימים בשבוע: 159.58 ש"ח; שכר מינימום לשעה: 18.58 ש"ח. ההגדרה החד-ממדית של העוני מונעת מאיתנו לעמוד על תמונת המצוקה הכוללת, שהרי גם מי שמרוויחים/ות שקלים אחדים מעל קו העוני או שהם מחוסרי/ות כל רכוש או שאינם/ן יכולים לספק לילדיהם ציוד בסיסי לבית הספר הם עניים, גם אם אינם נכנסים להגדרה המצומצמת של קו העוני.

2.4.3 מדיניות חברתית-כלכלית כוללת בעדשה מגדרית

בסעיף זה נבחן את גורמי המדיניות המשפיעים באופן ישיר על ההסתברות להימצא בעוני. הכוונה אינה רק למדיניות המתויגת תחת הכותרת "מדינת רווחה" (השקעה בשירותים ציבוריים והעברות כספים – שעליהן נרחיב בסעיף הבא), אלא גם למדיניות כלכלית ותקציבית כוללת, המשפיעה על יכולתם של אנשים להתקיים בכבוד בתנאי המשק. ללא מבט מגדרי על מכלול ההחלטות הכלכליות והתקציביות של הכנסת ושל הממשלה אי-אפשר להבין את הגורמים המובילים נשים לעוני במלואם, כל שכן להתמודד עמם. נמחיש זאת באמצעות דיון בנושאי תעסוקה, מיסוי ופנסיה.

2.4.3.1 הקשר בין אבטלה לתעסוקה ולעוני בבחינה מגדרית

אחד ההסברים הניתנים לא פעם באשר לאחוז הגבוה של הנשים החיות בעוני הוא שנשים אינן יכולות להתפנות לעבודה במשרה מלאה, בשל העומס המשפחתי המוטל עליהן כמטפלות העיקריות ב"תלויים", קרי: ילדים, ולעתים גם בהורה/ים קשיש/ים ו/או חולה/ים. הנתונים הסטטיסטיים מעידים ששיעור האבטלה דווקא נמוך יותר בקרב אמהות לילדים מבקרב נשים ללא ילדים.

תרשים 1: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילדים ונשים ללא ילדים בישראל, 2005

הזיקה בין מספר הילדים לאחוזי האבטלה בקרב הנשים אינה לינארית: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילד אחד או שניים נמוכים משיעור האבטלה בקרב אמהות ל-4 ילדים או יותר, אך גבוהים משיעור האבטלה בקרב אמהות ל-3 ילדים.  נראה שהסיבה המרכזית להטיה היא שבמרבית המשפחות החד-הוריות יש ילד אחד או שניים. בהמשך, כאמור, נעסוק ב"מקרה המבחן" של משפחות חד-הוריות.

לוח 2: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילדים בישראל לפי מספר ילדים, 2005

1

2

3

4 +

8.6%

8.5%

7.5%

10.4%

מתוך סקר כוח אדם 2005 (לוח 6.1), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

אמנם שיעורי האבטלה בקרב נשים ללא ילדים גבוהים יותר משיעורי האבטלה בקרב האמהות, אבל הנתונים מלמדים שאמהות לילדים נוטות לעבוד במשרות חלקיות מעט יותר מנשים ללא ילדים.

תרשים 2: שיעורי מועסקות במשרה חלקית בקרב אמהות לילדים ונשים ללא ילדים בישראל,

2005

מתוך סקר כוח אדם 2005 (לוח 6.1) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

זאת ועוד, שיעור התעסוקה החלקית בקרב אמהות מצטמצם ככל שמספר הילדים קטן: מ-54.6% בקרב אמהות לארבעה ילדים ויותר ל-42.1% בקרב אמהות לשלושה ילדים, ל-34.2% בקרב אמהות לשני ילדים ול-31.8% בקרב אמהות לילד/ה אחד/ת (סקר כוח אדם, 2005: לוח 6.1).

השאלה היא, כמובן, מה אנו למדים מהנתונים הללו על עוני? האם אמהות לילדים נוטות להיות פחות עניות מנשים ללא ילדים משום ששיעור האמהות המועסקות בשכר גבוה יותר? במילים אחרות, האם תעסוקה היא תרופת פלא לעוני?

באופן מסורתי נוטים לקשר בין ממדי העוני לממדי האבטלה. אבטלה נתפסת בתודעה הציבורית כגורם העיקרי לעוני. ואולם בשנים האחרונות מתחוור יותר ויותר כי תעסוקה אינה מספקת בהכרח מוצא ממציאות העוני, נוכח ההתרחבות של תופעת "העובדים/ות העניים/ות". נתוני הסקירה השנתית של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2003 מעלים כי כ-49% מן הנפשות החיות בעוני חיות במשפחות עובדות. אין די במפרנס/ת אחד/ת כדי לצאת מעוני: בשליש מהמשפחות החיות בעוני יש לפחות מפרנס/ת אחד/ת (אחדות, כהן ואנדבלד, 2003). תמונה עגומה זו משפיעה אמנם על גברים ונשים כאחד, אך לתופעת "העובדים/ות העניים/ות" שתי סיבות עיקריות, ושתיהן בעלות אופי מגדרי מובהק.

ראשית, יציאה מעוני תלויה בטיב השכר ובתנאי ההעסקה. דוח האגודה לזכויות האזרח מגלה כי בין 50% ל-70% מהעובדים האמורים להשתכר שכר מינימום משתכרים פחות ממנו (תג'ר, 2006), נשים משתכרות בממוצע פחות מגברים: בחישוב חודשי שכר הנשים עומד על 63% משכר הגברים, ובחישוב לפי שעה שכרן עומד על 83% משכר הגברים. מכאן ברור שלנשים מקום מרכזי גם בקרב אוכלוסיית "העובדים/ות העניים/ות" בישראל. זאת ועוד, מדיניות ההפרטה – שבה מצומצם כוחה של המדינה כמעסיקה לטובת המגזר העסקי – תורמת אף היא לתנאי העסקה פוגעניים, ובייחוד כלפי נשים. נשים מהוות כ-60% מכוח האדם במשרדי הממשלה. בשנים האחרונות צומצם כוח האדם המועסק ישירות במשרדים הממשלתיים ובבנקים – ונשים היו הנפגעות העיקריות מגלי הפיטורים (אדוה, מאי 2006). חלק מהמשרות התקניות שבוטלו הפכו בפועל להעסקה באמצעות חברות כוח אדם (כשליש מהמועסקים במשרדי הממשלה מועסקים באמצעות חברות כוח אדם פרטיות). במצב זה נפגע הביטחון התעסוקתי במקום העבודה, ונפגמת יכולת ההתאגדות של העובדות. תנאים אלו מגבילים את יכולת ההתמקחות של העובדת, ובטווח הארוך מביאים לידי ירידה בשכר.

ואם במדיניות ממשלתית עסקינן, הרי נשים הן גם הנפגעות העיקריות מדחיית ההעלאה של שכר המינימום. כשני שלישים מהמועסקים אשר הכנסתם מעבודה היא ברמה של שכר מינימום ומטה הן נשים (סבירסקי, דצמבר 2006).

שנית, הוצאות משק בית עם ילדים גדולות באופן ניכר מאלה של משק בית ללא ילדים. צחוק הגורל הוא שלעתים דווקא הטיפול בילדים, הנחוץ כדי לאפשר יציאה מהבית לצורך עבודה בשכר, כרוך בהוצאות גדולות, שבמקרים של שכר מינימום, ובעיקר במקרים של משרה חלקית, יכולות לעלות יותר מההכנסה הפנויה. עניין זה מסביר מדוע אמהות לילדים עניות יותר מנשים ללא ילדים, על אף היותן מועסקות בשכר בשיעור גבוה יותר בממוצע.

2.4.3.2 מיסוי

נבחן כעת כיצד מדיניות מיסוי – לכאורה "ניטרלית" מבחינה מגדרית – משעתקת אי -שוויון כלכלי בין נשים לגברים. התייחסנו בסעיף הקודם לנושא עלות הטיפול בילדים מחוץ לבית (או, מן הצד השני של המטבע, "שקיפותה" של עבודת הנשים בטיפול בילדים בתוך הבית). בעניין זה יש לציין כי לאחרונה אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק להכרה בהוצאות טיפול בילדים. "שדולת הנשים בישראל" מקדמת את הצעת החוק הזאת, אך מבקשת להרחיבה. הבעייתיות בנוסח הראשוני של הצעת החוק, שאושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, היא שההטבה מוענקת לנשים בלבד, ולאלו מתוכן המועסקות ועוברות את סף המס. הצעת חוק במתכונתה הזו אינה מתאימה לשכבות החלשות ביותר. נקווה כי עד אשר תגיע ההצעה לכדי הבשלה, יתנו המחוקקים/ות את הדעת על סוגיות אלה.[8] הכרה בהוצאות טיפול בילדים היא תחילתה של ההכרה בעבודתן ה"שקופה" של נשים בטיפול בילדים וכן הכרה בחשיבות הציבורית שיש ליציאתן של יותר ויותר נשים מאבטלה לתעסוקה שאפשר לחיות ולפרנס ממנה וכך להיחלץ מן העוני.

עד כה הסברנו כיצד חקיקה ומדיניות בתחומי שוק העבודה והמיסוי הן מגדריות באופיין. בעניין מיסוי וניכוי מס יש להוסיף כי גם במדיניות הפחתת המסים אין כדי להיטיב באופן ממשי עם נשים החיות בעוני, שכן רובן אינן עוברות את סף המס לצורך הפחתה. רק 0.9% מהנשים השכירות, שהן 8,917 נשים, נהנו בשנת 2002 מהפחתה במס ההכנסה, לעומתן 6.4% מן הגברים השכירים עוברים את סף רמת ההכנסה לצורך הפחתה במס: 20,000 ש"ח לחודש (נקר, 2006). מילה אחרונה בנוגע למדיניות בנושא זה: בתקציב 2005 החליטה הממשלה לבטל את נקודת הזיכוי במס הניתנת לגבר שאשתו אינה עובדת מחוץ למשק הבית. החלטה זו פוגעת במשפחות עם מפרנס אחד, שהן בדרך כלל משפחות בעלות הכנסה נמוכה.

2.4.3.3 פנסיה – עניין של מגדר

נושא אחר הדורש את התערבות הכנסת והממשלה הוא נושא השוויון בין נשים לגברים בזכויות הפנסיה. נשים צוברות פנסיה פחותה מזו של הגברים בהגיען לגיל פרישה מעבודה. אי-שוויון זה מתבסס על שנות אי-שוויון בשוק העבודה, טרם ההגעה לגיל הפנסיה, שכן הפנסיה נצברת לפי מספר שנות העבודה, היקף המשרה וגובה המשכורת. כמה גורמים מבניים מונעים מנשים לצבור פנסיה ברמה השווה לזו של גברים, וכולם קשורים באי-שוויון מגדרי במשק, כפי שראינו: משכורות הנשים נמוכות ממשכורות הגברים; נשים שהן אמהות לילדים עובדות יותר במשרות חלקיות ו/או עושות יותר הפסקות עבודה לאורך השנים בשל כורח בטיפול בילדים, ומכאן שהן פוגעות בוותק וברציפות שלהן בעבודה; נוסף על כך, יש להביא בחשבון את תנאי ההעסקה הפוגעניים והקצבאות המקוצצות (בסעיף הבא נראה כי נשים הן נפגעות עיקריות מקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי) – כל אלה משאירים "טביעות רגל" על זכויותיהן הפנסיוניות של נשים.

נושא זה מצריך ראייה מערכתית כוללת של קובעי/ות המדיניות, שכן מדובר בתוצאה של חלוקת העבודה המגדרית בחברה: נשים מרוויחות פחות לא רק מפני שחוקי העבודה אינם מיושמים, אלא גם מפני שעבודות המבוצעות בעיקר על ידי נשים מקוטלגות ומזוהות כ"נשיות" (הוראה, שירות ציבורי במשרדים ממשלתיים ועוד) ומאופיינות בשכר נמוך.[9] נוסף על כך, נשים מבצעות, יותר מגברים, מלאכות רבות במשק הבית ללא תמורה כספית (טיפול בילדים, עבודות אחזקת הבית, בישול ועוד), אשר גוזלות מהן זמן ואפשרות לצאת לעבודה בשכר במשרה מלאה, בה בשעה שמילוי מטלות אלו מאפשר לגברים שאיתן לעבוד במשרה מלאה ולצבור שנות ותק לפנסיה.[10]

2.4.3.4 סיכום

לסיכום סעיף המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה: המדיניות הכלכלית ה"כללית" של הממשלה לוקה בעיוורון מגדרי ואינה בוחנת את הפגיעה בנשים, בגלל מיקומן האסטרטגי הנחות במבנה המשק. מדיניות בתחומי ההפרטה, העבודה, שכר המינימום, המיסוי והפנסיה משפיעה על נשים אחרת מאשר על גברים, ולרעתן.

עיוורון מגדרי זה בעת התוויית מדיניות כלכלית מעודד את כניסתן של נשים חדשות למעגל העוני, וחוסם את אפשרויות היציאה ממנו. בסעיף הבא ניווכח כיצד מנסה הממשלה לטפל בבעיית העוני והאבטלה בקרב נשים באופן ספציפי. עם זאת כבר מהנתונים שהצגנו מתחוור מצב אבסורדי, שבו הממשלה מבקשת לטפל בבעיית נשים עניות מחד, אולם המדיניות השוטפת (שאינה קשורה בנשים דווקא) שהיא מיישמת מחבלת באותה המטרה ממש.


[1] אנו מבקשות להודות לאורלי נוי על כל עזרתה והערותיה המועילות.

[2] כך, למשל, בכל הנוגע לעמדת מוצא וסיכויי הישרדות בשוק העבודה. דיון נוסף בנושאים של פיטורים עקב היריון או טיפולי פוריות מובא בספר זה בפרק: 3.2. דורון, תעסוקה בשכר.

[3] הנתונים מתייחסים לבני 15 ומעלה החיים במשקי בית עניים (לפי ההכנסה הפנויה).

[4] Gender-mainstreaming (ג'נדר מיינסטרימינג).

[5] מינהל מחקר ותכנון בביטוח לאומי סיפק לנו נתונים ספציפיים בהתאם לבקשתנו לפילוח. זכינו ליחס מהיר, מקצועי ולבבי. עם זאת ראוי היה שהנתונים יהיו שגרתיים, נראים לעין ולא מסופקים על פי בקשה נקודתית.

[6] ראו ספרה של קרומר-נבו, 2007, המאפשר מבט איכותני על הסוגיה דרך סיפורי חיים של נשים החיות בעוני.

[7] לעומת זאת ברחבי העולם יש כיום קרוב ל-60 כלים למדידת עוני.

[8] הרחבת ההצעה ש"שדולת הנשים בישראל" מבקשת לקדם תאפשר הכרה בהוצאות טיפול בילדים לנשים משבעת העשירונים העליונים, כיוון שהיא מציעה להצמיד את ההחזר לתא המשפחתי, קרי: לכלול את משכורתו של הבעל. אפילו אז, ועד שלא יהיה בישראל מס הכנסה שלילי, נשים מהשכבות החלשות ביותר לא יזכו לתוספת חודשית.

[9] עניין זה כשלעצמו נובע מתהליך הפמיניזציה, שבו מקצועות "נשיים" זוכים לסטטוס נמוך, המביא לידי ירידת ערכם גם מבחינת השכר והגמול. התהליך מדגיש ומדגים את מעמדן הנמוך של נשים בחברה; תוצריה של עבודת נשים נחשבים לטובים, אך חשובים פחות. מצטרפת לכך הנחה חברתית, שלפיה האשה היא "מפרנסת שנייה" בחשיבותה במשק הבית, ולכן אם אין כלכלת הבית נשענת על משכורתה, הרי שאפשר לקצץ אותה.

[10] מנתוני הלמ"ס עולה, למשל, כי במשפחות שבהן האם עובדת והאב מובטל נמצאים יותר ילדים במסגרות יום בתשלום לעומת משפחות שבהן האב עובד והאם מובטלת. זו עדות מספרית ל"חכמת הרחוב", שלפיה נשים נושאות יותר בעול הדאגה לביתן. ראו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוגוסט 2006.

© כל הזכויות שמורות לנעמה נגר וטל תמיר, שדולת הנשים בישראל – פרק רביעי מתוך הספר "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות", תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2007, עמודים 146-152.

לקריאה נוספת:

אתר שדולת הנשים בישראל

את הספר  "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות" ניתן לרכוש במחיר 85 ש"ח בדרכים הבאות:

1. משרדי שדולת הנשים – רחוב הבונים 9. רמת גן, 52462

2. לרכישת הספר באשראי

3. באמצעות אימל:  office@iwn.org.il

4. בטלפון 03-6123990

גזע ואמונה: אג'נדה חדשה

Mutate Britain  By muddyclay  cc: flickr
Mutate Britain By muddyclay cc: flickr

בחודש שעבר קבוצת אינטלקטואלים, אנשי תקשורת ומדיה בריטיים פרסמו בעיתון הגארדיאן נייר עמדה מרתק לגבי שאלות של גזע בבריטניה. במסמך זה הם קוראים למדיניות ושיח גזעי חדש בבריטניה. הם טוענים שיש רצון לשיח גזעי חדש, אך הממשלה עושה דמוניזציה לקבוצות מיעוטים ובו בזמן המטרה לא מושגת בשל "מנהיגי קהילה" שמציגים את עצמם ככאלו אשר התמנו על ידי הקהילות, אך חסרים מטבע פוליטי אמיתי.

תירגמתי חלקים באופן חופשי על מנת להביא ולעורר שיח ציבורי בנושא. אני יכול לזדהות עם הבעיה של ייצוג תרבותי לקוי שגורם לגטואיזציה, למשל הנציגים של ש"ס המשתתפים בפרויקט הניאו-ליברלי ומביעים קולות שלא רק מודעים מעמדית אלא מייצגים הומופוביה בצורה הכי גלוייה. מאידך איני מזדהה עם הבקשה של החלשת הלובי של קבוצות מיעוט משום, שאני מאמין בשאלות שיכולות להגיע אך ורק מתוך החברה האזרחית ולא מתוך המערכת הפוליטית ובהתארגנות למשל של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית יכולנו לראות שורה של בקשות שלא הגיעו דרך המערכת הפוליטית של מספר ממשלות רצופות.

***

אנו, החותמים על נייר מבקשים לקרוא לגישה חדשה שתתמודד עם אפליה ודעות קדומות ויבנו דרך חדשה לבסס את בריטניה המודרנית. הם מאמינים שקהילות שונות יכולות לחיות יחד בחברה. אנו רוצים להבטיח שהשיח הלאומי לא יוגבל בידי פחדים או קולות מפורדים.

האתגר

בריטניה מתמודדת עם אתגרים חדשים. הבעיה של קבוצות דתיות קיצוניות מעסיקה את רוב האזרחים. גזעניות ואפליה כנגד קבוצות של מיעוטים נשארה הבעיה הגדולה, למשל השינאה המופנית כנגד מוסלמים ומהגרים בכלל והיא החליפה את הגזענות הישנה. דעות קדומות הם לא רק נחלת האדם הלבן ונעשתה הרבה יותר מורכבת.

האירועים שמרכיבים את "המלחמה כנגד הטרור" חיזקו את הפחד בכל הצדדים והדיון הציבורי על צדק חברתי נדחק הצידה. אין דיון על חוסר בדירות, שירותים ציבוריים רעים, בעיות של אלימות כנופיות והן משום מה הפכו לבעיות של גזע ודת ואפילו אם העובדות לא כך בשטח.

לא עוזרים

            הדיון הציבורי צריך להיות מרוחק מצדדים קיצונייים ולספק קול לרוב הישֵן. המטרה האמיתית של רב תרבותיות צריכה לעזור לאנשים מרקעים תרבותיים שונים להבין אחד את השני בצורה טובה יותר ושתדחוף לצדק חברתי. המדיה לעיתים טועה בחשיבתה על רעיון זה. הממשלה לא עוזרת כשהיא מחזקת את אלו המכונים "מנהיגי קהילה" וקבוצות הנותנות "מטריות" לקבוצות ו"כאילו" משמיעות את הקול של קבוצות מיעוטים. ארגונים כאלו צריכים לעבוד על מנת לארגן לעצמם את העסק ולא באמת כדי לעזור. המחשבה של ארגונים כאלו היא חד כיוונית כלפי גזע ולא באמת כוללת עקרונות של צדק חברתי. וחלק מקבוצות אלו מבקשת להמשיך ולכלוא את הקהילות שלהם בתוך מצב של אי צדק חברתי ועוני. הם יוצרים גטאות חברתיים ולא באמת פורצים אותם. אנו דורשים לקחת אחריות על המצב, לגלות עירנות ולהילחם בדיכוי, סגרגרציה, אפטיה פוליטית, פשע ועוני וכל הבעיות החברתיות שבעיני "המנהיגים" הופכים לבעיות של גזע ודת.

הדרך קדימה

בקריאה שלנו לפירוק הסדר הישן, אנו חייבים לבנות תנועה חדשה המבוססת על ערכים של סובלנות, חופש הביטוי והתחייבות בהירה בעד מאבק כנגד גזענות, דעות קדומות בכל צורותיהן, אנטישמיות, הומופוביה, סקסיזם ועוד. צורות דיכוי אלו צריכות להישלל וגם כל צורה של דמוניזציה מוסלמית.

המאבק שלנו בעד שיוויון וגישה פתוחה יותר לשירותים הציבוריים הוא מאבק בשביל כל הבריטים ולא רק למיעוטים האתניים. משפחות המאבק הנמוך הלבן גם חוות בעיה של מוחלשות, אי צדק ודמוניזציה. אסור לנו להתעלם מהרצונות שלהן, ואסור להפיל את רצונותיהן על צרכי קבוצות אחרות. עלינו לפעול למען הפעלת הזכויות האזרחיות וזכויות המיעוט, אך לא כחלק מדרישת לובי של הקבוצות, או נציגים של מיליוני אנשים.

עלינו ליצור אקלים שבו אנשים מכילים הבדלים פרטיים שכוללים, דת, שפה, תרבות, אבל גם מכילים שיח ציבורי שבו השינויים הללו יכולים למצוא את דרך הגישור שלהם. הזכות לחופש הביטוי וייצוג תרבותי, אמונה, והשתתפות בשיח הציבורי חייב להיות קבוע.

לכל אחד היום בבריטניה יש מספר זהויות ואסור לנו לבקש מהיחיד להיכנע למסורות שלו/ה. מאידך, מסורות תרבותיות הן סוג של מקור רחב של העצמה.

המטרה של המניפסט הזה הוא להכריז כי היו יותר מדי דיונים שמוסגרו תחת הכותרת של "אנחנו והם" בידי הפוליטיקאים, או שנשלטו על ידי ריאקציונאריים משני הצדדים. על מנת לבנות את בריטניה המודרנית בשלום עם עצמה, עלינו להתחייב להקשיב לקולות שיושבים באמצע ושהאינטרסים שלהם מבקשים לבנות גשרים ולא להכריז רק על השונויות.

העקרונות

1.                          סוף לפוליטיקה קהילתנית. עלינו לקבל התייחסות כאנשים אשר חופשיים במחשבתם, עם דעות שונות ולא כקהילות הומוגניות. איננו מבקשים לבטל את הדעות המאמינות בייצוג גזעי או אתני או של קבוצות מיעוטים בכלל. יש לא מעט דוגמאות שבהם עבודה מחויבת המציאות נעשית מתוך ארגוני שטח אשר דואגים להילחם בהחלשת קהילות אלו. איננו תומכים בשום קבוצה אשר דורשת להילחם על השיוויון אך מסרבת לכבד זכויות אדם של קבוצות מוחלשות אחרות. תרומה לכל ארגון, צריכה להיות מותנית בהסכמה להילחם בכל צורה של דיכוי על כל הרקעים השונים של גזע, קסטות (מעמד), דת, מיניות, מגדר ונכות.

2.                          כנגד דעות קדומות. אנו מגנים גזענות כנגד כל קבוצות בני האדם ואלו כוללות לבנים, יהודים ומוסלמים, או בין קבוצות לא לבנות שונות. אנו דוחים את הניראות של קבוצות קיצוניות ש"נחגגות" במדיה כמו מפלגת "חזב אלתחריר", (Hizb ut-Tahrir- מפלגת השיחרור ) שנחגגות בידי ארגונים כנגד גזענות ופוליטיקאים מסיבות דומות. עלינו לבקש שיח ציבורי שהתמריצים שלו יוכלו לאפשר ולחנך לאמונה שאֵפְשר לעודד לכידות חברתית.

3.                          למען שיוויון. אנו מחויבים לסיום העוני של הילדים בקרב החברה ולבנות קואליציה יעילה חוצה מעמדות, אתניות וליצור אמונה בקרב קבוצות שניתן להגיע ליעד כזה. דמוקרטיה בריטית שמבקשת להיות אפקטיבית צריכה להתעסק ולהיות מעורבות בקרב כל הכשרונות בכל קבוצת אוכלוסייה. אנו דוחים כל רעיון של ייצוג שטוען כי "פרצופים אתניים צריכים לעמוד מאחורי אזורים אתנייים" שבעצם מבקש ליצור גטאות של ייצוג של קבוצות מיעוטים.

4.                          אנו מאמינים בחופש הביטוי. הזכויות והחירויות האזרחיות מקודשות תחת חופש הביטוי והיצירה החופשית ואלו צריכות לאפשר למיעוטים לפתח ולשמר את התרבויות שלהם, ללבוש מה שהן רוצות, לצאת להפגנות ציבוריות ולאתגר את החוק. אנו קוראים לממשלה לתמוך בחופש הביטוי במצבים שבהם (קבוצות) קיצוניות מאיימות על מחברים ואמנים באלימות. הכישלון (בהגנה על יוצרים אלו) תהיה הביטוי של מדיניות רב-תרבותית בהשקתה עם (האידיאולוגיה) של הקבוצות הקיצוניות שהוזכרו. כדי להכשיל קבוצות קיצוניות עלינו לאפשר לקולות שונים להשמיע את דבריהם.

5.                          אנו מכבדים זהויות מגוונות בזהות בני האדם. הזכות להחזיק במספר זהויות, שכלולות בתחום התרבותי, האמנותי, הדתי ועוד היא מהות של חברה פתוחה. הזכויות הללו צריכות להיות מחוזקות, מאושרות ותמכות בידי אזרחות משותפת, שמגינה עליהן.

אנו קוראים לממשלות לממן תוכניות שייתנו למהגרים חדשים את כישורי השפה שהם צריכים על מנת להשתתף בחברה האזרחית ולהיות מועצמים ביתר שאת. זהו הכלי המשימתי שיבטיח שפערים יגושרו בין קבוצות מקהילות שונות.

אנו גאים בזהויות החזקות שלנו ולכן אנו קוראים להשמעת קולות שמודאגים מאוד מהפרקטיקות תרבותיות שמדכאות ומשחיתות אותנו בתוך מוסדות דתיים וכחלק מנישואים כפויים.

6.                          שיח לאומי חדש בנושא של גזע. ארגונים שעוסקים בנושא של המדיה אמורים ליידע את עצמם ולכוונן את דעתם בנוגע לדיונים השונים שנעשים בתוך בריטניה שהפכה לחברה מלוטי אתנית כיום. אך לאחרונה אנו מוצאים כי קולות לא מייצגים מוצגים כסמכותניים וכמייצגים בחלקים שונים למרות הערך של המכה המהממת שהם מביאים לדיון. כשדרני מדיה אנו חושבים שיש לנו אחריות פרטיקולרית ליצור מרחב שיהיה עשיר יותר בנוגע לשיח לאומי שאנו מבקשים לכונן.