לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר


"העצמי של הכותבת הוא מפת ארץ ישראל והיא רוצה לייצר מפה חדשה וחומלת, משוחררת מפטריארכליות, ללא דיכוי מעמדי, לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון, הפלסטיני, להפוך כל לא לכן" מאמר חדש שלי על ספר השירה של לילך ובר עלה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר"

"בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה": על השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי הסוהר" לאלמוג בהר

אלמוג בהר צילום תמר עבאדי 2015
אלמוג בהר צילום תמר עבאדי 2015

* / אלמוג בהר
————————-
בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ
בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.
וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים
מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן
מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים
פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים
מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת
קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת
סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.

וְהַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים בַּיָּמִים
וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ
צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים
וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת
גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז
וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה
גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.

וְהַתִּינוֹקוֹת מְנַסִּים לְהָעִיר אֲהוּבָתִי בַּלֵּילוֹת
לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה
מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן
מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר
מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה
עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.

וְהִיא עוֹד אֵינָהּ מִתְעוֹרֶרֶת
גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא
מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ
אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ
עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בַּלֵּילוֹת
עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.

וַאֲנִי לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר אַחֲרֵיהֶם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ
לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב
לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב
בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.
————-
מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

 

זהו השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר, בהוצאת אינדיבוק, 2016. אני אוהב לפתוח ספרי שירה ולקרוא את השיר הראשון, כי הוא מהווה מעין סמל לשירים שיבואו לאחר מכן. אפשר לקרוא דרכם את תעודת הזהות, והחותמת הפואטית של המשורר.

הריון למרות העקרות החברתית

השיר מכניס אותנו ישירות לתוך זמן היריון. החיים מתארגנים סביב ההיריון, התקווה, ההולדה והאהבה של המשורר לבת זוגתו. השיר מתחיל באישי, בתוך המרחב של מבט בן הזוג על בת הזוג.

"בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה

בבית החרושת של הרחם."

השיר נפתח בשעת לילה, שעת אהבה, שעת מבט, שעת גדילה של תינוקות, בתוך בית חרושת של רחם [בכל שיר אחר, הדרך המוצעת על ידי הביטוי, 'בית חרושת של הרחם' היה הופך לביקורתי ואירוני, כך המשפט הראשון לא מאפשר לנו קריאה כזאת]. אפשר לקרוא את השיר ברובד הפואטי של השירים שנולדים בתוך הרחם. כמו לומר, בלילות כתיבתי מגדלת שירים בבטנה, בבית החרושת של [רחם] השירה. כך אלמוג, מתחיל בנקודה של הפוריות, שיש בה גם זוגיות, וגם הולדה. מקום שיש בו עתיד. דווקא בימינו, ולמרות הכותרת החתרנית של הספר, ואולי בגללה, אלמוג מציעה שיש באמתחתו שירים לאסירי בתי-הסוהר, את התקווה הזאת הוא יעניק להם. לקרוא שירים על זוגיות, הולדה, על תקווה שבה החברה האנושית מתפתחת. שירים על התפתחות של אושר, שמתרחש בתוך בית, כלומר, יש אפשרות גם למעמד בינוני שיש לו ברחב משלו, חדר משלו – קורת גג. לקרוא על הטוב, השפע הזה ולדמיין את עצמנו כחלק בתוכו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתוך בתי הסוהר. האלטרנטיבה של אלמוג לחיים שלנו, הם סוג של נגיעה באופק של הולדה, שבה למרות היעדר הבית, היעדר הזוגיות, היעדר הפוריות, היעדר הבית, היעדר החברה – נוכל לדמיין משהו קטן וטוב.

מתכונים מבראשית

ובימים היא מתקנת איברים

מפרידה אצבעות מקרום הדג שדבק בהן

משילה זנבות קדמוניים

נדמה שהאישה היא האלוהים, היא גם מתקנת איברים, היא גם מפרידה אצבעות, של התינוק, שהוא סוג של דג ברחם, ויש לו קרום של דג, והיא גם משילה זנבות קדמוניים. האישה היא מעבר לגבולות הזמן, הידע שלה הוא קדמוני, ובהווה, והדגש הוא בימים היא עובדת. בלילות הם גדלים. החלוקה מאוד ברורה. הזמן שלנו הוא זמן מיתי. האהובה הופכת ליצור קדמון ופוסט מודרני כאחד, שיש לה ידע שמגיע מתחילת האנושות ועד היום. מאותם הזמנים שבו האישה יכלה לברוא עולמות, דרך היצירה, כוח של הפרדת איברים, הפרדת אצבעות מקרום הדג, השלת זנבות קדמוניים. זאת אישה שהיא חצי אלה, חצי בת אישה. היא בעל כוחות מאגיים, או שהפעולה של גידול ילדים, הופכת יותר ויותר חידתית, גדולה מהחיים בעיני המשורר, שמביט ולא מבין מאיפה היא יודעת את הידע העתיק, והוא נותר קפוא להביט בה.

"פוקחת עיניים מאחורי עפעפיים עקשניים

מלמדת ללבבות סודות על קצב פעימות

קוצצת ציפורניים ראשונות

סורקת שערות ראשונות

ומבחינה זכרים מנקבות."

לאישה בשיר הזה יש כוח להביא חיים, ללמד, לקצוץ ציפורנים, לסרוק שיערות, להבין בין זכר ונקבה – ובעיקר נשמע כאן קולו של הגבר, שעומד בצד, שהוא לא מצליח לעשות מה שהאישה עושה ביום, ולא מצליח להיות קשור למה שקורה בבטנה בלילה. הוא רק יכול להביט ולהביא לנו את הרעיונות, שבאים מהמעקב היומיומי אחריה. הילד שמצוי בשלב ראשון, הוא עדיין חלקו נקבה וחלקו זכר, כמו במעשה בריאה שבוראים אותנו כסוג של אנדרוגינוס, אך לאישה יש יכולת להבחין בין המגדרים. היא מתקינה סדר בעולם של המשורר, והוא מתפלא על כך. שימו לב לשורת הפעלים: פוקחת, מלמדת, קוצצת, סורקת ומבחינה. האישה היא בעלת הכוח, הפעולה, כשהכול ראשון, זעיר, כשהעובר רק משתחרר מהאוקיינוס של הרחם, כשהוא סוג של דג, היא יכולה כבר להפוך אותו לבן אישה, לפקוח את עיניו, ללמד את לבבו, לקצוץ את ציפורניו, לסרוק את שיערו. והשורה האחרונה, של הבחנה בין גבר לאישה, מראה לנו כיצד המשורר עומד בפחד אל מול הפעולות הפשוטות האלו, שהופכות למסתוריות, ואף כמעט שלא מצליח להבחין ברגעים הראשונים אם זהו זכר או נקבה.

 

אפשרויות של נסיעה בזמן: בנייה מחדש של זיכרון, מיניות חדשה ורפלקסיביות

"והתינוקות ישנים בימים

ובלילות הם ערים בבטנה

צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים

וזה שהיה זרע אחד וביצית אחת

גדלו כבר כגרגר האורז

וזאת שהייתה כשעועית הלבנה

גדלה כקליפת האפונה הירוקה."

הזמן שלאחר הלידה מתהפך, הילדים עדיין נמצאים בזמן רחם. הם ישנים בימים, וערים בלילה בבטנה. הם עדיין יכולים ברגע שלאחר הלידה, לחזור לשנייה ולהיכנס לרחם. וכאן לרגע נדמה, שהמבט של המשורר בבת זוגתו: א. בנייה מחדש של ילדות – הוא גם הופך לסוג של תינוק, ובונה את ילדותו, מתוך מבט בגדילת בנו, ב. מיניות – הוא חוזר דרך המבט בבנו, אל תוך ביטנה כסוג של מטפורה על מעשה אהבה. דרך המבט בגדילת הילד, בחיק בטן זוגתו, הוא חוזר הן למעשה האהבה "ערים בביטנה"; ג. רפלקסיות של הזיכרון –  הזיכרון מתחיל לבחון את הדרך בה הוא פועל, הוא שם לב, דרך התינוקות, כיצד נבנה הזיכרון, כשהתינוקות "צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים" – כשהמשורר הופך להיות "לוח חלק" – טבולה ראסה, שעליה הוא לומד מחדש דרך נקודת ראשית, בצמיחת הזיכרון, שהוא דבר נפרד, מהמציאות עצמה.

הזרע והביצית, גדלים והמשורר מפתח סוג חדש של משקלים בכדי לתפוס את הגודל שלהם, הזכר והנקבה הפכו לגרגר אורז, והנקבה שהייתה כשעועית לבנה, גדלה כקליפת האפונה הירוקה. כמובן אפשר לשמוע את ההומור, ואת הרפרנס לסיפור על ג'ק והאפונים. ההקבלה בין מעשה בריאה אנושית לטבע, הוא סוג של מחשבה פגאנית. הוא מחזיר את מה שהופרד בין הטבע לתרבות, בחזרה אל המשכיות שמגיעה מעולם מונחים של מזון: אורז, שעועית לבנה, אפונה ירוקה. מה שמחזיר אותנו למטפורה של הקריאה הפרשנית של הבית הזה: 1. אנו בונים את ילדותינו מחדש בהווה בוגר, באמצעות מבט במזון שהוא גם חומר גדילה, וגם סוג של מטפורה לזיכרון. 2. אנו בונים את ילדותינו בהווה הבוגר, באמצעות המבט במיניות. 3. אנו בונים את ילדותינו, באמצעות ניסיון להבין כיצד זיכרון פועל – כשהוא לוקח מדדים מתחום אחר, בכדי לזכור התפתחות אנושית.

המדדים של גרגר אורז, וקליפת שעועית מראים שוב ושוב, את חוסר היכולת של המשורר להבין את ילדותו, את הילדות של ילדיו, את הדרך בה זוגתו מבינה את הילדות שלה, את גדילת ילדיה. הוא מנסה בצורה בלתי אפשרית, אגדית, פנטסטית להניח מונחים של גדילה. גרגר אורז, שוב מראה לנו שזה זמן מיתי, שיכול להיות גם פרה מודרני, אך גם יכול להיות מובן כאגדה, בכל הזמנים. הגדילה לא יכולה להיות מונחת בתוך משקל של קילוגרם, אלא דווקא במונח שבתוכו נקף הזמן, שכל המונחים הרפואיים הופכים לסוג של מטפורה מצחיקה. הצחוק כמובן מסתיר את האימה: "איך אני אמור לטפל בדבר כזה קטן, כמו גרגר אורז," הצחוק גם מסתיר את הפליאה : "איך את, בת זוגתי, יכולה לטפל בגרגר של אורז.".

המשורר, המוזה והקוראים – התינוקות של מעשה הכתיבה

 

"והתינוקות מנסים להעיר אהובתי בלילות

לוחשים לה מילים בשפות ששכחה

מלטפים לה דפנות של בטן

מושכים חבלי טבור

מכים על קירות שלייה

על מחילות רחם."

כעת עולה סוג של תחרות בין המשורר לבין התינוקות שלו, סוג של קינאה קטנה. התינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות. היא לא אהובתם. היא אהובתו של המשורר. עכשיו, הרי תמיד כשנולדים תינוקות, הם מתעוררים בלילה לקבל את חלב אימם. אך כאן יש ניסיון של תינוקות, להעיר את אהובתו, המשורר ער ברגע זה. הוא משתתף בהבנה שהם חוזרים לשפות ששכחה. שוב אנו חוזרים לקריאה שזהו אינו רק שיר על מבט של גדילה, אלא גם שיר על כתיבה, ששירה לוקחת אותנו לשפות ששכחנו. בהתחלה הם מלטפים לה את דפנות הבטן, שוב בהקשר שניתן ברגעים הראשונים של הולדה, לחזור בחזרה לתוך הרחם, מעין הבנה שבנקודות הלימנליות האלו הגבולות עדיין לא נקבעו. התינוקות מושכים חבלי טבור, מכיר על קירות השלייה ומחילות הרחם. זה גם מאוד מיני, אבל זה גם ספרותי, וגם סוג של תחרות שנוצרת על תשומת הלב של אהובת המשורר. אם ביום הם ישנים, בלילה הם מתעוררים ועומדים בינו לבינה. אם בבית הקודם ראינו את הפעלים הרבים של בת זוגתו של המשורר. כאן התינוקות הם הפועלים: מנסים להעיר, לוחשים, מכים, מלטפים ומושכים. הם הופכים פעילים כמוה, ושימו לב, שהמשורר נותר ללא פעלים, אלא רק סוג של דובר שתפקידו לדווח, אם כי אני מצליחים דרך המבטים הללו, לכתוב את הביוגרפיה האישית שלו, למרות הפאסיביות. האהובה של המשורר ישנה ונדמה שכל הדרכים של התינוקות לא מצליחים להעיר אותה, וגם המשורר שמביט בתהליך לא עושה דבר. התינוקות הופכים לסוג של ציידי תשומת לב, בלילה, כמו חתולים הם זזים ומחפשים את האם הגדולה, שהשינה שלה, חזקה מהחיים שלה. התנומה שהיא סוג של מוות, משאירה את הגוף פתוח להכנס ולצאת מתוך הרחם, אך הנפש קבורה בשינה. התינוקות יכולים לנוע, אך היא לא וגם המשורר לא באמת נע. הוא מביט בדרך בה הם זזים על הגוף שלה, וכמעט אפשר לראות את התחרות, הקינאה על תשומת הלב. כי גם הוא פאסיבי, גם הוא ישן, גם הוא שם, אבל עליו הם לא מטפסים, ולא נותנים לו שפות ששכח. וכאן כל הקריאה המטא פואטית, מטא-ספרותית, הופכת לאיזה מחשבה שהקוראים, שהם התינוקות שנולדים ממעשה היצירה, יכולים להכנס לרחם מעשה האהבה של המשורר עם המוזה, אך המשורר עצמו נותר קפוא להביט בכך.

"והיא אינה מתעוררת

גרגר ארז תופח בבטנה והיא

מאריכה שנתה

אומרת ללבה

עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות

עתה לישון, לישון."

בת הזוג של המשורר, לא מתעוררת. היא בסוג של מת-חי. היא ישנה כמו מתה, אבל בתוך בטנה גרגר אורז תופח. היא לא מפחדת להאריך בשנתה, למרות הניסיונות של התינוקות להעיר אותה. היא אומרת ללבה, ולא למשורר, שגם ככה היא עוד תאריך ימים להתעורר אחריהם בלילות, ועכשיו היא צריכה לישון. מעניין שהפעולות של בת הזוג, מכוונת כלפי התינוקות ועצמה, ולא כלפי המשורר. היא אומרת ללבה, ולא אומרת למשורר. המשורר שהוא ער, אבל אין לו גרגר אורז שתופח בתוך ביטנו, הוא לא מאריך בשנתו, כי הוא נשאר ער לדווח עלינו, הוא מביט בה, כסוג של אישה שתפסה את הנצח. היא יודעת שתאריך שנים, בכדי להתעורר אחרי יצור הלילה, ועכשיו היא אומרת לעצמה, ואולי להם, ואולי למשורר, "עתה לישון, לישון". אך גם כשהיא רוצה לישון, היא פועלת, אל מול הפאסיביות של המשורר: אינה מתעורר, תופח בבטנה, מאריכה, אומרת, מתעוררת אחריהם. כל הפעלים האלו מראים לנו את הדרך בה היא גדלה, ואת הדרך בה המשורר נותר פאסיבי, ללא פעלים, ואולי עם פחד, כיצד היא נותנת לתינוקות, שהם סוג של יצורי הלילה לפעול, בזמן שהיא ישנה, האם יכול לקרות להם משהו, כי היא ישנה. והיא בעלת תפיסת זמן לטווח ארוך, אומרת לו, שהכול בסדר, הם ישרדו את הלילה. ואולי המשורר נותר כלוא בפחד הזה אל מול הלילה. במובן המטא פואטי, זה כמובן מעין זה גם מעין השלמה, שלא צריך להיות טוטאלי בכתיבה, צריך להביט למרחק על היצירה, לתת לה זמן לגדול.

"ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה

להצמיד אוזן לתחתיות בטנה

לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון שלה."

האישה של המשורר שמשולה למלאכת הכתיבה מבקשת לישון, בכדי להוליד. למות בכדי לחיות, שהרי שינה היא סוג של מוות קטן. אין מדע שהוא יותר מודע לעצמו, ממדע השירה. המשורר מתעורר בכדי לראות את כל הדרמה, ומספר לנו שהוא היה ער בכל המעשה של הכתיבה:

"והתינוקות ישנים בימים, ובלילות הם ערים בבטנה…

[…]

…והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי…

[…]

…והיא אינה מתעוררת"

כל הדרמה מתגלה בפנינו, כזאת שנכתבת מתוך המשורר הער, שרואה את התינוקות שישנים בלילות ובלילות רואה את התינוקות ערים בבטנה. התינוקות מנסים להעיר אותה. אבל היא לא מתעוררת, ומבקשת לישון. רק כך הם יגדלו, והוא לא ניגש או כן ניגש אליהם, אל השירים הנולדים בביטנה. המשורר מצמיד אוזן לתחתיות הבטן, ומנסה לשמוע את הילדים, שהם רחוקים אך קרובים. הם נמצאים בתוך ביטנה. הם מנסה לזהות לב, ועוד לב. לא תמיד ידוע היכן הלב של השירים. ובבדיקה שלו החוצה, לתוך ביטנה של בת זוגתו, של המוזה, הוא גם בודק כיצד הוא ליבו מתרחב בהיריון שלה. כלומר כיצד הוא גם הופך לילד, כיצד הוא גם הופך לשיר. באופן די מוזר היציאה החוצה להביט בבת זוגתו, היא גם כניסה פנימה שלו, להפוך אותו לסוג של ילד, דרך המבט בהיריון.

בואו נעשה סדר לפרשנויות שיש לנו לגבי הסוף של השיר:

  • היריון – המשורר מתעורר, נכנס לתוך מודעות עצמית, ומנסה להשתמש בכלים שלמד מבת זוגתו. מנסה ללמוד על הילדים, איפה נמצא ליבם, ובתוך כך, הוא מרגיש התרחבות בליבו, עם ההיריון שלה.
  • כתיבה – אם ממשילים את בת הזוג של המשורר למוזה. אפשר לזהות, כיצד הוא מתעורר בלילה, באפילה, כמו ילד שנמצא בתוך רחם, הכתיבה מחפשת לב, הכתיבה היא מעשה דיאלוגי, והמילים מתרחבות, בתוך המודעות לאחר, שנמצא בהולדה, אולי דרך קריאה [לזהות לב], אולי דרך המבט בבת הזוג, במוזה, וההתרחבות שלה, להוליד ילדים, המבט בשירים, הלב של המשורר מתרחב.
  • יחסי מגדר – האישה היא בעלת הידע בשיר הזה, הבן זוג הוא זה ש: מנסה, שמזהה, מתרחב, אבל רק לפעמים. בת הזוג היא בעלת כל המקצועות, והוא רק בלילה אחד או שנים, נכנס לפעולה עם הפעלים שלמד ממנה, וגם בצמצום, שימו לב בתחילת השיר כמה ידע יש לבת הזוג, ושימו לב בסופו כמה ידע יש למשורר, הוא יכול לזהות, לנסות, ובזכות הפעולה הפשוטה הזאת ליבו מתרחב.

שתי השורות האחרונות, של השיר מגלות לנו את תהליך הזיהוי שמתרחש בתודעת המשורר, ומעמידים אותנו אל מול הפרמיס שלו. המשורר מזהה לב של ילד-שיר אחד, ומזהה עוד לב של ילד-שיר אחר, וגם מזהה את ליבו מתרחב עם ההיריון שלה.

"לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון שלה."

כל המטרה של המשורר, הוא ללמוד מלאכות מהאישה, וגם אם הוא לא מצליח ללמוד את כל המלאכות שהיא יודעת, עדיין נשארת בידו, המלאכה הבסיסית של זיהוי לב, ובתוך כך מתוך המבט בה, הוא מקבל מבט בליבו, הוא למד כיצד נראו ליבו, כילד, כמבוגר, כבן זוג, באפילה. לא בכדי התהליך נעשה בחשיכה, בלילה, כי אנחנו לא מכירים את ליבנו ברוב הזמן, אבל הלב, מזוהה ומתרחב, מתוך זוגיות, מתוך כתיבה, מתוך מבט בבת הזוג.

להפיל חומות ספרותיות

14671301_1558221107525089_7313022298351560782_n
קראתי משירי בפסטיבל ID בברלין. בתמונה: ד"ר אלעד לפידות, אולגה גריסבינה, אני וסטיב סבלה. 21.10.16

הנה קצת עידכונים מעולם היצירה השמואלופי שלי,

קודם כל תודה לד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר (מפקח-מרכז) ספרות במשרד החינוך, על המאמר המעניין והמחכים שכתב על השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" [הוצאת נהר ספרים, 2007).

לאחרונה אני מסתגר בכתיבה ומנסה לסיים את הרומאן הראשון שלי ועוד כמה פרוייקטים ספרותיים. לפני מספר ימים הופעתי בפסטיבל ID בברלין. והקראתי כמה שירים והרציתי על מדוע אנו חייבים להפיל את החומות בין ישראל והדיאספורה הספרותית שלה [מאמר שאתם כבר מכירים ופירסמתי בזמנו בגירסאות שונות, הן ב"הארץ", "העוקץ" וגם תורגם לאנגלית וערבית].

הנה עוד תמונה מקסימה מהאירוע:

14642414_1558221807525019_671121482354378936_n

השבוע יש לי עוד שני אירועים בברלין, האחד אירוע ספרותי [25.10] עם הסופר נורברט קרון והשני [28.10] חאפלה פואטית שאני עורך ביחד עם ברק מויאל ואבי בוחבוט.

פירסמתי מאמר על ספר השירה החדש של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי הסוהר", ב"עיתון 77" ובקרוב הוא יעלה במדור "באסטה" של אתר העוקץ וגם אתן לינק בבלוג שלי. בנוסף, כתבתי מאמר לספר אמן של רותם מקרית גת, שאני מאוד ממליץ להתחבר ליצירה שלו ולעקוב אחר שלל התערוכות והפירסומים של יצירותיו.

התראיינתי לעיתון "הניו יורק טיימס" בכתבת דיוקן שרת התרבות מירי רגב.

סיפור קצר שלי "הנהר השחור" [מתוך "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – כאן וכאן] תורגם לאנגלית ופורסם בכתב העת בומביי ריוויו. מצחיק לגלות שהוא הונח תחת הקטגוריה של גרמניה ולא של ישראל. וסיפור קצר נוסף "לבן זונה" [גם הוא מ"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים"] יתפרסם בקרוב באנגלית בכתב עת בניו יורק. בנוסף, קטע ראשון מתוך הרומאן החדש עומד להתפרסם באסופה וארחיב עליה בזמן הקרוב.

ספר השירה השישי שלי הולך וקורם עור וגידים.

פניה עוז זלצברגר כותבת על כתב העת "מכאן ואילך", "במאמרה "קינדערלאך, אפשר גם וגם":

"האמנם כה גדול ונפלא כוחה של הלשון, ובעיקר הלשון העברית, עד שהיא מסוגלת להחריב את המדינה? אם כה גדול הוא, הרי יש כאן כמעט סיבה לחגיגה (חמצמצה קצת, כמקובל) לאוהבי לשון ולאוהבי העברית. נו באמת: לא העברית הדיאספורית תחריב, חלילה, את מדינת ישראל, ואף לא הגולים העברים החדשים. נהפוך הוא. התרבות הישראלית זקוקה לנמלטיה הפוליטיים-ספרותיים. והיא גם הרוויחה אותם ביושר…"

תודה על המעקב, ומאחל שנה חדשה ופורייה.

נ.ב. ערכתי קצת את כל הדעות, ומאמרים שכתבתי מברלין בטור ב"הארץ" – "ישראלי בברלין" לתוך פי די אף, שתוכלו להוריד ולקרוא.

שירה יכולה: ההבטחה שבגרילה תרבות | מאמר אורח של עמיר עקיבא סגל

מדליק משואה בשם גרילה תרבות בטקס משואות אלטרנטיבי אל מול הכנסת, צילום: יש גבול, 19-4-2010
מדליק משואה בשם גרילה תרבות בטקס משואות אלטרנטיבי אל מול הכנסת, צילום: יש גבול, 19-4-2010

מאמר חדש של עמיר עקיבא סגל שעומד להתפרסם בקרוב ב"עיתון 77" ממלא אותי גאווה על עשור של עשייה וגם מעלה שאלות חשובות לגבי אותה עשייה. יש לי המון מה להגיד. אך בעיקר אני מברך על מי שאוסף את כל הפעולות וחוקר בכך. תודה לעמיר ול"עיתוןמ77" על מתן הפרסום המוקדם בבלוג.

שירה יכולה – ההבטחה שבגרילה תרבות

 

בנובמבר 2007 התקיים אירוע הקראת השירה הראשון של קבוצת 'גרילה תרבות'. מלצריות בית הקפה "קופי טו גו", שעמד בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב החלו במאבק נגד הנהלת בית הקפה שכלל התאגדות מלצריות בית הקפה דרך 'כוח לעובדים' ודרישה לקבלת תנאי העסקה הוגנים. הנהלת בית הקפה סירבה לתנאים והעובדות פתחו בשביתה – שגררה ניסיונות פיטורים של חלק מהעובדות. המהלך – שהיה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, הסתיים בהצלחה ובקבלת מרבית דרישות המלצריות.

קשה לחשוב על הרבה מקומות סטריאוטיפיים יותר לקיום אירוע שירה מאשר בית קפה באוניברסיטת תל אביב, אך אותו אירוע בסוף שנת 2007 היה פתיחה לשישה-עשר אירועי הקראת שירה שהאחרון בהם התרחש במרץ 2011 בשדרות ומטרתו הייתה הבעת תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנה כהתנגדות לגירוש ילדי העובדים הזרים, התנגדות לפינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו-דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטין בירוחם, מחאה נגד ההתיישבות היהודית בשייח'-ג'ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. במהלך מחאת קיץ 2011 פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים במהלך מחאת אוהלים. ובשנות פעילותה הוציאה לאור כמה אסופות שירה  – שהאחרונה בהן היא "שירת האוהלים" בעקבות מחאת קיץ 2011.

אירועי המחאה של גרילה תרבות היו מיוחסים בעיקר אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ממחאה פוליטית נגד גדר ההפרדה והמשך באבקי עובדים ותנאים סוציאליים. גם כשמשוררים שהזדהו כאנשי ימין השתתפו באירועים היו אלו האירועים "החברתיים" שארגנו חברי הקבוצה. אבל טעות תהיה להתייחס אל 'גרילה תרבות' רק כאל עוד גורם פוליטי שמאלי או קבוצת משוררי שמאל. 'גרילה תרבות' הייתה ניסיון לשינוי עומק בחברה הישראלית – בעולם השירה אך גם בעולם הפוליטי. במובן זה, גם פעולות הקבוצה שהיו מתונות או במסגרת הקונצנזוס הרחב  היו חלק מתפיסת עולם רדיקלית למדי. מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה, אמר בראיון לתכנית 'שירת מחאה שהנחיתי יחד עם שלומי בן-עטר באוגוסט 2010: "אנחנו מביאים את השירים כהתנגדות למציאות שקורת בשטח. אנחנו מוציאים את השירה מהמקומות השבעים והבטוחים שלה בין משכנות שאננים לבית ביאליק ובודקים מה קורה לשירה כשהיא הופכת לאירוע של סולידריות עם מאבקים חברתיים."

צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אירועי גרילה תרבות ספורים בלבד תוכננו להתקיים לאחר מחאת קיץ 2011, אך אפילו התכניות היו ספורות, התקיימו אירועים בודדים בלבד, מעטים הגיעו אליהם ונעדר מהם הברק, ההד התקשורתי והעניין שקדם למחאה. כמה אירועים שתוכננו אף בוטלו. כך שלמעשה לאחר קיץ 2011 'גרילה תרבות' במתכונת בו הוקמה חדלה להתקיים. לכן, למרות שהקבוצה לא פורקה רשמית, ולכאורה עדין קיימת, למעשה אפשר לדבר עליה בזמן עבר.

למעשה הפכה גרילה תרבות להוצאת ספרים שהוציאה לאור את ספרה של עדי קיסר "שחור על גבי שחור". אך אי אפשר ליצור קשר חד-חד ערכי בין הקבוצה להוצאה. הן משום שלא כל חברי הקבוצה המקורית (והגמישה למדי) קשורים להוצאה, והן משום שחברי הקבוצה המקורית של גרילה תרבות הקימו עוד הוצאות ספרים מאז למשל 'מעין' או 'רעב'.

'גרילה תרבות' התנהלה אחרת מגורמים אחרים בעולם השירה. ללא יד מכוונת ברורה, ללא עורך שיבחר מה ייכנס לאירועים ומה לא ייכנס. חלק ממשתתפי האירועים הו ידועים מראש, אך לא נבחרו – אלא הצהירו כי יבואו. חלק מהמשתתפים הצטרפו, לעיתים בצורה ספונטנית לגמרי, במהלכם – והקראת השירים הייתה לרוב בלתי מסודרת. ההקראה כללה, באחד האירועים למשל, חיצרור בוובוזלות מול משרדי בנק ישראל. גם ארגון האירועים ניתן לכל מי שבחר לארגן אירועים – ובתוך קבוצה בעלת גבולות גמישים למדי היו שלל מארגנים שארגנו שלל אירועים.

התנהלות זו של גרילה תרבות גררה לא מעט בקורות – טענו נגד חברי הקבוצה שהם מעודדים שירה רדודה, שהם בורחים משירה מעמיקה ושהשירה אצלם היא רק כלי לקידום מדיניות. נכון שלא מעט מהשירים שהוקראו באירועי גרילה תרבות הם שירים רדודים למדי, אבל כלל לא ברור שמדובר בשירים רדודים יותר מבאירועי שירה אחרים שהתקיימו באותו הזמן (וגם לפני ואחרי אותה התקופה) – למעשה בחינת משתתפי אותם אירועים מעלה פנורמה רחבה למדי של משוררים שעדין פעילים וכמה מהם מהבולטים שבמשוררי ההווה. כולל כמה זוכי פרסים נחשבים או שלל כיבודי שירה אחרים. בנוסף, וחשוב יותר, באסופות השירה שיצאו תחת גרילה תרבות אפשר לראות לא מעט שירים נאים ואף מרשימים.

בין אסופות גרילה תרבות אפשר למנות את אסופה "גרילה תרבות" שיצאה בשנת 2010 במקביל לאחד מגיליונות כתב העת "דקה", את אסופת השירים "לצאת!" שיצאה ממש בימיו הראשונים של מבצע "עמוד ענן", את אסופת "שירה מפרקת חומה" שיצאה במקביל לגיליון 6 של כתב העת "מעין" ואת "שירת האוהלים" – אסופת שירה שיצאה במקביל למחאת האוהלים בקיץ 2011 בכריכה רכה תוך כדי המחאה, ובכריכה קשה מעט אחריה ובתוספת כמה שירים נוספים.

מה הייתה השפעתה הציבורית של 'גרילה תרבות'? כלומר, האם פעילות הקבוצה הביאה לשינוי פוליטי או חברתי? כמה מחברי הקבוצה טענו כי פעילות הקבוצה הביאה לשינויים כמו למשל העובדה כי אחרי הפגנה לטובת מלצריות 'קופי טו גו' התקבלו מרבית דרישות המלצריות, וכי אחרי ההפגנה מול מפעל אקרשטיין בירוחם פוטר מנהל המפעל.

עם זאת, בהחלט ייתכן כי מה שמתייחסים אליו כאל "השפעה" הוא תואם מקרי בין אירועים שהתקיימו בזמן סמוך, וכן גם אם הפגנות 'גרילה תרבות' סייעו להעלות נושאים למודעות תקשורתית – הרי שלא היו מקרים בהם הקבוצה היא שיזמה מאבק ציבורי. בנוסף, מידת החשיפה התקשורתית והציבורית שלה זכתה פעילות 'גרילה תרבות' הייתה מוגבלת למדי במובן שגם פעילים חברתיים ופוליטיים לא תמיד הכירו (או מכירים) את הקבוצה ופעילותה.

אך האמת שלשאול כיצד השפיעה פעילות 'גרילה תרבות' באירוע מסוים יהיה לשאול את השאלה הלא נכונה. 'גרילה תרבות' לא היתה מפלגה או תנועה פוליטית המכוונת אל שינוי מוגדר, אלא הייתה קבוצה שמטרתה לקדם שינוי כולל בחברה הישראלית. ממש כפי שביקשו אנשי מחאת קיץ 2011. מובן זה אפשר לראות בקבוצת גרילה תרבות אחד הגורמים שהכינו את השטח לקראת אותה מחאה משמעותית. משמעותית אך גם נדונה לכישלון – ולו בשל העובדה שצפיות השינוי החברתי היו כל כך עמוקות שבלתי אפשרי היה להגשימן במלואן.

בעולם השירה לגרילה תרבות היתה השפעה ברורה יותר. אחרי שנים בהן שירה פוליטית קבלה מעט מאד מקום, ושירה חברתית עוד פחות, פעילות 'גרילה תרבות' קידמה את האופן בו נתפשת השירה הפוליטית והחברתית. הן בבמה שהעניקה הקבוצה במיוחד לשירה זו, הן בכך שעודדה משוררים לכתוב שירים כאלו או להציג את שיריהם הפוליטיים והן באסופות שיצאו לאור והציגו שירים פוליטיים, מחאתיים, חברתיים כך שאפשרו לשירים אלו להיכנס אל "ארון השירה העברי". קבוצת 'גרילה תרבות' בהיותה בעלת גבולות גמישים כללה באירועים שונים את מרבית המשוררים הפעילים היום. כך שאפשר לראות בקבוצה זו, וברעיון שהניע אותה לכל הפחות כבמה חשובה לצמיחתם של לא מעט ממשוררי הדור הזה. אפשר לראות בהשראת קבוצת 'גרילה תרבות' לפחות חלק מצמיחתם של משוררים שלא היו חלק מהקבוצה  כך למשל חברי קבוצת ערספואטיקה (שגם קיבלו תמיכה משמעותית לפחות מחלק מאנשי 'גרילה תרבות') או קבוצת 'מאבק המשוררים' שחבריה הפכו את העיסוק במשוררים ושירה לתביעות מגזריות של "המשוררים".

מדוע דעכה פעילות 'גרילה תרבות' לאחר מחאת קיץ 2011? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי 'גרילה תרבות' הייתה חלק מהגל החברתי בישראל שקם למחאה זו וגם הביא אותה – כייחול חברתי למחאה חברתית, ליציאה לרחובות ובעיקר להעצמה אזרחית רחבה. במובן זה 'גרילה תרבות' לא הייתה לבד והתקיימה במקביל אל מחאות חברתיות וגורמים פוליטיים נוספים. מחאת קיץ 2011 הביאה למיצוי של המחאות הללו ביציאתם של מיליון ישראלים לרחובות והקמת המוני אוהלים ברחבי הארץ. בין אם הצליחה המחאה או לא, היא הייתה הפרצות של רגשות, דרישות וצרכים שקשה לשחזר. וכזו שמוצתה לאחר מחאת קיץ 2011. בעיקר, דעיכת השאיפה למחאה שנבעה בין השאר מהאכזבה הגדולה מכך שתוצאות מחאת קיץ 2011 לא היו אותה מהפכת צדק חברתי מעורפל וכוללני, אשר למעשה לא יכולה להתגשם אלא בחלומותיהם של כמה מרקסיסטים או נאיבים.

הסיבה השנייה היא אופייה של הקבוצה ושל חבריה שהחלו כמשוררים צעירים ולא מוכרים שזקוקים לבמה חדשה לשירה ולאחר שנים בודדות רבים מהם הפכו למשוררים בולטים  ובעלי נוכחות בעיתונות, בתקשורת בכלל ובעולם השירה והספרות. הם התבגרו – וקבוצה כ'גרילה תרבות' יש בה מן המחאה הצעירה שמבוגרים יכולים, לרוב, רק להצטרף אליה ולא להיות יוזמיה.

בסיפור של 'גרילה תרבות' יש מן התקווה, ההצלחה והייאוש. התקווה שבהקמת קבוצה שתאתגר את המציאות, ההצלחה שבהקמת דור חדש של משוררים והשפעה על עולם השירה, והייאוש מכישלון המחאה ואפילו מכך שכלל לא ברור אם הייתה לקבוצה זו השפעה ממשית על סדר היום הציבורי בישראל. ייאוש זה מקבל משנת תוקף כשרואים את מי שנחשבים כממשיכי דרכה של קבוצה זו ואת הבחירה של משוררי המחאה, של המשוררים הפוליטיים בעמדה שאינה אלא עמדת שוליים שלא יכולה וכבר לא מתיימרת לשנות מציאות – אלא רק לעמוד כליצן חצר מול עולם שכבר אין למשוררים כל שאיפה להשפיע עליו.

Guerilla Culture in Wall Of Seperation – Aharon Shabtai, Raji Bathish, Almog Behar, Noam Partom from culture guerrilla on Vimeo.

 

למה אני כבר לא כותב שירה פוליטית או איך ויתרתי הפסדתי למפלצת החלולה והנבובה

 תמונת השער: אליסה, מתוך הסדרה הוורודה, גרפיטי; ניצן מינץ עם Signor Gi
תמונת השער: אליסה, מתוך הסדרה הוורודה, גרפיטי; ניצן מינץ עם Signor Gi

הדברים התפרסמו לראשונה בעריכה שונה בעיתון "77" המוקדש לשירה ופוליטיקה, גיליון מיוחד; עורך אורח: אסף מידני. גליון 379-380  כסלו-טבת תשע"ה דצמבר 2014-ינואר 2015  

חשוב לי לומר שלא, לא הפסקתי להאמין בפוליטי. אבל אחרי עשור, הדרך למימוש הזכויות – הפוליטיות, החברתיות, האתניות – נדמית רחוקה מתמיד. אני לא רואה את עצמי הופך לאבק תחת הגושים הפוליטיים. הם גדולים ממני והם זורמים עם או בלי ביקורת שלי ושל אחרים על מעשיהם הנבובים והחלולים.

אני לא בא לגרוע מחשיבות המאמץ שבכתיבה פוליטית וחברתית הנכתבת היום בישראל/ פלסטין. ואני מודע לפריוולגיוּת שבעמדה שלי. אבל הגעתי אל שלב שבו אדם מביט אל הסוף כדי להגיע להתחלה. יש מצב שבו יוצר מבין שחייו קצרים ואי-אפשר לשרות עד אינסוף בתוך המתח, התסכול והמלחמה. מגיע זמן שבו צריך אדם להיכנס לד' אמותיו, אל ההנאות הקטנות של חייו: אהבה, ילדים, ויצירה.

 

לעמוד מול המפלצת

כשכתבתי שירה פוליטית, מצאתי את עצמי מקבל לא פעם את הנחות היסוד (האפיסטמולוגיות) של המפלצת שמולה התמודדתי. כי אין דרך לכתוב נגד המפלצת הזאת בלי למקד בה את המבט. והמבט שחוזר ממנה הוא מצמית. אתה צריך להיות בתוך ההגדרות שלה, בתוך מערכת ההפעלה שלה, כדי לנסות לפרק אותה לגורמיה הממאירים. להפוך את הלא אנושי לאנושי. אין בכוונתי לעצור כותבים וכותבות חדשים מלהיכנס לקרבי הלוויתן ולפרקם לגורמים. אני מעודד זאת ושמחתי מאוד לתת במה לאסופות של 'ערס פואטיקה' בהוצאת גרילה תרבות, אף שכבר חדלתי לכתוב שירה. 'גרילה תרבות' עם דם חדש בעורקיה ממשיכה לסייע בכתיבה החברתית, והרומן החדש של אייל בן משה יראה בה אור בשנה הקרובה (באמצעות פרויקט גיוס המונים מוצלח). גם ספרה של המשוררת עדי קיסר נדפס במהדורה שנייה. העובדה ש'ערס פואטיקה' קיבלו את הבמה הראשונה מידי הוצאת 'גרילה תרבות' היא הוכחה נוספת לנחיצות של תרבות פוליטית, חברתית ומזרחית בישראל/ פלסטין, והחיבור הזה נוצר כי עבדנו עליו במשך שנים, כמו נחל קטן שחצב קניון גדול. המדור 'באסטה' של שירה שהקמתי באתר החברתי של 'העוקץ' ממשיך גם הוא לפעול, ומפעילי האתר בחרו בעדי קיסר לערוך אותו. גם איגוד המשוררים ממשיך לפעול, כך שבמות שהקמתי וכאלה שהייתי שותף לחזונן, ממשיכות לחצוב דרך ולקום כדי לשנות את פני השירה/החברה בישראל.

עזבתי את עולם השירה הפוליטית משום שמצאתי בכתיבת סיפורים קצרים את היכולת לחבר בין האישי לפוליטי. חיבור שבשירה הפוליטית הייתי אבוד בקשר אליו. לא הצלחתי להכניס חלק נכבד מהחיים שלי לתוכו; למשל, חשוב היה לי להכניס לכתיבתי גם שאלות של זוגיות ולא להשאירן בחוץ. (אני מודע לכך שזוהי תופעה אישית ולא כללית, והיא מאפיינת את כתיבתי). כאמור, כרגע אני מתמקד בכתיבת סיפורים קצרים לספרי השני.

ספרו של מתי שמואלוף מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים ראה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014)

 

*

שוברת לקמילה

 

המלאך גבריאל, צדקת

אני מוכן למות בסמים

אני לא מוכן למות ללא אשה

אני מבקש עוד רגע אחד של נס עם הבן

שלא נולד בחסד, עוד משחק עם הבת

שלא נשמה אפילו נשימה אחת של תקווה ואלוהים

לא מקשיב. ואבא המת שלי מתחנן על חיי השירה

שהפסיקה לנשום מחבואי אייפונים

אבל חטאתי ונאפתי וגזלתי ועוונותי

גדולים ובאש הגיהנום אני כותב עוד בחיי

זועה שוברת לקמילה בבור שנפער מתחתיי

אין נאצים ופשיסטים רק אותיות

מענישות לכלותי

בלחסן ואני בחושך

 

(התפרסם לראשונה בכתב העת "מיטען")

בוטלג שמואלופי
בוטלג שמואלופי

 

 

 

 

עירומה עם מגבת על ראשך

שירי פרידה בברלין כפי שהופיעו בעיתון 77. אפשר לרכוש את הספר ב-7 שקל בלבד באתר של בוקסילה. זהו ספר שירה האחרון שלי ואחריו לא יהיו עוד