מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

בין שני שמות: עינת יקיר מראיינת אותי במוסף בית אביחי

למתי שמואלוף קראו בהתחלה מתתיהו, ורק עם השנים התקצר השם. "ברגע שהכרתי את ההבדל ביניהם ידעתי שזהו הסוד שלי"

הכניסה למשכן היא ממזרח: ת'כלס אפוקליפטי ב-palestine וְאַבְזְרַיְיהוּ

לְאֵשֶׁת לוֹט אָסוּר לָשֵׂאת נֶשֶׁק בַּטֶּרְמִינָל

בַּפְּגִישׁוֹת וּבַפְּרִידוֹת יַבִּיטוּ הַפָּנִים אֶל מֵעֵבֶר

לַכָּתֵף

וְלֹא תִּהְיֶה בּוּשָׁה לַמִּתְכַּסִּין.

 

בַּנְק פּוֹסְט לְאֻמִּי מִתְמוֹטֵט מוּלְךָ

בְּשַׁאֲגַת אֲרָיוֹת מֵאֹפֶק  לְאֹפֶק  בְּפָלַסְטִין

אַהֲבַת לְבִיאוֹת פּוֹרֶצֶת בְּמֵעַי

וְאֵין בּוּשָׁה לַמִּתְכַּסִּין.       

העברית לא שלי. שמואלוף (צילום: מוטי קיקיון)

מחיריק לצירה

תהליך ההתבגרות כולל גם קפיצה לתוך המרחבים המתרחבים בין שכבות שונות של שפה. רגע מסוים שבו אתה מגלה שלשפה יש משמעויות שונות, שבו בזמן אתה מזהה את עצמך דרכן והן מזהות וקובעות את זהותך. אתה מכונן שפה, ושפה מכוננת אותך במובן היחידני והקולקטיבי. שמי נקבע על שם סבי מתתיהו שמואלוף. אבל כבר בגיל צעיר הלכתי עם הקיצור של מתי. איני זוכר מי קבע לי את הקיצור, האם זאת הבושה שחשתי בשמי, או שמא השם הקצר, שמבטל את צלצול הפעמונים שבשם העתיק.

יש הבדל ניכר בין המתתיהו התנ"כי לבין המתֵתְיהו העיראקי-בגדדי ממשפחת אמי. ההיגוי בדיאלקט הערבי הופך את השם מחיריק באות ת' הראשונה לצירה ומשנה לגמרי את היחס שלי לשפה. משפת אב, שקיבלתי בירושה מסבי הפרסי שהיגר ממשהד לישראל, עברתי לשפת האם שלי. ברגע שהכרתי את ההבדל בין שני השמות הללו, ידעתי שזהו הסוד שלי.

משפה לשפה

השפה נמצאת בתנועה מתמדת, אף פעם לא נעצרת בשום ספר חוקים או באקדמיה ללשון כלשהי. האזנה מתמדת לתהליכים המתבצעים בתוכה והבנת הסלנג שמטמיע את עצמו בתוך המילים שעוברות דרכנו מביאות לתובנות חדשות על החברתי, הקולקטיבי והצייגייסט בפלסטין.

השירה היא גם סלנג, אך היא מצליחה להראות לנו גם את שמות השפות השונות המסתתרות בינינו. השירה לא מבקשת מאיתנו להיות עבדים לשפה הדינמית; היא רוצה שנקבע מתוך מצע ספרי שירה את השפה העדיפה לנו.

מצד אחד, אני שלם עם הצעידה של השפה לרבדים חדשים של משמעות שנכונה לתקופה. מצד שני,  אני מנסה בכתיבה שלי להמציא שפה. בפרוזה אני מקשיב לדמויות שלי ומעניק להן את היכולת להוביל אותי. בספר השירה האחרון שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) התעקשתי להכניס רובדי שפה יהודית לתוך השירה, ובו בזמן להלחים אותם עם סלנג, יידיש…

סלנג שומע אותי

 אני שומע סלנג מתפצח מאדרפאקר (motherfucker)

וזה ברור וזה ממש וזה משובח וזה ווטאבר (whatever)

אבל השיניים הצהובות שלי נופלות מהחלומות לחלונות השבורים באנפלגאד (unplugged)

לא נהיה אחד שתיים או שלוש, כשאין נחמה בקמטי הספוקנוורד (spokenword)

זוכרת איך עלינו על החלליות שגנבנו מסוחרי הנוטינג, נוטינג אט הול (nothing noting at all)

לא זוכרת כלום, רק חרטות של מסטיק קשה שנדבק אנדר דה ברידג' (under the bridge)

ועכשיו מי מוצץ את מי מוצצת בוגדנית בפאקיו (fuck you)

מיכה שיטרית נכלא בג'ינגל (jingle) של חברת הביטוח איי-איי-ג'י (A.I.G)

רדיו בלה, בלה קנה את רדיו בלה בלה (Bla Bla Bla)

אל תבעטי בי – תבעטי בי – גאולה מסריחה מבולשיט (Bullshit)

מאמין לך אחרי שראיתי שההבטחה לא תיצור פתרון בוורד דוקומנט  (Word-Document)

אני שומע סלנג מתפצח פאדרפאקר (fatherfucker), סלנג שומע אותי…

מפואטית למלוכלכת

מקוממת אותי התשוקה ליצור שפה ארכאית וגבוהה שלא לצורך. מצחיק אותי מי שחושב שיש דרך אחת (טהורה) לכתוב שירה (לא מזוהמת). אין לי סנטימנטליות ביחס לעברית, להפך, אני מרגיש שהיא לא שלי, שהיא שפה שבה אני מתארח, אורח מהגר, פליט עובר ולא שב."השירה היא גם סלנג, אך היא מצליחה להראות לנו גם את שמות השפות השונות המסתתרות בינינו. השירה לא מבקשת מאיתנו להיות עבדים לשפה הדינמית, היא רוצה שנקבע מתוך מצע ספרי שירה את השפה העדיפה לנו. מצד אחד אני שלם עם הצעידה של השפה לרבדים חדשים של משמעות שנכונה לתקופה. מצד שני אני מנסה בכתיבה שלי להמציא שפה. בפרוזה אני מקשיב לדמויות שלי ומעניק להן את היכולת להוביל אותי"

בשנת 2014 יראה אור ספר הפרוזה הראשון שלי ובו סיפורים קצרים. המעבר מכתיבת שירה חברתית ופוליטית לעלילות שינתה אצלי את השפה. פתאום יכולתי להתעסק ביחסים זוגיים בחופשיות ולעזוב שאלות ריאליסטיות וביוגרפיות. זה מביא אותי לשחק. למשל בסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו" יש מעין פקאצה אקדמאית שיכולה לבטא את עצמה בבהירות פואטית ומלוכלכת. הנחתי רסיס עלילה – מישהי שקוברת את עצמה – ומכאן והלאה יכולתי ללכת בין ההווה הסלנגי ובין שכבות נוספות בשפה. לייצר משהו שאינו קיים במציאות.

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא הייתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היַבָּשָׁה הייתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטרגלי של אֶרֶק הנשים הניו–אייג'יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי החפרפרת הקבר תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.

 

מתוך הסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו", שנכלל בין מומלצי תחרות הסיפור הקצר של "הארץ". 

 הראיון של עינת יקיר התפרסם במוסף בית אביחי