עזה II – במין אינתיפאדה אחרת

תמונה 3עזה II – במין אינתיפאדה אחרת

הָרָמַטְכָּ"ל שֶׁשָּׁלַח טִילֵי קְרָב לְתֵל אָבִיב
וְיָרָה בַּמְּבֻקָּשִׁים בִּרְחַבְיָה
הַגֶּנֶרָל שֶׁאָכַל גֵּפִילְטֶע וְעִנָּה אַשְׁכְּנַזִּים
בְּמַרְתְּפֵי הַֹשַּבַּ"כּ בְּרָמַת אֲבִיב
הַסָּבְתָא שֶׁהִתְפּוֹצְצָה בַּמַּחְסוֹם בְּהֶרְצְלִיָּה
הַמָּצוֹר עַל סַבְיוֹן, הַכֶּתֶר עַל כְּפַר שְׁמַרְיָהוּ,
הַסֶּגֶר עַל מוֹעֲדוֹן הַשִּׁירָה אֵי שָׁם
לֹבֶן זוֹעֵם מִבַּעַד לַחוֹמָה.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים (הוצאת נהר ספרים, 2010)

 

המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

 2014-07-30 19.17.47(גירסא אלטרנטיבית לטור שלי)

"אני לא רוצה לארגן הפגנות, אני לא רוצה לזעוק בכיכרות," אני אומר לחברתי הגרמנית שמארגנת עם חבריה האיראנים והישראלים הפגנה נגד המלחמה בעזה. בברלין צריך יותר ממאה איש שיצטרפו להפגנה בכדי שיסגרו את הרחובות הראשיים של העיר.
"אני צריכה את העזרה שלך, אתה מכיר איזה עיתונאי אחד או שניים בישראל" היא לא מוותרת, ופותחת את בקבוק היין היבש הלימוני שאנחנו כל כך אוהבים.
"במשך עשור שלם, אירגנתי הפגנות עם גרילה תרבות, כתבתי מניפסטים, עמדתי בגופי מול מלחמות, ומה יצא לנו מכל זה. אני שחוק, אין לי כוח יותר, זה לא עובד יותר בתוכי"
"אתה אנטי," היא מתעצבנת ומוזגת לעצמה כוס שנייה.
"אבל יש לי ספר שעומד לצאת, אני לא רוצה להפריע לו, עבדתי עליו מארבע שנים, ועכשיו את מחזירה אותי אחורה" אני שותה כבר את הכוס השלישית והיא משווה בתיקו כוסות. אני חולם על עוד 12 בקבוקי יין כאלו שינוחו לנו במרפסת תחת השמש, מבלי שנצטרך לסחוב אותם חמש קומות ללא מעלית.
היא קמה מהחדר, מתלבשת לקראת יציאה.
"לאן את הולכת?"
"יש לי פגישה עם הקבוצה לקראת ההפגנה, אני מכניסה אותך לקבוצת הפייסבוק שלנו"
"טוב," אני אומר בהכנעה.
כמה ימים אחרי ההפגנה אני פותח את העיתון ונחרד. הכתבה מתחילה לתאר הפגנה אנטישמית שהייתה נגד המבצע בעזה. אני נושם לרווחה שזאת לא ההפגנה שלנו. זאת הפגנה שהייתה בחמישי ושלנו הייתה ברביעי.
"תמשיך לתרגם לי את הכתבה" חברה שלי, נוזפת בי בטלפון. אני בבית של חברים, מחפש מקלט. ניגש למרפסת. השכנים בטח מקללים אותי. כי בגרמניה אסור להרים את הקול.
"שלשום נערכה בעיר הפגנה נוספת נגד הפעולה בעזה בהשתתפות פלסטינים, ישראלים וגרמנים. אחד ממארגני ההפגנה היה המשורר הישראלי מתי שמואלוף. "אנחנו – פלסטינים, ישראלים וחברים – כואבים ומתנגדים למערכה הצבאית הנוכחית נגד עזה", נכתב בהזמנה להפגנה, שהפיץ בפייסבוק. המשתתפים נשאו שלטים בארבע שפות – אנגלית, ערבית, גרמנית ועברית – שבהם נכתב "מסרבים להיות אויבים", "די לטבח", "הפסיקו את הטבח בעזה" ו"די לפשע"."
"יופי, אני אודיע למשתתפים של ההפגנה ואכתוב להם באנגלית את הדברים, יהיו גאים בך" החברה מתעודדת.
"אבל את ארגנת את ההפגנה, אני רק העברתי לעיתונאי את הפרטים" אני לא נותן לה ללכת. וחברים שלי צועקים לי שאעזוב אותה בשקט ואדבר אליה יפה, ואפסיק לרטון ולהאשים אותה.
"תראי מה הם כותבים בתגובות", אני ממשיך, "משורר מזרחי עוד יגרום לפרעות ביהודים אשכנזים"
"מצטערת" היא מתנצלת.
ביום למחרת לא נותנים לי להכנס לבית הכנסת היהודי, ההורים שלי מתקשרים עם טלפונים של איומים שקיבלו, וכשאני מופיע במוזיאון היהודי, יש הפגנת נגד וקריאות נגדי שאני פאשיסט, איסלאמיסט, שונא יהודים, אנטישמי.
אני מחליט לתקן את המעוות. ולוקח דגל ישראל. יוצא לעמוד מול שגרירות ישראל. בדרך אני שולח הודעה לעיתונות, "הפגנת של משוררים יהודים בעד הפלישה הקרקעית לעזה". בדרך אני מקבל הודעה מחברתי שאחזור הביתה במהירות, כי יש הפגנת ימין מתחת לבית שלנו. אני מגיע עם דגל ישראל וכולי, והמפגינים כורכים את היד שלהם סביבי ורוקדים בצעקות "עם ישראל חי, מוות לערבים". צוות טלוויזיה מגיע ומצלם אותנו. למחרת אני מופיע על שער של העיתון, במרכז התמונה, כחלק מההפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

 

עוד טורים:
* איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי

* מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי
הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם
טילים לא נופלים על ברלין
מה זה להיות סופר ישראלי בברלין
* הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד, העוקץ
* מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי
* מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות
* ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית"
* סוכות, גלות וברלין
& כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

חולה את נתן, כנגד כל הסיכויים

95a78f3015bd19286b33c65657114fc4_XLאני רוצה להמליץ בחום לב על הסרט "חולה את נתן" של רובי אלמליח (לאחרונה רובי ורונן עמר היו אחראים על הסרט הדוקומנטרי על ארץ חדשה) זהו סרט דוקומנטרי על בעלי מוסך המתגוררים ליד שדרות בתקופה של הקסאמים. את ההמלצה לראות את הסרט קיבלתי מחברתי מיטל אבקסיס ואני מודה לך על כך. כל במאי אחר היה בטח שם את עצמו לפני השניים. אך רובי במומחיות, בעדינות ובמקצועיות הצליח להניח את המצלמה קרוב אליהם, אך מבלי להכניס את עצמו. וכמובן שהוא נשאר עמוק בתוך הסרט, כי השנים מתארים מציאות מעמדית, חברתית, אתנית לא פשוטה. הקיום המזרחי בשוליים, היכן שהמדינה ויתרה על האחריות שלה. ההתעקשות שלהם להילחם בממסד.

היו רגעים שפחדתי עליהם בסרט. היו רגעים שצחקתי, והיו גם כאלו ששמרתי, כמו אותו רגע שצהל מפציץ את עזה, ועומדים יהודים ולועגים לתושבי העיר המופצצים וחולה ונתן מבקרים אותם ומקללים את היהודים שאיבדו כל חוט של מוסר. זה סרט על יהודים-ערבים, אך גם על זוג גברים, על האהבה בלתי אפשרית ביניהם, על הדרך בה הם רואים את בנות הזוג שלהם. הצצה לעולמות שביום יום נעלמים מעינינו. רק במאי עם חוש כל כך מפותח יכול היה גם להגיע אליהם, לצלם אותם, אך גם לתת להם במה מכובדת. בניגוד לתוכנית של ארץ נהדרת שעושה כל היום בדיחות ודאחקות על המזרחים, כאן אנו רואים דמויות שחיות ללא הון סימבולי, אך מקבלות את כל הבמה המכובדת וההקשר שבתוכן הן נמצאות. האהבה שלהם לבעלי חיים בתוך המוסך שבנו, מראה כמה אנושיות יש בתוכם.

מעניין יהיה לחוקרי קולנוע, להשוות את המהלך של רובי מהסרט על חולה את נתן לסרט על ארץ חדשה כי הוא עבר מאלו שחסרי הון סימבולי לחלוטין, לאלו ששוחים בהון סימבולי ועדיין יש כל כך הרבה קווים מקבילים של התנגדות למטה, ומלמעלה. כלומר הוא נע לדוקומנטרי על אוכלוסיה אחרת לגמרי, שגם היא במאבק ומחאה, אך ממקום שונה לחלוטין. 

בחולה ונתן כל המכוניות התקועות האלו הם בעצם כמו קצה קרחון המצביע על התקיעות של המעמד הנמוך, והניסיון של העירייה לנקות את השטח באלימות, בכדי להסתיר את "המצבה" למצב.

כשחושבים על האפשרות שרובי אלמליח עשה סרט על עצמו ורק השניים מדברים משהו עמוק שהוא לא יכול היה להביע במבט אוטוביוגרפי. חשוב יהיה לבנות מחדש את כל האלמנטים של הסרט גם כחלק מזיכרון קולקטיבי של דור חדש. אך בו בזמן הסרט מדבר על החברה המפורקת בישראל/פלסטין. ועל הגורל הקשה של המעמד הנמוך בקו התפר שבין הגנרלים בצד אחד למשנהו.

ישראל האחרת: לובן ושחורות, מוזיקה וקולנוע: בניית זהות משני צדי המצלמה בסרטה התיעודי של מורן איפרגן "שחורים".

הסרט
הסרט "שחורים" של מורן איפרגן

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

השמעת הקול השחור של להקת KMS ובניית תודעה פמיניסטית מזרחית רדיקלית ביחס לאלו היא חלק מהמאבק לדה-קולוניזציה של החברה והתרבות בישראל. מתי שמואלוף על סרטה של מורן איפרגן "שחורים" (סם שפיגל, 2010, 48 דקות). 

הסרט "שחורים" (2010) עוקב אחר שנה בחייהם של  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. שלושה צעירים, חברי ילדות, אתיופים הגרים בשכונת קריית משה ברחובות, הגטו השחור של מרכז ישראל הלבנה, ארבע וחצי דקות ממכון ויצמן. הסרט מתבונן בשגרת חייהם של השלישייה – להקת הראפ KMS – ולוכד מציאות חיים של דור שחור בישראל. הסרט "שחורים" הוא סרטה השני של מורן איפרגן יוצרת קולנוע באר-שבעית שמסיימת בימים אלה את לימודיה בסם-שפיגל. "אחותי ריקי" סרטה הדוקומנטרי הראשון הוצג בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות (2009). הסרט עסק באחותה בת ארבעים של הבמאית וביחס אינטימי וחברתי למרחב הבאר-שבעי. איפרגן כוננה מגדרית שורה של נקודות מבט פמיניסטיות באמצעות השמעת הקול של אחותה ריקי ואימה וביחס שנוצר בין השלוש. העמדת האישה המזרחית וקולה במרכז סימן את הסדר הפטריכאלי אותו היא ביקשה לפרק. בסרטה השני "שחורים" נדמה כי תהליך החניכה הנשית של איפרגן הסתיים והיא יוצאת מתוך הפריזמה החברתית לדון בשאלות של ייצוג והבניית היפ-הופ בתוך הקהילה האתיופית ברחובות. הדמויות המרכזיות בסרט אינן בנות משפחתה, אלא להקת היפ-הופ אתיופית-ישראלית. המעבר מתוך המשפחה האינטימית אל להקת ראפ רחובותית אינו מבשר על דיכוטומיה בין השניים. ההפך. איפרגן מרחיבה את משפחתה ומחויבת מתוך זהותה המזרחית לבדוק אפליות נוספות שקשורות לאתניות ולגזע אל מול הנרטיב ההגמוני הציוני. כך היא עוקבת כמו חברת משפחה אחר הלהקה – שמתפקדת – כמשפחה וכך אנו יכולים לנוע  על אותו ציר של מבט אל הפריפריה הרחבה של החברה בישראל.

אחותי ריקי
הסרט הראשון של מורן איפרגן "אחותי ריקי"

הגלובליזציה הצליחה להפיץ מודלים תרבותיים מתוך תוכה של אמריקה השחורה אל תוך קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם. ההיפ-הופ, הראפ וגם הפופ והרוק התפזרו ברחבי העולם מתחילת שנות השישים באמצעות תקשורת ההמונים והיברידים (שעטנזים, יצורי כילאיים) חדשים נוצרו. אפרת נחושתאי טוענת במאמרה ""תת הכרה נפתחת כמו מניפה": על הפרפורמטיבי (והסמוי) אצל "סאבלימינל והצל"" (תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006) כי סוגת הראפ מחדדת ביותר מכל ערוץ אמנותי אחר את המתח שבין זהות אישית לבין פרפורמטיביות מהוקצעת. ראפר נדרש להתוודות ולהיות "אמיתי" לחלוטין (המוטו הוא "keep it real", אך גם להרשים בפרפורמנס' מעולה ולשלוט בקהל שליטה מלאה. כל אמן נדרש לכך, אבל כאן גם הנאמנות ל"רחוב", לשכבה החברתית ממנה הגיע הראפר, הכרחית להצדקת קיומו ומרכזית במשיכה אליו. מצופה מאמני ראפ לייצג בדמותם ובפעילותם קבוצות חברתיות ועמדות פוליטיות ללא בעייתיות, ללא התנגדות בין הציבורי לאישי, בין החיצוני לפנימי, בין הטקסט לאמת. בפאראפרזה על נחושתאי אטען כי הראפ אם כך מעניק לנו אפשרות להציץ לתוך תוכי קרביי החברה ולהשמיע באופן דמוקרטי ורב-תרבותי את הקולות המושתקים של הקבוצות המדוכאות בחברה המקומית. יצורי הכילאיים שנוצרים מתרחקים לעיתים עד מאוד מהדגמים המסורתיים של הראפ. ראו למשל את ההיפ-הופ המזרחי שנוצר בישראל ובמקום לקבל מקום מרכזי בביקורת התרבות על חידושיו, ההתקבלות שלו הייתה קשה ומורכבת ומהדהדת לשאלה האתנית בישראל. כך כתב האמן וחוקר התרבות רונן אידלמן כי: "אני מאמין שאת הזלזול בהיפ-הופ המזרחי לא צריך לייחס לערך שמוקנה לז'אנר, אלא לזהות שמאמצים המבצעים. ההיפ-הופ אינו סגנון מוזיקלי שנבחן כשלעצמו, אלא ז'אנר שמעמיד במרכז את ההקשר של היצירה. הראפרים המזרחים ממצבים את עצמם כאחרים גם אם גדלו, כמו סאבלימינל, בצפון תל-אביב, וגם כשהם באים מן השכונות" ("אני אמיתי, לכן העם איתי", הכיוון מזרח 19, קיץ 2005).

צפו: קטע מהסרט "שחורים"

צמיחת להקות ההיפ-הופ מסמנות גם את מארג הקבוצות, אך גם היוו כר פורה לסרטים דוקומנטריים המנסים להתחקות אחר התיאולוגיה המשחררת הטמונה בהשמעת הנרטיבים האסורים. הסרטים כגון: "ערוצים של זעם" (ענת הלחמי, 2003) שהציג את הקרע שנוצר בין סאבלימינאל והצל לבין תאמר נאפר מנהיג להקת DAM. הקופורדוקציה פלסטינית-אמריקאית "Slingshot HipHop" ( שהוצג גם בפסטיבל סאנדנס (Jackie Reem Salloum, 2008) הציג את המפגש בין ערביי 48, לבין ערביי 67 באמצעות ראפ. להקות ראפ פלסטיניות: DAM מלוד, PR מעזה, ABEER  מלוד, ARAPEYAT מעכו, MAHMOUD SHALABI מעכו. הסרט "שחורים" לא נעמד בתווך של הכיבוש ושלילת מצב הכיבוש בישראל/פלסטין ולכן הוא מחדש. הוא נכנס עמוק לתוך הקטגוריה החברתית ומנסה לברר את האפשרות העתידית לכונן רב-תרבותיות באמצעות השמעת הקול של להקת KMS.

 

הכוח השחור

"ככה מתחיל הסיפור: דן הבן של יעקב, אחד משניםי עשרה השבטים, שנאבדו פתאום, נמצאו ביבשת אפריקה הרחוקה,  אתיופים יהודים תמימים שתמיד דיברו על ירושלים, על הארץ הקדושה… הגענו לארץ, התייחסו אלינו כמו קופים… בארץ חלב ודבש, הגענו למדינה מלא חרא וגזענות, הבני זונות מתייחסים אלינו כמו כושים עבדים, איך שופטים לפי הצבע, מי משתזף ומקבל סרטן?! אהה יא בני זונות, הצבע שלי יפה ואני אוהב את הצבע שלי, ביקשתם, שרמוטות, והנה אנחנו מחזירים לכם, הכוח השחור מטעם KMS" (מתוך שיר הפתיחה של הסרט המלווה בסופו בסאונד של יריות של תת מקלע).

הגיבורים המרכזיים בסרט הם:  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. ישראל מהרט במהלך הסרט נכלא, מאיר סאלו חוזר בתשובה ודני פייפר גם הוא מוצא את עצמו בכלא. להקרנה של הסרט בסינימטק בת"א הגיע ישראל ונוכחותו האירה את המקום. שבב של תקווה עלה (ממשי) כשראינו שהוא כבר מחוץ לסרט (הסימבולי).

הסרט עושה שימוש בסטילס מתוך מאבקים שחורים אחרים בעולם וכך הוא יוצר הקשרים פוסטקולוניאליים נרחבים למאבק האתיופי בישראל המתפרש גם מלמעלה על ידי מנהיגות שצמחה באירגונים פוליטיים וגם בהתפתחות הפוליטית של הקהילה מלמטה (תרבות, מנהיגות דתית, מתח אתני ודיכוי יומיומי מהחברה בישראל). המושג פוסטקולוניאליזם מניח גם מציאות היסטורית של כיבוש שהסתיימה והותירה את העולם לפי הגבולות שהניחו האירופאים ברחבי העולם, ובו בזמן גם מכיל בתוכו מבט ביקורתי על יחסי גזע וכוח אי שיוויונים.

במידה מסויימת הלהקה משמשת לאיפרגן גם כמיטונימיה לזהות המזרחית שלה וכיסוד לכונן את עצמה מחדש בהבנייה מחודשת אל מול הלובן. בו בזמן הלהקה מאפשרת לאיפרגן גם לייצר ציר מטפורי של פרשנות שבו הזהות המזרחית שלה מתאחדת עם הזהות האתיופית לתוך מטפורה שראשיתה עוד במפגש הראשוני בין התנועה הציונית לבין התימנים עוד בתחילת המאה שעברה ועד תחילת המיליניום השלישי שבו הוא לובש צבעיים גזעיים חדים יותר במפגש עם יהודי אתיופיה. הסרט מרפרפר למפגש הזה באופן לא מודע כשהוא מפגיש דמויות מזרחיות מחוץ לסופרמרקט ברחובות עם מנהיגי הלהקה. רחובות היא עיר טעונה במפגש האתני בין התימנים בפרט והמזרחים בכלל לבין הממסד המדכא.

אורי בן אליעזר טוען שהעלייה בשיעורי הפשיעה בקרב בני הנוער ממוצא אתיופי יש בה מרכיב של מחאה. באמצעותה הצעירים מכוננים זהות חלופית, משמעות ותחושה של קהילתיות. כ25% מבני העדה, כפול מן השיעור בקרב כלל הנוער בישראל, התנסו בסמים, וגם שתיית אלכוהול הפכה לתופעה אופיינית לבני הנוער הללו ("כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת" בתוך "גזענות בישראל", יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2008).  בסרט אנו עוקבים אחר מלאכת הרכבת הלהקה מבעד לתהליכי ההחלשה המופעלים על הקהילה. המשטרה האלימה, המסיונרים הדתיים/חב"ד, שירותי הרווחה החלשים, היחס הדכאני הכולל של הממשלה לפריפריה בכלל ולאתיופים בפרט – כל אלו מופיעים בסרט ומקשים בדרך על הרכבת הלהקה. חברי הלהקה מוצאים את עצמם בתוך קהילה מפורקת אשר מסומנת כאיוּם ונאבקת שלא להסחף בתהליך ההתפוררות. בתהליך הלחנת השירים, והמלחמה היומיומית על בניית עתיד כלשהו, אנו לומדים על שאלות שמעסיקות את הדור השני האתיופי. המחאה של אותו דור שני מתבטאת ביריה הברורה למוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל וישנו דיון בסרט האם הגזענות צריכה לההפך למרכיב פוליטי של יציאתה מהנרטיב הלאומי, או שצריך להתגייס.

הסרט עוקב אחר מפגשים שונים של חברי הלהקה עם נשים מזרחיות בקניון, עם חברי להקות רוק אחרות, נערות במועדוני בילוי ועוד. המפגשים הללו חושפים את ההכחשה הליברלית להימצאות הקטגוריה הגזעית ומיד לאחר מכן לכינונה מחדש בפערים שנוצרים בין הנרטיבים. למשל בני הלהקה שואלים כמה נשים מזרחיות בקניון איפשהו ליד רחובות לאחר שקנו בקבוק פילנדיה ואבסולוט: למה אתם קוראים לנו "כושים, חוליגנים, מפגרים"? אז אחת הנשים עונה "שהילדים [האתיופים, הערה שלי מ.ש] לא מתנהגים יפה. מאיר סאלו שואל אותה איזה ילדים והיא עונה האתיופים. מאיר בעצם מנסה להבין למה נוצרה הקטגוריה של אתיופים כאותה אימרה המצוטטת במאמרו של בן אליעזר "באתיופיה היינו יהודים, כאן אנחנו שחורים". אחרי דין ודברים בין הלהקה לנשים אומרת אחת הנשים "זה לא העיקר להביא ילדים ולהגיד הופ". המרצע יצא מהשק. האתיופים מביאים הרבה ילדים לעולם ומתלוננים על כך – הבעיה היא הם – שלא לוקחים אחריות על חייהם – כך אין ממסד, מדינה, דחייה, ושאר סוכנים בלוח המשחק. אך בתוך ההקשר של הסרט בין המבט של איפרגן כבמאית של סרט דוקומנטרי שבאה מבאר שבע, לבין הלהקה, לבין הנשים יש משולש השתקפותיות מורכב. המבט המופנה לנשים בקניון לא בא לקבע אותן כאחראיות בלעדיות לדיכוי האתיופי. איפרגן מבקשת דוקא לסמן את הקושי ביומיום לאוכלוסיות מוחלשות להתמודד אחת מול השניה במצב רב-תרבותי, בהיעדר גורף של דמוקרטיה רב-תרבותיות. השאלה שמפנה הלהקה, באמצעות הבמאית לנשים המזרחיות, היא גם שאלתה של איפרגן לקהילתה. כיצד הכוח נע כל כך בתזזיות ואותו מבט גזעני שהופנה למזרחיות הופך מיד למבט של כינון "אחרות" חדשה. שהרי יכלה איפרגן להביא את הלהקה היישר לתוך גל"ץ האשכנזי בדרישה להשמיע אותם. אך היא נשארת נאמנה למעקב מדוייק אחרי תהליכי ההסללה של חברי הלהקה כמייצגים את תהליכי הניחשול הכוללים.

פראנץ פאנון
פראנץ פאנון

הסרט מעלה את הדרישה של פראנץ פאנון לברר את הרווח שבין המסיכה הלבנה לבין העור השחור. אותו רגע שפאנון מביא את הילד שאומר לאימו במרחב הציבורי "אימא הנה שחור ואני מפחד" חוזר גם בישראל. הפתולוגיה של הפחד מפני השוני הגזעי מדובבת בצורה ישירה דווקא מפי הילדים התמימים שלא מכירים עדיין את תהליכי ההכחשה, ההסתרה והצביעות הליברלית. וכך מספר לנו מאיר: "פעם אחת, לא יודע, נסעתי לראשון. פתאום אני רואה איזה ילד עולה עם אימא שלו, עושה "אימא תראי כושי, אימא תראי כושי. אני מסתכל על הילד, את יודעת, אמרתי, אם הוא לא היה ילד, מה היה קורה לו. והיא אומרת "סתום את הפה, סתום את הפה שלך." אני… את יודעת על מי התעצבנתי? – על מי? לא על הילד. התעצבנתי על האימא." מאיר מסביר נכון שהילד מחקה את הסביבה שלו והאימא היא זו שמדברת ככה בבית. הבית שזקוק לשינוי הוא לא רק אותו מרחב אישי שבו מתפקדת האם אל מול המרחב הפטריכאלי של הפוליטי. ושוב אסור לתפוס את האמירה הזו כמיזוגנית, אלא דווקא בעיסוק המורכב של תהליכי ההגזעה, שהרי ברור ששֵם וחוק האב הם אלו שמובילים את תהליכי הדיכוי. אך מה קורה דווקא לאם שמגדלת את הילד. זו שאלה פמיניסטית שעוזבת לרגע את השיח ההגמוני הגברי. המטפורה של הדיון הגזעי עוברת גם למרחב הכולל של הימצאות ישראל לצד אפריקה והמזרח התיכון. האם ישראל תמשיך לפחד מהשחורות, או שהיא תבנה מודל רב גזעי שיוכל להכיל את המגוון, השוני וההבדל.

זהו סרט נוקב, שגם מעניק זווית על המתרחש בשוליים הרחבים של ישראל האחרת, וגם מרכיב מחדש את הזהות המזרחית הפמיניסטית הרדיקלית. בסרט יש תהליך אמיתי של הכרת לבטי הדור השני ובניית זהותו. מוזיקה היא אחד האמצעים לייצר תרבות נגד צעירה. אי האפשרות של יצירה תרבותית והשתלבות במרחב החברתי הכולל מצביע על הגבולות השיח הצרים בישראל. הקולנוע מגיע מתוך תוכי הקרביים של ישראל הניאו-ליברלית הלבנה. אך בניגוד להיפ-הופ המזרחי או הפלסטיני אין נרטיב של גאולה. זהו לב המאפליה של הלובן.

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

מה אתם חושבים על ישראל האחרת?

הוראות בטיחות: במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה, אני חוזר במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה. תודה

Protesters marched through downtown Boston, MA in response to Israeli air strikes and planned military operation in Gaza on November 15, 2012. The protesters chanted and held up signs as the march turned in to a rally outside the Israeli consulate in Boston. Tess Scheflan/ Activestills.org
Protesters marched through downtown Boston, MA in response to Israeli air strikes and planned military operation in Gaza on November 15, 2012.
The protesters chanted and held up signs as the march turned in to a rally outside the Israeli consulate in Boston. Tess Scheflan/ Activestills.org

ההיסטוריה נקבעת היום רחוק מהאקדמיה בתוך הציוציאדה והנה אני מביא בפניכם את מבחר ציוציי ברגעי טילים על ת"א ועזה

  • תחזית בזוקה: שוברים שתיקה יעבדו קשה שנה הבאה
  • שוקד פיתוח טיל נגד טילים ע״ש אלכס אפשטיין שיבדל לחיים למרחקים ארוכים ואולי אפילו מרתון
  • איך לילה כלכלי לא הזמינו את דן חלוץ לתת טיפים איך להשקיע במניות בזמן מלחמה. סליחה רגע לפני שהיא פורצת
  • אוהלים – התשובה לטילים
  • החמאס הוא הבסיס הקדמי של איראן וישראל היא הבסיס של הכוסולאימא של הנזירה תרזה
  • החמאס: צה״ל עושה שימוש באוכלוסייה אזרחית סביב הקריה
  • פרשני הטלוויזיה בשירות הציבורי של צה"ל, סליחה שאני מפריע, אבל נכשלה קונספציית ההרתעה, כדאי להפסיק את הפרטת הביטחון ולדרוש מהפוליטיקאים מו"מ!
  • בלי פאניקה: בצער רב אני חוזה שימותו חיילים צעירים בכניסה הקרקעית, והחונטה לא תוכל להמשיך בסבב "בוא נראה לכם מי הזכר עם הזין הכי גדול במזהת"
  • הגראד ששוגר לתל אביב ולא התפוצץ על הקרקע חי בדירת שותפים מחולקת, ממלצר בינתיים, עובד על למצוא את הכיוון שלו כאמן ובגדול מחפש את עצמו.
  • מלחמת 'שלום העצמאות' מתחילה
  • סליחה אבל בוא נדייק, אלו הם לא אירגוני טרור, זהו צבא המדינה הפלסטינית בעזה
  • הוראות בטיחות: במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה, אני חוזר במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה. תודה
  • מלצר, את ההפסדים לתיירות, עסקים קטנים וגדלים, ועוגמת הנפש תרשום על חשבון נתניהו
  • אהוד ברק מאשים את בנימין נתניהו על שנשברה הציפורן של ליברמן בזמן האזעקה
  • מחירי הדירות בתל אביב יירדו בזמן הקרוב לקבר
  • נקווה שנסראללה לא ייכנס בזמן פציעות ויכריע את התיקו ההיסטורי של החמאס עם נבחרת המנהיגים המטורפים של ישראל
  • סדאם מתהפך בקברו. נשבר השיא של מלחמת המפרץ
  • נתניהו כינס את כל הסוקרים של עצמאות לבור בקריה
  • פצצות ברמת גן. ביבי יא זבל.
  • באיזה אתר כתבו את השטויות הללו: "אנחנו חזקים. אנחנו צודקים. אנחנו ננצח. עושים ציונות – יחד מנצחים"? למה לא נודה שביבי חלש, לא צודק ולא מנצח
  • רטווטו: זקוק לעזרה עם החתול הכי יפה, אוהב שנזרק לרחוב ומחפש בית חם

עזה I

השיר "עזה I" מתוך הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (הוצאת נהר ספרים, 2010). השיר נכלל במחזור של חמישה שירים המוקדשים להסרת המצור מעל עזה, לשחרור הכיבוש של 67 ו 48 ולחיים דו לאומיים של ישראל ופלסטין.

עזה I
====

עזה יא ג'מילה (יפה)
עזה יא מסעודה (מאושרת)
עזה יא חמאמה (יונה)
עזה יא עזיזה (יקרה)
עזה יא לולו (פנינה)
עזה יא ג'והר (יהלום)

המילה עוד תחזור לאיתנה.

 

*

ממפעל הפיס התקבלה השבוע הודעה כי אגף התרבות מגבש פרס שירה חדש, מקביל לפרס ספיר לפרוזה. במהלך החודשים הקרובים עתיד האגף לנסח את מתכונת הפרס, התקנון והסכום שיוענק למשוררים. המשורר מתי שמואלוף, השותף במאבק המשוררים והמשוררות, פרסם בחודש מרץ השנה, עם התנערותו של מפעל הפיס מהתמיכה בשירה, מאמר חריף על הנחיצות של כינון פרס שכזה, וגורמים בענף סבורים כי מאמר זה, בצירוף הפעילות הנרחבת של הקבוצה, תרמו להחלטת מפעל הפיס לחזור ולתמוך בשירה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4242370,00.html

אלף מכתבים אכתוב לך אהובתי

מחזה בתמונות. משתתפים: מתי, דינה פוליאק היחידה לפניות ותלונות הציבור, משרד הביטחון, טל':   03-6975540, פקס: 03-6976711

המשך קריאת הפוסט "אלף מכתבים אכתוב לך אהובתי"