והיינו כלבי רוח

img_20161230_091348

 

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

"השיר השלישי, של מתי שמואלוף, מתנה של צחוק וצניעות, שם בפרופורציה את שני השירים שמעליו. בשיר שנקרא "והיינו כלבי רוח" הוא מתאר את ירידת המשורר ממעמדו הרם, מאז שהיה מלא בחשיבות עצמית ועד שחדל לשורר ועבר הסבה מקצועית. אבל "ברגע נדיר חוזרת חוקרת מפאריס אל אחד מכתבי העת שערכנו בספריה של האוניברסיטה, פותחת, מעלעלת, מנקה את האבק, ובודקת באינטרנט מתי מת המשורר שכתב את השיר". ונכון, צדק שמואלוף – גם העיתון הזה ילך לפח המיחזור ובכל זאת כמה מעשיר היה לשהות עם הטקסטים האלה קימעא, להתרגש, לחשוב וגם לצחוק."

*

תרגום לשיר שלי על ידי ג'רלאדו לוין בשפה הספרדית!

 

 

עושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית

מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית
מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית. התמונה מתוך ויקיפדיה

שמח להביא בפניכםן את הדעה שכתבתי בתרבות וספרות + "הארץ" כתשובה למאמר הבעייתי (בלשון המעטה) של אורי הולנדר

היציאה של אורי הולנדר נגד המושג של הדרה ("תרבות וספרות", 29.6) מבטאת עמדה ריאקציונרית, פריבילגית, השואפת להיכנס תחתי כנפי ההגמוניה. הוא כותב: "העיסוק האובססיבי בקבוצות ה'לא-קאנוניות', שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם ‘הדרה', עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה'מודרים' – ובשלב שני הפך את ה'מודרים' ל'קאנוניים'". משם הוא ממשיך לחבר את הקבוצות המודרות עם חסרי האיכות, מה שהופך הכל לסוג של "טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי (…) משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה".

אורי הולנדר תופס את העמדה של מגן האיכות אל מול קבוצות המודרים העושים שימוש בהדרה כדי להתקבל לקאנון. מדוע הולנדר קושר בין שאלה של איכות לשאלה פוליטית של הדרה? ובכן, אם היה נעמד מול הקבוצות המודרות, אז היה נתקל בהתנגדות פוליטית, חברתית ותרבותית. אבל הולנדר מבקש להיות זה שמגן על השדה מפני החדשים, ועושה שימוש בטענת האיכות.

הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 - תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה
הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 – תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה

לפני כעשור נלחמה הקשת הדמוקרטית המזרחית למען שילוב תכני ספרות מזרחיים בתוך תוכניות הלימוד. אך המאבק לכלול את הסיפורת המודרת נתקל בטענת האיכות. פרופסורים מפורסמים לספרות טענו כי אסור להכניס יצירות סוג ב' או ג' לתוך הקאנון והתעלמו מהשאלה הזהותית והתרבותית. כלומר, הפרופסורים המכובדים לא רצו לקבל עליהם את האחריות על צמצום הזהות של הנמענים (הילדים והילדות שלא מקבלים מענה לזהות שלהם ובשל כך מרחב האופציות שאל תוכו הם גדלים נהפך למצומצם). והנה שוב חוזרת טענת האיכות, רק שהפעם – הפוליטיקה של הזהויות היא המיטונימית אליה. מדוע יש חרדה כל כך גדולה מפני החיבור ביניהן ומדוע הוא יצר חיבור שכזה? מדוע הוא פשוט לא עמד ואמר: איני מבין את המרחב הדמוקרטי החדש של התרבות הנוצר באינטרנט.

התשובה לכך אולי נמצאת בכך שהולנדר ממקם את האחרים סביבו. אך הוא אינו שואל את עצמו כיצד הגיע להיות מבקר ב"הארץ" ומנהל פסטיבל מטולה. כך הוא יוצר את עצמו כשקוף ובעצם מתמקם בחזרה בתוך עמדה פטרונית וחסרת מודעות עצמית ומשכפל ומשעתק את קולה של ההגמוניה.

דיון נוסף בדברים של הולנדר מצויים בבלוג של רני יגיל – בתגובות – לשירים של דוד ברבי

וב-13.7.201212 באה תגובה חדשה של דוד אדלר לפולמוס

28.7.2012 פולמוס הולנדר-שמואלוף ממשיך. אחרי דוד אדלר הגיעה מרים נייגר פליישמן לדרוש ביקורת נטולת פחד | ‎http://goo.gl/ArZpr

*

שיחה של מוסי רז ושרון דולב איתי על מרדכי וענונו, מזרחיות ושיח גרעיני בזמן מחאה. האם בזמן מחאה תופי המלחמה הגרעינית צריכים לשקוט? ברק מאשר את מה ששמענו כבר מזמן. סעודיה תקבל נשק גרעיני מוכן מפקיסטן, במקרה שאיראן תתחמש. תזכרו איפה שמעתם את זה קודם.

חצי דמעה מדימונה

לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

מתוך ספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

*

משתתף העשר הערב בפסטיבל השירה "מטר על מטר" בגן הבוטני באל-קודס ואדבר על מאבק המשוררות ואקריא משיריי, הכניסה חופשית. 

*

הנה הלינק לאי קאסט של חיים של אחרים עם ערן סבאג (שבה התארחתי) והוקדשה להכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שירה אמריקאית במיטיבה

*

התארגנות עובדים: רק אנחנו נוכל להגן על עצמנו

מה משותף לעובדי רשת קסטרו, מלון אינטר-קונטיננטל ועיתון "הארץ". לכאורה שלוש קבוצות עובדים שונות במסגרות תעסוקתיות נפרדות. בחודשים האחרונים קמו העובדים דווקא בשלושת מקומות העבודה הללו וביקשו לממש את זכותם הדמוקרטית להתארגן ולהקים ועד עובדים. בעלי ההון: אהרון ולינה קסטרו וגבי ואתי רוטר בקסטרו, דיוויד טייג במלון אינטר-קונטיננטל ומשפחת שוקן בעיתון "הארץ", לא רק שלא הכירו בעובדים וביקשו לחתום איתם על הסכם קיבוצי, אלא שנלחמו בהם בכוח רב. בדרך כלל מסכת הייסורים וההשפלות שחוו העובדים במאבקם על זכותם להתאגד נשארה נסתרת מהעין הציבורית.

עובדי קסטרו, מלון אינטר-קונטיננטל ועיתון "הארץ" מבקשים באמצעות מאבקם להתאגד, לשמור על זכויותיהם הסוציאליות. אף על פי כן עמידתם האיתנה נתפשת בידי בעלי ההון כסוג של התרסה כנגד הסדר הלגיטימי הקיים. מצד אחד העובדים מצווים לוותר על זכויותיהם לחוזה עבודה לטווח ארוך, פנסיה, ביטחון תעסוקתי ושאר טובין. מצד שני במקומות העבודה קיים איום תמידי של פיטורים על העובדים שידרשו את הזכות להתארגן, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי. ובנוסף מונעים מהם את חופש השביתה.

מאבקי העובדים ברשת קסטרו, מלון אינטר-קונטיננטל ועיתון "הארץ" הם דוגמא לשורה של מאבקים חברתיים המתחוללים בישראל. עובדים רבים מבקשים להתאגד על מנת לדרוש חזרה את הזכויות שנשללו מהם. תהליך פירוק העבודה המאורגנת שהחל בשנות השמונים והגיע לשיאו בממשלות האחרונות הוריד את שיעור העובדים המאוגדים מכ-80% בשנות השמונים ל-35% היום. ניתן לומר עם כך שהדמוקרטיה בישראל נמצאת בנסיגה במידה וזכויות בסיסיות כמו הזכות להתאגד נשללות. פרופ' רות בן ישראל מציינת כי חופש ההתאגדות מהווה תנאי חיוני להבטחת החופש הכלכלי והחברתי של כל אזרח במדינה, ובמיוחד בתחום העבודה. שלי לוי בדו"ח מיוחד שהוגש לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת קובעת דווקא כי הפרת זכות ההתאגדות אינה תופעה שתעלם מחיינו. למעשה השינויים בשוק העבודה המודרני ובהם תהליכי מיקור חוץ (outsourcing), הפגיעה הכללית במעמדו של העובד, היחלשותם של איגודי העובדים, יצירת שכבה גדולה של עובדים בשכר נמוך וההפרות הבוטות של זכויות עובדים מצביעים על חולשתו של העובד המודרני. במצב כזה העובד חושש להתאגד, למרות שהוא זקוק לכך יותר מתמיד.

על עובדים נוספים גם בענף הביגוד, במלונאות, בתקשורת ובענפים אחרים לעמוד על זכותם להתאגד. הדבר ישרת את את האינטרס של כלל העובדים בענף והם יוכלו להגדיל את כוחם. כבר המון שנים שאין תוספות יוקר במשק שמפצות על השחיקה בשכר והגיע הזמן שהצמיחה גם תחלחל לשכבות רחבות של עובדים. עובדים רבים במשק שוכנעו שיש משהו פסול בהתארגנות מקצועית. אך הם צריכים גם להבין שזהו מאבק מוסרי וגם מאבק של כוח ואסור לפחד ממנו. במדינה כמו ישראל שבה הפערים הולכים ומתגברים איגודי העובדים יוכלו דווקא לתרום ליציבותה. הסדרת הסכמי שכר קיבוציים ושמירה על רווחת העובדים (תחת חופש ההתאגדות) יוכלו להתחיל לבסס מחדש את המחשבה המוסרית בישראל לגבי שאלות של צדק וזכויות חברתיות.

הדעה התפרסמה ב"ישראל היום", 22.10.07, עמוד  15.

הרהורים על מוסיקה מזרחית

hand-drum-215000_640

המאמר מובא בשינויים קלים מהמקור. נכתב בשנת 2006

הרהורים על מוסיקה מזרחית [1]
במאמר זה אנסה לבדוק כמה הסברים ל"שתיקה", כביכול, של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי המידרדר[2] של המזרחים בישראל בפרט, ושל המדינה בכלל.  ישנם לא מעט מוסיקאי רוק מזרחי[3], כמו אהוד בנאי, יהודה פוליקר, מרגלית צנעני, אלי לוזון, כנסיית השכל ואחרים/ות או אמני היפ-הופ מזרחי, כגון להקת 'חיילי הנקמה' או 'סאבלימינל והצל', ואחרים. איני מתעלם מהשפעתם, ובכל זאת נדמה כי המוסיקה המזרחית (אשר נבדלת בכל תחום אפשרי מהפיזמונאות 'הישראלית') אינה מספקת התנגדות למצב הפוליטי הקיים ואינה משמיעה בצורה חדה את קולם של המזרחים בישראל. אני טוען כי בדיקה מעמיקה של הערכים, שאיתם נבחר לבחון את המוזיקה בפרט ואת שוק התרבות בישראל בכלל, תוכיח אחרת. המשך קריאת הפוסט "הרהורים על מוסיקה מזרחית"