כולם מדברים על מהומות – אף אחד לא מדבר על מרד: פוסטון מלייב פאקינג טוויטינג

סיכום מספר טוויטים, צילום מסך ושיר לקראת השבוע הבא – שיזדיינו מי שלא נתנו לנו את האפשרות למחות

איך עובד סוציאלי עני יכול לדאוג למטופלים?

העובדים הסוציאליים בישראל משתכרים פחות משכר המינימום, נאלצים להשלים הכנסה בעבודות מזדמנות וטובעים בעומס של מאות תיקים. מה יגידו העניים, האמהות החד הוריות והזקנים אם העובדים שבאים להציל אותם, גם הם קורבנות של אותו דיכוי כלכלי?

בין עיני לפרץ | לב גרינברג |

שוב האמרה המפורסמת של מרקס כי "כל אירוע גדול מתרחש פעמיים, ראשונה כטרגדיה ושנייה כפארסה" – מתקיימת לנגד עינינו. הטרגדיה הייתה כניסת מפלגת העבודה לממשלת שמיר בשנת 1988, הפארסה היא כעת, עם כניסת מפלגת ברק לממשלת נתניהו. ב-1988 המציא רבין, שדחף את העבודה לתוך הממשלה, את הסיסמא "אין לנו מדינה ספאר", כעת ברק חוזר עליה כמו תוכי, בלי ההקשר הפוליטי. ב-1988 הויכוח היה גלוי ויצרי, מבוסס על השקפות ואינטרסים: הממסד הביטחוני רצה כי רבין, שר הביטחון בימי ממשלת הרוטציה והאינתיפאדה הראשונה, ימשיך בתפקידו, ונגדו התייצבו 17 חברי כנסת בהנהגת מזכ"ל המפלגה דאז, עוזי ברעם. כוח 17 קראו להם. רבין גייס את תמיכת מנגנון ההסתדרות בתרגיל משותף עם המיועד לראשות הממשלה יצחק שמיר. שמיר יכול היה להקים ממשלת ימין, אבל העדיף את השותפות עם העבודה כי דיכוי האינתיפאדה בלי איש "שמאל" במשרד הביטחון היה הרבה פחות לגיטימי. "התרגיל" היה הצעת משרד האוצר לשמעון פרס, אשר נועדה לחלץ את ההסתדרות מהמצוקה אליה נקלעו מוסדותיה – קופת חולים, הקיבוצים והמושבים, ומפעלי חברת העובדים – לאחר מדיניות ייצוב המשק ב-1985.