אין גאולה בתל-אביב


  • סמן האטלס | שחר סריג | הוצאת סיטרא אחרא | נובמבר, 2010 |
  • הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים | אבישי סיון | הוצאת סיטרא אחרא | עריכה: שחר גולן סריג, דצמבר 2010 |

שחר סריג הוציא את ספרו "סמן האטלס בנובמבר 2010, ומיד אחר כך הביא לפרסום אבישי סיוון כשערך את ספרו "הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים". הנה ביקורת משותפת על הספרים.

 גם אני קראתי את הדברים של אבישי סיוון ב"אוצרות דרום" ונדהמתי, כי מזמן לא פגשתי בפרוזה כל כך קצבית ועוקבת בביט אחר ביט אחר זרימת התודעה של המספר. מצאתי לנכון לקרוא בספרים ולחפש נקודות משיקות, גם בגלל שהם יצאו באותה הוצאה וגם בגלל הדמיון שחשתי כשקראתי בהם. שחר לא במקרה ערך את ספרו של אבישי באותה הוצאה שבה פורסם ספרו. אך בספרים יש גם כיוונים שונים, אבישי מגיע מהקולנוע, שחר מהציור. אבישי בונה סיפור עם הצלחה בסופו, סרטו "המשוטט" הגיע לפסטיבל קאן ואילו אצל שחר הסיפור מינורי יותר ומנסה לשחזר סיפור אהבה שהתרסק, כדי להיפרד מהמתים.

שני הספרים מתרחשים בדרום תל אביב ושולחים זרועות לעולמות נוספים. שני הספרים לא במקרה ב"סיטרא אחרא". זאת ההוצאה של המשוררת אביה בן דויד, הידועה בכתיבה הגותית הרומנטית האפילה שלה. שני הספרים הללו, הולכים דווקא בכיוון הפוך למודוס אופרנדי של הכתיבה הפואטית של בן דויד (Modus operandi – מונח לטיני שמשמעותו שיטת פעולה).

הגירה ללא הגירה

הספרים של השניים נחמצים לתוך מרחב עירוני של דיכוי. אבל אין כאן הפנייה לכיוון של מסמן פוליטי בהיר. האכזבה של גיבוריהם נמהלת בתוך ייאוש, בדרך של בילבול, ביחסים בלתי-אנושיים, באכזריות. המצפן המוסרי נשאר לא פעם בידי הקוראים/ות שאמורים למצוא את דרכם בתוך המבוך של המאה העשרים ואחת.

לא במקרה בשני הספרים אין שמות משפחה לרוב הדמויות. המשפחה לא נמצאת. נכון אפשר להסיק מהיכן ולרי מגיע בספרו של סריג וגיבורו של סיוון מדבר על האוזבקיות שלו, אך בשני הספרים אין ריאליזם שנבנה על ביוגרפיה ברורה ועקבית. זהו דור שהופשט ממנו המסמן הביוגרפי. הדור השני שנולד בשנות החמישים והשישים הביט בדור הראשון שנולד בשנות הארבעים והשלושים (המבנה הדורי מתמקם אל מול הקמת המדינה במלחמת 48) ועוד חי בעולם שלשם המשפחה היה משמעות. בדור השלישי שנולד בשנות השבעים והשמונים למאה עשרים התרחק מהתכוננות בתוך שושלות משפחתיות רחבות היקף (שנעו הרבה אל תוך העבר). הדור השלישי ניתן מעברו, גם בשל השואה באירופה וגם בשל המחק הלאומי של הציונות התכוננה תודעה של אדם חדש, שנולד לעם חדש. אותו אדם חסר את את הקליפות הביוגרפיות, השושלות המשפחתיות. סיבה נוספת להתכוננות הסובייקט מחוץ לעבר המשפחתי היא גם דחייה של הז'אנר הריאליסטי והתמקמקות בתוך ז'אנר פואטי, שנע סביב הווה, כאותו ערך של תנועת הביט. ובו בזמן זהו גם תוצאה של הגלובליזציה שמחפש לחבר את האונבירסלי בתמות ובשפה הדומה תוך כדי השלת הפרטיקולארי, הייחודי, כמו אותו מסמן יהודי גלותי. אמנם בספר של סיוון יש יותר אמירות משפחתיות, אך איננו מתמקמים בקלות להבין את תהליכי ההגירה לישראל והשפעתם על המבנה המשפחתי והבניית האני בתוכם. התוצאה היא שמהגרים חיים בתוך מדינת הגירה, ללא הבנת תהליכי ההגירה שבתוכם הם התכוננו כסובייקטים. הם אינם יכולים להבין את המבנה הפסיכולוגי-חברתי-גיאו-פוליטי שאל תוכו הם נזרקו. הקשרים בין הזהות לבין תהליכי הזיהוי שלהם מתערפלים והם נשארים בתוך מערכת מסמנים רזה שהם בוראים לעצמם. אך גם זאת שנשענת לגמרי על הווה, יכולה להתכתב באופן לא מודע עם מסגרות חשיבה עתיקות יותר.

מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

הגיבורים בספרים של סיוון וסריג חסרי כסף ולכן הם נמצאים בתנועה. הם במאבק הישרדות בלתי פוסק. הם מציירים את תל אביב כעיר פאנונית – המחולקת לעיר שחורה ועיר לבנה. אבל המאבק נמצא בידי התפוררות והתפרקות ובעשייה אמנותית. גיבורו של סיוון יוצר סרט, בזמן שגופו יוצר אבנים בכליות. סריג יוצר את הביוגרפיה של אניה, חברתו של המספר ושל ולרי. המוות הופך לחיים.

בשני  הספרים הגיבורים משקיעים זמן רב בשיטוט בדרום תל אביב, בין הישענות על מה שנראה כקהילה קטנה, פרודה קטנטנה של חיים, שהיא אבן הנגף בפני הרס טוטאלי של היחיד.  בשני הספרים הגיבורים רוצים למות, כמו הרחוב ההרוס סביבם, החיים לא ממומשים. אבל הם לא הורגים את עצמם בעלילות. המוות מאשר את החיים ולא מבטל אותם.

בסיפורים אין ילדים ולא בכדי, הציר הזמן שקוע בהווה ואין לו עתיד פנטזמתי. בסיפורים יש מחלות, בסיפור של סריג – מחלת מעי ואילו בסיפור של סיון יש כאמור אבני כליות. אבל המחלה לא רק מופיעה במרחב הציבורי, היא חודרת אל הגוף, בצורה ברורה.

שני הגיבורים מנסים נסיעה לחו"ל, אל מחוץ לגבולות הלאומיות, אבל לא מוצאים את עצמם גם ברחוב הגלובלי. כלומר הפוסט לאומיות והגלובליזציה לא מביאים מזור לשיברון שמתחיל ברחוב וממשיך במחלה – בגוף. אצל הגיבור של סריג הנסיעה לחו"ל מתבצעת כשליפה מתוך זכרון חיים עם אִינה שמתה. ואילו אצל אבישי יש סיפור אהבה שנע בין אנגליה לבין ישראל ועושה שימוש במרחב הוירטואלי (סקייפ, ג'ימייל וכד'). אבל סיפור האהבה לא מצליח להתמשש ואין דרך לחזור לנקודת האפס של המנדט הבריטי. אירופה בשני המקרים לא מצילה את היהודי. היהודי טמון בתוך זהותו היהודית ושאלותיה החברתיות הרבות.

בסיפור של סיוון של גאולה בדבר הצלחה אמנותית, אך הגיבור ממשיך בהרס העצמי שלו גם אחרי ההצלחה וזהו רמז מטרים שאין פתרון באמנות לבעיות רוחניות וארציות. ואילו בסיפור של סריג יש פיוס עם המוות של אינה, אך גם זה אינו מביא מזור לפצעי הגיבור.

הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון 77,  גיליון 355-356, תמוז אב, תשע"א,  יולי אוגוסט 2011

עושה חשבון בלי לעשות חשבון: על רומאן אמריקאי מאת יהונתן גפן


על העטיפה: עבודה של אלדד זיו. צילום: רן ארדה. עיצוב עטיפה: אמרי זרטל.

יהונתן גפן היה אחד מגיבורי ילדותי ותחילת כתיבתי. רק עם השנים הבנתי את המגבלות שבכתיבתו: מגבלות האליטה שיושבת בשמאל "הציוני". הספרים אשה יקרה (1999) וחומר טוב (2001) היו משמעותיים בהבנתי את גפן ואת מגבלות הכתיבה שלו. הוא גילה את אמו, וגילה את עצמו בקרב חבורת בוהמה חסרת גבולות ונרקיסיסטית. ההבנות הללו הותירו את שני הספרים הללו בתוך ניסיונותיו של גפן לברוא את עצמו מחדש כיוצר החותר לגלות את ההיסטוריה שבתוכה הוא גדל. נכון, בספר חומר טוב, הוא לא ממש הבין את כל ההיסטוריה החברתית וההקשרים של חבורת הבוהמה הזו; אולי באשמת העורך ואולי משום שגפן לא ביקש לצלוב את עצמו ואת חבריו – למשל אם ננסה לקרוא היכן היו הערבים והמזרחים באותה התקופה שזוהר וחבורתו חגגו בתל אביב (הן כייצוג סימבולי והן כייצוג ממשי). ובכל זאת הספרים היו מרעננים אחרי הרגשת שובע מסוימת שהתקבעה בכתיבתו, במיוחד בספרי השירה האחרונים שלו (למשל: חתול שלאפאחד – הוצאת דביר, 2001; שירים לנטאשה : שירים ראשונים לתינוקות קטנים וגם להורים שלא ישנים, הוצאת דביר 1997) מספרו האחרון, רומן אמריקאי, התאכזבתי.  הרומן מתאר את עלייתו ונפילתו של יקי מיטלמן – צייר ישראלי במשבר, שעוזב את אשתו ועוקר לארצות הברית, מגלה את ארה"ב באמצעות ג'וליה וקטיה, עולה לגדולות ונשבר לרסיסים גם שם.
הנקודה שהפריעה לי במיוחד ובה אתמקד קשורה לעיצוב הגיבור: יקי מיטלמן, מצטייר כשונא שחורים (עיצוב הדמות של פרנקלין רוזוולט כסוחר סמים אלים. או כינויי "הכושון" שהוא מכנה את השחורים למשל בעמוד 255), יהודים (באחד השיחות של יקי עם עדנה הוא אומר לה: "חשבת אולי פעם שמה שאני הכי שונא בעולם זה את המקום הזה, שלרגע אחד לא הרגשת כאן בבית?" עמוד 25) ונשים(יקי – ג'ק מדמה את אמריקה לאישה מיטונימית שמנסה להרוג אותו – "הנה תראה מה אמריקה עושה לי." "מה היא עושה לך?" שאלה דודה חנה.
"היא מנסה להרוג אותי". (עמוד 263).

בכל פעם שהוא נופל, יד כלשהי עוזרת לו לקום בין אם זו זרועה הנעלמה של המדינה, שמיוצגת על ידי הקונסולית שעוזרת לו, הכדורים שעוזרים לו להתגבר על שתיית היתר, או הערבות ששילם עליו איזי (עמוד 256) ועוד. זוהי ספרות של גיבור נרקיסיסיטי אינפנטילי בתהליך בהרס עצמי –  הנחלץ בכל פעם מן הבור –  כסוג של דיון באליטה  האליטה אשר לא באמת יכולה לתאר את החיים בשולים, אלא נוגעת בקצות התודעה שלה – עצמה. בניגוד לספרי בוקובסקי, אשר גיבוריו חווים את חווית התלישות המעמדית וחוסר היכולת של המעמד הנמוך ליצור אפשרויות. גיבורו של גפן אף פעם לא נזרק באמת לרחוב. אלא הוא מקבל "רשת הצלה" מתוקף מעמדו החברתי הגבוה.
ניתן לקרוא את הספר כסוג של ביקורת חברתית של גפן על האליטות והגיבור הפגום שהם מייצרות. שימו לב בהשוואה המתבקשת בין המבט של גפן האבא על הצייר בן האליטות הפגום, לבין הסרט של שירה גפן "מדוזות" (2007) שבמרכזו עומדת גיבורה בת האליטות שההרס הפנימי שלה אינה מוחצן על ידי שתיית אלכוהול. גם הגיבור הפרוזאי של האבא ברומאן אמריקאי וגם הגיבורה הפילמוגרפית של הבת  בסרט "מדוזות" – שניהם כמעט אוטיסטים ולא מצליחים ליצור תקשורת בסיסית עם הסובבים אותם. רק שהמהלכים של יונתן גפן הם הרבה יותר גרוטקסיים ולא מוסברים, במהלך הספר, מת בנו של ג'ק / יקי וגם אביו מתאבד ואין שום תחושה של אובדן אנושי, אלא ההפך, המוות נתפס כמעט כשרירותי – כחלק מהשלכה הנרקסיסטית של הגיבור העצמי ולא כדמויות אמיתיות ו נ פ ר ד ו ת אשר עזבו את העולם בעלילה.

גפן  מותח ביקורת על גיבור ספרו, אך זו נבלעת והופכת לתשוקה והזדהות של המחבר עם הדמות המרכזית.  בשל כך לא רק שאיני מקבל את הביקורת שמשמיע גפן דרך הגיבור המרכזי, אלא אף חושב שהיא מסוכנת. אי הבנת המצב החברתי בישראל ובארה"ב, ההתעלמות מיחסי הכוח בין הצבעים, ממעמד האשה, ומעוד שאלות מפתח יוצרות רומן המתאפיין בנטיות שמרניות. ספר זה  מבקש להצטייר כרומאן ביקורתי ומבקש את הזדהות הקורא – אך בעצם מחזק עמדות קונפורמיסטיות. למשל, המאפיינים הסטריאוטיפיים בדמויות נשים בחייו של מיטלמן: עדנה, שמוצאה אשכנזי, אם ילדיו, עובדת בסטימצקי, שחוזרת בתשובה לאחר שבנה (תום) נהרג בלבנון ובתה גלית עוזבת לגרמניה; ג'וליה, ממוצא אמריקאי ומזרחי (בת לאב מזרחי, מאפיוזי, אלים ודוחה), שמביאה אותו לארה"ב, גומלת אותו מהתמכרויותיו ונוטשת אותו לטובת מערכת יחסים אחרת.; קטיה, דוגמנית ממוצא רוסי, שהופכת לחשפנית וחוזרת לבסוף להיות דוגמנית. הנשים הללו מבטאות את תפיסתו של גפן לגבי הפוליטיקה של הזהויות בישראל. המעבר של גפן מזהות לזהות משקף את סלידתו מהיכולת הנשית להעמיד זהות חזקה ואסרטיבית (כחלק מהדחייה שלו את הפוליטיקה של הזהויות והדיבור הפוליטלקי קורקט).,  גפן גם מבטא התעלמות מההיסטוריה כמעצבת אותן. לא ברור מה עומד מאחורי פעולותיהן ובחירותיהן של הנשים,  והן, למעשה, קריקטורות חברתיות. הקונפליקט היחיד שמזוהה עמן הוא העמידה מול הגבר הדוחה, המתקדם במסלול של הרס עצמי.

אי ההתעמקות ברקע החברתי מעצבת גיבור בעל יצר הרס עצמי, שאינו מודע למקומו הפוליטי. הוא מאדיר את עצמו אך אינו מודע למקומו ביחסי הכוח בחברה שכזו. הוא לכאורה עוקר לארה"ב, אך נותר בישראל – עם אותה שפה עברית שכותבת את הסיפור; עיוורון טריטוריאלי אחד מתחלף במשנהו, ואין באפשרותנו להבין מדוע האלימות מחלחלת לפעולותיו של גיבור העלילה. הזהות האמריקאית הפוגשת בזהות האשכנזית-ישראלית משאירה אותנו חסרי ידע בנוגע לגבר הנרקיסיסטי והאינפנטילי בעל יצר ההרס העצמי. יתרה מכך, אם נאמץ את הדחייה והבורות שמפגין הגיבור כלפי ההיסטוריה הפמיניסטית או השחורה בארה"ב כחלק מהתקה של דיון בחברה בישראל, אנו בעצם נגלה שחזונו ה"חברתי"  של גפן גברי, מצומצם ושמרני.

במסווה של ספר ביקורתי על דמות הגבר הישראלי בארץ ובחו"ל, אנו מקבלים ספר קונפורמיסטי המאשש סטריאוטיפים ומתחמק מהעמקה במבנה החברתי – בישראל וגם בארה"ב. ואולי אמירתו של יגאל שוורץ בגב הספר כי הספר "עושה חשבון מבלי לעשות חשבון" מאפיינת יותר מכל את מגבלות הספר.

הביקורת התפרסמה לראשונה בעיתון 77, גליון 326, דצמבר, 2007, עמוד 8.

החלוצה הפלסטינית

 

התערוכה "כשהבית ריק" של האמנית אשכר אלדן כהן מייצרת יחסי אובייקט-סובייקט פגומים בכמה מערכי פרשנות:

1. הצופה המביט בבתים המוטים, בזוויות החדות, לא יכול שלא לנסות "לסדר"/"לארגן"/"ליישר" את ראשו, אל מול התמונה.

2. התמונה עצמה, כראי תודעת האמנית, מביטה בצופה ומחייבת אותו לחשוב מחדש על הדימויים שבהם הוא מארגן את מושגיו.

3. התערוכה, כחלק מכלכלת הסטטוס המוזיאלית, מחייבת את ערכי התרבות בישראל להיערך מחדש אל מול מקומו של הבית הריק, דווקא בבית האופרה הישראלית שמשעתקת הופעה אחר הופעה את המחשבה האירופוצנטרית וככזו החד תרבותית השואפת לדמוקרטיה אליטיסית.
הבית הריק בקיבוץ (מושבת "החלוצים"), לא יכול להתמלא כל עוד האחֵר הפלסטיני מתרוקן, כחלק מיחסי הכוח אי שיוויונים בין הקיבוצים (שלושה אחוזים מהאוכלוסיה) לבין מיליוני הפלסטינים המדוכאים בתוך ישראל בשטחים הכבושים. החוקר אמנון רז-קרקוצקין כותב על הסוגייה הזו ומסביר כי: "אנו היהודים הם אלה הזקוקים להכרה, והפלסטינים הם הגורם היחיד שיכול להעניק הכרה זו. מול ההסתמכות ההיסטורית של הציונות על הכוחות הקולוניאליים המערביים, עלינו לבקש את זכויותינו מבני הארץ. זה עשוי להישמע מופרך ותמוה כאשר נאמר מצד מי ששותף לקולקטיב הכובש והמדכא, אבל זה הבסיס לחשיבה פוליטית רצינית ואמיתית. היהודים בארץ אינם יכולים להיות מעניקי הזכויות, אלא מבקשי הזכויות. בהחלט לגיטימי וראוי לתבוע זכויות מסוימות, אבל זאת על בסיס ההכרה ההדדית בזכויות הפלסטינים. זה התנאי לנרמולה של ישראל ולשילובה בעולם הערבי שבתוכו היא קיימת."

הבית הריק, הוא גם קול מייצג בשפה המנסה להקיף את כלי התודעה הריקה, של הצופה, של האמן, של האובייקט המוצג, של התערוכה המכילה את האובייקט. הבית הריק משמש גם כריפרור מחאתי  ל"מיכל" התרבותי – בית האופרה – בתוכה נערכת התערוכה, והדימויים הרווחים בישראל. משום שהאופרה אינה באמת קיימת כמוסד תרבותי לרוב שכבות האוכלוסייה. הבית הריק גם מתכתב עם תודעת הגיבורים הנעדרים בנרטיב האמנותי, קרי כל אלו שנפגעו, נפצעו ומתו בדרך לבית הריק, כחלק מכינון הבית הריק וככאלו אשר מתחזקים, מתפעלים ומשמרים את הרעיון הבית הריק על מנת לשמור על הברית בין המיליטריזם, הלאומנות, שובינזם והגזענות.

קו פרשת המים בתערוכה הוא מלחמת 48. מלחמה זו היא רוח הרפאים של המושבה הקולוניאלית שניסתה לבצע ניסיון חדשני המכונה "קיבוץ" שהושתת על אדמות הפלסטינים, או על שלילת הערביות ומקומה בתרבות הישראלית. הבית הריק הופך במהלך דיאליקטי עם השנים, לרגש האשמה שמניע את האמנית וקהילתה כקול מייצג של מחנה שמאלי ליברלי (השמאל "הציוני"). בנוסף, הבית הריק הופך להתרוקנות "הבית" / "האני" / "הקולקטיב" משום יחסי האובייקט-סובייקט הפגומים שמנסים להתאחות – כתהליך של חוסר קשר בין ההורה לילד בתוך הקיבוץ.  תהליך המבט אל האחר הפלסטיני, הוא זה אשר מחריב את המחשבה החד-תרבותית ומחפש להתאחות תוך כדי יצירת הנרטיב הפלסטיני.  אולי, אפשר אף להניח שיחסי האובייקט-סובייקט הפגומים בין ההורה לבין הילד בתוך הקיבוץ מצטרפים לבלמים המקשים על יצירת הקשר עם האחר (המזרחי, הפלסטיני).

המבט של האמנית מתרוקן מיכולת תנועה. הדמות היחידה שמנסה לפתוח את הבית (גם על ידי מבט אל תוך, כחלק ממטפורת הצילום הפמיניסטי וכהתנגדות לפתיחה פיזית של אותה דלת גברית), זו אשה, אשר לא מצליחה לעשות כך. הדלת נשארת סגורה. אולי מרמזת לשינוי שיוכל להיעשות על ידי האישה, כחלק מהפריזמה הפמיניסטית. אולי מנסה לרמז לחוסר היכולת של האישה להכנס לבית, בשל שלטון גברי מיליטריסטי הן פלסטיני והן ציוני. במבט ביוגרפי מורכב נגלה כי אשכר מלהקת את בתה שנולדה באילת וגדלה בהוד השרון לתוך אותה דמות נשית המביטה לתוך הבית הקיבוצי. הבת אשר צולמה בגיל 10 או 11, במהלך ביקור אצל סבא וסבתא שלה מתבוננת לתוך בית שהיה בית הילדים של אמה (אשכר שהתה בבית הילדים בכתה ב' – בגיל 8). באופן אירוני הצריף מכונה בקיבוץ כ"צריף הנוסטלגיה" והוא זה אשר מכיל את ההסטוריה של הקיבוץ, שנדמה כי היא סגורה בפני הדור החדש. אולי מפני הגבריות הלאומית והקשר שלה לדיכוי הנשי. ואולי מפני המרד של אשכר בגבריות שבה גדלה.

האופצייה המזרחית לא מקבלת ניראות בתערוכה. היא מלווה אותה, אולי, כסוג של רוח רפאים נוספת. נאגרת כמעין מגירת צבעים בתחתית כלי האמנית. אותה אופציה שנדחתה, של שילוב במזרח-התיכון, כאותו ניסיון/זיכרון יהודי-ערבי של אלף שנה בהוויה של מדינות האיסלאם. מצד אחד הבית של הקיבוצניק – האידיאליסט המתרוקן מערכיו מושווה, אל מול הבית הפלסטיני הריק. מצד שני הבית של הסבתא חוזר לצילומים כסוג של ניסיון למפות את שלילת הגלות. נדמה כי הבית הפלסטיני נמצא בתהליכי צמיחה – כדימוי הצומח בתוך העבודה הנידונה. הבית המזרחי הנעדר מביט הן בבית הקיבוץ  (ככזה אשר "האני" שלו מתרוקן), אך הוא לא מיוצג בדיאלוג. ההיעדר של הבית המזרחי בתוך הטקסט האמנותי משמש כריפרור פוליטי למציאות בו חלוקת העבודה התרבותית-פוליטית שבה מחנה "השלום" האליטיסטי הנאבק כנגד הכיבוש לא מביט פנימה אל שאלות של צדק חברתי ולשאלות של רב-תרבויות, צבע, גזע ואתניות בתוך ישראל. יתרה מכך, המאבק כנגד הכיבוש ובעד הנרטיב הפלסטיני הוא זה אשר מעניק סטטוס רב יותר בחברה בישראל.

הבית הריק הוא מסמן עם אינספור מסומנים. הוא מסמל את התרוקנות הבית היהודי מכל מושג מוסרי, הומני, רוחני ודמוקרטי בשל שלילת היחס לפלסטיני / הפלסטיני-ישראלי. הבית הריק הוא גם זכרון לטיהור האתני שעבר העם היהודי. ועם זאת הבית הריק מתחיל לצמוח כשהוא מביט מתוך יחסי אובייקט-סובייקט מתחדשים בהזדהות וקבלה של הנרטיב הפלסטיני. יחסים כאלו יבקשו איחוד בין תודעות קונפליקטואליות. מבט שמביט באמנית המנסה להביט בבית הערבי הנטוש. וככזה, המבט שואל מי באמת מתרוקן, וכמה זמן ישרוד הפרויקט הציוני ללא השתלבות במרחב, שכן השיבולים צומחות והלחם בפה מאכיל גדודי לוחמים למען ריבונות, זהות ורצף בין המשרק למגרב.

 

שני רגעים מחלצים אותנו מתוך השבר ומראה איזה שהוא סדק של התגלות הם אותם הצילומים אשר בהם השדה נעמד בצד הבית הערבי הריק. ה"שדה" אותו אידיאל חלוצי הופך לאידיאל פלסטיני בצד הבית הפלסטיני הנטוש – הסמן לאסונות הפלסטיניים ולמדיניות האפרטהייד בשטחים ובו בזמן להדרה והגזענות אל מול התושבים הערבים בתוך ישראל. בתוך אותו אידיאל של צמיחה נדמה כי האמנית מייחלת לאותו חלוצ/ה פלסטיני/ת, שתעזור לישראל לנרמל את חייה.   נירמול המצב של ישראל עם שכנותיה יתבצע באמצעות הסכמי שלום, ויצירת מבנה רב תרבותי ישראלי-פלסטיני שבו קולם של הפלסטינים-הישראלים יושמע ויקבל לגיטמציה מלאה בכל קונסטלציה פוליטית משותפת.

 

בהקשר של תהליכי הצמיחה של הבית הפלסטיני סיפרה לי אשכר אלדן כהן, כי המחשבה שעברה בה בזמן הצילום היא דווקא הקונפליקט והנישול המיוצגים בכך שעל האדמה הסמוכה לבית הערבי המתפורר צומח השדה שמזין את הקבוץ . על אותה אדמה שהתגוררו פעם הבדואים עכשיו אנשי הקבוץ מוצאים את פרנסתם

בצילומים אחרים, הנעלים הופכות אפורות, הבית הופך אפור, אך השדה החי, נצמד לבית הערבי. ההיצמדות של השדה עם השיבולים לצד הבית, שולח אותנו לחזונות פוליטים של צמיחה בצד הפלסטינים ומתוכם, כחלק מהיותנו במזרח התיכון, מוגנים על ידי תחושת הביטחון והזכויות החברתיות המלאות של האזרחים הפלסטינים בישראל ו ה"לא תושבים" / "לא אזרחים" הפלסטינים בשטחים הכבושים.

 

 

 

 

 

 

הקונפליקט בין הצבעים האפורים לבין הצבעים הצבעוניים מובילים משמעויות נוספות. הצבע בצילומי הבית הערבי מעניקים לו איכות של עוצמה וחיוניות, למרות המבנה הסדוק. בניגוד לבתי הקיבוץ האפרוריים שמהאפרוריות שלהם עולה ניחוח של קמילה ועיזבון. אבל רק הבית של הבית הערבי והבית של סבתא וסבא הם אלו שמופיעים כבתים שלמים. כך היא יוצרת הקבלה בין איזו שהיא ראיה אוטופית של זכרון שלפני בואה של הציונות לפלשתינא. היא מבְנה מחדש את הזיכרון אותו ניכס השלטון והפך לקונפליקטואלי. המבט נדמה מצוי ברגע שלאחר האובדן של הזכרון, והופעתו כמסמן, כהיעדר המתלבש בדימוי.

 

הדרך שבה נוכל למלא את הבית, להציג את הצלקות האשכנזיות בשמש עוברת באמצעות הנרטיב הפלסטיני הגלוי – הבית הריק בשדה הצומח של החלוצים הפלסטינים – וגם אולי אימוץ העמדה המערערת את המונחים הבינאריים (אירופה-פלסטין, ציונות-פלסטיניות ועוד) – הטמונה בבית המזרחי הריק והנעדר.

 

 

 

 

המאמר התפרסם גם בעיתון 77, בספטמבר 2007, גיליון 324, עמודים 34-35.

**

למאמרים אחרים על יצירתה של אשכר אלדן כהן:

ראי ראי (את) שעל הקיר

"לראייה שלנו יש מאפיינים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים. הראייה שלנו היא תוצר של פרקטיקות שנלמדות ומתורגלות בסיטואציות שונות. לכן, על מנת לראות,  עלינו להתעלם מהסביבה המיידית שלנו", כותב ג'ונתן קריירי (Crary) בהקדמה לספרו "Suspensions of Perception".  למשל, על מנת לראות  את תל אביב כעיר העברית הראשונה עלינו להתעלם משרידי הכפרים הפלסטיניים שבה. הכפרים הם כאן, הם חלק מהמרחב בתוכו אנו מתנהלות אבל פעמים רבות הם שקופים לנו. קריירי מדבר על סוג מיוחד של קשב חזותי שנדרש על מנת לראות , שהרי לא מספיק להציב את העיניים מול קיר בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול  על מנת לראות שם את הכפר סומייל.

נורמה מוסי 2007-10-05 17:34:33 הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

 

http://www.maarav.org.il/classes/PUItem.php?lang=HEB&id=1018

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

רשימת פירסומים לא פעילה: עייפתי להמשיך ברשימה. תעקבו באתר אחר הפירסומים. צאו מהבית, עזבו את המחשב, קנו גלידה

עד אמצע 2012 ניהלתי רשימה חלקית ביותר שנקראה רשימת פירסומים

 

 

על כתב העת לרוחב, אלי הירש, מדור ספרות ותרבות – 7 לילות, ידיעות אחרונות
7.8.2012 דגלים אדומים לפניך: על השקת לרוחב, אור זילברמן, אתר מגאפון
31.7.2012 המהפכה הדיגטלית, דרור קסטל, כלכליסט
16.7 עידו באלס על כתב העת לרוחב של גרילה תרבות ב"הארץ"
פרוייקט עבודת גילוי בעכבר העירואינט וארץ האמוריהעוקץאתר המחאה הראשי
2.8 החוקר אסף מידני ממליץ עלי כמשורר פוליטי
26.7 תגובה לפולמוס הולנדר-שמואלוף + דוד אדלר + 5.7 התגובה שלי
15.7 אלי אליהו על סרט תיעודי של אורי ברבש שתיעד את שירת הדור הצעיר ושירתי, הארץ
22.6 שתי הערות בטיימאאוט על אינטרנט ופוליטיקה צעירה של מחאה
21.5 השתתפות באנתולוגיה מיוחדת לחזי לסקלי, הארץ
30.4 השתתפות בפסטיבל ספרותי עם משוררים מעזה, הארץ
2.4 השתתפות בפסטיבל של יערות מנשה, הארץ
19.3 מנחה את חלוקת פרסי "אסי" של איגוד הסופרים הכללי, הארץ
20.2 כותב, משתתף ומנחה את השקת "אמיתיות" בהוצאת ידיעות אחרונות

2011

  • (דעה) אתה הצורר נתניהו, מאקו, 3.5.2011
  • (דעה) מילה טובה, ישראל היום, 21.4.2011
  • (דעה) ביבר הזכוכית, ישראל היום, 13.4.2011
  • (דעה) אין אהבה בים המלח, מאקו, 12.4.2011
  • (מאמר) זרות העבר וזרות ההווה, ערב רב, 10.4.2011
  • (רשימה) פיוט מגדות החידקל, הזמנה לפיוט, 8.4.2011
  • (מאמר) איך כותבים מלקולם אקס בעברית, עיתון 77, 5.4.2011
  • (דעה) מר, מר היום, ישראל היום, 4.3.2011
  • (דעה) מזמן כבר לא קבוצה של המדינה, מאקו, 3.4.2011
  • (ביקורת) הראפר משכונת התקווה, במחשבה שנייה, 28.3.2011
  • (דעה) ארומה של גזענות, מאקו, 28.3.2011
  • (דעה)תקיפת המערב בלוב – מעט מדי, מאוחר מדי, מאקו, 20.3.2011
  • (דעה) פרס ספיר לשירה, טיימאאוט, 17.3.2011
  • (מאמר) תרבות בלא נחת, בית אביחי, 17.3.2011
  • (שירה) שירי גרדום, הוצאת שירי גרדום במיוחד לערב שירה של אורן בן סימון (17.3.2011).
  • (מאמר), מלקולם אקס בספר חדש, עיתון 77 , 17.3.2011
  • (שירים) כתב העת מאזניים
  • (דעה) פרס ספיר לשירה, טיימאאוט, 17.3.2011
  • (דעה) תרבות בלי נחת, בית אביחי, 16.3.2011
  • (דעה) גאון במזרחית, דעות ישראל היום, 10.3.2011
  • (דעה) קדאפי טובח ואנחנו צוחקים, דעות מאקו, 9.3.2011
  • (ראיון) עינים עצומות לרווחה, ראיון שלי עם ארז ביטון, גיליון כביש ארבעים. 9.3.2011
  • (דעה) זרעי מערכת הבחירות נישאות ברוח, דעות מאקו, 1.3.2011
  • (דעה), שכר הבכירים: כן, לשבור, דעות ישראל היום, מרץ
  • (ביקורת), על הספר מכתוב של איריס אליה-כהן, טיימאאוט, פברואר
  • (דעה) איך עובד סוציאלי עני יכול לדאוג למטופליו, מאקו, פברואר.
  • (דעה) פייסבוק, יקום תרבות.
  • (שיר) כאוס.
  • (דעה) נתניהו מתעסק בהתייקרויות אבל לא בעוני, מאקו.
  • (דעה) המצרים נותנים לנו שיעור בדמוקרטיה, מאקו, 1.2.2011 ואחכ במגזין 972
  • 972  poem for revolations (שיר)
  • שירת מחאה בבית אביחי.
  • (שיר) "רוחו של שמואל", מעורבות ואינט, 28.1.2011
  • (דעה) "איך 2010 פשטה את הרגל", דעות ישראל היום, 27.1.2011
  • (שיר) שלושה שירים, מטען, חורף 2011
  • (דעה) מים: סיפורו של מאבק חברתי בדימונה, דעות ישראל היום, 17.1.2011
  • (דעה) תחסר לנו יוסף, דעות ישראל היום, 4.1.2011
  • (מאמר) חברה, חברה קצת סבלנות: על היצירה של עידו שמי. ערב רב,1.1.2011

2010

יולי

יוני

אפריל

  • (שיר), מגזין "נפץ"
  • (מאמר), בגוף ראשון רבים – ביקורת על האוטוביוגרפיה של בלס, עיתון 77, גיליון 345, 13-4-2010.
  • (דעה), לא אשכנזי ולא עיוור צבעים, ישראל היום, 11-4-2010

מרץ

פברואר

  • (שירים), לא מוכן להמתין לאברהם, תמים תהיה עם אלוהיך, עיתון 77, גיליון 344, חורף 2010.
  • (מאמר), האופציות המזרחיות, ערב-רב.

ינואר

2009

וגם באתר "קדמה" וגם באתר "הגדה השמאלית".

2008

2007

2006

08.09.2006,               גיליון 297, עמודים 24-31.

השמאלית,   23.08.06

  • (אוגוסט)    "להתעורר כשמאלני מזרחי" – (שיר שעובד לאימג' על ידי האמן יורם בלומנקרנץ) –              התערוכה "אמנות מגויסת", אוצר: רונן אידמן,   באתר "מארב: מגזין

מקוון                                  לאמנות,                     תרבות            ומדיה".

שםטוב),  22.1.2006

2005

2004

כל המאמרים שלי באתר "NRG" (ביקורות ספרות + מאמרי דעה)

העוקץ

עיתון "דבר: פועלי ארץ ישראל" – מהדורה אלקטרונית:

"וואלה"

"מעקב חינוך"

"מחסום"

"מארב"

מגזין "אוקפאי"
פברואר 2004:

"יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית"

"קדמה"

עיתון הקשת הדמוקרטית המזרחית

  • עיתון הקשת מס' 1 – "מזרחי במרחב" – מאמר ביקורת על השיר "דימונה-בלוז" של רוני סומק. הקשת, גל' 1 (קיץ 2005), עמ' 15.
  • עיתון הקשת מס' 2 – "דמותו החוזרת של המזרחי בקולנוע הישראלי", עיון בשלושה סרטים: "ג'יימס בארץ הקודש", "הכלה הסורית" ו"ללכת על המים", הקשת, גל' 2 (חורף 2005), עמ' 15.
  • עיתון הקשת מס' 3 – "זמן אהבה", מאמר ביקורת על השיר "שדרות" של שמעון אדף, הקשת, גל' 3 (אביב 2006), עמ' 15.

פרסומים נוספים:

עוד כמה איזכורים:

  1. כדורגל ואמנות, הארץ, אודי שרבני, 11.4.2011
  2. זכויות אדם ואתניות, יוני פרידמן, מקור ראשון, 7.12.2010
  3. "הצעקה שלי: המדור של ארל'ה", עיתון העיר, 26.3.2010
  4. כך עברו הקליפים של המוסיקה המזרחית שדרוג לכיוון הנוצץ, מגזין הארץ, אירית דולב, 25-1-2010.
  5. רוק כסאח: המשוררים של היום הם לא הרומנטיקנים של פעם, מיקי לוי, מעריב תרבות, 22.8.2009
  6. בין ציקי לצ'יקי: המשוררים נגד הגירוש, NRG חברה, 6.8.2009
  7. אותיות פורחות באוויר, תהל פרוש, עכבר העיר, 2.7.2009
  8. Mizrahi Jews reach out to the Arab World, Sherri Muzher
  9. כתב עת לכל פועל, כרמית ספיר ויץ, 17.4.2009, תרבות NRG.
  10. נבחר למאה המשפיעים בתל אביב (בתחום השירה), ידיעות תל-אביב, 27.3.2009 (חלק א', ב')
  11. מתכננים להפציץ את כור ההיתוך, יונית נעמן, NRG, 12.1.2009
  12. ההתנגדות לגזל נוע תנוע: תמיכת שירה בעובדי מכון ויצמן, יונית נעמן, 07.12.2008NRG,
  13. מלחמת גרילה תרבותית, בועז כהן, גלובס, 12.5.2008
  14. אין בגד אין כיסים, ליאת לוי, ידיעות תל אביב, 18.4.2008.
  15. מהפכנות זו עבודה, ליאת לוי, ידיעות תל אביב, 4.4.2008
  16. אני והחברה, תהל פרוש, הארץ, 18.03.2008

אולי תרצו גם קצת על השירה:

  1. זעם וזוהמה, כרמית ספיר וייץ, מעריב, 13-1-2009
  2. המגאפון הלבן, אילן ברקוביץ', תרבות וספרות, הארץ, 7-1-2010
  3. אם אשכחך תל אביב, אילן ברקוביץ', תרבות וספרות הארץ, 14.8.2009
  4. הפעם באו המשוררים לעבודה, אילן ברקוביץ, הארץ,  5.9.2008
  5. הגיע הזמן לומר הדיכוי לא הסתיים – ראיון עם מתי שמואלוף, שושנה ויג, אימגו, 25.12.2007
  6. קריאת שירים מתוך מגמד הצלקות, רדיו אורנים, קובי אייל, 25.5.2009
  7. מיומנו של "אקטיביסט שירה", אלמוג בהר, מגזין המקוון של קבוצת "כתובת"
  8. שירה מזרחית, ויקיפדיה
  9. מלחמת המילים, אימגו, אלי אשד
  10. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד מתה, יצחק לאור, הארץ
  11. "מחשבה על כסף מזדחלת כמו נחש בעשב", יצחק לאור, הארץ

רדיו

  1. שירת מחאה, עמיר סגל ושלומי בן עטר, רדיו קול השלום. 2010ברוכים תהיו!

 

פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית – גילגולי שיר

 

מעצבת: שירי עצמון.

הכול החל כשהמשורר יחזקאל רחמים פנה למערכת הכיוון מיזרח לפרסום שירו פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית. הגיליון מס' 12 כבר היה "סגור" ולא יכולנו לפרסם את השיר המקסים. לכן פנינו ליחזקאל וביקשנו לפרסמו על גבי גלוייה מיוחדת שהדפסנו לקראת השתתפותינו בפסטיבל המשוררים מס' 9 במטולה. בצד אחד הופיעו גיליונות הכיוון מזרח ובצד שני הופיע השיר.

מעצבת: שירי עצמון.

באותה שנה (2006) השיר הגיע לידי העורכת יערה שחורי וניר נאדר. ואלו החליטו לפרסמו (באתר של "ידיעות אחרונות") בצד צילום של דן זלצר ב"בית העם", גלריית פועלים וירטואלית לאמנות ושירה, מתפרסמת ביוזמת עמותת "מען" ומגזין "אתגר" כחלק משירים המשלבים ראייה חברתית פואטית.

ניו-יורק אוגוסט 2006, דן זלצר.

יחזקאל מספר שאת השיר הוא החליט לשלוח לתחרות  "שירה על הדרך" בדרך בשל התקבלותו הטובה במסגרות השונות. ואכן השיר התקבל בלבביות וזכה במקום שלישי בתחרות. וזיכה את יחזקאל רחמים ב-5000 ש"ח לקניית ספרים בחנויות סטימצקי. לבסוף, השיר גם זכה להיכלל באנתולוגיה לשירה מעמדית שאני בין עורכיה. בקרוב גם ייצא לאור ספרו של יחזקאל רחמים "משפט הדגים" (בעריכת רן יגיל, הוצאת עמדה / זמורה ביתן) שפרק מתוכו התפרסם בגיליון האחרון של עיתון 77.

 

"משפט הדגים" על גבי עטיפת גיליון "עיתון 77" מס' 318.

 

***

פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית

פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי/ וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית/ עַל מִזְרָן מְשֻׁמָּשׁ/ בְּעִיר הַחֲלוֹם/

יֵשׁ רְעַב אֶצְבָּעוֹת/ וּגְנִיחַת פְּרוֹטוֹקוֹל/ הֵם פּוֹלְטִים אֲנָחוֹת לַתִּקְרָה/

אֲחוֹתִי הַיְּקָרָה/ הַיְּקָרָה לִי מִדַּי/ הוֹי גַבֵּךְ הַמָּעוּךְ זֶה מִכְּבָר/

אֲהוּבִי הֶעָיֵף/ הוֹי, עוֹרְךָ הַמְּאֻבָּק/ גַּם גַּבְּךָ הַדָּקִּיק נִשְׁבַּר/

הַשְּׁקָלִים יִזְרְמוּ/ וְטִפּוֹת דֶּבֶק סִינִי/ מִטְפָּחוֹת שֶׁל נְיָר וּבֵטוֹן.

נִסְתַּתֵּר נִתְחַבֵּא/ בְּתוֹךְ חֶדֶר אָטוּם/ בְּבֶטֶן מִקְלָט מְזֻיָּן/

אֲהוּבִים וְיָפִים/ יִקְרְעוּ הַמְּחוֹגִים/ כְּשֶׁיָּבוֹא וְיַפְרִיד הַזְּמָן.

השאלון עם יחזקאל רחמים – עיתון הארץ – 30.5.2007

הרפובליקה המזרחית, התייר ומדריך הטיולים: המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 1995-2005 מאת משה קריף

בשנת 2005 יצא לאור הספר "המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 1995-2005" בהוצאת גלובס הספריה. המחבר, משה קריף, מרצה לשיווק פוליטי באוניברסיטת בר-אילן, היה אחד ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ופובליציסט פורה. כבר בפתיחת הספר הכריז המחבר כי הספר "ינוע בין מספר קטבים: הראשון הוא הקוטב התיעודי-כרונולוגי של סדר האירועים, מועדם ותכנים. הקוטב השני הוא הסיפור האישי של הכותב, והקוטב השלישי הינו הקוטב האידיאולוגי, שמאפיין את פעילותי הציבורית" (ע' IX). למרות כוונתו המוצהרת של הספר כי הוא בנוי על שלושה קטבים, ניתן להעמיד את הקוטב הכרונולוגי מתחת לשני הקטבים האחרים. בצורה כזאת נוכל לראות כי הספר מיקם שני נרטיבים מקבילים ומשיקים. מצד אחד הופיע לנגד עינינו הנרטיב האוטוביוגרפי של המחבר אשר הכיל את הדינמיקות האישיות שהתרחשו בין חבריה וחברותיה בתקופה הנתונה: "אספר את סיפורם של האנשים שניהלו את המאבקים הללו. ככל כל סיפור, הקשור בבני אדם, גם בסיפור שלנו יש תחושות ורגשות" (שם). מצד שני הספר תיאר את ההיסטוריה החברתית של אותה התקופה: "מפני שלא תמה המלאכה החברתית, ותמונת המצב הולכת וקודרת, יפרוש הספר את מישורי הפעולה החברתיים הבאים, כפי שאלו נראים למחבר" (שם).

לספר היו שתי חלקים עיקריים: חלק א' –עסק בהקמת תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית ופירט את המוטיביציות העיקריות של מייסדיו. שני המהלכים העיקריים בחלק זה היו הצלחות הקשת מהבחינה החוקתית – קידום חוק דיור ציבורי ובג"ץ הקרקעות. בנוסף תיאר הקמת המועצה לביטחון חברתי ואת חזונו האישי לגבי החברה בישראל בפרט והאזור הגיאו-פוליטי המזרח-תיכוני בכלל.

חלק ב' עסק במאמרי הדעה שפירסם במשך השנים בצד פעילותו החברתית וכחלק ממנה. בנוסף הובאו פרטי הצעת החוק, העתירה, מסמכי התנועה והמודלים המקצועיים שהינחו אותה.

      למרות שני החלקים המובחנים, פרקי המשנה והתכוונות המחבר לגבי תוכנו, הספר לא נפל לתוך קטגוריות ז'אנריסטיות ספרותיות מובהקות. בתוך כך הספר הכיל בריקולאז' של צורות ספרותיות: הז'אנר האוטוביוגרפי; הז'אנר ההיסטורי; הז'אנר העיתונאי; הז'אנר העיוני ועוד.  ניתן לפרש את שעטנז סגנונות הכתיבה בספר על פי ביקורת מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית:

*      הביקורת המודרניסטית – תטען כי ספר זה לא עבר עריכה מוקפדת ונעדר עמוד שידרה שיארגן את הטקסט סביבו. נוסף לכך, בספר אין התחלה, אמצע וסוף. המודרניזם, כחלק מתהליכי האינדיוודיאליזציה של הדמוקרטיה הליברלית, היה דורש מהספר להיות ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה ברורה של יחיד. בתוך כך זיקוק התהליך שעבר המחבר יכול היה לאפשר לנו (הקוראים) הזדהות והכרה.

*      הביקורת הפוסטמודרנית – תחגוג את שבירת הז'אנרים המודרניסטים. זאת גם תטען שאין "אמת" ז'אנריסטית לכתיבת ספר שכזה. בנוסף הביקורת הפוסטמודרנית יכולה הייתה לטעון כי דווקא דיון על מזרחיות צריך להיות  משוחרר מהכלים שקבע האדון המערבי – דווקא משום שהוא קיבע את "הלוגוס" במערב ואת היעדרו במזרח.

קטגוריה שלישית – בין המודרניזם לפוסטמודרניזם

       בין קטבי הפרשנות המודרניסטים שמציעים הסתכלות על הטקסט בהגדרות ז'אנריסטיות ברורות לבין אלו הפוסטמודרניסטים שמבקשים לשבור את הז'אנרים וליצור רלטיביזם של ערכי התרבות, ניתן למצוא קטגוריה שלישית. קטגוריה זו אף תחרוג מכוונת/הצהרת המחבר שביקש לכתוב את הספר סביב שלושה קטבים קונוצנטריים. הקטגוריה השלישית תנסה הן להתחקות אחרי המשמעות הסוציולוגית החברתית הטקסטואלית והן אחר משמעות החברתית-היסטורית החוץ-טקסטואלית.

     בחרתי ליצור מטפורה פרשנית-ספרותית על מנת שנוכל להבין את הספר ואת הצורה החדשה שהוא יצר. במטפורה זו קיימים שלושה גורמים:

Ø      התייר – מסמן את הקורא/ת;

Ø      הרפוליקה המזרחית – מציינת את הספר;

Ø      מדריך הטיולים – מצביעה על המציאות ההיסטורית החברתית הכרונולוגית של הדור השני המזרחי בישראל.

אנו הקוראים בספר מתנהלים בתוכו כסוג של תיירים ברפוליקה מזרחית. שם התואר "המזרחית", המתלווה לשם העצם – "הרפובליקה", מתייחס לתודעה המזרחית, שנוצרה במהלך פעילות הקשת, כחלק מהשיח המזרחי החדש. במסגרת הטיול שלנו ברפובליקה המזרחית אנו מבקרים (בו-זמנית) במספר של מחוזות: מחוזות אוטוביוגרפיים, מחוזות עיוניים, מחוזות עיתונאיים ועוד. על מנת לקרוא את המבנים, הנופים ו"האקזוטיקה" המזרחית אנו נזקקים למדריך טיולים שמגיע בדמות תודעת הדור השני המזרחי בישראל. מדריך טיולים זה מסמן את הדרך המיוחדת של מנהיגי/ות הדור השני המזרחי בישראל, שנולדו לדור הראשון של היהודים-הערבים (כשם ספרו של אחד ממייסדי הקשת – פרופ' שנהב). ד"ר יוסי דהאן הגדיר את הפער הבין דורי המזרחי וסימן בצורה ברורה:

"בני 'הדור השני' של המזרחים חולקים תחושת אשמה מאוד חזקה כלפי ההורים שלהם, מפני שבתהליך הישראליזציה חלק גדול מהם נדרשו – וכנראה גם עשו את זה – כפי שאני יכול לומר מעדות אישית להתנכר להורים, להסתכל עליהם כעל נחותים. הם הגיעו לזלזול עמוק גם בתרבות הערבית וגם ביהדות, בממדים הדתיים שלה – ודת היא דבר מרכזי במזרחיות, מזרחי-חילוני זה כמעט אוקסימורון. כתוצאה מכך, יש תחושה שעשית עוול עצום לאנשים. רק עכשיו חלק מאיתנו מתחיל להבין את הקשיים שהם, עמדו בפניהם, את ההקרבה שעשו, את חוסר הצדק, חוסר הכרת התודה. יש בעניין הזה, גם מניסיון אישי וגם משיחות עם אחרים, סוג של פיצוי …" (ע' 168).

רוצה לומר שהדור השני המזרחי לא רק סימן את ההוה וכל הדרוש לתיקונו מכל הבחינות, אלא שהוא סימן את העבר אליו הוא התכחש ואיתו הוא ביקש להתפייס.

כינון אוטוביוגרפיה מזרחית: בין ספֵירה אישית לספֵירה ציבורית

      הפגישה בין הטראומה המזרחית האישית של הדור השני המזרחי לבין הדומיננטה ההיסטורית יצרה לנו סוג אוטוביוגרפי מזרחי חדש, אשר נסה להסביר תהליכי ההגזעה, שעברו המזרחים במדינת ישראל. באותה מציאות חברתית-היסטורית הספֵירה האישית לעולם לא הייתה מנותקת מהספֵירה הפוליטית. מדריך הטיולים בטיול המאורגן שלנו ברפוליקה המזרחית הראה לנו למשל שהשיכון/הדיור הציבורי, (כמסמן דווקא של הספירה האישית) יצר אפיסטימולוגיה מזרחית כמעט קפקאית: "שלמה וזאנה נחשף אל הסיפור עת נפטרו הוריו ובוקר אחד התדפק הממסד על דלתותיו ואנשי עמידר, החברה המשכנת, איימו להוציאו מן הבית, כי עם מות ההורים, הוא הוגדר כ"פולש". לא עזרו חייו לידתו בבית הזה ממש. אין מעמדו זהה ל"בן הממשיך" במושב, המקבל מתנת חינם של דונמים יקרים, סוחר בה במאות אלפי דולרים, ומוכר אותה" (ע' 41).

      הדיור הציבורי הפך להיות מעצב עיקרי של תודעת הפעילים החברתיים וגם תחום למאבק חוקתי, ערכי, תרבותי וקולקטיבי. כך באופן אוקסימורני – התהליך ה"דמוקרטי" שכלא את התודעה המזרחית בתוך ספֵירה "אישית" חנוקה הפך למסמן של תקווה, פעולה ויוקרה בספֵירה הציבורית, בידי אלו שהשכילו להשתחרר ולדרוש את שחרורם של האחרים. בתוך כך האוטוביוגרפיה המזרחית התארגנה סביב מאבק, מחאה, והעצמה של דור שלם. דבריו של שלמה ואזנה לאחר פסיקת בית המשפט העליון באוגוסט 2002 מבטאים את התודעה הקולקטיבית המשוחררת המועצמת/והמעצימה של מנהיגי הדור השני המזרחי:

"בפעם הראשונה עומד מזרחי ומדבר באופן רהוט, וממצב את עצמו כשווה בדיאלוג מול הישות הציונית האשכנזית. בפעם הראשונה המזרחי מדבר כגיבור ולא כקורבן, הוא נותן פייט. הוא רואה את עצמו כבעל הבית, הוא נכנס למרכז השיח ומכה את האתוסים המכוננים ומנצח. עכשיו אני כמעט יכול להרגיש את החיוך שהוריי שולחים אלי, ממקום לגמרי רוחני, עשיתי את זה עבורם. זה סוג של נחת רוח" (ע' 323).

המחבר בחר להשתמש בארגז כלים ז'אנריסטי מגוון מנקודת מבטו של היחיד, אשר לא וותר על שיוכו הקולקטיבי. האוטוביוגרפיה המזרחית, כסוג של "עובדה חברתית" (Social Fact), כחלק מההיסטוריה אשר באה "מלמטה",  העצימה ומיקמה את המחבר ואת קבוצתו בתוך התהליך החברתי הדמוקרטי. התמונה החברתית הביוגרפית של תנועת הקשת יצרה סימבול חברתי שלם. זה נשען על תהליך גלוקלי, שכלל התארגנות סביב הזהות (המזרחית הפוליטית) ודרש באופן רב-תרבותי חלוקה צודקת ושיוויונית של כוח ומשאבים.

קולנוע תיעודי-חברתי

      התנועה שלנו כתיירים/קוראים, בעזרת מדריך הטיולים/התודעה של הדור השני המזרחי בתוך מחוזות הרפוליקה המזרחית/פרקי-הספר יצרה סוג של קולנוע תיעודי-חברתי. ברגעים מסוימים קיבלנו לונג שוט היסטורי על חלוקת הקרקע בישראל: "למעלה ב-93% מהאדמות, שהם כ-20 מיליון דונם, שייכות למדינת ישראל. כ-1/4 מהם חולקו בשעתו ביד נדיבה לקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ, לצורך עיבוד חקלאי" (ע' 51); ברגעים אחרים קיבלנו זום על ויכוח בתוך תנועת הקשת: "יהודה שנהב הגיע לפגישות הללו חמוש במחברתו, שבה רשם כל מה שדיברנו. מחברת זו הייתה לפחות פעם אחת עילה להתנגשות ביני, ובינו, שבה קטרגתי על הרישום שלו" (ע' 13); ברגעים אחרים "שמענו" את קול המחשבות והזכרונות של המספר (voice-over)  המושמע באופן א-סינכרוני על "פס-הקול" האוטוביוגרפי: "מה יהיה סדר יומה של הקשת, הרהרתי, האם נשכיל להפיק את התמורות הפוליטיות הציבוריות מהפסיקה הצפויה… הרגל רעדה לי חשבתי שהתרגשות דומה הייתה לי אולי במעמד הולדתם של ילדיי" (ע' 315).

      תהליכי הגזעה יצרו את הקטגוריה המזרחית. אלו הצמידו מאפיינים תרבותיים למאפיינים ביולוגיים. בתוך כך,  נוצרו דימויים שליליים בשיח הציבורי, המשטרי, התקשורתי, המשפטי, הכלכלי ועוד. בנוסף, המחשבה התרבותית המוגזעת יצרה את עקרונות המשטר האתנו-רפוליקני שלפיהם חולקו הכוח והמשאבים בישראל. הספר  השתמש בתנועה הקולנועית-האוטוביוגרפית כדי לייצר תנועה היסטורית חברתית מבעד למסלולי ההגות הציונית-אשכנזית. קולה של התודעה המזרחית החדשה ערער את על התפיסה שהפרידה בין האישי לבין הפוליטי. היסודות הפרזיטיים בצורה ובתוכן של הספר שברו את ההנחות הדיכוטומיות (שיצרו דיספילנות מגודרות בתוך הספרות והפרידו בין כתיבה פרוזאית, אוטוביוגרפית, עיתונאית ומדעית). החשיבה הבינארית המאפיינת את פרוייקט "המודרנה" הפכה כאן לסוג של כתיבה ויז'ואלית "דוקומנטרית" דינמית אשר לא פספסה רגעי דרמה והשקיעה מאידך בתחקיר רציני והנכיחה "עובדות חברתיות". הספר העמיד זכרון מזרחי-ביקורתי במקום בו ספרי הזכרון של המדינה קפאו. המחבר הניח על מדף הספרים "מהדורת חדשות" אינטר-דיספלינארית. זו אפשרה לנו להלך ולעקוב אחרי התהוותו של שיח היסטורי-חברתי נתון – מהפרקים שלפני הקמת הקשת והמחשבה על יצירת שיח חדש, דרך המאבק על המונחים החדשים כגון "צדק חלוקתי" ועד לפרק הסיום בבג"ץ שטבע את המונחים הללו בפסיקת הדין.

מאמר הביקורת פורסם לראשונה בעיתון 77, גיליון 316, דצמבר 2006, עמוד 12

הסובייקט המוכפף: ביקורת על הספר "תחנות בדרך חצרמוות" שהופיעה בעיתון 77

המערב והמזרח נמצאים ביחסי כוח. הכתיבה הספרותית גם היא נוצרת מתוך יחסי כוח אלו וגם מגיבה אליהם בצורות מגוונות. אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" בדק כיצד יצר המערב את המזרח, על מנת לשמר את יחסי הכוח ולענות על הפנטזיות שלו. מאידך בא החוקר ההודי הומי ק. באבא והראה שבתוך המרחב הדיכוטומי של מערב ומזרח, נוצר מרחב שלישי, בו המזרח מחקה את המערב ועושה לו מימיקה. המערב, אף הוא בניסיון להידמות למזרח, מושפע מהמרחב השלישי ויוצר חיקוי למזרח. המרחב השלישי, שדיבר עליו באבא, לא ביקש להוריד מיחסי הכוחות בין המזרח והמערב, אלא ביקש לתאר את המציאות החדשה של המטרופולינים האירופיים, אשר נשללה מהם ההומוגניות והם מוצפים במהגרים כחלק מהמציאות הפוסט-קולוניאליסטית. המשך קריאת הפוסט "הסובייקט המוכפף: ביקורת על הספר "תחנות בדרך חצרמוות" שהופיעה בעיתון 77"